| נשלח ב-24/11/2002 16:11 |
 |
| |
עקרות הלכתית (כוח המנהג)
וודאי ידוע לכם על נשים הנשארות עקרות מפני 'חומרת בנות ישראל' להשהות את טהרתן שבעה ימים נקיים על כל טיפת דם, גם אם אין בה מה לחשוש מזיבה 'ללא עת נידתה'.
האם עד כדי כך ניתן למנהגים לפגוע בבני אדם?
|
|
|
|
| נשלח ב-24/11/2002 19:57 |
|
| |
בוגי
זו לשון קשה.
האם זה מנהג - או שזו תקנה דרבנן?
מן הראוי היה לסקור את כל הנושא, מתחילתו ועד סופו, כדי להעריך את הנושא שהעלית.
אך הלשון שבה תקפת את ההלכה ודאי טעונה עידון, לדעתי.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-24/11/2002 21:50 |
|
| |
עלי להקדים, שהנושא הוא קשה מאד. אשתדל לסכמו בקיצור ובצורה ברורה, אך עקב הפרטים הרבים והשונים, וההבדלים בהגדרת טומאת הנידה בין החישוב התורני לבין החישוב המקובל של מחזור אצל נשים וגניקולוגים בזמננו, אני מוצא שעלי להאריך וגם לחזור כמה פעמים על הפרטים והכללים בתוך ההסבר, ועם הקוראים הסליחה.
בתורה למדנו:
(ויקרא טו יט ואילך – מתוך התקליטור התורני של די.בי.אס).
(יט) ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זבה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה וכל הנגע בה יטמא עד הערב...
(כה) ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה או כי תזוב על נדתה כל ימי זוב טמאתה כימי נדתה תהיה טמאה.
מכאן למדנו, כי אותו תהליך טבעי, שנקרא בזמננו "מחזור", הופך את האשה לטמאה. לטומאה זו כמה משמעויות הלכתיות. זו שנוגעת לזמננו היא שהריהי אסורה על בעלה.
ממתי אסורה? משעה שרואה דם. וראיה זו אינה פרישת הדם אל מחוץ לגוף, אלא פרישת הדם בתוך גופה מן הרחם (שנקרא "מקור" בלשון חכמים) אל תוך הצינור שבתוך גופה המוליכו החוצה.
כמה זמן היא אסורה? למרות שהמחזור נמשך בדרך כלל כמה ימים, התורה אסרה אותה במשך שבוע על בעלה. "שבעת ימים תהא בנידתה". וזה שם אותו פרק זמן, "ימי נידה".
כל השבוע אסור, בין ראתה דם בכולו, ובין אם ראתה דם רק ביום הראשון, והיתה נקיה מכל דם בהמשך.
לאחר שבוע זה, ביארו חז"ל שהיא טובלת במקווה כשר וטהורה לביתה (כלומר לבעלה).
לפעמים רואה אשה דם שלא בשעת המחזור, בימים שלאחר אותם שבעה ימים של נידה, ואז היא נטמאת. ואז היא נקראת "זבה".
זיבה זו מוגדרת פשוט כראית דם "בלא עת נידתה", והרי זה כעין הפרשה לא בריאה של הרחם.
כמה זמן היא נטמאת? תלוי כמה ראתה. אם ראתה דם יום או יומיים, הריהי טמאה יום או יומיים אלו, ועוד יום אחד נוסף שבו עליה להיות נקיה מדם. אך אם ראתה שלושה ימים והלאה, הריהי טומאתה ארוכה, ולכן היא נקראת "זבה גדולה".
כיצד היא נטהרת? ראשית, היא זקוקה להפסיק לראות דם, ואז לספור שבעה ימים נקיים, בלא דם. לאחריהם, ביארו חז"ל שהיא טובלת במקווה כשר וטהורה לביתה.
ימים אלו, שאינם ימי נידה, נקראים "ימי זיבה".
איך מבדילים בין ימי נידה לימי זיבה? הדברים קשים ומסובכים, ושיטת הרמב"ם מקשה אותם עוד יותר. ננסה לסכמם בקיצור:
בפעם הראשונה שרואה אשה דם, הריהי נידה. לאחר שבוע זה של ימי נידה, הרי מגיעים ימי זיבה. לא שהיא זבה בהם, אלא שהם ראויים לזיבה, לפי האופן שהתבאר – אם תראה דם.
תקופה זו, שבה היא נקראת "ראויה לזיבה", היא בת 11 יום. עברו 11 יום, לאחר שבעת ימי נידה, הריהי חוזרת לימי נידה. אם ראתה בימים אלו, הריהי נידה ולא זבה.
וחוזר חלילה.
אצל רוב הנשים, לאחר ימי נידה באים ימים הראויים לזיבה, ובדרך כלל אינה רואה בהן, ולאחריהם – כי הם 11 במספר – עוברים ימים שאינם לא ימי נידה ולא ימי זיבה, וכשתקבל שוב את המחזור הקבוע שלה, הריהי נידה.
(זה הסדר הקבוע המקובל על כל הפוסקים, פרט לשיטה אחת, היא שיטה שעולה מתוך פשטות דברי הרמב"ם. לא נבארנה כאן, כי היא מוקשה ביותר, ומנוגדת למהלך הביולוגי הרגיל).
***
יש לשים לב כי תפיסת ה"מחזור" שלנו אינה חופפת לזו שמוגדרת בתורה.
כיצד? נסקור את הדמיון ואת השוני.
היום הראשון של המחזור הוא גם היום הראשון לנידה. אך אורך ימי הנידה אינו זהה לאורך ימי הראיה. בין אם אשה רואה יום אחד או ימים הרבה, היא נידה שבעה ימים.
