לא חלף שבוע מן האירועים לציון שנת ה-60 לצפירה, וכבר מתחיל האירוע שיהפוך את טקס היארצייט של יום ההכרזה ל'בטל בשישים'.

בתי המלון ברחבי העיר נתמלאו עד אפס מקום, או נתמלאו מקום באפס. אלפי חדרים נשכרו עבור שלל נשיאים ובעיקר לכבוד נשיא ארה"ב, פמלייתו, בגדיו, מאבטחיו ועניבותיו. לפי מספר החדרים המושכרים, כנראה שאפילו מברשת השיניים שלו זכתה לחדר משלה. פוליטיקאים לבשו חג וניסו למצוא תירוץ ראוי על מנת לזכות לחון את פני הפרזידנט. מסוקים אדמדמים ריחפו בשמי הבירה כבר יומיים לפני בואו ודאגו לשלומו, עד כי נדמה כי הם שומרים שמנחת המסוקים לא יברח.

בשעה שתקראו שורות אלו, בכל מקום בו תדרכו בעיר העומס והמקדש, תתגלה למולכם תכונה מעניינת. אפילו עמודי העיר הוותיקים שסחבו כבר את כל סוגי הדגלים על ברזליהם, הופתעו מכמויות הבדים שהועמסו על גביהם. תחתיהם עמלו במרץ פועלים רבים, הופכים את הכביש, מיישרים מעל ההפיכה אספלט טרי וחם וחוזר חלילה. אין כביש אשר אין בו עבודת תיקון למינה. החל מהצבת שילוט חדש וכלה בקרצוף הכביש סתם כך  (תמיד אפשר לומר שזה לקראת הרכבת הקללה שתחל לפעול בשנת 3003 למניינם). פועלים חבושי כובעים צהובים ובקבוקי מים בידיהם ניצבו בכל מקום אפשרי כאילו נשלחו לדאוג שאף רכב לא יזכה לעבור נסיעה שלווה. לרגע נדמה כי יבוא יום בו תצטרך העירייה להוציא הודעה מיוחדת לתושבים כאשר ייווצר מצב ויהיה כביש בו לשם שינוי לא יעבדו. בינתיים, סעו בדרכים חלופיות - החתן בדרך.

למה? פשוט מאוד: כי-בוש!

אלו הן רק חלק קטן מן ההכנות לבואו של אדם תימהוני בשר ודם שנבחר לנשיאות ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות בשיטת בחירות מוזרה ביותר. לא יחלפו יומיים ויבלו שפתותיכם מלומר די ל"כי-בוש". אך לאחר ארבעה ימים, אייר פורס 1 יעוף בטיסה ותשכחו בכלל איך לאיית את שמו של הנשיא.

*****

בפעם הקודמת שבא הנשיא בוש והפך את העיר, בדיוק באותו זמן, במקום אחר בעיר הקודש, נעצרה התנועה, שאון החיים עמד מלכת והרחובות לבשו אבל.

הגאון רבי שמואל בירנבוים זצ"ל הלך אז לבית עולמו, והפער שנפער בלב היה גדול מנשוא. רבבות רבבות תלמידי חכמים, בחורי ישיבות וסתם עמך ישראל, צבעו את הרחובות בשחור. שוב נשרפו הלבבות בעמידה בתוך ים האנשים המקשיבים למנגינת ההספד הנוגה. שוב נפתחו רבבות מטריות נותנות לגשם הזלעפות שירד לזרום בממטרים עזים לתוך נחלי הדמעות הזולגות ארצה, לא מאפשרות לשום מטריה לעצרם. שוב ליוותה היהדות החרדית בכאב את אחר מגדולי הדור ממנהיגי האומה.

המונים המונים עמדו רוויי יגון, מסתכלים במבט תוהה, המום, במיטת רבם הנערץ, במי שגידלם והכניס את אור התורה לחייהם.

אותו מבט ערטילאי טהור נראה גם בעיניהם של מאות רבות של אברכים ובחורים בכנסי החיזוק מטעם ארגונים שונים לקירוב רחוקים או עידוד לימוד התורה שהתקיימו בחודשים האחרונים בעולם התורה. הדוחס קשה מנשוא, כל אחד רוצה רק עוד רגע אחד. קטנטן. רק לחטוף מבט נוסף בגדולי הדור שליט"א. מבט של שאיפה, כמיהה והערצה. רגע נשגב שמעלה את האדם לעולמות אחרים, שונים ונקיים.

די להסתכל קלות בעיניים הלחות, לראות את הניצוץ ולהבין את המאחד.

היתה שם – תורה!

ההתלהטות והכמיהה האדירה שנראתה באשכבתיה דרבי או בכינוסי התורה, לא תהיה אפילו באופן מזערי ביותר בהלוויתו של נשיא מדינה, תהא חשובה אשר תהא. אף לא מיליונית מן המיליונית של הרגש המתוק והמר הזה לא תראה בפרידה מאישיות ממלכתית בכל מקום על פני הגלובוס. העין בוחנת את כל ההכנות לבואו של נשיא מעצמה למספר ימים והמוח יודע כי יבוא יום ובין רגע ישכח זכרונו ופועלו. רק פסלון וכיכר יזכירו לתלמידים להיסטוריה על קיומו של יצור כזה אי פעם.

צאו וראו לעומתו את כל גדולי הדורות בעבר הרחוק והקרוב. דמותם ודבריהם הטהורים נשארים ונזכרים לנצח כמו רק עכשיו נאמרו אל מול תלמידים צמאים. זיכרונם לא יפוג לעולמי עולמים עד כי יבוא שילה.

גם ההערצה למלך הכי גדול לא דומה במאום להערצת גדול בתורה, להליכה בדרכיו ולשתיה מתורתו. לבו ורגשותיו של החי בחיי התורה האמיתיים הינם יצירה חדשה. אחרת. מתעלה מעל כל רגש אפשרי. שואפת לשמי שמיים.

העולם והבליו מתחלפים ופגים.

והתורה, נצחית.

ומנצחת!

פורסם בשבועון "משפחה"