מאתר אזמרה
בס"ד
סיפורו של מאטי גלמן – חלק ד'
במה היה כוחו של הצעיר הוינאי, אשר טיפס ועלה במהירות מסחררת בסולם החסידות? במה זכה להתרומם על כל סביבתו, סביבה מובחרת של בחורים חסידיים, אשר תורתם אומנותם ועבודת השם היא משאלתם? והעיקר: כיצד ואיך כבש אותו צעיר, שבא מן החוץ, מן הסביבה הגויית ממש, את ההנהגה הרוחנית והארגונית כאחת על פרחי החסידים, שצמחו מתוך הקרקע הדשנה של חסידות פולין, המושרשת מדורי דורות?
בן חמש עשרה שנה הכיר מתתיהו את בוראו. בן שבע עשרה שנה נחשב כבר כבן תורה מובהק, אשר גדולי תורה השתעשעו עמו.בו בזמן נמשכו אליו ודבקו בו פרחי חסידים, אשר נזקקו להדרכה נכונה, הן בלימוד התורה והן בדרך החסידות. בן עשרים ואחת היה בשעת המבחן הנורא, ואז זהרה אישיותו במלוא אורה וקסמה.לנוכח שטף הפורענויות של הצורר הנאצי, אשר הכניסו בלבול ומבוכה אצל הכל, ניצב ונזדקר מעוז הרוח, בדמותם של צעירי החסידים אחוזי להט המרי הרוחני-מוסרי, בהנהגתו של מתתיהו-בעל-תשובה. מתמרדים אלה כונו בשם הכולל: "אנשי מתתיהו" ("מתי'סובציס") בלשון המדוברת.
כיצד חושלו השריונים הנפשיים במה היה סוד הרכבו של הנשק, אשר החזיק מעמד למרות כל האסונות והזעזועים, ועמד בעוזו עד הסוף המר, ועד בכלל? אין ספק, כי הסביבה החסידית סיפקה את הערכים היסודיים ליציקת שריונים נפשיים אלה, ועם זאת ברור, כי מתתיהו הוסיף עליהם לא מעט סממנים אישיים משלו.
מכיוון שאותו צעיר וינאי השיג מידה עילאה כזו של הזדהות נפשית עם החברותא החסידית, סימן מובהק הוא כי פעל כאן כוח משיכה הדדי. הוא, מתתיהו, אשר קיננה בו כנראה "נשמה חסידית" ערטילאית שנכספה לתיקונה החסידי, היינו: התבטלות עצמית ללא שיור, דיבוק חברים ללא חיץ ועל כולם: עבודת השם מתוך חדוות נעורים. ומאידך גיסא, הוא, מתתיהו, שזינק ובא מן החוץ, הביא אתו סממנים חריפים, כגון: ביטול כלפי העולם הגויי, להט בלתי נדלה של בעל תשובה ובו מידה מסויימת של רוח הרפתקנית.
כל אלה הצטרפו אחר כך יחד והיו לקווי האופי של המחתרת החסידית.
הלוא כך רגיל היה מתתיהו לשיר את פזמונו החסידי:
א פייער זאל ברענען
און קיין רויך זאל נישט גיין -
דאס קען נאר א חסיד אליין;
איבער דעם אליין איז כדאי,
איז כדאי, א חסיד צו זיין.
אלעס איז דיין
און גארנישט איז מיין -
דאס קען נאר א חסיד פערשטיין;
וואס ביי דער וועלט איז שיין -
זאל ביי דיר זיין געמיין,
דאס פארשטייט נאר א חסיד אליין.
בתרגום עברי:
אש עולה ובוערת
ועקבות עשן אין -
זאת יכול רק החסיד בלבד;
כדאי רק עבור זאת,
אכן כדאי, חסיד להיות.
הכל הוא שלך, ושלי מאומה -
זאת מבין רק החסיד בלבד;
כל מה שאצל העולם יפה,
אצלך יהא מאוס ונבזה -
זאת מבין החסיד בלבד.
מי יודע, מי זוכר את הפזמון הזה?
ר' שלום הלוי הורביץ, מיוצאי קראקא ומשרידי המחנות, המתגורר כעת באנטוורפן, שומר בזיכרונו את שירו זה של מתתיהו ומספר:
הכרתי את מתתיהו כשהייתי כבן שתים עשרה. אחי הגדול, אברהם ליב הי"ד, נמנה על ה"מתי'סובציס". למדתי בישיבת "בית מאיר" בקראקא ובכל ערב הייתי נוהג להיכנס לבית החסידים דגור, שברחוב אסתר, ליד בניין התלמוד תורה, כדי לשנן את השיעורים. פעם אחת שם מתתיהו את עיניו עלי ומשכני כבמטה קסמים אל החברותא שלו.
