"וְאִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרֹר לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ" (ויקרא פרק יח פסוק יח).
ברש"י:
"לשון ''צרה'', לעשות את זו צרה לזו".
הרשב"ם מבהיר את דברי רש"י הללו:
"כמו (שמ"א א', ו) "וְכִעֲסַתָּה צָרָתָה". שתי נשים לאיש אחד נקראו צרות זו לזו".
בטעמו של איסור זה (של איסור אחיות) מצאנו את הרמב"ן כותב:
"שאינו ראוי שתיקח אישה אל אחותה לצרור אותן זו לזו, כי הן ראויות שתהיינה אוהבות זו את זו, לא שתהיינה צרות".
וכן פירשו את ה"לצרור" רוב הראשונים, כגון הרס"ג, ראב"ע, ועוד.
שתי נשים הן צרות, יותר משתים הן צרות צרורות.
האם הוא רק לשתי אחיות או אף לשתי נשים?
__________
ההיתר לאיש לשאת שתי נשים מפורש בתורה:
"כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים". (דברים פרק כא פסוק טו).
אלא שרבא המליץ, שלא לשאת שתי נשים אלא שלוש:
"ולא תנסיב תרתי, אי נסבת תרתי - נסיב תלת". (פסחים דף קיג עמוד א).
כמה הוא יכול לשאת?
כמה שהוא יכול.
בגמרא (יבמות דף סה עמוד א), מצאנו מחלוקת בין רב אמי רבא, באם אדם יכול לשאת אשה על אשתו, (נגד רצונה):
"אמר רבי אמי: ... שאני אומר: כל הנושא אשה על אשתו - יוציא ויתן כתובה. רבא אמר: נושא אדם כמה נשים על אשתו; והוא, דאית ליה למיזיינינהי".
רבי אמי אינו אוסר לקחת אשה על אשתו, אלא טוען, שאין זה מזכותו של הבעל לכפות צרה על אשתו.
הגאונים חלוקים באם ההלכה היא כרבי אמי או כרבא.
באוצר הגאונים ליבמות סימן שנ מובאת תשובת רב שרירא גאון הפוסק שההלכה היא כרבא, בעוד שבסימן שנא מובאת תשובת רב הילאי גאון, הפוסק שההלכה היא כרב אמי:
"אדם שיש לו אשה אחת, והלך ונטל אשה אחרת עליה, אם רצתה אשתו הראשונה בכך, מוטב, ואם לאו, גובה כתובתה ממנו, ומעשין אותו שיתן לה גט בעל כרחו, וכן הלכה".
הרמב"ם פסק בהלכות אישות (פרק י"ד הלכה ג') שההלכה היא כרבא, שמותר לבעל לקחת עוד נשים על אשתו נגד רצונה:
"נושא אדם כמה נשים אפילו מאה, בין בבת אחת בין בזו אחר זו ואין אשתו יכולה לעכב, והוא שיהיה יכול ליתן שאר כסות ועונה כראוי, לכל אחת ואחת".
הרמב"ם הרחיב את ה"דאית ליה למיזיינינהי" שבדברי רבא, לכלול את כל חיובי הבעל לאשתו - "שאר כסות ועונה", (ולא רק מזונות), וכנראה שמקורו הוא בדברי גאונים, (באוצר הגאונים ליבמות מובאים בסימן שמה דברי גאון שכלל ב"מיזניינינהי" את כל חיובי הבעל לאשתו- שאר כסות ועונה, ואילו בסימן שנ מובאים דברי רב שרירא גאון, שכלל בו רק את החיובים הממוניים - שאר וכסות).
הרמב"ם גם הוסיף על דברי רבא, שמותר לבעל לקחת אפילו מאה נשים, נגד רצונה של אשתו.
אף שמדברי הרמב"ם אלו ניתן להבין, שאין כל הגבלה על מספר הנשים שמותר לו לאדם לשאת, (המספר "מאה" שבדברי הרמב"ם אינו אלא "מספר גוזמא" ולא מספר מגביל, (ראו "זכר יהוסף" (יהוסף שטרן) תהלוכת האגדות, פרק י"ב בד"ה וכן המספר ק'), הרי כתוצאה ממה שהרמב"ם כלל את ה''עונה'' ב"והוא דאית ליה למיזיינינהי", הוא הגביל בהלכה שלאחריה, (הלכה ד'), את מספרן של הנשים המותרות לארבעה:
"... לפיכך צוו חכמים שלא ישא אדם יתר על ארבע נשים, אע"פ שיש לו ממון הרבה, כדי שתגיע להן עונה פעם אחת בחדש". (רמב"ם הלכות אישות פרק יד הלכה ד).
וצריך להבין, למה נקבע מספר הנשים המותרות לכל אדם, לפי "עונתן של נשות ת"ח", שבכתובות דף סא עמוד ב?
בשו"ע אבן העזר מופיעה הגבלה זו פעמיים, וכל פעם בצורת חיוב שונה: פעם כעצה טובה, ופעם כציווי:
כעצה טובה - בשולחן ערוך אבן העזר סימן א סעיף ט:
"נושא אדם כמה נשים, והוא דאפשר למיקם בסיפוקייהו. ומ"מ נתנו חכמים עצה טובה, שלא ישא אדם יותר מד' נשים, כדי שיגיע לכל אחת עונה בחודש ...".
כציווי - בשולחן ערוך אבן העזר סימן עו סעיף ז:
"... לפיכך צוו חכמים שלא ישא אדם יותר על ד' נשים, אע"פ שיש לו ממון הרבה, כדי שתגיע להן עונה פעם אחת בחדש".
ונשאלת השאלה: כמה היא עצה וכמה היא ציווי?
אף שהרמב"ם כתב: "נושא אדם כמה נשים אפילו מאה בין בבת אחת בין בזו אחר זו ואין אשתו יכולה לעכב", או ארבעה נשים כפי שהוא בהלכה הבאה, הרי שבמקומו ובזמנו של הרמב"ם, לא ראו קהלות מצרים בעין יפה, אפילו כפיית צרה אחת על האשה, והם עשו למניעתן על ידי התניה מפורשת בכתובה, (בשבועה וחרם), שלפיה מתחייב הבעל שלא לקחת אשה על אשתו, אלא בהסכמתה, (או ברשות בי"ד),
כשהרמב"ם דן במנהג זה במספר מתשובותיו, הוא מתייחס אליו כאל מנהג מקובל:
"... ולזאת האשה הנזכרת (כתוב) בשטר הכתובה, הכתוב לה על בעלה זה, דלא למיסב עלה אתתא [אחריתי], ודלא לשהי גביה אמתא דסניא קמה, ואי נסיב עלה אתתא אחריתי ... ". (שו"ת הרמב"ם סימן מה).
"... בדבר מנהג קהל נא אמון (היא אלכסנדריה, ראו רש"י נחום פרק ג פסוק ח: "וכי גדולה את מנוא היא אלכסנדרי' של מצרים", וכך תרגם גם בת"י ירמיה לה ,כו, ובפסיקתא רבתי פרשה ל, אלא שראב"ע (ירמיה לה, כו), והאברבנאל (נחום ג,ח), הקשו: הרי אלכסנדריה נבנתה מאוחר יותר- בימי אלכסנר מוקדון, (ראו מדרש רבה בראשית פ' כ"ג), ואולי נבנתה אז מחדש על מקומה של נא אמון הקדומה) בכתובות, שמתנים על האיש, שלא ישא על אשתו...". (שו"ת הרמב"ם סימן רלד).
