החלטה
רקע
"השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחלה, והסר ממנו יגון ואנחה, ומלוך עלינו מהרה אתה ה' לבדך בחסד וברחמים, וצדקנו בצדק ובמשפט. ברך אתה ה' מלך אוהב צדקה ומשפט" (מתוך תפילת העמידה, הנאמרת ע"י כל יהודי אמוני, שלוש פעמים ביום).
אסקימו סחר בע"מ (להלן: "התובעת") מחזיקה בשטר על סך 24,200 ₪, הנחזה להיות חתום על ידי וידלבסקי משה (להלן: "הנתבע") וגרינבויים שלמה (שמעון), (להלן: "הנתבע 2") אשר אינו תושב ישראל אולם משמש כמנהלה של ישיבת בית תלמוד. לאור העובדה כי נתבע 2 הינו תושב חו"ל משמש גם נתבע 1 כמורשה חתימה בחשבון.
השיק הנדון נרשם לפקודת גמ"ח שפע חיים ביום 07/04/05 וסוחר לאחר מכן לטובת התובעת. הנתבעים טוענים כי חתימותיהם בשיק זויפו. ביום 15/04/06 הוגשה תלונה במשטרה על גניבת מספר פנקסי שקים ובהם גם השיק הנדון.
ביום 14/02/07 הוגשה בקשה מטעם התובעת לגילוי מסמכים ספציפיים בהם:
1. פרוטוקול הדיון בבית הדין צדק של כב' הרב לנדאו.
2. מסמכי פתיחת חשבון בנק פועלי אגודת ישראל מס' 105402826 סניף 188 שברחוב חזון איש 42 בני ברק נשוא השיק.
3. תדפיסי חשבון בנק פועלי אגודת ישראל מס' 105402826 סניף 188 שברחוב חזון איש 42 בני ברק נשוא השיק, של שלושת החודשים שקדמו לפירעון השיק.
4. העתקי 30 שקים שנמשכו בחשבון בנק פועלי אגודת ישראל מס' 105402826 סניף 188 שברחוב חזון איש 42 בני ברק בתקופה האמורה בסדר רציף.
5. 5 דוגמאות נוספות של חתימת על שקים ע"י המשיב 1 מאותה התקופה.
6. מסמכי זכויות החתימה בחשבון.
7. מסמכי ייפוי הכח בחשבון פתיחתו ואילך.
כמו-כן דרשה התובעת לדעת מי האדם שהיה לו נגישות ולפי דעתם של הנתבעים הוא אשר גנב את אותם השיקים.
ביום 28/02/08 טענה המבקשת במסגרת בקשה להארכת מועד להגשת תצהירי עדות ראשית כי המשיבים טרם המציאו את המסמכים האמורים. יתרה מזה, נטען כי נתבע 2 הודה על כי החתימה אינה מזויפת והשיק נמכר ב- 50% מערכו.
לאור האמור ביקשה המבקשת כי המשיב 2 ימציא את התלונה אשר הוגשה במשטרה על ידו מיום 15/04/05.
המשיבים טוענים שבהתאם לאמונתם אין הם יכולים למסור את שם האדם שגנב השיקים ולפעול בעניין שלא על פי דין תורה.
לגישתם אי חשיפתו של האדם אשר זייף את חתימתם על ההמחאה אין בה בכדי להעלות או להוריד בדבר הטענה כי התובעת אינה אוחזת בשטר אחיזה כשורה.
דיון
חשוב לציין שהעובדה שמדובר בתובענה המוגבלת לסך של 50,000 ₪, אינה מפחיתה מחשיבות גילוי המסמכים וחשיפת האמת ואינה גורעת מזכות הצדדים לעיין במסמכים הרלוונטיים לתובענה. (ראה "סדר דין מהיר בבית משפט השלום", עמ' 39 בהוצאת נבו).
בדיון שהתקיים ביום 16.3.08 לא התייצב נתבע 2, על אף שמדובר ב"סדר דין מהיר" ועל אף שהוא לא קיבל כל אישור להיעדרותו.