קודם לכל ומעל לכל טיפח בנו מתתיהו את ההכרה של ביטול עצמי ושל דיבוק חברים, התלויים זה בזה. למדנו בצוותא ואכלנו יחד בשבתות. בבל ערב שבת יצאה הפקודה מפי מתתיהו, שכל אחד יביא מבית הוריו את המנות, כדי לסעוד ביחד את סעודת השבת בתוך ה"שטיבל" (בית החסידים). כל המנות נתערבו יחד וכך סעדנו. בכוונה תחילה טושטש בתוכנו כל סימן היכר בין בני העשירים לבין בני העניים. כאשר יצאנו החוצה ציוונו מתתיהו במכוון להחליף את המעילים שלנו, כדי שלא יתבייש זה שיש לו מעיל ישן ומטולא. היה בינינו צעיר מפונק ממשפחה עשירה, אלימלך קליין שמו, אשר בבית הוריו רגיל היה לכל מיני נוחיות ותפנוקים, אבל אצלנו לא התבדל במאומה. כאשר נסענו יחד לגור, שכרנו אכסניה משותפת וכולם חיו בצוותא, אלא שהוצאות הנסיעה התחלקו לפי יכולתו של כל אחד ואחד. מתתיהו הנהיג משמעת של ברזל. בשש בבוקר מחוייב היה כל אחד להימצא ב"שטיבל", ומי שהתאחר בחמש דקות, קיבל את עונשו בצורת קנסות שונים.
אם כי התהלך מתתיהו בינינו כשווה בין שווים, הרי בכל אופן התבלט במראהו האציל. מכיוון שלא ראה עצמו "גליצאי", ורק זמנית התגורר בקראקא, כדי לעורר מהפכה חסידית, חבש לראשו כובע משי, בסגנון גוראי מובהק. ואם תשאלו: מה היתה משמעותה של המהפכה הזאת? עליכם לדעת, שקראקא 'מפורסמת היתה ברוח המתירנות שלה, ואלו חסידות נוסח קוצק, כלומר "חסידות חריפה", לא היתה מקובלת אצלנו. בא מתתיהו והפך את הקערה על פיה. החבריא החסידית של קראקא, שהוכתרה בשם "אנשי מתתיהו", הפכה במהרה לשם דבר אצל הנוער החסידי כולו ואף שימשה דוגמה ומופת ליתר החבורות החסידיות.
במה כבש מתתיהו את לבנו? במה החזיק את מסגרת המשמעת? הייתי אומר: בחריפותו, במזגו הטוב, באמצאותיו, במקוריותו, בתפיסתו החסידית ובכוח השכנוע שלו. נזכר אני בשיחה אחת שלו על המאמר "שלא יתבייש מפני המלעיגים עליו". הוא דיבר מתוך שלווה נפשית והכרה עמוקה: וכי מהו העולם, אשר כדאי יהיה להתחשב בו ולהתפעל ממנו? אפס אפסים! כלום שבכלום! אחת מן השתיים: או שאנחנו נידרס מתחתיו, או שאנחנו נתרומם מעליו. פעם הלכנו בחוצות העיר. חזרנו מאיזו מסיבה חגיגית בביתו של אחד הבחורים, שהיה גר בפודגוז'ש, פרבר של קראקא. בדרכנו עברנו ליד הבניין הגדול של בית החרושת העירוני לגז, ובו במקום החליט מתתיהו להתפלל תפילת מעריב בציבור... פקודה זו פקודה! נעצרנו להתפלל. הסתכלתי בפניו של מתתיהו, בעת התפילה. היה זה ליל אחרון של פסח, פניו קרנו מתוך שמחה של מצוה, ואחרי כן בערו כלפיד אש.
כזה היה מתתיהו. הוא לימד אותנו לשבור את המציאות ולא להישבר; להתכחש למציאות ולא להתכחש לעצמנו. על כן היה שר:
כל מה שאצל העולם יפה,
אצלך יהא מאוס ונבזה...
בס"ד
סיפורו של מאטי גלמן – חלק ה'
ומה בדבר האש המתלקחת ללא עשן-לוואי? כיצד זוככה וזוקקה הלהבה, מכל סממן וזכר של אנוכיות וגשמיות?