לאחר שנגמרים ימי הנידה, מתחילים ימים הראויים לזיבה. אך ימים אלו אינם נמשכים עד ליום הקבוע של המחזור הבא, אלא רק 11 יום. רוב נשים רואות פעם ב–24 עד פעם ב–30 יום. לפי חשבון זה, הן נידות במשך השבוע הראשון לראיה, אחר כך הן מגיעות לזמן הראוי לזיבה, ואז יש להן זמן שראוי להיקרא נידה אם יראו בו, ואם לא יראו, הרי הן מחכות לבוא המחזור הקבוע.
מן התורה, אם כן, אשה נידה במשך שבוע אחד, ואז היא נטהרת – ונשארת טהורה אם לא תראה בימי זיבתה – עד לראיה הבאה שלה.
יתכן כי תיאור מקוצר זה יוצר רושם כי קל להבדיל בין ימי נידה לימי זיבה. אכן זה כך, אם לאשה יש מחזור מסודר וארוך, ואם אינה רואה לעולם באמצע. אם יש ראיות אמצעיות, החשבון הרבה יותר מסובך, ולא נבארו כאן.
***
בגמרא מסופר, כי בנות ישראל החמירו על עצמן כמה וכמה חומרות. התוצאה של חומרות אלו היתה להחשיב כל ראית דם כדם זיבה, ולהצריך אחריו שבעה נקיים.
לפיכך, כאשר אשה רואה דם ביום הראשון, היא אינה יכולה להיטהר לפני שיעברו שבעה ימים, כדין תורה, אך היא תתייחס לראיה זו כאל ראית דם זיבה גדולה. כלומר, למרות שהיא נידה, היא תחמיר על עצמה כאילו היא גם זבה. לכן, קודם כל היא תחכה להפסקת הדם, ורק אז היא תספור שבעה ימים ללא דם, מה שנקרא "שבעה נקיים".
מה המעמד ההלכתי של חומרה זו? אין זו מידת חסידות שרשאים לוותר עליה, אך המעמד ההלכתי המדוייק ניתן לשני פירושים שונים.
לשון הגמרא, מצד אחד, היא "בנות ישראל החמירו על עצמן". משמע שזה מנהג של בנות ישראל הכשרות. יש להבהיר כי דרגת החיוב של מנהג אינה כשל תקנה דרבנן (וזה יתבאר באשכול על מבנה ההלכה, שעדיין לא הגעתי לעסוק בו).
מצד שני, אותה חומרה מובאת במסכת ברכות בשם ר' זירא בתור "הלכה פסוקה". לשון זה מראה לכאורה שהחומרה הפכה לתקנת חכמים. זו באמת שיטת החתם סופר, המביא ראיה מן הלשון "הלכה פסוקה" לכך שאין זה מנהג אלא דין כמו כל דיני חכמים.
בשלב זה, אם כן, אשה שיש לה מחזור קבוע אינה יכולה להיטהר לביתה לאחר שבוע, אלא רק שבעה ימים לאחר שיפסוק הדם.
***
במשך הדורות, נוספה כאן חומרה נוספת, שמובאת בשולחן ערוך. לפי הדין שבארנו, אשה רשאית להתחיל לספור את שבעת הנקיים שלה מייד לאחר שפוסק הדם, גם אם הדם נפסק לאחר יום אחד. אבל השולחן ערוך החמיר כמו שיטות פירוש מסויימות המובאות בראשונים, שאשה לא תוכל להפסיק לפני שמלאו חמשה ימים לראית הדם, ורק אז תוכל להתחיל בספירת הנקיים, גם אם הדם פסק לאחר יום אחד בלבד.
אמנם, דין זה תלוי במחלוקת ראשונים, ויש צדדים לכאן ולכאן. אך כיון שהשולחן ערוך הפך לספר ההלכה המוכר, אשה אינה נטהרת לבעלה מיום ראית הדם לפני שעוברים חמשה ימים (לפני שיש רשות להפסיק) ועוד שבעה "נקיים". סך הכל 12 יום.
יש גם שיטות, שמקובלות בחלק מעם ישראל, לא להפסיק לפני היום השביעי, כך שאשה אינה יכולה להיטהר לפני שעוברים שבועיים.
***
הבעיה שהעלה בוגי היא שיש נשים שהמחזור שלהן קצר, כך שהביוץ שלהן נופל לפני הזמן שהן טהורות. הזמן הראוי לעיבור של אשה כזו הוא תמיד לפני שהיא טהורה לביתה. לפיכך, היא נמצאת במצב שמכנים אותו "עקרות הלכתית".
הדרכים המקובלות לפתרון הבעיה הן אלו:
א. פתרון רפואי. יש אפשרות להרחיק את זמן הביוץ באמצעות תרופות. התקדמות הרפואה בתחום הגניקולוגי מאפשר לרופאים לשלוט כמעט לגמרי במועד בו האשה מבייצת.
ב. פתרון הלכתי. זה מה ששאל בוגי. יש כאן שתי רמות. ראשית, האם יש חובה לחכות חמישה ימים לפני שמתחילים את ספירת שבעת הנקיים? לא בארתי את הטעם לדחיה זו, אך כעת אזכיר שהוא תלוי בחשש שמא האשה היתה עם בעלה לפני שקיבלה מחזור, כלומר ראתה דם. ואז, כיון שדרך הזרע להיפלט לפעמים, היא עלולה לקלקל את ספירת הנקיים שלה כשתבוא, לא בדם אלא בפליטת זרע.
אילו היה מקובל בזמננו ללמוד ולהכריע גם נגד הכרעת השולחן ערוך (מתוך עיון ראוי של תלמידי חכמים אמיתיים, ולא חלילה בדרך זילזול) כדעת היחיד של הגר"א, אזי אפשר היה להתיר לאשה להפסיק מייד עם ראית הדם, ולא להמתין חמישה ימים. אכן, זו למשל דעת הרמב"ם. אבל הפוסקים של ימינו אינם מרשים לעצמם לעשות זאת, לפחות לא בהוראות פומביות, ולכן הקולא היחידה שמקובלת היא שהאשה תתרחק מבעלה לפני קבלת המחזור, ואז יהיה מותר לה להפסיק מייד לאחר ראית הדם.