לאחר ששמעתי בקשב רב, הן את מנהל התובעת מר ליכט עמוס, והן את הנתבע מס' 1, שניהם אנשים אשר מהופעתם החיצונית ניתן להבין שהמדובר בשומרי תורה ומצוות, התרשמתי שניהול התיק לגופו ובחירת מסלול של "ייקוב הדין את ההר" יכול ויגרום לעוגמת נפש רבה לצדדים ואף לחילול השם.
מכיוון שכך, הצעתי לצדדים דרכים שונות לסיים את התיק ללא צורך בשמיעת הוכחות, אך לצערי לא הצלחתי להביא את הצדדים להסכמה. משכך, אין מנוס מליתן החלטה לקידום ההליכים בתיק ולהכריע בו עד לתומו.
טענת "חיסיון מטעמים דתיים":
נתבע מס' 2 הגיש תצהיר לבית המשפט ובס' 19 שבו ציין כי:
"בהתאם לאמונתי, על פי ההלכה אסור למסור את השם של אדם ולתבוע בערכאות שדנים לא על פי דין תורה אלא רק בבית דין הדן על פי דין תורה (מצורף אישור בעניין הלכה זו מאת הרב שמואל הכהן גרוס, מראשי בית דין לצדק אשדוד "רבני הקריות" מסומן ג'").
בנספח ג' הנ"ל הובא "אישורו" של כב' הרב שמואל דוד הכהן גרוס, ראש הכולל בית ישראל בחסידי גור באשדוד, שעל פי ההלכה קיים איסור למסור את השם. לדידו, התדיינות בערכאות שדנים שלא עפ"י חוקי התורה הוא "איסור גדול".
נער הייתי וגם זקנתי ולא מצאתי בתקנות או בפקודת הראיות נימוק לחיסיון הנ"ל.
הדלגיטימציה של בתי המשפט במדינת ישראל וההתייחסות אליהם "כערכאות" ש"איסור גדול" להתדיין בפניהם, אינו מקים עילה לחיסיון מסמך או ראייה ואינו יכול להוות צידוק להפרת צו שיפוטי.
לא אתכחש לכך שהנני מתמלא תחושה של עלבון צורב, עת מייחסים לבתי המשפט של מדינת ישראל תואר של ערכאות עכו"ם.
העם היהודי איבד את עצמאותו המדינית עם חורבן בית שני. מאז הוגלה, נרדף, עושק, נשדד והועלה על המוקד במקומות כה רבים על פני הגלובוס. ליהודי לא היה לאן ולמי לפנות. הערכאות השיפוטיות של העמים מסביב לא הגנו עליהם.
כיום, במדינת ישראל הריבונית, לאחר אלפיים שנות גלות, יש בידינו הכוח והיכולת ליצור מערכת שוויונית ואובייקטיבית, תוך הגנה על זכויות המיעוטים.
הנני יושב על הדוכן ורואה את דגל ישראל מימיני ואת סמל מנורת המקדש מאחוריי. אינני רואה כוכבים ומזלות. אינני עובד עבודה זרה.
יחד עם זאת ועל אף תחושת העלבון הנ"ל, סבורני שעל מערכת המשפט לפעול באיפוק ובריסון עצמי. לדידי, כחלק מזכויות האזרח הבסיסיות במדינה דמוקרטית, קיימת גם הזכות הזו, הזכות להתנער ממוסדות המדינה, כולל מבתי המשפט. הזכות לפנות בהליכי בוררות לערכאות אחרות. הזכות לבחור היכן להגיש תביעה ואף הזכות להביע עמדה כנגד בתי המשפט בהפגנות פוליטיות. אפילו הצהרות הדרקביליזציה של בתי המשפט והכיסופים להקמת מערכת דתית באופיה היא לגיטימית בנסיבות העניין.
אם כן, היכן עובר הקו האדום?
לדידי, הקו האדום עובר במקום שממנו החל ההליך המשפטי. מאותו רגע ואילך, כל דרקביליזציה של בתי המשפט, כל מתן חוות דעת בנושא ספציפי המהווה עצה שלא לשתף פעולה עם החוק, כל התחמקות מקיום ההוראות הדיוניות היא לא יותר מאשר שיבוש הליכי משפט.