ר' משה שינפלד, אחד מפרחי החסידים בגור, שהתחנך לאור אישיותו של מתתיהו הצעיר, רואה תמיד את דמותו לנגדו:
נדמה לי כי כוח השפעתו של מתתיהו צפון ומרוכז היה בעיקר בעיניו הגדולות והטהורות. במבטו היה משהו מן המלטף והמסעיר כאחד. שעה שהביט בי בעיניו, חשתי שהעיניים בעצם אינן רק מופנות אלי, אלא חודרות הן אל תוכי וחותרות הלאה, הלאה. כמה פעמים ניסה הוא לדבר על לבי, כדי להדריכני בדרך הישרה. כשדיבר, שטף זרם של חום ולבביות מתוך עיניו והציפני כולי, כשהוא הולך ומתלהב תוך כדי דיבורו, ועיניו הופכות להבות אש, המבעירות את הנפש. כל מה שאמר, כאילו לעצמו אמר, עם עצמו היה מתווכח, את עצמו התאמץ לרומם ולתקן.
נזכר אני, כי פעם אחת שמעתי, כיצד אביו החילוני התלונן באוזני סבי, על עיניו המופלאות של מאטי, שאינן מנוצלות. סבי, אבי אמי, היה נמנה על נכבדי חסידי גור בקראקא, ר' הניך לנדוי היה שמו. לאחר שהתבצר מתתיהו בעולם החסידות, החל הוא לקיים מצות כיבוד אב. היה מתכתב עם אביו ואף מזמינו לביקורים. הפגישות הללו התקיימו בביתו המפואר של סבי הנגיד. באחת הפגישות הללו שמעתיו, כשהוא טוען באוזני סבי: "חבל על כשרון כזה. בתי הצעירה אינה מגעת לקרסוליו של מאטי, והיא כבר שחקנית מצליחה בתיאטרונים. נשבע אני, כי מאטי כובש היה את כל במות העולם!" ברם האיש הזה לא תפס כלל, כי כל מה שעשה מתתיהו, לא עשה אלא כדי לכבוש את עצמו.
לא אשכח לעד את השיעור בדבקות התפילה, אשר מתתיהו נתן לי. עמדתי להתפלל מעריב ב"שטיבל" ולא שמתי לב, כי הוא הפסיק את לימודו כדי לעקוב אחרי בשעת תפילתי. משגמרתי את ה"שמונה עשרה" ניגש אלי, שם את ידו על שכמי ובקול מאופק אמר: "יש לי שאלה אליך: הרי בן אדם אינו יודע את שעתו, לכן אמרו 'שוב יום אחד לפני מיתתך'. משמע, כי כל יום ויום זמן של תשובה הוא. אם כן, חשוב נא רגע, איך היה יהודי מתפלל תפילת מעריב שלו, אם היה יודע כי זו תפילתו האחרונה... הא?!" הוא הציץ בי בעיניו השופעות חום ולהט, ושוב שאל: "הא?!" באותו רגע דימיתי, כי לא רק אותי הוא שואל זאת, כי אם גם את עצמו: "הא?!" וכמי שנסער פתאום בפנימיותו החל מתתיהו לשיר בהתרגשות עזה אותו פזמון חסידי, שיש בו משום חשבון נפש עמוק ומזעזע:
וואס טויג דער פלאן דער שיינער,
או דער פלאץ איז גארנישט מיינער -
דאס פארשטייט נאר דער חסיד אליין!
בתרגום עברי:
מה לי כי התכנית נאה היא,
אם המקום הוא כלל לא שלי -
זאת יודע רק החסיד בלבדו.