"שאלה. אדם נשא אשה אחת וכתב עליו בכתובה התנאי אשר נוהגים בו בני אדם שהוא זה ... ועוד קבל עלוהי נמי דלא למיסב עלה איתתא אחריתי ...". (שו"ת הרמב"ם סימן שעב).
"שאלה. בראובן נשא לאה והתנה על עצמו בכתובה, התנאים הידועים ונהוגים במצרים, והוא שלא ישא על אשתו אשה אחרת, ושאם ח"ו ינשא עליה, יפרע לה המאוחר ויפטרנה בגט, אעפ"י דאיהי בעיא למיפק ואיהו לא בעי לאפוקה ... ". (שו"ת הרמב"ם סימן שעג).
וראו תנאי זה בשטרות לב, לד, מו, בספר השטרות של אשר גולאק.
הרמב"ם אף תיקן שלא להשיא אדם "זר", עד שיביא ראיה שהוא בלתי נשוי, או עד שיגרש את אשתו:
"תקנות חדשות שתקן רמב"ם ז"ל משום תקנת בנות ישראל, והם שלא נשיא אשה לנכרי בכל ארץ מצרים עד שיביא ראיה שהוא בלתי נשוי, או ישבע בחומש על זה, ואם יש לו אשה יכתוב לה גט, ואז נשיאנו פה ...". (שו"ת הרמב"ם סימן שמז).
הרמב"ם לא הזכיר את ה"חרם של רבנו גרשום" ב"משנה תורה" בפי"ד מהלכות אישות.
למה?
" ... הרמב"ם ז"ל מראה פנים להיתר, שישא נשים רבות, כמנהג הישמעאלים שעושין כן". (מדברי הרשב"א בשו"ת הרשב"א חלק ד סימן שיד):
ואולי מפני שהחרם לא נתפשט במצרים, והוא כטעם שכתב המהרי"ק (שורש קז), למדוע לא הזכיר הרמב"ם את החרם שלא לגרש בע"כ:
"... דרבינו משה לא דבר אלא מתוך דין התלמוד, שהרי פשוט הוא שתקנת רבינו גרשון שלא לגרש אשה בעל כרחה לא נתפשטה בזמנו בארצו, דלא לשתמיט רבינו משה מלכתוב ולומר בחד דוכתא, שתקנו הגאונים שלא לגרש אשה בעל כרחה".
אך "יש משערים" שהסיבה למדוע לא הזכיר הרמב"ם את החרם היא, מפני שבמצרים היו קראים רבים שהאמינו (ראו לקמן) שמדין התורה אסור לשאת יותר מאשה אחת, ואיסור גורף על נשיאת אשה שניה, היה "מעודד" אותם. (הרב מנחם כשר, מילואים לתורה שלמה כרך יז, עמוד רנב).
________
המנהג של כתיבת תנאי ה"אשה השניה"בכתובה, המשיך במצרים, גם 350 שנה אחרי ימי הרמב"ם, והוא מופיע במספר מתשובות הרדב"ז, שהגיע למצרים בשנת ה"א רע"ג (1513), ראו שו"ת רדב"ז חלק א סימן רלג, שו"ת רדב"ז חלק א סימן שעד, שו"ת רדב"ז חלק ב סימן תתלז, שו"ת רדב"ז חלק ג סימן תו ד"ה (תתמ"ט), שו"ת רדב"ז חלק ג סימן תקסא ד"ה (תתקצא).
מה יהיה באם האשה תסרב להרשות לבעלה לשאת אשה שניה, גם כשתהיה לו סיבה "טובה" לעשות כן?
העצה שיעצו לו היתה:
להציע לה תשלום הגון כדי שתסכים.
ובאם גם אז היא לא תסכים?
הוא ישא אשה שניה נגד רצונה של הראשונה.
העצה מובאת במספר מקורות.
בשו"ת הריב"ש סימן צח, היא מובאת כפתרון לבעיה הבאה:
"יעקב נשא רחל, ונולדו לו בנים ממנה. לימים, חלתה רחל, והרשתה ליעקב לישא אשה אחרת עליה, לשמשה ולשמשו. וכן עשה יעקב, נשא רבקה, ולא היתה ראויה להריון, שהיתה בעלת שנים, בת מ' שנה ויותר. לימים, מתו רחל ובניה, וחיים לכל ישראל שבקו. יום א', נתקוטט יעקב עם אשתו רבקה, אחר מות רחל, וגרשה בגט. אחר שגרשה יעקב, נתנחם, ורצה להחזיר גרושתו רבקה. והיא לא רצתה לחזור ליעקב, כי אם בתנאי, בקנין וכח חרם ונדוי, שלא יקח אשה בחייה, כי אם ברצונה. וכך עשה יעקב כשהחזירה, קבל עליו בקנין וכח חרם ונדוי בשטר. ועתה, יעקב ראה עצמו בלא בנים, ובלא בני בני', רצה ליקח אשה אחרת עליה, ראוי' לבנים, כדי לקים מצות פו"ר, ואתה מנעת אותו עד בא תשובתי. כי נסתפק לך בזה הקנין וכח חרם ונדוי, אם יש לו דין נדר, וחל על דבר מצוה כדבר הרשות, או אם יש לו דין שבועה, ואינו חל על דבר מצו', שמושבע ועומד מהר סיני הוא, לפרות ולרבות".
תשובת הריב"ש מובאת בסימן צ"ט, ובין דבריו:
"… כל שפייס אותה בדברים, ובענינים שאשה כמותה היתה מתרצת בכך, כגון שיוסיף לה על כתובתה, ויעשה לה ויתורים אחרים, ושלא יכניס צרתה לביתה, אלא שיהיה לה בית מיוחד, ושלא יגרע שארה כסותה ועונתה לפי כבודה ויותר, וכיוצא באלו הדברים, ועדיין לא נתפייסה ולא נתרצית לו, בזה יש לומר שהוא אנוס".
תשובה זו מובאת בבית יוסף (יורה דעה סימן רכח אות כ).
עצה דומה נתן גם הרדב"ז, (שו"ת הרדב"ז חלק א סימן שכז), כאשר נשאל בענינו של בעל, שכשנשא אשה נשבע לה, שלא ישא אשה אחרת עליה בחייה, ויש לו רק בן אחד ממנה, ועכשיו כאשר היא שוב אינה מסוגלת יותר להוליד, הוא רוצה לשאת אשה אחרת, כדי לקיים מצוות פו"ר, ובתשובתו כותב הרדב"ז:
"… וא"ת מה תקנה יעשה ראובן זה, כדי שיוכל לקיים מצות פריה ורביה? יש לו תקנה שיפייס אותה בדברים, שדרך הנשים אשר כגילה להתפייס, כגון להוסיף על כתובתה, או לקנות לה מלבושים, או להתנות לה שלא יכנוס צרה בתוך הבית עמה, וכיוצא בדברים שדרך הנשים להתפייס, ואם לא נתפייסה אנוס הוא, דלאו תרקבא דדינרי יהיב לה כדאמרינן התם, הילכך אם לא נתפייסה מתירין לו שבועתו, ואפילו עומדת וצווחת, דאנוס הוא, וכן העליתי באותה תשובה".
___________
בקרב יהודי תימן היה מקובל לשאת אשה נוספת, ובפרט כאשר האשה לא יכלה להוליד, או שלא ילדה בנים זכרים.