זהו הקו האדום ממנו אי אפשר להתעלם.
בתי משפט במדינת ישראל – האומנם ערכאות עכו"ם?
1. כללי
ברוב כתבי היד העתיקים המינוח שבשימוש הוא "ערכאות של גויים". נראה כי בעקבות דרישות הצנזורה בארצות מזרח אירופה, שונה המינוח ל"ערכאות עכו"ם" – עובדי כוכבים ומזלות - כדי לא לפגוע בנוצרים. על אף שכבר לא קיימת כמובן צנזורה שכזו, בכדי לגדף ולהעליב את בתי המשפט של מדינת ישראל השימוש הנפוץ בין אלו שחפצים לעשות זאת, הוא עדיין "ערכאות עכו"ם" שמשמעותה בעצם עובדי עבודה זרה מהסוג הנחות ביותר.
בפועל, בעשורים האחרונים, נוצר פער הולך ומתרחב בין פסיקת הרבנים לבין התנהגות הרחוב. נראה היה כי ציבוריים הולכים וגדלים של דתיים וחרדיים נזקקים לבתי המשפט, נותנים בו אמון כערכאה אובייקטיבית, עם סדרי דין מסודרים, עם יכולת להכריע בסכסוכים ביעילות וללא משוא פנים. סבורני שבכך יש הכרה דה-פקטור שבתי המשפט במדינה מנסים לפעול כערכאה בלתי תלויה ועצמאית המקפידה שלא להפלות בין חלקים שונים של הפסיפס האנושי הישראלי.
הפער הנ"ל מזכיר את שקרה בעניין השימוש בשפה העברית לפני קצת יותר ממאה שנה. ציבורים דתיים רחבים התנגדו התנגדות נמרצת וחריפה לשימוש בלשון הקודש כשפה יום יומית. כיום, גם ציבורים אלו משתמשים בשפה העברית ועיתונים חשובים ומרכזיים כגון "יתד נאמן" ו"המודיע" הם ההוכחה החיה לכך. חרדים מלפני מאה שנה, לא היו מאמינים שאלו עיתונים מרכזיים של הציבור החרדי.
הפער הנ"ל שנוצר בין הפסיקה הרבנית לבין התנהגות הרחוב בעניין היזקקות לערכאות הרשמיות של מדינת ישראל הביאה בשנים האחרונות להקצנת ההתבטאות, הטלת חרמות ואיסורים בניסיון לסגור פער זה. לדאבון ליבנו, גם רבים מגדולי הדור והפוסקים של הציבור הדתי-לאומי, נוקטים בדרך זו.
2. שלילת ההיזקקות ל"ערכאות":
המקור המקראי לאיסור הזה מופיע בספר שמות כ"א, פסוק א':
"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם".
רש"י במקום מרחיב ומציין:
"לפניהם ולא לפני עובדי אלילים ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנים אותו כדיני ישראל אל תביאהו בערכאות שלהם שהמביא דיני ישראל לפני ארמים מחלל את השם".
הרמב"ן במקום מוסיף:
"...ולא לפני מי שאינו שופט על פי התורה והוא הדיוט. לזה אסור לבוא לפניו כשם שאסור לבוא לפני כותים ואע"פ שיודע שדיניהם כדיננו או שההדיוט הזה יודע טובת הדין וידון לו כהוגן אבל הוא אסור לשומו דיין ולצעוק לו שיכוף את בעל דינו לדון לפניו".
המקור לרש"י ולרמב"ן הוא בברייתה בגמרה במסכת גיטין, דף פ"ח, ע"א:
"תניא: היה ר' טרפון אומר: כל מקום שאתה מוצא אגוריאות של עובדי כוכבים אף על פי שדיניהם כדיני ישראל, אי אתה רשאי להיזקק להם, שנאמר (שמות כא, א): "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים. דבר אחר: לפניהם ולא לפני הדיוטות".
