רב אדא! ברית כרותה לשפתיים!

לא בדיוק אותו דבר אבל בכל זאת יש דמיון
ברכות נח ע"ב

רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע הוו קאזלי באורחא פגעו ביה ברב חנינא בריה דרב איקא אמרו ליה בהדי דחזינך בריכינן עלך תרתי ברוך אשר חלק מחכמתו ליראיו ושהחיינו אמר להו אנא נמי כיון דחזתינכו חשבתינכו עלואי כשיתין רבוון בית ישראל וברכינא עלייכו תלתא הנך תרתי וברוך חכם הרזים אמרו ליה חכימת כולי האי יהבי ביה עינייהו ושכיב.

מה רב חנינא חטא?

מואדיב

אכן שאלה הראויה להישאל! (כלומר, איקון ירוק).

ואם אנו כבר שואלים, מן הסתם צריך להתחיל ולשאול כאן:

רחל גונבת את התרפים של אביה. לבן רודף אחרי יעקב. הוא מתלונן על הגניבה. ויעקב, שמאמין בלב שלם כי איש ממשפחתו לא יעלה בדעתו לעשות כדבר הזה, משיב:

בראשית פרק לא

עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר לְךָ מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ וְלֹא יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם:

ולימים:

בראשית פרק לה

.. וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ:...
(יט) וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם:
(כ) וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם:

תאמר, בצדק, וכי קללת יעקב גרמה?

בכך אדון לקמן. אבל ראו נא מה אומרים המפרשים:

בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה עד ד"ה (יד) ותען רחל

על דעתיה דר' יוסי לא מתה אלא מן קללת הזקן עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה (בראשית לא לב) והוה כן כשגגה היוצא מלפני השליט.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < language="">

מה ההסבר שהמפרשים מניחים שעומד מאחורי אירועים אלו?

נראה שאנו יכולים לשרטט דגם כללי:

א. היו נסיבות (שצריך לברר).

ב. אדם גדול (שצריך לברר מהו תואר זה ומי נושא בו) מגיב בלשון של קללה.

(לא יחיה, תקברינון לבניה, ולפעמים אין צורך אפילו בדיבור, כמו בדוגמא של בעל בעמיו).

ג. עובר זמן ואז האסון מתרחש.

ד. ההנחה המתבקשת: ב' גרם לג'.

ועל זה יש לשאול כמה וכמה שאלות:

1. כיצד גרמו דברי המקלל?

2. הלא לא רצה לקלל כלל? ואם היו שואלים אותו, בוודאי שהיה חוזר בו.

3. וכי ה' חשוד עלינו לעשות דין בלא דין? או שמא רשות אחרת יש שנוטלת מילים כאלו ועושה בהן שימוש לרעה?

4. וכיצד ייענש מי שאינו ראוי לעונש?

***
כאן באים בחשבון שני הסברים:

א. הגישה הפשטנית (המאגית כמעט)

 אכן, אין עונש בלא חטא. אמנם, שורת הדין מתוחה, ולפעמים בא עונש גדול על חטא. אך בדרך כלל, יש נסיבות שמונעות את בוא העונש הגדול. ה' מאריך אף, נותן הזדמנות לתשובה. אבל כאשר מזמנים את העונש, כאילו ה' נותן לאדם את מבוקשו והעונש מגיע.

וזה שהאדם המקלל לא רצה בכך, זה לא מה שמעכב. ניתנה הזדמנות למידת הדין לחול, וזהו זה.

גם במקומות אחרים בגמרא אנו מכירים אגדות על מידת הדין ומידת הרחמים המתווכחות ביניהן, כאשר ה' לפעמים נותן עדיפות למידה זו.

עונש גדול על חטא קטן - כפי ששרה אמרה לאברהם "חמסי עליך" ופירשו המפרשים שביקשה עליו דין בשמים (או שכך היה במשמעות מילותיה, או בתוך לבבה ולא שמה לב כל כך לזה שנתנה לזה ביטוי)

מזמנים את העונש - המבקש דין על חבירו הוא נבדק תחילה. ונמצאה חייבת ומתה לפניו.

יש להודות כי תפיסת העולם המתגלמת כאן נראית זרה בעינינו המודרניות.

האם צריך להעניש בחומרה כה רבה על חטא כה קטן? הרי בחומש מצאנו שרק על חטאים כבירים מגיע עונש כמו כרת ומיתה בידי שמים. אז איך נותנים עונש כה כבד על עבירות שנראות לנו לא גדולות?

אין לי תשובה לשאלה זו. כלומר, תשובה מחייבת ניתוח של מערכת הענישה והדין שחז"ל הניחו את קיומה כפי שניתן להסיק מתוך המעשים שלפנינו. וזו אכן גישה שלפעמים היא מחמירה ביותר. (כפי שאמרו פעם בשם הרב דסלר כי הקב"ה מדקדק בפרה אדומה שלא יהיה לה שתי שערות לא אדומות כי תיפסל, אבל עם צדיקים הוא מדקדק כדי שערה אחת... ועדיין זה מסביר את הדקדוק אבל לא את העונש. מיתה! אם כי יש גם גלות כפי שראינו).

ומה ששאל מואדיב מה חטאו הילדים, התשובה היא שאכן ילדים נתפסים בעוון ההורים. ומקראות מפורשים הם. אם כי הם זרים מאד לעינינו המודרניות.

התפתחות תשובה א':  במשך הדורות, בעיקר במאות השנים האחרונות ועד ימינו, מתפתחות תיאוריות שלמות סביב המנגנונים של מידת הדין ומידת הרחמים. מתברר שיש מלאכים ממונים לרעה, שרק מחכים לרגע שבו יתנו להם להביא את תביעת העונש וליישם אותה. וצריך מאד להיזהר לא לתת להם מקום לזה...