יעקב ספיר היה "משולח", שיצא בשליחות עדת הפרושים שבא"י בשנת תרי"ח, ושהה בשליחותו בחו"ל במשך קרוב לחמש שנים, שבהם עבר במצרים, עדן, תימן, הודו, אוסטרליה, ניו זילנד וציילון, (בשנת תר"ך כשהגיע למלבורן שבאוסטרליה, הוא מצא שם משולח אחר מא"י בשם חיים צבי שניאורסון, שהגיע כדי לאסוף כספים עבור המוסד "כולל חב"ד", בין "החסיד והמתנגד" התפתחה מלחמה, מלאה בהאשמות והשמצות, שאף הגיעה לעתונות המקומית, וגרמה לחילול השם, (ראו את סיפור מלחמתם בספרו של ישראל קלויזנר: "רבי חיים צבי שניאורסון: ממבשרי מדינת ישראל", מוסד הרב קוק, ירושלים, תשל'ג - 1973).
ספיר תיאר את מסעותיו בספר בן שני חלקים בשם "אבן ספיר", שיצא לאור ע"י הוצאת "מקיצי נרדמים", (ח"א י"ל בליק בשנת תרכ"ו, וח"ב במגנצא בשנת תרל"ד), ומסעו בתימן בשנת תרי"ט מתואר בספר בפרק "חדרי תימן", (ח"א עמודים מח-קיא), מסעותיו בתימן ועדן נדפסו גם ע"י א' יערי עם מבוא והערות בשם "מסע תימן", ירושלים שנת תש"ה.
יעקב ספיר הדגיש בראש הקדמת החלק הראשון של ספרו, שהוא יתאר את העובדות שראו עיניו כפי שהיו, ולא ייפה אותם, כדי "לכסות דבר פשע, גם מאחינו בשרנו, ולהעלים ולכבוש דבר אמת".
כשהוא כותב על מנהגי הנישואין של יהודי תימן, ("אבן ספיר" ח"א דף ס עמודים א- ב, "מסע תימן" עמודים פה- פו), הוא מספר על מנהגם להשיא ילדות קטינות, לגרש נשים בעל כורחן, ולשאת יותר מאשה אחת.
הוא כותב על מנהגם להשיא קטינות:
"... לאיש שתיים גם שלוש נשים, ומקנת כסף הינה לבעליהן, כי כן המנהג בארץ, אשר נשותיהם בכסף יקחו, (כמוהר הבתולות) מאביהן, לפי משפט הבנות, הטובה היא, אם יפת תואר, אם מיוחשות, לפיהן יתן הארוס הנדה /הנדן/ לאביהם, אם לאמה אם לאחיה הגדולים- אם יתומה היא, (כאשר לפנים בימים קדומים) ואביה כטוב בעיניו יעשה מהנדה /מהנדן/ אם לתתו בחיקו (כאכזר) ויאמר ברוך ה' אשר נתן לי בנות ואעשיר, ואם כאב רחמן הוא יעשה מזה קשוטין לבתו הכלה ויהיו נערכים עם כסף כתובתה, אבל חרפה היא לבתולה שתנשא בלי מוהר ומתן לאביה, כי נראה שאינה יפה וכשרה, ואין לה ערך דמים, ... והכל ביד האב לעשות עם בתו כרצונו, ימכרנה, יקדשנה גם בעודה קטנה, גם יקבל גיטה, או תמאן באין לה אב, ואם יתומה היא, בלי גם אם, היא ברשות אחיה יורש הנחלה, ... הבנות יתארסו גם בקטנותן, ואף פחות מעונת הפעוטות, פן יקדמנה אחר, ... והארוס ממתין לה עד שתהיה ראויה לאיש, (בת י"ב שנה), ואז עושים החתונה".
על מנהג התימנים לגרש את נשותיהם בעל כרחן, ולשאת אשה שניה הוא כותב:
"... האיש אשר אשתו לא תמצא חן בעיניו, או לא ילדה לו, או זקנה אשת נעוריו, ורוצה לקחת לו אחרת עליה, צריך לרצותה בדברים וברצי כסף, ואם לא תרצה, נושא בלי רשותה, או יגרשנה בעל כרחה, (והדיינים והגיטין מוכנים בנקל ובזול) ויקח אחרת, ע"כ רבים וטובים עושים כן, ולא ישרים ונכבדים עוברים דרך המוסר, אבל השער פתוח וקלים נבערים יבואו בו, ולכן אימה גדולה נופלת על כל הנשים, להוקיר בעליהן לעיניהם, כי אמנם לא זו הדרך להביא אהבה, מנוחה ונופש, לאיש חפץ בחיי אושר על הארץ. שקר חן אדמו שפתיים מאודם, אם הלב שחור כעורב. מה לשפתיים דולקים ללב רע? מה לעיניים מפיקות אהבה, ותוכה נחר לגחלי נקם? וכבר שומה מסורה זו בפי הקדמונים: "ולו שתי נשים, ולו הכין כלי מוות", כי לעולם לא ינוח ממרורות ולא ישקוט ממאורות, וסוף דבר תכלית שנאה שתיהן ישנאוהו, אשרי האיש אשר נפל חבלו בנעימים, מאשר הוכיח לו ה' אשה כלבבו, ולא יוסיף שנות עמה עליה בחייה".
גם כאשר התימנים עלו לארץ, היו מהם שהמשיכו לנהוג כפי שנהגו בארץ ממנה באו, והיו שניסו למונעם מלשאת אשה שניה.
במכתב שכתב הרב קוק לוועד המושבה רחובות, ביום י' ניסן תרע"ב -28.3.1912, שנדפס באגרות הראי"ה, ח"ב עמוד עד, הוא כותב, שהוא נשאל ע"י "אחדים מתושבי המושבה", אם יש לכוף את התימנים לקבל עליהם את האיסור שלא לשאת אשה שניה?
"אתכבד בזה לבקש את כבוד הוועד, להודיע בשמי לקהילת התימנים היושבים במושבה, ע"ד אשר שאלוני אחדים מהם, אם יש מקום לכוף אותם, לקבל עליהם את האיסור שלא לקחת אשה על אשתו, כמו שאנחנו נהוגים ע"פ דרגמ"ה ז"ל, שאמנם כבר גיליתי את דעתי, שאן ביד כל אדם לכוף אותם לקבל עליהם איסור, שלא נהגו בו הם ואבותיהם, בכל זאת הזהרתים, שלא יסדרו קידושין למי שבא לשאת אשה על אשתו, כי אם שיהיה לו רשיון ממני, או מאיזה ב"ד ורב מפורסם, דוקא אחרי שיקויים ויאושר הרשיון ההוא ממני. אקוה שיעשה כבוד הוועד למען המצווה, ולהודיע את דברי אלה באופן רשמי, לקהלות התימנים שבמושבה, ולהודיעני ג"כ את תשובתם, אם קבלו עליהם את האזהרה הנ"ל".
גם עם קום המדינה, כשהיתה העלייה גדולה מתימן, ("עליית מרבד הקסמים"), היו ביניהם שהמשיכו לנהוג כפי שנהגו בתימן-להשיא קטינות, ולשאת יותר מאשה אחת.
בימים י"ח - כ"א לחודש שבט תש"י, התקיימה בירושלים אסיפת רבנים ארצית, בראשות הרבנים הראשיים הרב הרצוג והרב עוזיאל, כדי לדון בבעיות השונות בדיני אישות, שהתעוררו בגלל העליות מהמקומות השונים, והרבנים החליטו פה אחד, לתקן מספר תקנות.
סימן ה' שבשו"ת היכל יצחק אה"ע א, (עמוד נא), עוסק בשאלת "כפיית גט" בנישואי קטינה:
"היות וגזרנו, מחרם, שאסור לישא אשה שהיא קטנה מגיל שש עשרה שנה ויום אחד, נשאלתי מה יהא דינו של מי שעבר ונשא והאשה תובעת ממנו גט, יש בידנו לכופו ע"י עונש מאסר לתת גט".