אפשרות אחרת, שאינה קיימת למעשה, היא לדון אם מותר לאשה שיש לה מחזור קבוע לא להחמיר בחומרא של ר' זירא. אם בגלל שאין זה אלא מנהג, ואפילו אם נאמר שזה דין דרבנן, שמא באופן זה לא גזרו, לבטל בנות ישראל מפריה ורביה. אך שום פוסק לא העלה את הרעיון המרחיק לכת הזה. ושתיקה כדיבור. כלומר שלא ראו מקום להקל.
ג. פתרון רפואי–הלכתי. אחד הרעיונות המקוריים שהועלו אצל הפוסקים בני זמננו היה לבטל את איסור הנידה באמצעים רפואיים. כיצד? הדם המטמא הוא דם שצבעו אדום. מתברר שאפשר לשנות את צבע הדם באמצעות תרופות, לצבע ירוק. לפי הדעה המקובלת, למרות שזה במקורו דם המקור, אין הוא מטמא כאשר צבעו מתחלף. ולכן אשה שרואה בצבע כזה יכולה להיטהר לבעלה במועד מוקדם. למעשה, היא אינה נטמאת כל עוד הדם המופרש ממנה הוא ירוק. גם כך ניתן לעקוף את העקרות ההלכתית ולאפשר לה לשמש בזמן הביוץ.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-24/11/2002 22:25 |
|
| |
למה שפליטת זרע תסתור את ה"נקיים"?
לא נראה לך שמגמת הנוהגים הללו היא
שיבואו למעט בפעילות הזיווגית ולא כל
כך שהיתה איכפתיות על הטומאה החמורה?
|
|
|
|
| נשלח ב-24/11/2002 22:57 |
|
| |
אני
ערב טוב
זמן רב לא היית. ברוכה השבה.
יש כאן שתי שאלות.
א. מדוע שפליטת זרע תסתור, הלא הטומאה היא תוצאת דם, ולא הפרשות אחרות.
ב. האם הסברה היא מיעוט הזיווג (כדעת הרמב"ם לגבי טעם טבילת עזרא) או שיש כאן טעם אחר?
תשובות - לפי מיעוט ידיעתי.
א. לגבי הטעם של האיסור הראשון, באמת הדברים קשים. הגמרא מוכיחה את הדין שפליטת זרע (כתוצאה מזיווג קודם) סותרת את שבעת הנקיים, אך זו אחת הסוגיות הקשות בנידה, שהיא כולה מסכת קשה מאד. ולמעשה יש בדבר מחלוקת אמוראים. איני יודע לומר טעם ברור בדבר. אולי כשאחזור ואשנה את הגמרא אבין יותר.
אולי וטו ידע לומר טעם. הוא בעל סברא - וזה מונח הלכתי (וממילא גם תואר כבוד)...
ב. נראה ברור למדי שהטעם שהתורה אסרה את הזיווג בזמן נידה הוא מפני שאין זה זמן ראוי. לא מצד עצמו לא בעיני הבריות.
יש כאלו שטוענים שמבחינה רפואית זיווג בזמן זה מסוכן לבריאות (סטטיסטיקה על שכיחות גבוהה יותר של סרטן).
ודאי שהמנגנון הפסיכולוגי של האשה מגיב אחרת בתקופה זו - אני כותב זאת מתוך ידיעה עקיפה, לא ישירה 
יש גם משהו "כמו מיסטי" בתחושת הלב שרואה בתקופה זו אצל האשה משהו "מלוכלך". התורה, לדעתי, אינה דוגלת במיסטיקה, אך היא מכירה את תחושות הלב האנושיות ונותנת להן מקום על מנת לכוונן.
יש ברייתא מפורסמת, שמובאת בידי הרמב"ן, למרות שאינה בש"ס שלנו, שבה נאמר "בשם זקנים" כי טומאתה של האשה בזמן נידותה מסוכנת, וצריך להתרחק ממנה מאד. (איני זוכר את הפרטים כרגע).
זו גם האמונה המקובלת בעמים רבים, ולמרות שהיא יכולה - בצדק - להחשב כפרימיטיבית במובן הגרוע של המילה, היא עדיין משקפת את ההסתכלות הראשונית של בני אדם.
רק בתרבות המערבית יש זילזול מסויים בנושא זה (אך כמדומה לי שגם בתקופתנו אצל האמריקנים, למשל, מסתייגים מקרבה בזמן זה, ולכאורה זה נושא שאפשר לברר, כיון ששם עושים מחקרים סטטיסטיים על כל דבר...).
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-25/11/2002 09:25 |
|
| |
תודה על האשכול ותוכנו.
בוגי,
כאן מדובר במנהג שמכללו להחזיקו כהלכה וכמרומז בכותרת שלך "הלכתית-כוח המנהג".
מנוסח שאלתך משמע שאתה רואה בהלכה זו דרגה ג'פרסונית, לכן קשה לי לשפוט את עמדתך.
מיימוני,
איני יודע סברא שמעצמי הייתי אומר שהפולטת סותרת את ספירתה, אבל הגמרא בנדה ל"ג סוף ע"א מבארת שמאחר ואיננו רואים את הפולטת כ"נוגעת" דהיינו רק כמי שנכנס אצלה זרע של איש והיא אך נוגעת בו, אלא רואים אותה כ"רואה" דהיינו כאילו זו הפרשה הבאה ממנה. [ייתכן שזה מאחר ועקרונית ראוי הזרע הנקלט ברחמה להיות חלק מהמערכת ההריונית שלה, לכן רואים את הזרע כחלק ממנה כבר משעת כניסתו.]