המאבק של איש המעלה עם עצמו, הרי הוא מאבק תמידי. במאבק הזה שומה על האדם לקרוע מעל עצמו כל מסווה של העמדת פנים ושל הונאה עצמית. הוא צריך לחבל תחבולות, כדי שיוכל להגיע אל הנקודה הפנימית שלו עצמו, אל הנקודה הטובה שלו. אומר ר' שמואל (שמעלקי) ליפשיץ, היחידי שניצל בניסי ניסים מבין בחורי ה"בונקר החסידי" בקראקא:
באקראי נקלעתי לחבורה של מתתיהו. אבי מורי היה מחסידי קאלבושוב. אבל בקראקא היו מספרים, שבבית החסידים דגור לומדים בשקידה עצומה, לכן יעץ לי אבי להצטרף אליהם, נכנסתי ללמוד ב"שטיבל" בהתמדה גדולה. בליל ראש חודש ראיתי, כי מתתיהו, ה"מפקד" של הבחורים, מגייס את כל החבורה לערוך סעודה גדולה בצוותא. גם אני הוזמנתי, ברמיזה דקה, להשתתף בסעודה. שעה ארוכה ישבנו יחד, מתוך שירה וזמרה, דברי תורה ושיחת חסידים. בשעה אחת אחרי חצות הלילה יצא במפתיע מאת מתתיהו הצו: "יש להביא בקבוק בירה לכוס של ברכה!" כולנו היינו מופתעים, האיך אפשר להשיג בירה בשעה מאוחרת כזו? הלוא מנהגה של קראקא היה מאז ומקדם להקדים ולהאריך בשינה. בשעה עשר בערב היו נסגרים על מנעול ובריח כל שערי הבתים, והכרך הגדול שקע בשינה ככפר קטן ונידח. "אין לך דבר העומד בפני הרצון", מכריז מתתיהו בנעימה שקטה ובוטחת, "בית הנתיבות הגדול של קראקא פתוח כל הלילה, ושם וודאי אפשר להשיג בקבוק של בירה".
אני הייתי אז הקטן שבחבורה. ידעתי, כי בית הנתיבות הוא בקצה העיר, ולבחור בלבוש חסידי המתהלך בלילה יחידי דרך זו היא גם בחזקת סכנה. אולם כחבר חדש, התעורר בי רצון עצום להוכיח את עצמי. על כן לבשתי עוז, אם כי בלבי פחדתי למדי:
"אני הולך!" הכרזתי, ובו ברגע נחתה עלי נזיפה חמורה של מתתיהו: "בעל-גאוה'ניק שכמותך! הרי כולם מפחדים ללכת, והיתכן, שאתה, שמעלקי, אינך מפחד כלל? אלא מה? הגאווה שבך משיאה אותך לדבר זה! שמעלקי, שמעלקי! מוטב שתודה לעין כל, כי מפחד אתה ללכת כמו כולם!..."
הורדתי את עיני מבושה ומכלימה. מתתיהו חטף בתנועה זריזה את אחד המעילים מן הקולב ויצא. כולנו ישבנו בינתיים ללמוד שיעור בעיון, וכדי שלא להסיח את הדעת מן הסעודה לעסנו מדי פעם בפעם "כזיתים". עברה שעה ארוכה ומתתיהו הופיע עם בקבוק בירה. "אין לך דבר העומד בפני הרצון: רצון לשם מצווה - כן! אבל גאווה לשם התפארות - לא ולא!"
שנים אחדות הסתופפתי במחיצתו של מתתיהו, ובכל זאת היה ונשאר בעיני עד היום כחידה סתומה. שקידתו בתורה לא תתואר כלל. ראש פתוח היה לו, בעל תפיסה מהירה, ועם זאת: כוח ההתמדה שלו היה בלתי רגיל. במשך שש-שבע שעות רצופות נוהג היה לשבת במקום אחד ולשקוע בלימוד התורה, בלי הפסק כלשהו. אין איפוא כל פלא, שהיה בקי בש"ס ובפוסקים, בן בית בכל מקצועות התורה ומצודתו פרושה בעולם המחשבה החסידית.
לימודו היה מתוך התלהבות ושמחה, בבחינת "בחוקותיך אשתעשע". כל זה היה ברור וידוע לכולנו. ומה היתה החידה שבו? לעתים תכופות מדי, וללא כל קשר עם הנסיבות החיצוניות, פורץ היה בבכיות נוראות ומזעזעות. זה קרה בכל מיני מצבים, באמצע השיעורים, בשעות הסעודות בחברותא, ואף בעידנא דחדוותא של ימי חג ומועד. היו אלו בכיות של שברון הלב, אשר שברו את לבות כולנו לרסיסים. כל מי שנוכח בשעות אלו של התפרצויות הבכי, היה בוכה בכי חרישי יחד אתו. אולם באותה פתאומיות, אשר בכיו פרץ ויצא החוצה, כן גם נפסק לפתע ובבת אחת, כאילו לא היה כלל. פניו התבהרו, עיניו התנצנצו וסערה של שמחה באה במקומה של סערת הבכי. ברגעים כאלה נוהג היה לטעום קצת משקה, משיירי הסעודות, ולשבת ללמוד תורה בעיון שעות רבות.
אכן, מי יחקור את צפונות הלבבות? האם בכיותיו של מתתיהו נבעו מתחושת הבאות, או שהיוו מעין התכוננות לקראת הבאות?