בתשובה זו הוסיף המו"ל הערה:
"אמר המביא לבית דפוס: לשם השלמת הענין הננו מביאים כאן את התקנות הנזכרות. הרבנות הראשית לישראל תקנות קבועות לגדרי אישות בישראל שנתקבלו פה אחד בכנוס הרבנים הארצי ב"ה. לרגל קבוץ גלויות מכל תפוצות הגולה, מקצוי ארץ ואיים רחוקים, שעולים לאלפים ורבבות, ומתישבים בארץ בחסד ה' עלינו הגדול, ומביאים אתם מנהגים קדומים שאינם הולמים לתקנות חכמים מרי דארעא דישראל שבעיקו"ת ירושלים תו"ב, ותקנות רבני הקהלות בישראל בעניני קדושין ונשואין ובעניני גיטין וגרושין יבום וחליצה, ודבר זה עלול להביא מחלוקת בישראל ולהרוס את שלום בית ישראל, לזאת מצאנו וראינו חובה לעצמנו לחדש תקנותיהם של רבותינו הקדמונים זצ"ל ולהוסיף עוד תקנות כאלה שהשעה מחייבת אותם מפני דרכי שלום ושלום הבית בישראל, שהם תופסים מקום יסודי לכל תקנות רבותינו הקדמונים, מימי משה רבינו ועד הדורות האחרונים לקהלותיהם. ברשות קודשא בריך הוא ושכינתיה, וברשות בית - דין של מעלה ובית - דין של מטה וברשות רבנן קדמאי מרי ארעא דישראל, ובהסכמת הגאונים הגדולים חברי המועצה המורחבת של הרבנות הראשית בישראל, גוזרים ומתקנים בתוקף תוה"ק ככל תקנות ישראל, שנעשו בישראל לקהלותיהם ולדורות עולם.
ד. סדור קידושין, גיטין וחליצות דבר נהוג ומקובל בארץ - ישראל מפי מרנן ורבנן תקיפי ארעא דישראל הקדמונים זצ"ל, וכן נהוג ברוב קהלות ישראל שלא לסדר קידושין, נשואין, אלא ע"י מוסמכים וממונים לכך מטעם הרה"ר לישראל ולשכות הרבנות המקומיות ומשרדי הרה"ר שבכל עיר וכרך. תקנה זאת מיוסדת עפ"י דינא דתלמודא; כל מי שאינו בקי בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק עמהם. ולא כל אדם רשאי ליטול השם לעצמו ולאמר שהוא בקי בטיב קידושין וחליצות, אם לא שהוסמך לכך מפי הרה"ר והמקומית, וגם התמנה לתפקידים אלו. הלכה זאת כתבה רמ"א ז"ל יו"ד סי' רמ"ב ואה"ע סי' קנ"ד, (יש לציין שבדברי הרמ"א יו"ד סי' רמ"ב סעיף יד, ואה"ע סי' קנ"ד (סדר הגט א) שלפנינו, אין כל זכר לקידושין, אלא לגיטין וחליצות בלבד), והיא מקובלת בכל ארץ - ישראל בזהירות מרובה (עיין פתחי תשובה אה"ע שם ס"ק א'). ועל יסודה הננו גוזרים לאסור על כל איש ורב בישראל לסדר קידושין, נשואין, אם לא שהוסמך והתמנה לתפקידים אלה עפ"י כתבם וחתימת ידם של הרבמות הראשית שבערי אר"י. וכל העושה זאת שלא ברשות, הרי הוא פורץ גדרם של ראשונים כמלאכים ז"ל. בתוקף הטלת חרם על העובר ככל חומר תקנות הרבנים בישראל.
א. אסור לכל איש ואשה מישראל לקדש ולארס שלא בשעת חופה ובעשרה אחרי הרשמת הנשואין במשרדי לשכות הרבנות שבכל מקום. איסור זה רובץ בחרם חמור על כל איש מישראל שהוא נזקק לעדות קידושין - אירוסין אלה, והוא נחשב לחוטא פלילי שראוי להענש עליו. כל איש שארס לו אשה שלא בשעת חופה וקידושין כנ"ל, חייב לגרש ארוסתו זאת בגט כריתות כדת משה וישראל, אחרי תשלום פצויים ככל אשר יפסקו עליו בי"ד מוסמך מהרבנות הראשית לארץ - ישראל. ועד אשר יגרש ובתשלום הפצויים כנ"ל, חייב במזונותיה כפי אשר יטילו עליו בי"ד.
ב. (א) אסור לו לאדם מישראל לקדש לו אשה שהיא קטנה מגיל בת שש עשרה שנה ויום אחד, הואיל וקטנה מגיל זה היא מסתכנת בהריונה, סכנת מות לאם ולעובר, בזמננו שנתמעטו הדורות ונחלשו הכוחות, והואיל ומנשואין אלה עלולות לצאת תקלות ועגון, כמו שהוכח במקרים רבים. איסור זה חל גם על אבי הנערה שלא לקדש את בתו כשהיא למטה מהגיל הנ"ל.
(ב) אסור לאיש ואשה מישראל לארס או להתארס עם אשה שניה על אשתו הראשונה אם לא בהיתר - נשואין מאושר בחתימת הרבנים הראשיים לישראל.
ג. ברוב קהלות ישראל וכן בקהלות האשכנזים שבארץ, קבלו עליהם להלכה שמצות חליצה קודמת למצות יבום, וגם כששניהם, היבם והיבמה, רוצין ביבום, אין מניחים אותם ליבם. ובמקום שהיבם נשוי אשה, נהגו בכל המקומות שאין מניחים אותם ליבם. ובהיות ובזמננו ברור הדבר שרוב יבמים אינם מכוונים לשם מצוה, ומשום דרכי שלום ואחדות במדינת ישראל, שלא תהיה התורה כשתי תורות, הננו גוזרים על תושבי ארץ - ישראל ועל אלה שיעלו ויתישבו מעתה והלאה, לאסור עליהם מצות יבום לגמרי, וחייבים לחלוץ, וחייבים במזונות יבמתם כפי מה שיפסקו עליו בי"ד עד שיפטרו את יבמתם בחליצה. איסור זה אפשר להתירו רק במסבות מיוחדות ועפ"י החלטת המועצה המורחבת בחתימת הרבנים הראשיים לישראל.
על כל קהלות ישראל הקיימות ואלך שתתקיימנה להבא בעזה"י, לשמור ולקיים את כל הכתוב בהם עד בוא גואל לישראל. ושומע לנו ישכון בטח, ושאנן מפחד רעה, ולשומעים ינעם ותבוא עליהם ברכת טוב. ראשי הרבנים לישראל יצחק אייזיק הלוי הרצוג, בן ציון מאיר חי עוזיאל". (איתמר ורהפטיג, "תחוקה לישראל על-פי התורה", ח"ג עמ' 168, זרח ורהפטיג, "תקנות הרבנות הראשית", תחומין טו, עמוד 104, בנציון שרשבסקי "דיני ישראל", עמוד 447).
התקנות ששוכפלו בסטנסיל "בודאי הופצו", אך הרבנות הראשית מעולם לא פרסמה את התקנות בדפוס. (השופט ד"ר יצחק קיסטר, תורה שעל פה יב, עמוד נא).
התקנה שאסרה את הביגמיה קבעה:
"אסור לאיש ואשה מישראל לארס או להתארס, עם אשה שניה על אשתו הראשונה, אם לא בהיתר-נשואין מאושר, בחתימת הרבנים הראשיים לישראל".
