ר' יוסף ליפוביץ (להלן רי"ז, תרמ"ט − תשכ"ב) נולד ליד ביאליסטוק, למד בסלבודקה ונחשב לאחד הבחירים. התקרב לרמ"מ אפשטיין, וגם למוסר של הסבא מסלבודקה. ר' מאיר שמחה מדווינסק ביקר בסלבודקה בשנת תרע"א והתפעל מלמדנותו, שמר איתו על קשר ושלח מכתב ברכה לכלולותיו (מצולם בספרו).
בשנת תרע"ב נשא לאשה את ביילא מהעיירה ריטובה. בתחילה היתה להם חנות עורות, ואחר כך פתח ישיבה לנערים. לאחר המלחמה הראשונה השתתף במפעליו של ר' שמואל פונדילר שהיה הרב בריטובה. אז החל רי"ז לדרוש בציבור, ועשה לו שם כנואם מצויין. בשנת תרפ"ד עלה לארץ והתישב בתל אביב, הוא התערה בחיי העיר החדשה, ונעשה בה לאחת הדמויות הבולטות.
הוא ראה את ייעודו בהרבצת תורה ודעת בקרב הישוב החדש, לימד תלמוד ב'תחכמוני' ושיעורים פרטיים. לאחר מכן היה ממיסדי ישיבת תל אביב, ביוזמת הרב אהרונסון, יחד עם מאיר בר אילן, ר"ד ברקובסקי, ור' דוב כ"ץ. כמו כן לימד בישיבת 'אור זורח' ביפו. לאחר שחלה בשנת תרצ"ה פתח את הפנסיון והמסעדה שלו ברח' לילנבלום, שהיה לאכסניה ומעין 'קפה כסית' של החרדים בתל אביב. 'מועדון' מפגש לאנשי תורה ורוח, מכל הסוגים, גם לא דתיים. בין השאר הסופר אברהם קריב. היא הביאה את האוכל, והוא הביא את הרוח, את הדיונים, השיעורים והויכוחים. הליפוביצ'ים היו זוג חשוך בנים שהקיפו את עצמם בהרבה חברים, בביתם התקיים מנין של שוחרי מוסר, ונערכו שיעורים ושיחות.
בתל אביב הפך רי"ז לדמות נערצת, ול'מגיד מישרים' ברוח המוסר, שעברה עיבוד למונחים ומושגים של הישוב החדש. הוא היה נואם בחסד, ורבים נהרו לשמוע אותו. בשבתות ומועדים הסתובב רי"ז בבתי כנסיות בתל אביב לשאת דרשות, לעתים בארבעה או בחמישה בתי כנסיות, בבית הכנסת הגדול באלנבי, בנחלת יצחק, בנוה צדק ועוד. בשנת תרצ"א היה ממקימי 'היכל התלמוד' הסלבודקאי בתל אביב, (רח' יהודה הלוי, קיים עד היום) והשמיע שם שיעורים ושיחות. שיעוריו בשנים האחרונות הוקלטו ונכתבו בידי חז"פ (ר' חיים זאב פינקל).
הספיד את הרב קוק ב'היכל התלמוד' בתל אביב, בתוך השבעה, בהשתתפות קהל רב. בין השאר הספידוהו שם: ר' ישראל איסר שפירא, ור' ראובן טרופ. (ידיעה מפורטת ב'היסוד', י' באלול תרצ"ה, גליון קמ"ו)
ר' חיים דוב רבינוביץ (דמות מעניינת בפני עצמה, מחבר 'דעת סופרים' על התנ"ך), כתב ספר מעניין ונדיר בשם 'התפילין של נפתלי' – סיפור על רקע חיי תל אביב הקטנה (הוצאת דעת ישראל, ירושלים תשל"ח). הסיפור אמיתי אבל השמות בדויים. הרב ליפוביץ מופיע תחת השם 'הרב גפן' בעל המסעדה. לפי רבינוביץ "הרב גפן הריק את מחשבותיו לפני אנשים מקריים שתמיד התפעלו ממנו, אף כי לרוב תפסו רק מעט ממה שאמר.... הוא הביא ראיות מדברי חז"ל, ואף שילב דברי חכמים מאומות העולם שהיה בקיא בהם, ואשר הם היו במידה רבה בעוכריו, כי זה הקשה עליו לקבל משרה בישיבה, שביקשה לבסס את עצמה רק על חכמת היהדות וחששה תמיד מדעות של חכמים זרים, אף אם הם שובצו יפה בדברי חז"ל" (שם עמ' 19)
רי"ז גם סייע כספית לרב מפוניבז' בהקמת ישיבתו. לאחר מותו בשנת תשכ"ב, מכרה אלמנתו את מרבית רכושו למען הוצאת ספריו, אפילו את טבעת הנישואין שלה.