לכן מאחר ועניין שבעת הימים הוא נתק זמני [כמו "עד הערב" כך עד שבוע וכמו הנתק הפיזי על ידי הרחיצה במים בלתי נטפלים כך הנתק הזמני], ובזבה שעברה למצב טומאה קבוע יותר שלכן דרושים לה שבעה ימים נקיים לגמרי מטומאת הפרשה, מובן שהבינו חכמים שהפרשה זו של פליטת ש"ז ג"כ סותרת לנקיותה.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/11/2002 13:11 |
|
| |
מיימוני
העידון שאתה דורש ממני, הוא המנציח את הקיפאון.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-25/11/2002 18:45 |
|
| |
מיימוני יקר,
ברך לקחתי וברך אשיבנה. [ראה נא כי הדברים מדברי חז"ל הם ואף אם רק במודעות תת-מילולית, איני חושב ששייך להניח כוונה אחרת במשמעות לשונם.]
|
|
|
|
| נשלח ב-25/11/2002 19:00 |
|
| |
שלום לכולם,
אני דיי חדש כאן, ואשמח להשתתף בדיון.
כרגע אני בארה"ב, באיזור ללא שמץ של יהדות בלא ספרי קודש וכדו'. כך ששמחתי לגלות כאן בית מדרש פעיל.
ראשית, אם זכרוני אינו מטעני, נראה לי שדווקא שיטת השו"ע מקילה בדין פולטת שכבת זרע בייחס לרמ"א למשל. לדעת המחבר אפשר להקל בשני מצבים. א.כל דין פולטת שכבת זרע הוא רק בחמישה הימים שלאחר התשמיש. כך שאם אשה היתה עם בעלה רק שלשה ימים לפני ראיית הדם עליה להשלים רק יומיים נוספים, ויכולה להפסיק בטהרה ולספור ז' נקיים לאחריהם. לשיטה זו ברור שאפשר בקלות לפטור את בעיית העקרות ההלכתית. ב. השו"ע מיקל בשטיפת והדחת אותו מקום היטב לאחר התשמיש. כלומר, אם האשה קינחה עצמה היטב, ושטפה במים חמים לאחר תשמיש, אינה צריכה לחוש לפליטת זרע אם ראתה דם בימים שאחרי.
(הרמ"א חולק בשני המצבים הנ"ל, ואם איני טועה לדעתו נדרש יום נוסף. בנו"כ השולחן ערוך יש דיונים גם בייחס לכלה ע"פ השיטות הנ"ל)
לגבי הטעם לדין פולטת שכבת זרע. לדעתי אין כל מקום להבין הלכה זו כטומאת השכבת זרע. שהרי בימי החודש הנקיים אשה מקיימת יחסים עם בעלה ופולטת שכבת זרע ואין בזה כל בעיה. אם זכרוני אינו מטעני יש דעה בראשונים (רבינו חחננאל?!) שכל דין פולטת שכבת זרע הנזכר בתלמוד הינו רק לטהרות וכלל לא בין אשה לבעלה.
לעניות דעתי מסתבר שאכן כך הם פני הדברים מבחינה היסטורית. אלא שמסטורי השתלשלות ההלכה הביאו להכרעה הלכתית כפרשנות הרואה בסוגיה זו אף טומאה בין אשה לבעלה.
הטעם האפשרי לנוהג ההלכתי, (ולאותן שיטות המבינות דין פולטת אף בין אשה לבעלה) כנראה מחשש שעם פליטת הזרע יצא גם דם נידה אלא שלא יהיה ניתן להבחין בו. (כדוגמת החשש בדם בתולים, שבועל בעילת מצווה ופורש אף בלא מצא דם 'שמא חיפהו שכבת זרע) ולכן אין האשה חוששת לפליטת שכבת זרע אלא אחר שראתה דם.
עוד הערה. להקדמתו של מיימוני, רצוי להוסיף את עניין ה'הרגשה'. הלכה פסוקה היא שאין האשה מטמאה מדאורייתא אלא אם כן הרגישה, וכן אינה טמאה מדאורייתא אלא אם כן נמצא דם 'בבשרה' ולא מחוץ לגופה. הלכות אלו ידועות לכל מעיין, כך שהיום רוב המקרים של טומאת נידה הם דרבנן (כתמים וכדו') ואכן הפוסקים מוצאים צדדים רבים להקל במקרה של עקרות הלכתית.
ולעניין המיסטיקה. רצוי שלא לערב מיסטיקה ותחושות עם הלכה. (אף שבתחום זה אכן מחשיבה ההלכה את ההרגשה) אך יחד עם זאת אלו חדרו להלכה לא מעט. וכאן ברצוני להתייחס לעניין 'ההרחקות'.
דיני הרחקות נתפרשו בשו"ע ע"פ התלמוד, כמכוונים להרחיק אשה מבעלה מחשש להרגל עבירה. אך במסורת הדורותנשתמרו להם בקהילות ישראל מנהגים רבים המרחיקים את הנידה מפאת זוהמתה ורוח הרעה שבה (ואף כלפי ההבתולות)ומנהגים אלו נזכרו אצל הגאונים ואצל ראשוני אשכנז.
גם הדברים שהוזכרו בשם הרמב"ן בפירושו לתורה, משקפים תפיסת עולם פרימיטיווית, שלשמחתינו הרבה לא נותר ממנה הרבה בעולם ההלכה. גם אותה ברייתא שהזכיר הרמבן, והיא ' ברייתא דמסכת נידה' זוהתה במחקר כחיבור כיתתי שאינו שייך ליהדות הפרושית של חכמי התלמוד. בחיבור זה נזכרו איסורים רבים, כגון שהנידה לא תבשל ולא תניק את בנה ושאסור לדרוך על עפרה. אך כאמור, אף הרמב"ן שהזכיר זאת לצורך פרשנות סיפורי התורה שבספר בראשית, וכן את איסורי התורה בנידה., לא מצא לנכון אף לא לרמוז לזה בחידושיו לתלמוד או בחיבוריו ההלכתיים.