תקנת הרה"ר שאסרה את הביגמיה, על "כל איש ואשה מישראל", (קרי: כל היהודים אזרחי או תושבי מדינת ישראל, ולא על יהודי העולם), לא היתה אלא החלת ה"חרם דרבנו גרשום" על בני כל העדות בישראל, מפני שעד אז היה החרם בתוקף רק על היהודים האשכנזים, בכל מקום שהם, ואילו רבני אסיפת הרבנים, כפו את ה"חרם" על הספרדים והתימנים, שלא קיבלוהו.
לפני קבלת תקנת הרה"ר, התקיים ויכוח בין הרבנים הראשיים - הרב הרצוג האשכנזי והרב עוזיאל הספרדי, אם יש צורך בתקנה, כדי לאסור ריבוי נשים, או שאפשר לסמוך על המנהג המחייב, שלא לישא אלא אשה אחת, הרב הרצוג הסביר למה הוחלט לתקן את התקנה:
"... אמנם בנוגע לספרדים בארץ-ישראל, כמדומה שחברי הראש"ל הגרב"צ עוזיאל שליט"א מסר לי, שכבר קיים אצלם כעין תקנה מכוח המנהג כנגד נישואין שניים. אבל בנוגע לאחינו התימנים וכו', הרי אצלם ברור שאין תקנה כזאת ... ואף שבועה שנשבע הבעל בשעת הנישואין שלא לישא אשה על אשתו לא מועילה, כי זהו עניין מקרי, אינדיבידואלי ואינו עניין לעבירה על חוק לאיסור ביגמיה, ויכול אולי הבעל לדרוש היתר נישואין, מתוך טענה שעבירה על שבועה שנשבע, הוא עניין בינו ובין בוראו, ולא לרשות המוסמכת לרישום נישואין מכוח המדינה''. (תחוקה לישראל על פי התורה, ח"ג, עמ' 181, 183).
בעת התקנות, דנו הרבנים הראשיים גם בדבר האמצעים לקיומה של התקנה, אם על-ידי פסילת הקידושין, או ע"י פסילת העדים שהעידו לעובר עבירה על החרם, או כפיית גט על העובר על התקנה, או הטלת קנס כספי, בדומה לאמצעים שננקטו ע"י החכמים בעבר, נגד המקדשים שלא בפני המוסמכים ושלא בפני עשרה, אולם בסופו של דבר הוחלט שלא לנקוט בכל אמצעי שהוא, מאחר וביגמיה אסורה גם על פי חוק המדינה, (לפי פקודת החוק הפלילי משנת 1936, וכפי שתוקן בשנת 1947), אין חשש לריבוי עוברי עבירה על התקנות, ולכן לא נכללו בתקנה כל סנקציות נגד העובר עליהן, (תחוקה לישראל על פי התורה, ח"ג, עמ' 182).
אף שפקודת החוק הפלילי מ-1936 הכילה סעיף שאסר ביגמיה, אך בשל העובדה שהחוק קבע, שהאיסור הפלילי יחול על מי שדינו האישי רואה בנישואין השניים נישואין בטלים, לא התאים החוק ליהודים, שנישואיהם השניים הם בתוקף, אך הבריטים נמנעו מלבצע תיקון שיתאים למצב המיוחד שמעוררת ההלכה היהודית, שהיא מורכבת ביותר, (גם בשל חוסר הזהות בעניין זה בין העדות היהודיות השונות).
ארגוני יהודי תימן שנהגו לשאת אשה שניה, התנגדו לסעיף התיקון, אשר משמעותו היא הפיכת ה"הלכה האשכנזית" לחוק הפלילי של הארץ, הלכה שתמנע ריבוי נשים מכל יהודי ללא קשר למוצאו העדתי, הההתנגדות היתה אחת הסיבות לכך שבין היוזמה הראשונית לתיקון החוק, ובין תיקונו הסופי בשנת 1947, חלפו כמעט תשע שנים.
למעשה, מתעלמים בתי הדין הרבניים בפסקיהם מתקנות הרבנים הללו, ולדברי השופט ד"ר יצחק קיסטר, (תורה שעל פה יב, עמוד נא):
"כי בהעדר פרסום נאות, לא הרבו להסתמך על התקנות הנ"ל".
אלא שקשה לומר שהדיינים אינם יודעים מהם, ויותר מסתבר לומר, שהדיינים יודעים מהם, אלא שאין הם מייחסים להם כל חשיבות הלכתית.
דוגמה להתעלמות הדיינים מהתקנות:
כאשר בתביעתו לחייב את אשתו לקבל גט, או להתיר לו לישא אשה אחרת על אשתו החולה, טען הבעל- בן העדה הספרדית, שהוא חתם על כתובה אשכנזית, שבה כלולה קבלת חרם דרבינו גרשום, שאסור לו לישא אשה על אשתו בטעות.
בפסק הדין דחה בית- הדין את תביעת הבעל להיתר לשאת אשה שניה, אך לא מסיבת תקנת הרבנים, (שאף לא הוזכרה בפסה"ד) או מפני קבלתו את החרם דרבנו גרשום, ע"י חתימתו על הכתובה האשכנזית, אלא עפ"י דברי הריטב"א, שכתב ביבמות דף מד, שבמקום שנהגו שלא לישא אלא אשה אחת, אין לבעל רשות רשות לישא אשה אחרת על אשתו, "דאומדנא מוכח הוא דאדעתא דהכי אינסבא ליה דלא לינסוב אחריתי". (פורסם בחלק ט עמוד 152, של פסקי הדין של בתי הדין הרבניים).
בתשובה העוסקת בהיתר הנישואין של אשה שניה, כתב הרב עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר חלק ח - אה"ע סימן ב ) דברי בקורת על בתי הדין הרבניים, המחילים את החרם דרבנו גם על הספרדים, ואוסרים עליהם לשאת אשה על נשותיהם:
"ג) ואגב דאיירי בדין חרם רגמ"ה, אשיחה וירוח לי, כי בהיותי משרת בקודש כרב ראשי בת"א וראש אבות בתי הדין, בחודש אייר תשל"א כינסתי וקראתי לאסיפת בתי הדין עם אבות בתי הדין בת"א שליט"א (שמונה בתי דין), ונשאתי דברים בפניהם בענין חרם רגמ"ה, בשומעי כי יש בתי דין שפוסקים להחמיר גם על הספרדים ועדות המזרח בענין זה, בהחילם חדר"ג גם על עדות המזרח בפסקיהם, ושגגה היא בידם,... ואין ספק שהחומרא בזה בזמנינו גורמת לתקלות רבות, שאם הבעל לא דתי, הולך ולוקח לו פילגש הידועה בצבור, ומה הועילו חכמים בתקנתם".
בתשובה אחרת כתב הרב עובדיה יוסף נגד תקנה אחרת מאותן התקנות, והיא התקנה לאסור את היבום ולחייב בחליצה, אפילו על הספרדים.
תקנה זו קבעה:
"הננו גוזרים על תושבי ארץ - ישראל ועל אלה שיעלו ויתישבו מעתה והלאה, לאסור עליהם מצות יבום לגמרי, וחייבים לחלוץ...". שו"ת יביע אומר חלק ו - אה"ע סימן יד שאל הרב יוסף:
" ... והנה אנו הספרדים ועדות המזרח ותימן קבלנו עלינו הוראות רבותינו הרמב"ם ומרן הש"ע, שסוברים שהלכה כחכמים שמצות יבום קודמת לחליצה אף בזמן הזה שאין מתכוונים לשם מצוה, וחלה עלינו חובת ביאור אם יש תוקף להסכמה הנ"ל לדידן, או לא?