הפרשנות הזו מצאה ביטוי בפוסקי ההלכה הראשונים:
הרמב"ם בהלכות סנהדרין, פרק כ"ו, הלכה ב', מציין:
"כל הדן בדייני עכו"ם ובערכאות שלהן אע"פ שהיו דיניהם כדיני ישראל, הרי זה רשע וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת משה רבינו שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (שמות כא,א) לפניהם, ולא לפני עכו"ם, לפניהם ולא לפני הדיוטות. היתה יד העכו"ם תקיפה ובעל דינו אלים ואינו יכול להוציא ממנו בדייני ישראל, יתבענו לדייני ישראל תחלה. אם לא רצה לבוא, נוטל רשות מבית דין ומציל בדיני עכו"ם מיד בעל דינו".
וגם השולחן ערוך בחושן משפט, סימן כ"ו, הלכה א' קבע:
"אסור לדון בפני דייני עכו"ם ובערכאות שלהם אפילו בדין שדנים בדיני ישראל ואפילו נתרצו שני בעלי דינים לדון בפניהם אסור וכל הבא לידון בפניהם הרי זה רשע וכאילו חרף וגידף והרים יד בתורת מרע"ה".
והרמ"א מוסיף:
"הג"ה: ויש ביד ב"ד לנדותו להכריחו עד שיסלק יד עכו"ם מעל חבירו".
אין ספק שכתוצאה מהפסיקה הנ"ל הצליחו היהודים ברוב תקופת הגלות לשמור על אוטונומיה שיפוטית עברית, דבר שבוודאי שמר על אחדות העם בגולה.
פרופ' אלון בספרו, "המשפט העברי" (עמודים 1590-1607) מביא דוגמאות למערכות שיפוט אוטונמיות שניהלו היהודים בימי הביניים, הן בארצות מוסלמיות והן בארצות נוצריות (דוגמאות לכך מובאות להלן). יצויין כי התופעה של שיפוט פנימי של קבוצות שונות היה נפוץ מאד עד להופעת מושגי "מדינת הלאום" עם נפוליון, ביסמארק, וגריבלדי. עם ייסוד מדינות הלאום ותהליך האמנציפציה, בעצם בוטלו כמעט לחלוטין מערכות המשפט האוטונומיות היהודיות.
מערכת השיפוט של קהילות ספרד (1432):
"מאחר שהוא רצונו וחסדו של אדוננו המלך י"א יאריך ימים על ממלכתו, שדינינו האזרחים והפליליים יהיו נידונים על פי חוקי היהודים: והוא ציוה בכתב הפריבילגיה שלו, שהנכבד דון אברהם י"א ישפוט אותם, הוא והדיינים שימנה במקומו.
ומכאן יוצאות לקהילות תועליות מרובות: ראשית היהודים ישמרו בזה את תורתם: שנית הם יפטרו את עצמם מכמה הוצאות ונזקים המתהווים להם כשהם הולכים לערכאות של גויים:
שלישית לפי שהשופטים (של האומות), אף על פי שהם חכמים גדולים ואנשי צדק ומשפט לא הורגלו במשפטינו ובחוקינו, עד שיהיו בקיאים בהם ומומחים: רביעית בגלל הסבה הזאת מטרידים לאדונים, לשופטים ולאלקדים.
ובכל הזמנים היו תקנות והסכמות בעניין הנ"ל בקהילות קשטילייא יצ"ו: ועוד לפני שאדונינו המלך י"א ציוו בכתבו הנ"ל לשופטיו ולדייניו שלא יתערבו בדינים שיש בין היהודים אחד עם חברו...".
מערכת השיפוט בקהילות פולין (1650):
"בית הדין של ישראל מורכב מכמה דיינים ובראשם הרב. בקהילות גדולות מצויות כמה כתות של דיינים (כרגיל שלוש), ובכל כת לפחות שלושה דיינים. בראש הכת השלישית (הגבוהה) יושב הרב.
