מאת ד"ר גיא בכור

חזיונות על סוף העולם? על מלחמת גוג ומגוג שתיקדם לבואו המשיחי של "המהדי"? על אלימות קשה שתבוא לפני סוף העולם? רבות שמענו על החזיונות של נשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד, כפי שהוא עצמו סיפר עליהם, ואוטומאטית אנו מתרגמים זאת לפצצה גרעינית וכמובן נגדנו. אך מה עומד מאחורי החזיונות האלה? מאיפה הם באו? על מה הם מעידים?

שתי הנחות יסוד התקבעו בתפיסה הקולקטיבית שלנו לגבי איראן, ושתיהן אינן מדויקות. היום הגיע הזמן לפתוח את השיח שלנו בנוגע לאיראן, בכיוונים שיפתיעו אותנו.

הנחת היסוד הראשונה: האסלאם הפוליטי אחד הוא, ומטרותיו זהות: בין חמאס לחיזבאללה, בין איראן לאלקאעדה.

הנחת היסוד השניה: רק תינתן הזדמנות והשיעים בכל העולם יחברו ביחד, אם זה באיראן, בעיראק או בלבנון.

אלא שאיראן היא קטגוריה בפני עצמה; עולם מיוחד של זהות קולקטיבית.

אנו רגילים לחשוב שאיראן היא, כמובן, מדינת האסלאם, ובסיסה שיעי. אלא שאנו שוכחים מרכיב אחד חשוב מאוד בזהות האיראנית עד היום: המרכיב הפרסי. אין להקל בו ראש.

עד למאה השביעית הדת ששלטה בפרס היתה דת מונותאיסטית מרתקת, שנקראה על שם הנביא המייסד שלה: זרטוסטרה, או זורושט בפרסית, הדת הזורואסטית, היא "דת האש".

איש לא יודע בדיוק מתי חי זרטוסטרה, אך ההנחה שפעל בסביבות 1,000 לפני הספירה,  דהיינו לפני כ- 3000 שנים. הדת הזו, שכתבי הקודש שלה כתובים בשפת האווסטה הקדומה, נבנתה על אל אחד, שנלחם ברוחות רעות. זהו המאבק בין הטוב לרע. מדוע זו דת מונותאיסטית? משום שגם בזורואסטריות יש אל אחד, אך הוא נלחם ברוחות רשע, לעומת הדתות המונותאיסטיות המוכרות, שבהם האל שולט גם על הטוב וגם על הרע כמו היהדות, האסלאם והנצרות.  מרכיב מרכזי בדת הזורואסטרית: יום הדין. היהדות הקדומה, למשל במקרא, לא איזכרה כלל את יום הדין, ואת אחרית הימים, וההנחה היא שבשלבים מאוחרים יותר שאלה זאת היהדות מן הדת הזורואסטרית, שאותה הכירה היטב. בדת הזו צפוי אירוע עולמי אדיר, שבעקבותיו יבוא סוף העולם, ואז יקומו המתים ויחזרו לחיים.

הדת היא מוזרה במובנים של היום, שכן היא רואה באדמה דבר קדוש, שאין לטמא אותו בגופות המתים. מן הסיבה הזו אין קוברים הזורואסטרים את מתיהם, אלא מניחים אותם בצורה מעגלית ב"מגדלי השתיקה", טרף לציפור השמיים, להקות של ציפורי טרף שחיות בצמוד למגדלים אלה. לאחר שלושים יום מפנים את עצמות המתים, וכנראה שטוחנים אותן. גם האש מקודשת בדת, ובכל בית זורואסטרי, גם היום, ישנו כד מתכת ובו אש תמיד, אותה מכבים עם מותו של האדם. עד היום בראש השנה האיראני, נוורוז, נוהגים לקפוץ מעל אש פתוחה, וזהו מנהג זורואסטרי קדום, שנותר עד היום בעידן האסלאם. ישנם שמות רבים באיראן שהם זורואסטרים, למשל מנושֶר, כשמו הפרטי של שר החוץ האיראני.

כיום אסורה הדת הזורואסטרית באיראן, אם כי קיימת מידה של טולרנטיות כלפיה, כיוון שהיא כה זניחה, לעומת הבהאיות, למשל, האסורה באיסור חמור במדינה. הדת הזו נמצאת עדיין בהודו, ובמקומות במערב כמו ארצות הברית. מדת עצומה בהיקפה היא מונה כיום רק כ- 200 אלף מאמינים, ומגדלי שתיקה עדיין פועלים בהודו. אחד מהידועים בחברי הכת היה סולן להקת קווין –פרדי מרקורי. המלכים הפרסיים הגדולים, כורש ודריווש היום זורואסטרים נאמנים, שאם לא איימו על דתם, חיו בדו-קיום עם דתות אחרות, ואולי מסיבה זו אפשר להבין את שיבת ציון בתקופת המלך כורש.

◄פולחן האש, דת זורושט, בשפה הפרסית הקדומה, אווסטה. ברקע נראית תמונתו של זרטוסטרה

◄הזורואסטרים באיראן האסלאמית

 

החל מן המאה השביעית החל האסלאם לכבוש בכוח רב את איראן, כאשר הסיסמה היתה להתאסלם או מוות, בסופו של תהליך ארוך ורב התנגדות, פרס התאסלמה, אם כי ניתן לטעון כאן כי עד היום השורשים האנטי-אסלאמיים מפעפעים בתוכה, קודם כל בזהות הגורל הפרסית, הנבדלת מזו הערבית.