והשיב:
"אין כל תוקף להסכמת נשיאי וחברי הרבנות הראשית לישראל, שגזרו אומר לבטל לגמרי מצות יבום, גם מהספרדים ועדות המזרח, ואין להם כל סמכות לכך".
בתשובה זו הוא מביא מספר הצבי ישראל עמוד פ"ו, שסיפר:
"בישיבה אחת של מועצת הרבנות הראשית לישראל דנו בענין השחיטה ובדיקות בבית המטבחים בא"י, והציע הראש"ל הגרב"צ עוזיאל ז"ל, מתוך רוב אהבתו לאחדות האומה, והסרת מחיצות ההבדלים שבין העדות, לוותר על השחיטה הספרדית, ולאחד את השחיטות בירושלים, והסכים שגם הספרדים יקבלו עליהם מנהגי האשכנזים, ברם הגרצ"פ פראנק ז"ל התנגד לכך בתוקף, ואמר: אף אם הרבנים יסכימו לביטול שחיטתם, אקום אני ואארגן שחיטה ספרדית בירושלים, לפי שלדעתנו על כל עדה להמשיך לנהוג כמסורת אבותיה, ובמנהגיהם המקובלים מדורי דורות. ע"כ. וכנראה שגם בענין ההסכמה של איסור היבום לספרדים, נמשך הגרב"צ עוזיאל לשיטתו, מאהבתו לאחדות האומה, וגדולה אהבה שמקלקלת השורה. ובאמת שחלילה לבטל פסקי רבותינו מרי דאתרא גדולי רבני ספרד בשביל הדמיון לאחדות האומה, ובשל רבים מאן מחיל ומאן שביק, וה' הטוב יכפר בעד].
וראו את מאמרו של הדיין הרב אברהם שרמן "תוקפו של חרם דרבנו גרשום בישראל, לנושא אשה על אשתו", (תורה שבעל פה כז עמודים קד-קיז), הדן בהתקפותיו של הרב יוסף, ובתוקפם של תקנות הרבנות הראשית על כל העדות.
________
"רבינו גרשום החרים על הנושא על אשתו, ולא פשטה תקנתו בכל הארצות. ולא החרים אלא עד סוף האלף החמישי". (שולחן ערוך אבן העזר סימן א סעיף י).
אם בקהלות מצרים לא אסרו לשאת שתי נשים, אלא שהתנגדו לכפיית הצרה על האשה נגד רצונה, הרי ה"חרם" שהטיל רבנו גרשום, ) ייתכן ש)לא היה תלוי ברצונה או בהתנגדותה של האשה, (ראו ד"מ סימן א אות ח, אך גם ראו את דברי הר"ן (שו"ת סימן מח).
וידועה השאלה, (ראו לדוגמה בשו"ת מנחת אלעזר ח"א סימן ס"ב בד"ה ואשר הקשה):
לדברי האומרים, שאין כח ביד חכמים לאסור דבר המפורש בתורה להיתר, (ראו תוס' ב"מ ע' ב' ד"ה תשיך, והט"ז או"ח סי' תקפ"ח סק"ה, יו"ד סי' קי"ז סק"א, חו"מ סוסי' ב), נשאלת השאלה, איך אסר רבנו גרשום לשאת יותר מאשה אחת, והרי לשאת "שתי נשים", הוא היתר מפורש בתורה:
"כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים". (דברים פרק כא פסוק טו).
למה הוא גזר?
היו ראשונים שכתבו שהוא עשה כן כדי לגדור בפני הפריצים וההוללים המתעללים בנשותיהם שלא כראוי, (הרשב"א בתשובה, הובא במהרי"ק שורש קא), או כדי למנוע קטטה, (הגהות מרדכי כתובות סי' רצא בשם ר' אביגדור, תשובות הר"ן סי' מח).
בשו"ת שאילת יעבץ חלק ב סימן טו כתב שהיה זה "מחמת הסכנה ליהודים השוכנים בין הערלים. כשנושאים שתי נשים. הוצרך רגמ"ה לגזור איסור זה שלא מן הדין".
אלא שבתשובת ר' יחיאל אשכנזי (מכת"י, הובאה בשנתון המשפט העברי ח"ב עמ' 206), הוא את דוחה דעת האומרים שהוא מפני שהאיסור היה נגד דת הנוצרים. (אנציקלופדיה תלמודית כרך יז ערך "חרם דרבנו גרשום" הערה 20).
אם הגבול בין אותם קיבוצי ישראל שקבלו את החרם או שלא קבלוהו ידוע, הרי הגבול בין אלה שביטלו או הגבילו את ריבוי הנשים, ובין אותם שהחזיקו בו, לא חפף תמיד את הגבול, שבין העולם הנוצרי ובין העולם המוסלמי.
באגרת שכתב הרמב"ם לבנו, (קובץ תשובות הרמב"ם, לפסיא תרי"ט, ח"ב דף מ ראש עמודה ב'), מצוטט הרמב"ם כמעיד על היהודים בפרובנס, (דרום צרפת) הנוצרית, ש"כל אחד מהם על הרוב יקח שתי נשים", ואף שאגרת זו חשודה כמזוייפת, הרי גם הרשב"א שהיה רבה של קהילת ברצלונה, מעיד (שו"ת הרשב"א חלק ג סימן תמו, הובאה בב"י אבן העזר א) שבפרובינצה (פרובנס) ובקהילתו, נשאו גם תלמידי חכמים יותר מאשה אחת, והוא כותב:
"... ומ"מ, בין תקן בין לא תקן, אותה תקנה לא פשטה בכל גבולותינו, ואף לא בגבולות פרובינצה הסמוכים לצרפת, לא שמענו שפשטה; ומעשים במקומינו בתלמידי חכמים ואנשי מעשה, שנשאו אשה על נשיהם, ואחרים רבים, ולא חשש שום אדם בדבר זה מעולם".
בתשובה המופיעה ב"תשובות חכמי פרובינציה", (מהדורת א. סופר ירושלים תשכ"ז סימן סג), אנו מוצאים על תקנה שהיתה שם, שלא לגרש אשה בעל כרחה, אם לא מדעתה ודעת קרוביה ומדעת שבעה טובי העיר, אך לא על תקנה שלא לשאת שתי נשים:
"... ואם כן מה הועילו חכמים בתקנתם שתקנו שלא יגרש אדם את אשתו אם לא מדעתה ודעת קרוביה ומדעת שבעה טובי העיר, ופשטו התקנות זה כמה בארצותינו אלה וחדשום גדולי הדורות, עוד מקרוב נתחדשו ע"י הה"ר משה נשיא בעשרים ושבעה קהלות בארצותינו אלה לפי מה ששמענו עתה מקרוב מפי גדולים שהם כדאי לסמוך עליהם".
ואדרבא, בתשובה זו הוא דן בהצעת אשה או קרוביה "שישא אשה אחרת ולא יגרש את אשתו":
''עוד שאל אם אמרה היא או קרוביה לו שישא אשה אחרת ולא יגרש את אשתו, והוא משיב שאינו רוצה לקיימה שהיא אסורה לו, הקיום מצוה והעיגון עבירה והאסור דבר שיש לו מתירין ישאל ויותר, ומה שאמ' גם אינו רוצה לישא אשה על אשה, אין טעם ברצון''.
הריב"ש (שו"ת סימן טו), מספר שבספרד היו נושאין יותר מאשה אחת:
"... שהרי באלו הארצות, (בספרד) אין מקפידין בזה כל כך, ואדם נושא שתים ושלש נשים, ואין מכלים, שכך נהגו, וא"צ רשות מלך קצין שוטר ומושל".
הר"ן (שו"ת סימן מח) כותב על מנהג קסטילה לשאת שתי נשים :
" ... והנה עתה הוא דר בארץ קשטילה מקום שנהגו לישא שתי נשים".