הכת הראשונה, התחתית, שופטת (בקראקא) בכל יום תביעות של ממון משוה פרוטה עד עשרה זהובים, כמו כן עסקי השגת גבול, זלזולים, קטטות בין תגרניות, עסקי מלוה זעירים וכד'.
הכת השניה, הבינונית, דנה בכל יום בתביעות של ממון מעשרה זהובים ועד מאה זהובים, וכן בעסקי זלזולים המובאים לפניה.
הכת השלישית, הגבוהה, דנה שתיים או שלוש פעמים בשבוע, לפי הצורך, בתביעות ממון ממאה זהובים ומעלה, ונוסף לכך עברות דתיות ומוסריות חילול השם, פריעת מוסר: בפוזנא אף דיני נפשות על עברות דתיות".
שו"ת בנימין זאת, רפ"ב (יוון, מאה 16):
"... אמרתי במקום כזה לא יפה השתיקה ממה שראיתי ואזני שמעו מקשר של רשעים, ששם אנשים אבות מלאכה חוץ מתולדותיהן, נתאספו והלכו אצל שופט העיר והוציאו צווי ממנו, שלא יוכל שום חכם רב וממונה מישראל לדון דין תורה, הן בדיני ממונות, הן בדיני נשים, הן בדיני חרמות ושמתות, אם לא ברשות השופט".
"האם אין שופטים בישראל? מדוע רשעי עמינו מתנשאים ללכת אחרי שרירות לבם הרע, להביא דין נשים וחרמות שלא לפני דייני ישראל, ובודאי ראויים הם לנידוי כדלקמן, האנשים החטאים בנפשותם, הם הגיבורים בלוחמם במלחמת ביטול דיני התורה (שם שם).
"והנביא צווח: ויחללו את שם קדשי; ובמה חללוהו? באמור להם:
עם ה' אלה ומארצו יצאו; כלומר, באמור להם אומות שגלו ביניהם, ראו עם ה' אלה ולא יכול להצילם שלא יגלו, נמצא שם שמים מתחלל וכבודו מתמעט; וכן אומרים להם הגויים, ראו היהודים שאומרים שהם עם ה', איך הם בעצמם הולכים ומבטלים דתם על ידי השופט, ואינו יכול להצילם מידם, אלא הם בגלות תחת האומות, הרי לך שעל ידי אלו האנשים החטאים, שם שמים מתחלל, ולכן מי שיעמוד כנגדם הרי קידש שם שמים בפרהסיא...".
לפני הקמת המדינה התרחש ויכוח גדול על אופיה ודמותה של המדינה שתקום, והיחס הראוי בין חוקי המדינה לחוקי התורה. אופיה היהודי של המדינה הוכר, באופן סטוטורי ב-4 תחומים: השבת, הכשרות, נישואין וגירושין וחינוך. דרישות הרב הרצוג להחלת המשפט העברי וערכאות דתיות על המדינה נדחו על ידי מנהיגי הרוב, אשר קבעו צורת שלטון ומבנה ערכאות משפטיות מודרניות. גדולי הדור כגון ה"חזון איש" (הרב ישעיהו קרליץ), הדביקו למושג "ערכאות גויים", גם בתי המשפט של מדינת ישראל בהם דנים שלא בהתאם לדין תורה ואף ציינו שאופציה זו גרועה עוד יותר מאשר ערכאות הגויים ממש (בעלי החזון איש, סנהדרין, דימן ט"ו, סעיף ד):
"שהשופט כל דין דין שלפניו לפי הנראה אליו זהו בכלל פשרה, ואין ניכר הדבר שעזבו מקור מים חיים לחצוב בורות ושברים: אבל אם יסכימו על חוקים, הרי הם מחללים את התורה, ועל זה נאמר אשר תשים לפניהם ולא לפני הדיוטות, וכדאיתם בסימן כ"ו. ואין נפקותא בין בא לפני אינם ישראלים ובין ישראל ששופט ע"פ חוקים בדויים: ועוד הדבר יותר מגונה שהמירו את משפטי התורה על משפטי ההבל, ואם יסכימו בני העיר על זה אין בהסכמתם ממש. ואם יכופו על זה, משפטם גזלנותא ועושק ומרימים יד בתורת משה".