מעניין לעניין באותו עניין. מנהגי ההחמרה, שהתפתחו להם מאותן תפיסות עולם עממיות הובילו גם להרחקת הנידה מדברי קדושה. ועניין זה חדר במעט להלכה כידוע באותן מנהגים (הובא ברמ"א) שלא תבקר הנידה בביהכנ"ס. יש שנהגו גם שלא תתפלל ושלא תביט בספר תורה.
כפי שכתבתי, מגמת ההלכה להרחיק מאותן תפיסות עממיות (ראה דברי הרמב"ם במורה בעניין זה) אם כי במשך הדורות היו מנהגי הרחקה רבים מעין אלו, אך עתה בדורנו אפשר לומר שרובן נעלמו להם.
בעניין זה ברצוני לשתפכם בתשובה הלכתית שכתב בעל ה'דברי יציב' (מצאנ"ז) דברים שראוי הפורום הזה להגיב עליהם. בתשובתו הוא עוסק בעניין תלמוד תורה לנשים, שכידוע במגזרים ההדוקים הוא מוקצה מחמת מיאוס. ואת עיקר איסורו שם הוא מבסס על אותם איזכורים בגאונים שיש להרחיק הנידה מכל שבקדושה. מחריד אה?!
אם תרצו מקורות לנושא, אוסיף כאן בעז"ה בהמשך.
"אין דברי תורה מקבלים טומאה"
|
|
|
|
|
| נשלח ב-25/11/2002 23:57 |
|
| |
חזרתי.
חבל לי שאני מופיעה כאן בתור מבקרת, אבל לצערי אין לי זמן לכתוב באופן שוטף על כל הנושאים המעניינים, ורק כאשר דבר מפריע לי מאד וכואב לי אני מגיבה.
לכן זה בא לידי ביטוי מדי פעם בהצטרפות ביקורתית.
ולעצם הענין -
כפי שציינתי באחת התגובות שלי, מה לכלי קודש בשוק, איך אפשר לקחת נושא הלכתי טהור כמו הלכות נידה, נושא שיש לו גוונים רבים של צניעות, ושל קדושה, לדוש בו ברבים, ועוד בדיון משותף לגברים ולנשים. זה נראה לי הפך הקדושה, הפך הצניעות, ואפילו, במלים בוטות יותר, פריצות לשמה.
ברור לי שכל אחד מהכותבים לא התכוון להיות לא צנוע, אבל במידה והנושא מתחיל לגלוש לנושאים אלו, יש כאן תופעה חמורה, הרבה מעבר לאבדן הטעם הטוב.
אלא אם כן אנשים לא חושבים במה הם מתעסקים ועל מה הם מדברים, כאילו הם מדברים על עגבניות ומלפפונים בשוק. אבל אם הם קוראים לעצמם "עצור חושבים", אני מקווה שיש להם גם מחשבה...
לילה טוב
|
|
|
|
| נשלח ב-26/11/2002 04:37 |
|
| |
השעה טרופה עבורי כעת, אך לא אוכל שלא להגיב לדברים הנ"ל.
כפי שכבר הזכרתי, אני דיי חדש כאן, ומאד משמח אותי לראות שיח חכמה פעיל ופורה כל כך, וצר לי על הדברים שנאמרו כאן, כבייכול יש דברים ב'דברי תורה' שהצניעות יפה להם. (אכן הורו חכמינו במשנה אין דורשים בעריות בשניים וכו', אך לדעתי אין זה עניינו לכאן)
אפתח בסיפור. בדידי הוה עובדא, כשהייתי צעיר לימים תלמיד בישיבה קטנה ישיבת 'קול תורה', למדנו בשיעור א' (גיל 14 לערך) מסכת סנהדרין פרק בן סורר. בפרק זה ישנן סוגיות הדנות בפרוטרוט בהגדרת 'ביאה' ובשלביה השונים (ראה למשל דף ע"ג ע"ב). וכן עוד סוגיות רבות שלכאורה 'הצניעות יפה להם'. בסוף אותה שנה, סיפר לנו אחד הרבנים, שלפני שנה זו ניגשו מרבני הישיבה לראש הישיבה דאז, רש"ז אוירבך זצ"ל ושאלוהו האם ראוי ללמוד עם בחורים צעירים סוגיות אלו. תשובתו הייתה נחרצת וחד משמעית, סוגיות אלו הם דברי תורה, ואין להעלים או להסתיר חלקים מהתורה. זכורני שהוא אף מסר בשמו שאין כלל לחשוש מעיסוק בסוגיות אלו כאשר הכל נעשה מתוך הכרה בקדושת התורה ולימודה.
מדברים אלו אכן ניתן ללמוד על ההתלבטות הקיימת לכאורה בעיסוק בדברים שהצניעות יפה להם, אך יותר מכך יש ללמוד מהי התשובה להתלבטות זו.
עתה לענייננו. אכן אינטרנט אינו בית מדרש, ופורום אלקטרוני אינו פתוח רק בפני בני תורה. יתירה מכך ידועה הזהרתו של רבי 'שלא ישנה אדם לתלמידו בשוק' (מו"ק ט"ז ע"א, כנראה מחשש לזילות התורה על ידי העוברים ושבים שאינם מבינים דרכיה. אגב, ר' חייא לא הסכים עמו, וסבר "חכמות בחוץ תרונה"). אולם, מעולם לא הורו חז"ל לסגור דלתות הלימוד, אלא לכוונו למקומו הראוי. וכאן עלינו לזכור א. במת הפורום נועדה כדי לאפשר לאנשים לישב את שאלותיהם ותמיהותיהם -ולזה אין תחליף. ב. בדיון כאן משתתפים אנשים רציניים שהאמת חשובה להם, והם מנהלים שיח מעמיק מתוך בגרות הכרה ועניין, כך שבהתפתחות הטכנולוגית הנוכחית (כפר גלובלי קטן) אין שמחה לפניו יתברך יותר ממפגש תורני מעין זה (אני למשל כרגע בארה"ב, שעה שחבריי לבית מדרש זה וודאי נמים לשנתם!).