אך גם ייתכן, שהלכה לחוד ומציאות לחוד, וגם באותן המקומות שהיו נוהגים לשאת יותר מאשה אחת, הרי רובם הסתפקו באשה אחת.
ייתכן שיש הבדל בין תשובת הרמב"ם ותשובת הרשב"א, בעוד שהרמב"ם "כתב" (אם כתב) "כל אחד מהם על הרוב יקח שתי נשים", הרי הרשב"א רק סיפר שכך עושים גם תלמידי חכמים, אולם אינו כותב על תדירות.
הר"ר מרגליות (עוללות, מוסד הרב קוק תש"ז, עמוד 13), מציין שאף שבתנ"ך מצאנו שהיה מקובל לשאת מספר נשים, לא מצאנו במשנה או בתלמוד שמוזכרת אשה נוספת אצל תנא או אמורא, וגם כאשר היא נזכרת, ייתכן שהיה זה לאחר מיתת הראשונה, וייתכן שר"ע נשא את אשתו השניה - אשתו לשעבר של טורנוסרופוס, (עבודה זרה דף י ע"ב), לאחר מותה של אשתו הראשונה – רחל בת כלבא שבוע.
גם מצאנו "לשונות", היכולים להעיד שלא נשאו יותר מאשה אחת.
בתענית דף לא עמוד א:
"בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים, תנא: מי שאין לו אשה נפנה לשם".
במועד קטן דף ט עמוד ב:
"דלא תמות אנתך ולא תנסב אינתתא אחריתי".
בקהלת רבה (וילנא) פרשה יא ד"ה א [ו] בבקר:
"נשאת אשה בילדותך ומתה, תשא בזקנותך".
אף שתוספתא כתובות פרק ה הלכה א, מובא ברש"י קידושין דף עא עמוד א בד"ה אחר אחי אמי), מצאנו שהיה תנא שנשא 300 נשים, הרי מודגש בסיפור, שמטרת הנישואין לא היתה מטעמי אישות:
"מעשה בר' טרפון שקידש שלש מאות נשים, להאכילן בתרומה שהיו שני בצרות".
אף בירושלמי (יבמות פרק ד הי"ב):
"וכי רבי טרפון אביהן של כל ישראל לא הערים, קידש שלש מאות נשים בימי רעבון על מנת להאכילן בתרומה".
__________
היחידי שהיה אסור ביותר מאשה אחת היה הכהן הגדול:
"אם כן הוה ליה שני בתים, ורחמנא אמר וכפר בעדו ובעד ביתו, ולא בעד שני בתים!". (יומא דף יג עמוד א).
המלך שהיה מותר ביותר מאשה אחת, היה אסור ב"הרבה מאוד נשים":
"וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד". (דברים פרק יז פסוק יז).
כמה הן "הרבה מאוד"?
הלכות מלכים (פרק ג הלכה ב) כותב הרמב"ם, שמ"פי השמועה" למדו, שהן שמונה עשרה נשים - כולל פילגשים.
"לא ירבה לו נשים, מפי השמועה למדו שהוא לוקח עד שמונה עשרה נשים בין הנשים ופלגשים הכל שמונה עשרה''. (מקור ה"שמועה" בסנהדרין דף כא עמוד א).
זאב פאלק טוען, (סיני פג עמוד לד) שייתכן שהמאמר על ה-18 נשים המותרות למלך, נאמר כדי להוציא מלבן של אנשי הכתות, שהתירו למלך רק אשה אחת.
המגילה ממגילות קומראן שלימים נקראה "מגילת המקדש", המהווה "פירוש" של חלקים שונים בתורה, כוללת תוספות רבות על הכתוב בתורה. הנושאים העיקריים הנידונים בה הם לוח השנה ודיני המועדים, המקדש והקרבנות, דיני טומאה וטהרה, דיני המלך ועוד עניינים שונים.
בין דיני המלך שבה אנו מוצאים, (על פי הנוסח במהדורת ידין עמ' 263):
"ואשה לוא ישא מכול בנות הגויים, כי אם מבית אביהו יקח לו אשה ממשפחת אביהו. ולוא יקח עליה אשה אחרת, כי היא לבדה תהיה עמו כול ימי חייה. ואם מתה - ונשא לו אחרת מבית אביהו ממשפחתו".
האגרת שוללת נישואין פוליטיים, שהוא איסור שאין לו זכר בהלכה, וגם מודיעה על איסור למלך להיות נשוי ליותר מאשה אחת, שהוא שלא כפי ה"שמועה" המתירה למלך, עד שמונה עשרה נשים.
לדברי ידין, נקודת המוצא לקביעת המגילה על נישואי המלך רק לאשה אחת, הוא פירושם של אנשי הכת, שמה שנאמר בכתוב שבספר ויקרא (פרק יח פסוק יח) "ואשה אל אחתה לא תקח לצרר לגלות ערותה עליה בחייה". שאין ה"אחות" שכאן, במשמעות אחות ביאולוגית, אלא במשמעות "חברתה", כמשמעותה במקורות אחרים, (השוו שמות כ"ו, ג: "חמש היריעֹת תהייןָ חֹברֹת אשה אל אחֹתה", וכן עוד כמה פעמים באותו הפרק, ומספר פעמים ביחזקאל, (פרק א פסוק ט): "חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ כַּנְפֵיהֶם לֹא יִסַּבּוּ בְלֶכְתָּן אִישׁ אֶל עֵבֶר פָּנָיו יֵלֵכוּ", י(פרק א פסוק כג): "וְתַחַת הָרָקִיעַ כַּנְפֵיהֶם יְשָׁרוֹת אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ לְאִישׁ שְׁתַּיִם מְכַסּוֹת לָהֵנָּה וּלְאִישׁ שְׁתַּיִם מְכַסּוֹת לָהֵנָּה אֵת גְּוִיֹּתֵיהֶם", (פרק ג פסוק יג): "וְקוֹל כַּנְפֵי הַחַיּוֹת מַשִּׁיקוֹת אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָה, וְקוֹל הָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם וְקוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל". ועוד מקומות.
על פי פרשנות הכת, גם אין האיסור לשאת יותר מאשה אחת, איסור מיוחד למלך, אלא הוא גם להדיוט, ולהסברם חזר הכתוב על האיסור בפרשת המלך, שהוא כדי להורות, כי אין למלך זכויות מיוחדות בתחום זה. כתבי הכת מעידים על תפיסה הלכתית האוסרת ריבוי נשים באופן גורף,(ידין, מגילת המקדש עמוד 212).
השריד הראשון של מגילות של כת מדבר יהודה, נמצא בין קטעי הגניזה הקהירית ע"י חוקר הגניזה הראשון, ש"ז שכטר, ונודע לימים כ"מגילת ברית דמשק", ואף שבתחילה התעורר פולמוס ממושך בין החוקרים, האם צדק שכטר בהשערתו שהוא חיבור "כיתתי" מימי בית שני, או שהוא חיבור קראי מימי הביניים, הרי עם גילוי המגילות הגנוזות מקומראן, התברר שלא זו בלבד שמגילת "ברית דמשק" היא אחות להן, מכל ההיבטים האפשריים, אלא שחלקים ממגילה זו עצמה, נתגלו במערה בקומראן.
כיצד הגיעו קטעי המגילה לגניזה הקהירית, ומי היה מעוניין בהם?