הרחבה פרשנית זו והתוצאה מכך, תוך התעלמות מכלים הלכתיים ברורים (כגון דינה דמלכותה דינה, תקנות הקהל, מנהג סוחרים, ערכאות שבסוריה ודין מלך ישראל שיובאו להלן) מקוממת.
יפים, בעניין זה דבריו של פרופ' מנחם אלון, בספרו, "המשפט העברי", עמ' 1607:
"טענה זו בדבר קיום איסור הליכה לערכאות בהתדיינות לפני בתי משפט שיושבים בהם שופטים יהודים הדנים שלא לפי ההלכה כשהיא נטענת ומושמעת בימינו, תמוהה היא, לאור השינוי המופלג שחל בשמירת איסור ההליכה לערכאות של גויים מאז ביטולה של האוטונומיה השיפוטית העברית... לא זו בלבד שמאז ביטולה של אוטונומיה זו הלכה ורבתה הפנייה לבתי המשפט של המדינה בכל מרחבי הגולה העברית, אלא חכמי ההלכה השלימו עם תופעה זו... וכיום הזה פונים יהודים שומרי תורה ומצוות, קלה כבחמורה, לבתי המשפט של מדינת מגוריהם, בכל מרחבי התפוצה היהודית. יותר מתמוה הוא, איפוא, להעלות טענה של איסור "ההליכה לערכאות" בקשר לבתי משפט יהודיים של המדינה העברית דווקא, אשר בה המשפט העברי הוא בן בית או לפחות אורח מצוי".
3. סיבות להיתר: ערכאות שבסוריא, דינה במלכותה דינה, תקנות הקהל, מנהג ו"דין המלך":
עיון במקורות התלמודיים וההלכה מראה שגם בקהילות ישראל בתפוצות בהן ניתן היה להישען על אוטונומיה שיפוטית, לא פעם פעלו בקרב היהודים, שומרי תורה ומצוות, בתי דין שלא דנו כלל לפי דין תורה, כפי שיובאו להלן בקציר העומר:
משנה, מסכת סנהדרין, פרק ג', משנה א'
"דיני ממונות בשלושה זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושניהו בוררין להן עוד אחד דברי ר"מ וחכמים אומרים, שני דיינין בוררין להן עוד אחד זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אימתי בזמן שמביא עליהן ראיה שהן קרובין או פסולין אבל אם היו כשרין או מומחין אינו יכול לפוסלו".
גמרא, מסכת סנהדרין, דף כ"ג עמוד א'
"מאי זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד בתלתא סגי הכי קאמר כשזה בורר לו ביד אחד וזה בורר לו ביד אחד שניהן בוררין להן עוד אחד ואפילו לוה מצי מעכב והאמר ר' אלעזר לא שנו אלא מלוה אבל לוה כופין אותו ודן בעירו כדאמר רבי יוחנן בערכאות שבסוריא שנו הכא ומי בערכאות שבסוריא שנו".
המאירי, בבית הבחירה למסכת סנהדרין, ס' ט"ו מפרש:
"ערכאות שבסוריא: שלא היו בקיאין בדין תורה, אלא שדן לאומד דעת ובחוקים ונימוסין".
השולחן ערוך, בחו"מ סימן ח', הלכה א' (והרמ"א בהגהה) מציינים:
"כל המעמיד דיין שאינו הגון ואינו חכם בחכמת התורה ואינו ראוי להיות דיין, אף על פי שהוא כולו מחמדים ויש בו טובות אחרות, הרי זה שהעמידו עובר בלא תעשה...".
"הגה: ואסור להעמיד עם הארץ דיין על סמך שישאל כל פעם חכם; ועיירות שאין בהם חכמים הראויים להיות דיינים או שכולם עמי הארץ וצריכים להם דיינים שישפטו ביניהם, שלא ילכו לפני ערכאות של עכו"ם, ממנים הטובים והחכמים שבהם (לדעת אנשי העיר), אף על פי שאינם ראויים לדיינים: וכיוון שיקבלו עליהם בני העיר אין אחד יכול לפוסלן: וכל צבור יכולין לקבל עליהם בית דין שאינם ראויים מן התורה".