האסלאם החל להתפשט בכוח ברחבי המזרח התיכון, ותכונה שמאפיינת את הדת הזו עד היום היא היכולת להסתגל למסורות מקומיות. חוקרים טוענים כי האסלאם השיעי, סיגל לעצמו את האמונה במהדי, גואל העולם, לכאורה הח'ליף ה- 12 שנעלם (מוחמד אלמהדי, נ. 874), כאפשרות לפרסים הקדומים לאמץ בקלות רבה יותר את האסלאם. הרי על פי השיעה כאשר המהדי יחזור, לאחר מלחמת גוג ומגוג, ישלוט האסלאם השיעי על העולם, סיטואציה מאוד דומה לזו שבדת זרטוסטרה!

השאה שהיה מוסלמי כמובן, עודד את הזהות הפרסית הלאומית-תרבותית הנפרדת הזו, הרואה בזרים, וקודם כל בערבים נחותים מן הפרסים, סמל לעויינות כלפי הערבים במשך מאות שנים. אלא שהזהות הנפרדת הזו, הגורל הפרסי, גורל האזרחים הפרסיים, האתניות הנבדלת, כל אלה חיים בעוצמה גם היום, אפילו בעידן המהפכה החומיניסטית.

קחו למשל את ספר המיתולוגיה הפרסית הנודע, השָאהנַאמֶה", شاهنامه דהיינו "ספר המלכים". חיבר אותו המשורר הפרסי הנערץ כל כך, עבד אלקאסם פֶרדוסי, איש העיר הפרסית טוס (935-1020). קברו בטוס הוא מוקד חשוב לעלייה לרגל של רבים, ויש מונומנטים רבים שלו ברחבי איראן. ספר זה נלמד בבתי הספר באיראן גם היום כספר חובה, ואמנם פרדוסי היה מוסלמי שיעי, אך בספר נמצא הרבה עקבות לזורואסטריות, ולא מעט איבה לערבים. הדגש הוא על השושלות הפרסיות, האתניות הפרסית והגורל של עם זה. בחריזה ובשפה של יצירת הענק, השתדל פרדוסי שלא לכלול מילים שהגיעו לפרסית מערבית.

רגשות השנאה כלפי הערבים שבו והתעוררו באיראן בתקופת שמונה השנים של מלחמת איראן עיראק (1980-88), כאשר הפרסים שילמו מחירים כבדים, בסביבות חצי מליון חיילים, וקורבנות ונזקים רבים בערים הגדולות, כתוצאה מהפצצות סדאם חוסין בטילים. זו הסיבה שהאיראנים פיתחו אחר כך את תעשיית הטילים שלהם, לקח מחוסר האונים שלהם מול טילי סדאם.

מה שאני טוען כאן הוא שאחמדינג'אד מוצא עניין רב באחרית הימים, קודם כל כחלק מן הזהות הפרסית שלו, הנבדלת מזו השיעית הערבית, או הערבית בכלל. העניין המיוחד בכך הוא חלק מתפיסת העוצמה הפרסית, ולאו דווקא השיעית. זו הסיבה שהשיעים של איראן ושל עיראק לא התחברו מייד ובשמחה, שכן אילו הפרסים רואים עצמם נעלים על השיעים הערבים, קודם כל בשל הזהות הפרסית הנבדלת, ואשר יש לקחת אותה בחשבון. הם רואים בשיעים של חיזבאללה אנשים שאכן, רואים את האמת, אך הם עדיין ערבים, ועדיין שונים. אחרית הימים, ודווקא היא, נקשרת אם כן לאלמנט האתני, המהותי, של פרס, ולאו דווקא לזה הדתי האסלאמי, למרות הקירבה בין שניים אלה. עכשיו גם ניתן להבין את החתירה הנואשת כמעט להשגת אנרגיה גרעינית, לכאורה סממן של גדולה. הנסיון הוא להחיות גם את הגדולה הפרסית, ולאו דווקא את זו האסלאמית. השבת הגדולה הפכה, אם כן, אצל אנשים כמו אחמדינג'אד, לאובססיה של זהות.

◄תמונות מן השאהנאמה: גדולת הפרסים

 

איראן של היום היא מדינה מלאה פרדוקסים:

הפרו-אמריקנית ביותר לאחר ישראל, אך נתונה לשלטון הדת; האנגלית מוכרת בה כמעט לכל, אך היא שואפת אחורה אל העבר.

הקרובה ביותר לאסלאם, ובכל זאת שורשיה הפרסיים ואפילו הזורואסטריים עדיין קיימים ומוחשיים.

לכאורה כרוכה בשיעים האחרים במזרח התיכון, במסגרת "יצוא המהפכה", אך נבדלת מהם מאוד.

שיעית באמונתה, ולכן מי שנתפסה על ידי הסונים כנחותה, אך גאה בהשתייכותה הפרסית, הנתפסת על-ידה כעליונה.

מאמינה בגדולה עצמית, אך מבודדת ומגונה בעולם כולו. שואפת לטכנולוגיה עולמית, ומבטלת את מנוע חיפוש גוגל בתחומה.

שרויה לכאורה בשיא המהפכה הח'ומיניסטית,  אך כל מי שמבחין בזהויות המתחלפות והמתמודדות האלה, מבין שאיראן הח'ומיניסטית נמצאת במשבר זהות גדול, בפחד ממשי מן העתיד, עתיד הרבה יותר קרוב מאותה – "אחרית הימים". עכשיו ניתן להבין שהעיסוק ב"אחרית הימים" בא למנוע את העיסוק ב"עתיד" הקרוב הרבה יותר.

(סיוע במחקר: נתן פרס)