החשש שמאן דהוא, הרוצה לחבל בקודש, ולבזות בקודשי ישראל, ימצא בדברים הנאמרים כאן מטרה לחיציו אינה צריכה להדאיג. ראשית יש להניח שמלכתחילה אדם מעין זה ידיר רגליו מהפורום הנוכחי, וילך וימצא את מימיו המלוחים בבורות רבים המספקים את מבוקשו חדשים לבקרים בדוכני העיתונים. כך שהרוצה לנגח ודאי יעשה זאת בכל מחיר, ואין לנו לנעול דלתות בית המדרש משום כך.
התורה כולה, שבכתב ושבע"פ מלאה בעניינים ובסיפורים שהצניעות יפה להם, אך הם נלמדים בכל הגילאים, ומועברים בצורה הראויה. (פירוש רש"י לתורה, עליו התחנכו ילדי ישראל בכל הדורות מלא בעניינים מעין אלו). גם אנשים שאינם אמונים על קדושת התורה, נחשפים בלימודי התנ"ך שלהם לכל הפיקנטריות שבמסורת היהודית. ודווקא משום כך, ראויה במה זו להאיר להם ולו במקצת את המעט שהם יודעים, ואולי יותר מכך, את שאינם יודעים, ולהראות להם 'שאין תורה שלנו כשיחת חולין שלהם'.
פנחסית יקרה, אני בהחלט מבין את תחושותייך, אך ראוי לשקול במאזני הדעת את הרווח על ההפסד, ונראה לי שגם אם העניין בספק, ראוי על כך לומר
"כתוב, והרוצה לטעות יטעה!"
רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן אמר בשעה שהיה משה כותב את התורה היה כותב מעשה כל יום ויום, כיון שהגיע לפסוק הזה שנאמר ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו אמר לפניו רבון העולם מה אתה נותן פתחון פה למינים, אתמהא, אמר לו כתוב והרוצה לטעות יטעה, אמר לו הקב"ה משה, האדם הזה שבראתי, לא גדולים וקטנים אני מעמיד ממנו שאם יבא הגדול ליטול רשות מן הקטן ממנו והוא אומר מה אני צריך ליטול רשות מן הקטן ממני והן אומרים לו למוד מבוראך שהוא ברא את העליונים ואת התחתונים, כיון שבא לבראת את האדם נמלך במלאכי השרת... (בראשית רבה פרשה ח)
הרי לנו שראוי לקחת את הסיכון, על הצד שיצא יתרון בחכמה מן הדברים, גם אם רק "מוסר השכל קלוש". ולא לחוש לכך שיהיו (בודאי!) כאלו שיסיקו מהנאמר שיש חלילה שתי רשויות למעלה - "כפירה חמורה".
"וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך"
תוקן על ידי - תלמידחכם - 11/26/2002 4:43:16 AM
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/11/2002 05:40 |
|
| |
פינחסית,
מאחר ואני מנסה מאד לדון אותך לכף זכות, אשתדל לדון בנושא בו את מביעה כאב, למרות שמסופקני מאד בתועלת לעצם העניין אבל אולי תועיל העובדה שתראי שגם אנו מודעים להערתך.
הסיבה שאני מסופק בתועלת הוא כי אני מסופק עד כמה התפרצותך היא "לשמה". מנימת לשונך "פריצות לשמה" "סטאליניזם" וכדומה, אני לומד שיש ארס בלבך על השם את המלאך שכליאל מעל המלאך פונדמנטיאל.
אינני זוכר בדיוק את המשפט שקראתי מברטרנד ראססל, אבל לפי תוכנו היה ניסוחו בערך כך:
Fierce morality expresses one's guilt over lacking morality
לגופו של נושא; גם לו היה הפורום הזה דן רק בעניינים שהצניעות יפה להם, לא היית יכולה להוכיח שהכוונה ל"פריצות לשמה" מאחר ולדעתי וכפי שהובע כבר פה ושם בפורום, הרפואה למה שמכנים "הראש [החרדי] הכחול" היא דיון ענייני ופתוח במפלצת הביוב שמחמת הורמוניה מאליהים אותה.
היתה אפילו הצעה בתיבה אישית לפתוח אשכול על תועלת העירום בימינו, אך לא נעניתי לה כי ביטלתי את דעתי לדעת עמיתי הגאון המיימוני שליט"א.
ביקורתך ברוכה, אך נא הביני:
א. שבלי לשונות האשמה יהיו דברייך מדוייקים יותר ויתקבלו ברצינות יותר.
ב. שלפי דרכך יהיה עלייך למחוק חלק רב מהספרות התלמודית בספרים ובמאגרים האלקטרוניים כולל אלה שברשת הנט.
ג. שיש כיתות בהתעלות בני האדם ואינך יכולה לשפוט את כולם לפי הכיתה שלך הנמצאת עדיין בלחימה חזקה יותר בין ה"לשמה" וה"שלא לשמה".
אני מתפלל בכנות שלא תביני אותי כמתיהר, כי אדרבה אשמח להודות בטעותי ולהודות למעמידני עליו.
לקוראים, הנה לינקים לנידונים מקבילים באשכולות שונים.