ר' אריה פינקל, (בן חז"פ, גדל על יד היכל התלמוד, כיום ראש ישיבת מיר ברכפלד), אישר בפני שאברהם קריב התקרב לדת בזכות רי"ז ליפוביץ, והוא שכתב מפיו את 'נחלת יוסף' על רות. רי"ז מאד קירב אותו וסמך על כתיבתו. (עובדה זו אינה מוזכרת כלל, לפחות לא במהדורה החדשה שיצאה בשנים האחרונות בבני ברק. צריך לבדוק במהדורת תשי"ט).
חז"פ כתב את החלק השני, על התורה, מתוך סרטי הקלטה וקצת כתבים של רי"ז.
הגותו של רי"ז ליפוביץ, שהיתה ענף מהגות סלבודקה, ראויה למחקר נפרד. כרגע רק ליקטתי חומר היסטורי מתוך תולדותיו המסופרות בידי ר' דוב כ"ץ, ר' אפרים בורדיאנסקי, ור' אליהו בירק, המצורפות לספריו.
כמו כן הלל גולדברג כתב עליו מאמר הערכה מענין, בתוך ספרו:
Between Berlin and Slobodka : Jewish transition figures from Eastern Europe, Hoboken, N.J. : Ktav, 1989.
גולדברג מנסה לשים את הרב ליפוביץ בתוך סדרת האנשים ששילבו חשיבה מערבית וחשיבה ישיבתית-ליטאית מוסרית, בהם עוסק ספרו: רי"ס, הרבנים הוטנר, סולובייציק, א"י השל, ופרופ' הארי וולפסון. הוא מסכים שהמידע על ליפוביץ דל יותר מאשר על האנשים הנזכרים, וצורת המיזוג שלו היתה מינורית ושונה משלהם. כנראה גולדברג בביקוריו בארץ בראשית שנות השישים נחשף לדמות הזו, והחליט שהיא מתאימה לתזה שלו. (הוא נפגש עם כמה וכמה אישי מוסר בארץ, ונפעם מאשיותו ודבריו של רב"צ ברוק בירושלים, אבל נוברדוקאים בודאי שלא התאימו לתזה שלו)
גולדברג מוסיף פרטים שהרבנים השמיטו:
1. בשנת 1912 רמ"מ אפשטיין רצה לקחתו חתן לבתו, אך הסבא מסלבודקא הטיל ווטו על השידוך הזה.
2. בשנת 1922 למד שנה וחצי בברלין אצל ר' חיים הלר, ובאוניברסיטה בברלין. (עמ' 140)
3. עם בואו לתל אביב, לימד תלמוד בגישה מעט מחקרית, כפי שספג בברלין, אבל התעקש ללמד בעברית! לא ביידיש ולא בגרמנית. תחיית השפה היתה חשובה לו כמו הציונות ותחיית הארץ. (שם עמ' 142)
4. כיון שהוא רואה בליפוביץ ציוני, מנסה גולדברג לאחד את ציוניותו עם מוסריותו, וטוען שהוא העביר את נקודת הכובד המוסרית מן הפסיכולוגיה אל הסוציולוגיה. הוא לא שינה באופן בסיסי את גישת סלבודקה, אלא רק הרחיב אותה. כך היא גישתו לאנשי התנ"ך, מלבד הלקח הפסיכולוגיסטי במישור האישי, הוא מבקש בהם לקח לאומי קהילתי. מסיבה זו לימד והשמיע את דבריו בעברית, בכדי להתמזג במציאות הציונית. (עמ' 141)
גולדברג ראיין את אחד המבקרים במסעדת ליפוביץ: "שום דבר לא היה זר לו... הצמאון של ליפוביץ לדעת היה ללא גבול... הוא שוחח בהוויות העולם, וכן החיה מחדש דמויות מן התנ"ך". (שם עמ' 142)
ספריו: מגילת רות עם פירוש נחלת יוסף, תל-אביב תשי"ט (כתב הסופר אברהם קריב). נחלת יוסף – על התורה, תל-אביב תשכ"ט (כתב: ר' חז"פ).
גם ברשת מובאים מקצת דברים משמו של רי"ז ליפוביץ:
http://kby.org.il/dwlfls/%D7%95%D7%92%D7%90%D7%9C%D7%AA%D7%99%D7%9A%20%D7%90%D7%A0%D7%9B%D7%99.doc
http://kby.org.il/dwlfls/%D7%97%D7%A1%D7%93%D7%99%20%D7%A0%D7%A2%D7%9E%D7%99.doc
תוקן על ידי שלויימלע ב- 04/05/2008 14:51:42