בס"ד
סיפורו של מאטי גלמן – חלק ו'
בשבוע של פרשת זכור, באווירת ההכנות לקראת פורים, והיה זה הפורים השמח האחרון על סף המלחמה, לקחני מתתיהו בידו וקראני לבוא אחריו לחדרו הפרטי. "התדע שמעלקי, מה זאת מצות זכור, מה זה עמלק? התחשוב, שמעלקי, כי עמלק יושב לו מבחוץ ומקומו בחוץ? הבט, שמעלקי, וראה מה שנאמר במפורש בספר חובת הלבבות: "בן אדם, ראוי לך לדעת, כי השונא הגדול שיש לך בעולם - הוא יצרך, הנמסך בכוחות נפשך והמעורב במזג רוחך והמשתתף עמך בהנהגת חושיך הגופניים והרוחניים".
רק פעם אחת ראיתי את מתתיהו כך, בשיא התלהבותו והתרגשותו. הוא חזר והסביר, חזר והדגיש: "זכור את עמלק, זה היושב בתוכנו, השוכן אתנו יומם ולילה! זכור להילחם בעמלק זה, להתגבר עליו ולנצחו!" כה דיבר על עמלק ועל המלחמה בו. אותה שעה בטוח הייתי כי הוא נאבק עם עמלק והכניעו, ואף אני, עם צאתי מחדרו של מתתיהו, הרגשתי בי נהייתי לאיש אחר, בעל הכרה אחרת, בעל השגות אחרות.
איזהו הגיבור האמיתי? זה הכובש את יצרו, זה המושל ברוחו, זה המתעלה עם שליחותו.
שעה זו וכיוצא בה, של התגייסות רוחנית למלחמת חורמה בעמלק אשר בלב, היא שיצקה וחישלה את השריונים הנפשיים להתמודדות גורלית עם זרעו של עמלק, בדמותם של לגיונות המרצחים הנאצים.
בבית אביו, בלבוב", מוסיף אברהם רבינוביץ' למסור קטעים מזכרונותיו. "ניכר היה בפניו של האב, בי בהשפעת המאורעות המעציבים נתערערה בהרבה השקפתו האנטי-דתית".
"מוכן אני להכשיר את הבית, לשבור את כל הכלים ולשמור על כל דיני הכשרות, אם תסכים לשוב אלינו הביתה. הבט, מאטי, וראה את כל הנוחיות שבדירתנו החדשה, כאן תוכל להתענג ולא להתייסר עוד בחיי עוני ודלות בין החסידים", כה דיבר אביו.
"שטויות! באתי מכבר לידי ההכרה, שכל חייך, אבא, חלפו מתוך טעות רבתי! כלום טרם נוכחת בעצמך, תרבות הגויים מהי? וכל המדע וההשכלה של הגויים לאן הם מוליכים? וכל התענוגים המדומים של העולם הזה, מה שווים? עוד תיווכח בעצמך, אבא!" עמד מתתיהו על שלו.
כאן לא יכול עוד האב להתאפק. הוא הוציא מתוך מגירותיו צרור של מחברות, מיצירותיו של מאטי בשנות נעוריו, ונפנף בהם לעבר בנו ולעבר חברו, שהתלווה אליו.
"מי יודע להעריך סגנון מופלא כזה בגרמנית? כל זה כתב מאטי כשהיה בגיל כל כך צעיר, בן ארבע עשרה, בן חמש עשרה... חבל לי מאד עליך מאטי!"
"אין לך סיבה להצטער, אבא! הרי החלפתי את השטויות האלו בעולם שכולו רוחניות, בחיים של תורה וחסידות, של טהרה וקדושה", טען מתתיהו. "וכלום סובר אתה, אבא, כי יש לך עונג אמיתי בחייך? הרי היום פורים, יום של שמחה יהודית אמיתית, וכלום מצאתי אצלך בבית אף קורטוב של שמחה יהודית? אדרבה, בוא אלינו, אל החסידים, ותכיר לדעת שמחה ועונג מה הם!"
בזאת נפרדו שניהם, האב והבן.
אמנם גורל אחד ציפה לשניהם, כי שניהם ניספו בשנות הזעם, אלא שהאב מסתמא כרע ונכנע כולו תחת "גזרת הגורל", ואילו הבן זכה להתעלות דווקא במבחן איתנים זה ולעמוד בראשם של אלה שלא נכנעו.
 |
|
|