ייתכן שהקראים הם שהיו מעוניינים בחיבור מעין זה, בגלל הקשר שבינם לבין הצדוקים וכתות ים המלח, קשר הבולט לעין בכתביהם של חכמי הקראים הקדומים, (ראו "פרושים צדוקים קנאים" עמוד 50 ועמוד 302, וקתדרה 42, טבת תשמ"ז, עמ' 86-54).
בקטע דלהלן הלקוח ממגילת ברית דמשק, נידונה הסיבה לפרישתם של אנשי הכת "בחירי ישראל קריאי השם" מכלל עם ישראל, מפני "הבליעל המשולח בישראל'.
המגילה מונה שלוש "עברות חמורות"של אנשי יהודה, כשהראשונה שבהן:
"הם ניתפשים בשתים בזנות, לקחת שתי נשים בחייהם. ויסוד הבריאה: זכר ונקבה ברא אותם; ובאי התבה שנים שנים באו אל התבה; ועל הנשיא כתוב: לא ירבה לו נשים. ודויד לא קרא בספר התורה החתום אשר היה בארון, כי לא נפתח בישראל מיום מות אלעזר ויהושע ויושוע והזקנים אשר עבדו את העשתרת ויטמון נגלה עד עמוד צדוק, ויעלו מעשי דויד מלבד דם אוריה ויעזבם לו א-ל".
מדברים אלה עולה בבירור, כי על פי תפיסתם של בני הכת "לקחת שתי נשים בחייהן", הוא מעשה זנות, וכי האיסור לשאת יותר מאשה אחת הוא על כל אדם מישראל, ולא רק על המלך.
ומה על הפסוק "כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים", (דברים פרק כא פסוק טו)?
אנשי מפרשים את הפסוק, לא כעוסק בבעל שנשא שתי נשים, אשה על אחותה-זו בחיי זו, אלא בבעל שהיו לו שתי נשים, בזו אחרי זו.
בדבר אחד שווים הקראים:
לא ניתן לפרש את האיסור שבפסוק "אשה אל אחותה" כפשוטו - על שתי אחיות ביאולוגיות, אלא יש לפרשו על שתי נשים צרות.
על פי הפרשנות הקראית, ה'אישה אל אחותה' שבפסוק, היא האשה הצרה:
על שהקראים פירשו את הפסוק, כאיסור על נישואי שתי נשים, ניתן להבין מדברי המדרש "לקח טוב", שחובר על ידי רבי טוביה ב"ר אליעזר בסוף המאה הי"א, המתפלמס לא אחת עם הקראים.
מהיכן ידע מחבר הלקח טוב על תורת הקראים?
ש. בובר כותב במבואו:
"... כי יש כמו כן רושמים בהספר, כי ידע מכל אשר נעשה בעת ההיא בארץ הצבי, וממנהגי הישמעאלים, ודיבר בדברים קשים נגד הקראים, אשר באשכנז יהיה זה ללא תכלית, כי שם לא נמצאו ולא היו קראים, ע"כ הוסיף להעמיד עוד השערה לתשלום הראשונה, כי הלך לא"י, ואמר: ואעפ"כ הוא מדבר הרבה מכת הקראים, ושופך חמתו עליהם במקומות הרבה, כאילו ידעם וראם, ובעבור שבכל ארץ אשכנז לא היה בימיו שום קראי, בהכרח כי ראם במקומם ...".
לדברי בובר, (עמוד י), היה מחבר הלקח טוב ביוון או בארץ מוסלמית אחרת, ולכן ידע את תורת הקראים.
בפרשת כי תצא (דף לה עמוד ב), בפירושו על הפסוק "כי תהיין לאיש שתי נשים", (דברים פרק כא פסוק טו), הוא מתווכח עם הקראים שאסרו לשאת שתי נשים כאיסור תורה:
"כמה טעות טעו הקראים שאמרו ואשה אל אחותה לא תקח, אלו שתי נשים, ודבר זה בתורה ובנביאים ובכתובים, שהיו ישראל נושאים שתי נשים, ובפנינה כתב (ש"א א) וכעסתה צרתה גם כעס".
ה"לקח טוב" חוזר על התקפתו בפרשת אחרי מות, (דף נא עמוד ב), בפירושו על הפסוק "ואשה אל אחותה לא תקח לצרור", (ויקרא פרק יח פסוק יח), ושם הוא מוסיף דוגמאות נוספות מהתנ"ך, לאנשים שנשאו יותר מאשה אחת:
"ושאמר שתי נשים בעלמא אסורות. בידוע שאין להם לא דת ולא חוק. שהרי כמה צדיקים נשאו שתי נשים כגון אלקנה ודוד ושלמה. ובדברי הימים כמה בשתי נשים אלא ודאי כשם שטעו בשתי נשים כך טעו בשתי אחיות בכי ישבו אחים יחדו שגם אלו אחיות. ורבותינו חקרו ודרשו התורה על בוריה כנתינתה מהר סיני".
את הפסוק ברות פרק ד פסוק ו:
"וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לֹא אוּכַל לִגְאָל לִי פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי גְּאַל לְךָ אַתָּה אֶת גְּאֻלָּתִי כִּי לֹא אוּכַל לִגְאֹל".
מפרש התרגום:
על דאית לי אתתא לית לי רשו למיסב אחריתא".
(תרגום: על שיש לי אשה אין לי רשות לשאת אחרת).
על התרגום (מובא בדברי האדמו"ר, "רשימות" קמח עמוד 363), ישנם המפקפקים ב"כשרותו", "וביניהם החתם סופר בהגהותיו לשו"ע אבן העזר סימן יז ס"ק מג", אף שבדרשותיו למגילת רות (דרשות החתם סופר חלק בעמוד 596 טור א, הוא מנסה ליישב את דברי התרגום וצליבת קיסא)
בעוד שפרופ' ש.ז. הבלין כותב בסדרא ב (תשמו) עמודים 26-27:
"... והנה פירוש זה של התרגום לכתובים, האיסור הנזכר בו והנמקתו הם בניגוד לפרשנות חז"ל והראשונים לפסוק זה, ולהלכה המסורה והמקובלת של חז"ל, שמעידים על איחורו וזרותו של תרגום זה".
ואילו מ.ע. פרידמן טוען בספרו ''ריבוי נשים בישראל, מקורות חדשים מגניזת קהיר'', (עמוד 10, שפירושו של "אין לי רשות" כאן הוא "לא אוכל",- שמא יביא הדבר למריבה בתוך ביתי, ולא על איסור נישואין.
הרב מנחם כשר מציין (מילואים לתורה שלמה כרך יז עמוד רנב), לדברי המכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק כא פסוק (ד):
"ד"א: יתן לו, אשה אחת נותן לו ואינו נותן לו שתי נשים. יכול לא יתן לבן חורין שתי נשים? ת"ל אדניו יתן לו אשה לו אין נותן שתי נשים נותן הוא לבן חורין שתי נשים".
והוא שואל: וכי למה הייתי חושב שבן חורין יהיה אסור בשתי נשים?
והוא טוען, שלא היתה זו אלא הלכה פולמוסית, כדי להוציא מלבן של צדוקין האוסרים יותר מאשה אחת.
ייתכן שגם המלצת חז"ל, על נישואין לבת אחותו, היא מטעם פולמוסי:
"תנו רבנן: האוהב את שכיניו, והמקרב את קרוביו, והנושא את בת אחותו, והמלוה סלע לעני בשעת דוחקו - עליו הכתוב אומר אז תקרא וה' יענה". (סנהדרין דף עו עמוד ב).
האם גם המלצה זו לא היתה אלא כדי להוציא מלבן של בני הכתות, שהתנגדו לנישואי בת אחות, התנגדות שאותה מצאנו ב"ברית דמשק".
_________________
עולם הפוך אני רואה
