"קראתי בעיון את האשכול ופלאתי היא על אותם אלה שהשואה האיומה לא שינתה אצלם מאומה. אינני אומר ח"ו שאחרי השואה צריך להפסיק להאמין אני רק טוען שהאמונה התמימה הופכת למורכבת יותר. על קיר מרתף בקלן שם התחבאו יהודים בשנות המלחמה נמצאה הכתובת הבאה (תרגום מיידיש)
"אני מאמין בשמש - גם אם אינה זורחת
אני מאמין באהבה - גם אם איני חש בה
אני מאמין באלוהים - גם אם הוא שותק"
ימי השואה מאז ומעולם עוררו אצלי שאלות קשות על איך? למה? ומדוע? גם אחרי שקראתי כמעט כל הסבר אפשרי החל בקלטות של גרילק ונויגרשל עובר ל"אם הבנים שמחה" וכלה ב"ויואל משה" לא הבנתי את פשר הנהגתו בעולם ואת הסתר הפנים הנורא. עד שקראתי את הספרון של צבי קוליץ "יוסל רקובר מדבר אל אלוהים" מדובר בצוואה פקטיבית שכותב אותו רקובר על חורבות גטו וורשה לאחר שמשפחתו נרצחה במרד. את ליבי כבשו מספר מילים שהם התשובה האמיתית והכנה ביותר שמצאתי עד היום:
"אני מאמין באלוהי ישראל, אף על פי שהוא עצמו עשה הכל כדי שלא אאמין בו. אני מאמין בחוקיו אף על פי שאיני יכול להצדיק את מעשיו. יחסי אליו שוב אינו יחס של עבד כלפי אדונו, אלא של תלמיד כלפי רבו. אני מרכין ראשי מול גדולתו, אך לא אנשק את השבט בו הוא מלקה אותי. אני אוהב אותו, אבל את תורתו אני אוהב יותר. וגם אילו התאכזבתי ממנו, את תורתו הייתי מקיים. אלוהים הוא דת, אבל תורתו היא אורח-חיים - וככל שאנו מתים יותר למען אורח-החיים הזה, כן גדלה נצחיותו"
פעם... פעם... פעם.... כשאני שאלתי שאלות בנוסח איפה היה אלוהים כש....לא פעם ענו לי במשל המוכר של הפסיעות בחול - רואים רק זוג אחד, כי בזמנים הקשים האלוהים נושא אותך בכפיו. גם אז, כשעוד האמנתי, זה עורר בי פשוט כעס. לא כעס על אלוהים. כעס על הטמטום שבמשל ועל האטימות והטמטום של מספריו. כאילו שחסר לנו משלים....
היום אני לא כועסת. לא על אלוהים. אנשים עושים דברים רעים. זה מה יש. זו המציאות. ואף אחד אף פעם לא יעניש אותם בשום עולם אחר. רק כאן. עצוב. קשה לקבל. מאוד קשה לקבל. הצורך הנפשי לדעת שיש דין ויש דיין, שיש משמעות לסבל... הוא צורך נפשי שכמעט בלתי אפשרי להתגבר עליו. זה מוליד צוואות בנוסח הצואה שספרן הביא. מרגש. בהחלט מרגש. אבל עצוב לי לראות את האשליה והכאב של אי ההתפכחות.