על "חשיפת סודות ברבים": http://hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=119483
ביקורת כללית על דרכנו כדרך "השכלה חדשה": http://hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=203089
על ההבדל בין ליצנות ופתיחות רצינית ובונה: http://hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=180210
דיון בתועלת הפתיחות גם בענייני "צניעות": http://hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=132378
על כלל משמעות התאווה ההורמונלית: http://hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=155057
תוקן על ידי עצכח ב- 11/07/2008 14:01:03
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/11/2002 07:12 |
|
| |
ווטו, תודה על דבריך, ועל הפניותיך לאשכולות הנוגעים לעניינים שרמזתי להם בקצרה.
שמחתי לקרוא את כל הנכתב שם, ואולי אגב שם בעז"ה. באותם אשכולות מצאתי אכן דיון מעמיק, אך לא בדיוק באותן נקודות להן התייחסתי. א. בהרחקה מהנידה, התכוונתי דווקא לאותן הרחקות הנובעות מתפיסות עממיות, ושאין עיקרן לשמור מרחק בין אשה לבעלה מחשש לעבירה ב. בדבריי הזכרתי את עניין הרחקת הנידה מכל דבר שבקדושה, שהוא גם כנראה נובע מאותן תפיסות עממיות. וציינתי כי בעל ה'דברי יציב' משתמש בכך כשיקול פסיקה מכריע בסוגיית 'תלמוד תורה לנשים' -שהיא כשלעצמה אכן נידונה באשכול שצויין. למעוניין- ראה שו"ת דברי יציב חלק יו"ד סימן קלט. שם גם תקף את רוח הפתיחות וההשכלה(!) שבחינוך הבנות בבית יעקב, וכמובן את העוון החמור ,שממנו כל צרות הדור(!) שבלימוד תורה לבנות בימי טומאתן!
בנושא הראשון שהזכרתי, אשמח מאד לשתף אתכם בדבריי להלן (ולך ווטו, אם דבריי אינן באשכול הנכון, מקם אותם כראות עיניך!, ואם אינם בפורום הנכון, העמידני על כך)
אני מוצא לנכון להרחיב בנושא זה, לאור איזכוריו של מימוני, כביכול התורה (וההלכה, כמובן) מתייחסת, או בעצם נובעת, מההבט הרפואי או המיסטי וכדו'. ולדעתי, אף שעניינים מעין אלו משמשים אותנו לא אחת להבנת חוקי התורה, או לסיוע בקיום מצוותיה. ראוי להדגיש שציווי ה' לפנינו, ולא משום שיקולים רפואיים או אישיים (שלדעתי, אינם מדוייקים, וודאי לא משכנעים) ראוי לנו להקפיד על כך. כלפי אלו השומרים על דיני הרחקה מהנידה, רק משום התועלת שבהם (כפי הבנתם) ראויים להאמר דברי הנשר הגדול, שכתב בהלכותיו על הרואים את המזוזה כקמיע לשמירת ביתם:
הרי הן בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא… שעשו מצוה גדולה שהיא יחוד השם של הקב"ה ואהבתו ועבודתו כאילו הוא קמיע של הניית עצמן כמו שעלה על לבם הסכל שזהו דבר המהנה בהבלי העולם הזה.. (הלכות מזוזה פ"ה ה"ד)
מנהגי חומרא בהרחקת הנידה--
מן התלמוד עולה במפורש, כי בזמנינו שאין מקפידין על אכילת חולין בטהרה, עיקר סיבת ההרחקה מן הנידה, היא משום הרגל עבירה, ולפיכך, אין לה להרחיק אלא מבעלה, ומותרת היא בשאר מלאכות הבית. וכך שנינו בכתובות (סא א) "...כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה, חוץ ממזיגת הכוס, והצעת המטה, והרחצת פניו ידיו ורגליו". וברש"י שם: "...כל שהוא דברים של קירוב וחיבה ומביאין לידי הרגל דבר" כך גם נפסק בשו"ע יו"ד קצ"ה.
מאידך, מהעדויות השונות עולה כי כבר בימי הגאונים רווחו להם מנהגים המחמירים בדיני הרחקה מן הנידה, משום 'טומאתה'. כך למשל מדברי רב האי גאון אנו למדים, שבעניין זה נחלקו להם בני ארץ ישראל- שנהגו כדיני התלמוד, עם בני בבל, שהחמירו בדבר. וכך כתב בתשובה:"אנשי מזרח, נדה משתמשת בכל צרכי הבית ... ובני ארץ ישראל, אינה נוגעת בדבר לח ולא בכלים שבבית ומדוחק התירו שתניק את בנה. גם הרוקח (סוף סי' שיח) העיד על מנהג זה מימי הגאונים, וכך כתב: "מצאתי במעשה הגאונים… בנדתה אינה נותנת כחול בין עיניה ולא בתכשיטין… המשמרת נידותה לא תבשל לבעלה ולא אופה ולא מרקדת ולא תפרוס את המיטה, ולא תפנה מים מכלי אל כלי חרס לפי שטמאה ומטמאה, והרוק מטמא בנידה (וכן בדומה אצל רבים מראשוני אשכנז. ולאו דוקא כלפי הבעל)
למנהגי חומרא אלו נמצאו אופנים שונים. בשו"ת שיורי ברכה מצאתי למשל:"...שנוהגים שם, שהנשים בימי נידותן אין נוגעות באוכלין ומשקין, ואף הבתולות נוהגות כן בימי וסתן, וכשפוסקות מלראות רוחצות במים שאובין ואז מקילות". שים לב, אחר גמר ראיתן רוחצות, ומפסיקים לנהוג הרחקה מהם אף טרם ספירה וטבילה במקווה, והוא בפירוש נגד ההלכה המקובלת! , ואף הבתולות בכלל הרחקה!