ב. הגישה הרציונלית

ניתן לחשוב גם על גישה שונה לגמרי:

אין דבר כזה, "כשגגה לפני השליט". אמנם, יש מקרים שבהם אדם נכשל בלשונו ומאחל דבר לא טוב, ודווקא לקרוב או אהוב.

החרטה לאחר זמן היא נוראה, אבל את מה שקרה אין להשיב.

ובמיוחד כואב לאדם כאשר הוא חש שאולי בדיבורו הלא טוב פתח דלת והביא את האירוע. למה שיקח אחריות? אכן זו בקשת אחריות מוגזמת. אבל מטבעו של האדם, מן הפסיכולוגיה שלו שהוא לוקח אחריות גם לדברים כאלו. יש בזה משום חשיבה מאגית, שגם אדם גדול אינו פטור ממנה (למרות שאם הוא אדם גדול הוא אמור לדעת שאין זה נכון). וכמובן, ציפיות מגשימות את עצמן, ומי שמקלל, יודע כי המקולל פוחד מפני הקללה, וכך הוא באמת עלול להביא אותה על עצמו.

כדי להזהיר את האדם שלא יאמר דברים רעים, חכמים ניסחו את הההזהרה של "ברית כרותה לשפתים" והמציאו את "כשגגה היוצאת מלפני השליט".

ויש לזה שתי סיבות:

1. דיבורים רעים כעין קללות יוצרים אוירה רעה, שנאה וכעס. (וכמובן הם משפיעים על המקולל שמפחד מהם באיזה מקום). צריך אדם להישמר מסגנון כזה. וחכמים רצו להזהירו מפני זה גם אם זה בקביעה הלא אמיתית כי "ברית כרותה לשפתים".

2. אם חלילה הדיבור מתקיים, אדם יסבול כל ימיו מן המחשבה שלא היה עליו לדבר כך. ושוב, חכמים מזהירים שלא יגרום אדם לעצמו רגשות אשמה כאלו.

***

מה משני ההסברים שלי משקף את מה שסברו חכמי הגמרא?

הייתי רוצה לחשוב שהפירוש השני שלי נכון. אבל אני ער לכך שהוא מחייב תפיסה הרבה יותר מודרנית, וקרובה לדעת הרמב"ם, הפילוסוף הרציונליסט, מכפי שאולי היתה לחז"ל. אבל הבוחר יבחר.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < language="">

מיימוני
לענ"ד נ"ל שלמרות רצונך ורצון רבים וטובים אחרים קשה להעמיס את הדברים בחז"ל
ראיתי דיונים כאן שסובבים סביב השאלה מה היה עולמם של חז"ל בנושאים על טבעיים רבים, משדים ועד קללות (וכאן לא צריך לדון רק על דעת חז"ל, ע"ע בלעם). ואולי היה כדאי פעם לרכז את כל הנשואים האלו.

בעל בעמיו

אני מבין שאתה מבקש לטעון שהגישה השניה אינה מתאימה לחז"ל.

זה בהחלט אפשרי, והלא כך כתבתי בעצמי.

עם זאת יש לזכור כי "חז"ל" הוא שם כללי המקיף חכמים רבים, ולא כולם היו בעלי דעות שוות, וכפי שנחלקו בשאלות הלכתיות, כך יכלו לחלוק בשאלות מטפיזיות ופילוסופיות, כפי שנתפסו בעולמם ובתרבותם.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < language="">

תמיד קיימת האפשרות לטעון על דעות מסויימות שהן דעת יחיד.

למיימוני:
תמהני מדוע לא עלתה על דעתך האפשרות  שהדברים כפשוטם. כלומר, שישנם כוחות רוחניים הפועלים באין מעצור וללא תיווך של כוח עליון נוסף (מה שאתה מכנה 'עונש'). הרי ודאי לא תשאל על ילד שנהרג כתוצאה מירי של תלמיד חכם כיצד הדבר מתיישב עם תפישות שונות, או עם הצדק האלוקי, שכן ברור לכל כי הטבע פועל על פי חוקים ידועים.



\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\
(הערה צדדית: המתודולוגיה של הרמב"ם, אף כי הייתה יסודית ומדויקת מאד, ובמידה רבה גם גאונית, הייתה עם כל זאת מוגבלת למדי. דומה לה המתודולוגיה המדעית של זמננו, שאינה עוסקת בבירור של תופעות על טבעיות, אם מתוך זלזול ושלילה, או להיפך, מתוך הכרת מקומה וההבנה שהיא אינה מפותחת דיה כדי לחשוף מה שמעבר ליכולת הניסוי)

.


למישרין:

וכי לית דין ולית דיין?

לשיטתך, הקב"ה אינו משגיח, ומאפשר לפליטת פה/לניסוח בלתי זהיר להרוג את מי שמהדין לא היה צריך למות?


 

_________________

למואדיב
וכשבעל רוצח את אשתו מה תענה על שאלתך?

פה השאלה אם אדם יכול בהבל פיו ליפעול משהו בעולם גם במקרה שלשני מגיע העונש.

פינציק
הריגה בפה היא טבעית כמו הריגה בחרב?

האם מי שהורג בפה יתחייב על כך?

תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 18/05/2008 14:17:57

בעלבעמיו
זה בדיוק השאלה כמו שאתה אומר האם בכלל זה מתייחס אליו ההריגה.
אבל גם אם מגיע לנהרג עונש ההורג בהבל פיו לא יתחייב.