הרב ישראל אייכלר-הידברות
על נקדימון בן גוריון אומרים חזל שהוא היה כל כך עשיר שכשהיה הולך ברחוב, היו משרתיו פורסים לפניו בגדי משי, שלא ידרוך על העפר. ולאחר שעבר על הבגדים, היו העניים אוספים מאחורי רגליו את המשי והיו לוקחים את הבד לתפור להם בגדים חגיגיים. בימי החורבן הוא היה אחד משלשה שהתחייבו לפרנס את כל העיר בחיטין ושעורין יין מלח ושמן, ובעצים להסקה ובישול.
קראו לו נקדימון, שהשמש זרחה עבורו. (גיטין פרק ה) והנה ראו מה קרה לבת שלו. ומה אנו למדים מן הסיפור הזה: אמר רבי יהודה אמר רב: מעשה בבתו של נקדימון בן גוריון, שפסקו לה חכמים ארבע מאות זהובים לקופה של בשמים לבו ביום, אמרה להם: כך תפסקו לבנותיכם, וענו אחריה אמן. כשנתאלמנה הקציבו לה מדמי הכתובה, סכום עתק לבשמים. תארו לעצמכם מה קבלה למזון ומחיה.
כדי שנבין מה היה גודל עושרה. ולאחר חורבן בית המקדש הגיע למצב הבא: תנו רבנן: מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים, והיו תלמידיו מהלכין אחריו. ראה ריבה (צעירה) אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים.
כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה (מרוב בושה) ועמדה לפניו, אמרה לו: רבי, פרנסני! (פשוט לא היה לה מה לאכול) אמר לה: בתי, מי את? אמרה לו: בת נקדימון בן גוריון אני. אמר לה: בתי, ממון של בית אביך היכן הלך? אמרה לו: רבי, לא כדין מתלין מתלא בירושלים מלח ממון חסר? ואמרי לה חסד. (כך משלו משל בירושלים, אם לא משמרים את הכסף במלח, זה נעלם.
אם לא עושים חסד עם הכסף, הממון נעלם) ושל בית חמיך היכן הוא? אמרה לו: בא זה ואיבד את זה. (בגלל הכסף של אבא הלך גם הכסף של חמיה) אמרה לו: רבי, זכור אתה כשחתמת על כתובתי? (רבי יוחנן בן זכאי סידר קידושין בחופתה) אמר להן לתלמידיו: זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו, והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב מבית אביה חוץ משל חמיה.
(רבי יוחנן בן זכאי היה עד וחתם על כתובה של מיליון דינרי זהב מצד אביה בלבד חוץ משל צד החתן) בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר: אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום - אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום - מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה.
והגמרא ממשיכה ושואלת, למה נענש נקדימון שבתו הגיעה לשפל המצב הזה: ונקדימון בן גוריון לא עבד (עשה מעשי) צדקה? והתניא: אמרו עליו על נקדימון בן גוריון, כשהיה יוצא מביתו לבית המדרש, כלי מילת היו מציעין תחתיו, (בגדי משי היו פורסים לרגליו) ובאין עניים ומקפלין אותן מאחריו?! (הוי אומר שהוא חילק הרבה בגדים לעניים) מתרצת הגמרא: איבעית אימא: לכבודו הוא דעבד.
(בגלל שהוא עשה זאת למען הכבוד שלו ולא למען העניים) ואיבעית אימא: כדבעי ליה למיעבד לא עבד, (הוא לא נתן מספיק לפי יכולתו ועושרו) כדאמרי אינשי: לפום גמלא שיחנא. (כמו שאומרים אנשים: לפי כוח הגמל מטילים עליו משא) תניא, אמר ר' אלעזר ברבי צדוק: אראה בנחמה, (שבועה) אם לא ראיתיה שהיתה מלקטת שעורים מבין טלפי סוסים בעכו, קראתי עליה מקרא זה: אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך, אל תקרי גדיותיך אלא גויותיך.
(שיר השירים א') שאלו חכמי המוסר: למה רבי יוחנן בן זכאי אומר:אשריכם ישראל! כשהן יורדין עד לעפר? איזו אושר זה שעם ישראל יורד עד לעפר? התשובה היא: שהקללה הנוראה ביותר היא שהשם יתברך, נוטש את האדם או את העם, כפי שנטש את הנחש ואמר לו: ועפר תאכל כל ימי חייך. הוי אומר: אל תבא לבקש לי אוכל.
כל בני האדם וחיות היער ובהמות השדה, זקוקים לטובתו של הקדוש ברוך הוא, כדי שימצאו טרף ומזון. רק הנחש התקלל בקללה הנמרצת, להתרחק מעל פני ה'. עם ישראל תמיד ימצא קרוב אל ה', גם כשהוא בגלות וגם כשהוא במצב השפל ביותר.