וכך אנו מוציאים קהילות רבות עם תקנות קהל, עם בתי דין של יהודים שאינם דיינים מוסמכים והם דנים לפי חוקי המסחר. דוגמא לכך מצוייה בספר ההסכמות של קהילות ליוורנו (1670) שקבע:
"בהיות שהרבה תביעות וטענות שבתחום המשפט האזרחי והמסחרי נמשכים מאד וגורמים להפסדים גדולים, משום שהצדדים דורשים מדי פעם להשפט על פי חומרת דין (דין תורה) מבלי להתחשב בנוהל המסחרי ובמנהגים של העיר והמדינה, אשר החלטותיהם ופקודותיהם אינו תואמות תמיד את חומר הדין, בהיותנו סבורים, שסתירה זו עלולה לגרום לאי-צדק בפסקי-דין בגלל היות אלה עסקים שעקרונותיהם נוצרו בדרך אזרחית ומסחרית.
לפיכך, בכדי להרים מכשול זה וקשיים אחרים, (אנו) מקבלים, גוזרים ומכריזים, שכל העסקים המסחריים – אשר יוכרז עליהם בזה ששייכים הם לדין הפרנסים ופקידיהם אף אם אינם מפורשים כאן, יונהג בהם מנהג המסחר, הינו החוקים המסחריים של עיר זו שאנו מקבלים עלינו ומאשרים כאילו הוחלטו בדין תורה, בלי שידרשו סמוכין אחרים, וחובה שיקויימו, יוצאו לפועל ועל פיהם יינתנו פסקי דין ע"י אדוני המעמד, גם אם יבוקש עירעור או בוררות".
משפט המלך
השופט ד"ר גרשון גרמן, בספרו המאלף "מלך ישראל – ריבונות לדורות בראי ההלכה", מציע דרך נוספת של הסתכלות על סוגיה זו (עמ' 803):
"הצבענו על 'דין מלך' כעל אחד מעמודי התווך שבהלכה, ואפשר הקדום שבהם ושמא אבן הפינה שלהם, שניתן לתמוך בו ולייסד עליו את שלטון המדינה על היחיד, לא רק לשם בטחונה הפנימי והחיצוני אלא גם לשם בסוסה והרחבתה. מרן הראי"ה (אורות הקודש, ח"ג, עמ' קצ"א) מתייחס למדינה היהודית האידיאלית, להבדיל משאר המדינות ואומר:
"מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר.
ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל יסוד כסא ה' בעולם כשכל חפצה הוא שיהיה ה' אחד ושמו אחד – שזהו באמת האושר היותר עליון".
בכנותו את המדינה בשם "יסוד כיסא ה'" מזהה מרן הראי"ה קוק את מדינת ישראל האידיאלית עם כיסא מלכות ישראל, שנאמר אודותיו: "וישב שלמה על כיסא ה' למלך". יש בכך כדי לאשר את הרעיון שסמכויותיה של מלכות ישראל, מבחינת הפעלת שלטון, אינן מוגבלות בצורת המשטר, ובלבד שההלכה תהיה נר לרגליו.
מחשבה זו מעוגנת ברעיון ההלכתי הקובע שסמכויותיו של המלך, בהיעדרו, נתונות לעם כולו. רעיון זה הוא צידו האחד של המטבע, שבצידו השני רעיון יסוד ההסכמה. תימוכין למחשבה זו אפשר למצוא בלשונו של הרמב"ם שכתב אודות המלך: "שלבו הוא לב כל קהל ישראל", בלשונו של רש"י שכתב: "לומר לך שנשיא הדור הוא ככל הדור כי הנשיא הוא הכל" ובלשונו של ר' חיים בן עטר, בעל "אור החיים", על אודות יהושע בן נון, שהיה לו דין מלך" "שדין צבור יש לו כדמוכח מכמה מקומות".