מקורות המנהג: מסתבר שמנהגים אלו נבעו מתפיסות עממיות שבאו מבחוץ ל'יהדות הצרופה' (אם יש דבר כזה?!).דוגמא לכך ניתן למצוא בדברי הרמב"ן (שהאמין בכך כנראה) בפירושו לתורה:(בראשית לא לה): כי היו הנדות בימי הקדמונים מרוחקות מאד... כי לא יתקרבו אל אדם ולא ידברו בו כי ידעו הקדמונים בחכמתם שהבלן מזיק, גם מבטָן מוליד גנאי ועושה רושם רע כאשר בארו הפילוסופים והיו יושבות בדד באהל לא יכנס בו אדם, וכמו שהזכירו רבותינו בברייתא של מסכת נדה, תלמיד אסור לשאול בשלמה של נדה... אפילו הדבור היוצא מפיה הוא טמא..." ביתר בירור קושר הרמב"ן בין דם הנידה, למחלת השחין והצרעת, בפירושו לפרשת הנידה (ויקרא יח יט) ואף הזכיר שם 'הוכחה מדעית!" לכך שיש לנידה כח מזיק אף למרחוק. -לא מאמינים? תנסו!-"ועוד הגידו בו נסיון אמיתי, והוא מנפלאות תמים דעים בתולדה, כי הנדה בתחילת זובה אם תביט במראַה של ברזל הבהיר ותאריך לראות בה יראו במראה טיפות אדומות כטיפות דם, כי הטבע הרע המזיק שבה תוליד גנאי, ורוע האויר ידבק במראַה. והנה היא כאפעה הממית בהבטתו..."
מנהגים אלו חדרה לעולמה של ההלכה, אף שבאופיים הם סותרים את העולה מדברי התלמוד. ואף שכפי הנראה, עיקרם בטל היום מקהילות ישראל, ישנה עדין הלכה פסוקה בסעיפי השו"ע המוססת כולה על שרידי מנהגים אלו, אך אין כאן המקום להאריך בדבר.
בהתייחס לברייתא דמסכת נידה. ראו דברי רח"ד שעוול במהדורתו לפירוש הרמב"ן בבראשית (לא לה): "...וקרוב לשער שהוא ספר פסול ואם מחברו לא היה קראי ממש היה שייך לכת מינות הדומה לקראים ויש להצטער הרבה על כמה מן הראשונים שנכשלו בספר זה".-נקודה למחשבה !-. (מימוני, ראה שם הפניות למחקרים אודות חיבור זה)
בשתים מתשובותיו התייחס הרמב"ם למנהגים אלו (קי"ד, ש"כ, וכן במורה הנבוכים), והדגיש שאין ראוי להחמיר כמותם. בתשובתו האחרונה אף שהציע טעמים שונים למנהג (כזוהמא או תוספת סייג!) הזהיר, שהמתייחס לחומרות אלו כדבר איסור וכהלכה פסוקה הרי "יצא מכלל הרבנים וכפר בתורה שבעל פה.
התנגדות למנהגים אלו אצל פוסקי זמננו:--
בשו"ת דברי מלכיאל (חה' סי' קג) כתב על הנוהגים כחומרות הנ"ל: "...אין לו שום יסוד והוא מנהג בורות… אבל אין לנו לחדש מה שלא נזכר בדברי חז"ל, ויש חשש מינות ר"ל להאמין בדברים שלא נזכרו בתורה וראוי לבטל המנהגים הגרועים הללו".
וכן הכריע להלכה הרב עובדיה יוסף בתשובה (יביע אומר ח"ו יו"ד סי"כ) "מסקנא דדינא שמנהג המשפחות האלו שבאו מחו"ל ונהגו הרחקות יתרות... יש להתיר לבטל מנהגן בלי שום התרה, דנפיק מינה חורבא שיבאו לחקות את המינים והקראים שמפרשים המקרא בניגוד לתורה שבעל פה כפי שקבלו רבותינו ז"ל. וכן אין להחמיר כלל להצריכה לישן במטה אחרת ובחדר נפרד, ויכולה לשמור בגדי נדתה בארון הבגדים עם יתר בגדי בעלה ובני ביתה, והמחמירות בכל זה גורמות להפרת שלום הבית, וידעתי בבירור שכמה תקלות נגרמו ממנהג זה. ולכן אין לנו להוסיף על החומרות שהזכירו רבותינו חכמי התלמוד והפוסקים, שכל המוסיף גורע.
הארכתי יתר על המידה, ואסיים בדברי המדרש, ששמא ניסחוהו חז"ל באופן זה רק כדי להוציא מלבן של אלו העושים תורה שלנו כדברים בטלים שלהם, ומשמרים את דיני הנידה שבהלכה, רק משום רצונם להרחיק מ'רוע המתדבק' ומה'ארס' שבה, ומהיותה כאפעה המזיק.
סוגה בשושנים (שה"ש ז ג)- אין המקרא אומר אלא דרשני, יש אדם גודר בשושנים? דרך בני אדם גודרים כרמיהם או שדותיהם בקוצין ובדרדרים בסירים ובחוחים, שמא ראית אדם מימך שהוא גודר שדה בשושנים? אלא אלו הן דברי תורה שהם רכים כשושנים. כיצד: היה מתאוה לראות חופתו אין לו יום גדול הימנו ששמח עם אשתו, הוציא יציאתו והציע חופתו בא להיזקק עם אשתו אמרה לו שושנה אדומה ראיתי מיד פירש הימנה זה הפך פניו לכאן וזו הופכת פניה לכאן, מי הפרישו הימנה איזה נחש עוקצו איזה עקרב עוקצתה? איזה גדר עמד בפניהם? אלא אלו הם דברי תורה שרכים הם כשושנים (פסיקתא רבתי פרשה י)
"לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי"
תוקן על ידי - תלמידחכם - 11/26/2002 7:17:42 AM
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/11/2002 09:20 |
|
| |
פנחסית?????? הלא הרמ"א והשו"ע משתתפים איתנו כאן בדיון.
|
|
|
|
|