מחשבה ורעיון אלו קובעים, למעשה, שיש בעקרונות של "דין מלך" כדי לשמש מקור לקביעת עקרונות בתחום המשפט הציבורי, על פי המשפט העברי, וכדי לשמש מאור, לאורו ניתן לבדוק את מעמדם של מוסדות ונורמות במדינת ישראל במערכת ההלכה".
לדידי, לאחר ביטול סימן 46 לדבר המלך במועצתו, 1922 וכתוצאה מכך ביטול ההיזקקות לדיני המשפט המקובל והאקייטי של המשפט האנגלי וחקיקת חוק יסודות המשפט, תש"ם, עיקר המאמץ חייב להיות בהחלת נורמות אתיות, ערכים ועקרונות של חרות, צדק, שלום ויושר של מורשת ישראל במשפט הישראלי המודרני, תוך כיבוד סמל המנורה שבבתי המשפט עד לחידוש הדלקתה של המנורה המקורית עליה נסמך סמל זה.
במסגרת זו ניתן לשלב בדין המדינה ולשאוב מהמשפט העברי, בין היתר את העקרונות והפסיקה ההלכתית הענפה בדיני השליחות, דיני השומרים, דיני השבת אבידה, דיני שטרות, דיני הנזיקין, עקרונות המוסר והיחס לגר, דיני מיסים, ערכי צדק חלוקתי, דיני לשון הרע, דיני החוזים, דיני ביטוח, דיני המכר ותקנת השוק, דיני הקניין וזכויות יוצרים, דיני איכות הסביבה ואף דיני ניירות ערך, תאגידים (כגון בעיות של הרמת מסך בחברות).
דא עקא, חלקים גדולים בציבור הדתי אינו שותף למאמץ זה. על אף שמעולם לא היו בכל שנות ההיסטוריה היהודית, מספר כה רב של ישיבות וכוללים, אלפי תלמידי חכמים מובהקים, הבקיאים בש"ס ובפוסקים, יודעי דת ודין, חריפים בחושן משפט, הם מדירים את רגליהם מהעיסוק בשפיטה ומותירים את הניסיון לשלב את המשפט העברי ועקרונותיו במשפט הנהוג במדינת ישראל בידי עמי ארצות (כמו הח"מ). יש להצטער צער רב על כך.
הוראות על המשך ההליכים בתיק
בכדי לא לעכב את בירור התיק על ידי עיסוק בהליכי ביניים, וקביעת קדמי משפט נוספים, הנני קובע כדלקמן:
1. תם קדם המשפט.
2. שני הנתבעים יגישו תצהירי עדות ראשית ויצרפו אליהם כל המסמכים שברשותם, כולל המסמכים שנדרשו במסגרת הליכי גילוי ועיון במסמכים, וזאת תוך 45 יום מהיום. אי הגשת תצהירים או צרופותיהם הנ"ל, יביא להפעלת תקנה 168 בשילוב תקנה 122 לתקנות סדר הדין האזרחי.
3. התובעת תגיש תצהירי עדות ראשית תוך 45 יום לאחר מכן.
4. הנני מתיר לנתבעים להגיש תצהירי הזמה תוך 15 יום לאחר מכן.
5. התיק ישמע בפני בהוכחות ביום 12.11.2008 בשעה 18:00.
התלבטתי רבות האם לפעול עפ"י הנחייה מספר 9549007 מיום 4.5.2008 ולהורות למזכירות להעביר החלטה זו למנהל בתי המשפט, בכדי להעביר את העניין למשטרת ישראל על מנת לבדוק האם כב' הרב שמואל דוד הכהן גרוס לא עבר עבירה של שיבוש הליכי משפט.
בשלב זה אינני עושה זאת. יחד עם זאת, הנני מצפה שלא יהיו ניסיונות נוספים לחבל בבירור האמת בתיק זה.
המזכירות תשלח העתק החלטה לצדדים
ניתנה היום, ל' בניסן, תשס"ח (5 במאי 2008), בהעדר הצדדים.
קלדנית: שלומית נחום-שלום
