רב אדא! ברית כרותה לשפתיים!

יש תורה שבכתב- ויש תורה שבע"פ- ויש פסיקה של הרמב"ם-

זה שהרמב"ם פסק מה שפסק, עדין זה לא  הופך אותו  לכתוב בתורה שבכתב..

ואפשר להרחיב בנדון, אבל אין זה נושא האשכול.

מאיר

למדנו כי התורה לא כותבת דברים מיותרים  וסתם, אם כך למה התורה היתה צריכה לכתוב על איסור קללת נשיא- חרש- אלוקים , מדוע קהלת  כותב על איסור קללת עשיר איסור קיללת מלך.

התורה היתה צריכה לכתוב אסור לקלל--- אל תקלל.

עד כמה שידוע לי אין תושב"כ בלי תושב"ע והרמב"ם הוא הוא תושב"ע, וכל החלוקה המגוחכת שלך היא כי  אתה בוחר לקבל את הפירוש המצומצם של בן אדם לחברו באיסור לקלל חרש מהטעם שלא לפגוע בחרש מאחורי גבו - ואינך מוכן לקבל שלומדים מקל וחומר מחרש על איסור לקלל כל איש מישראל שבמובן הרחב הוא בין האדם למקום כדי שאדם לא "יפגע בעצמו" כי על ידי זה שהוא כועס ומקלל, הוא גורם נזק לנפשו הוא? 

ריינלה
מה שידוע לך ידוע לך, איני מתוכח עם ידיעותיך ודעתך, אבל אם אתה גם תלמיד חכם  גדול כנראה, אז תסביר לי בבקשה.
הרמב"ם לומד את איסור של קללה מקל וחומר, כדבריך. ואם אדם מקלל הוא עובר על לאו, וחייב מלכות, כך כתב לעיל מנהשורה וכך הדין כנראה.

רבנו ירוחם

דומני שאינך דייקן כלל.

לא אני כתבתי שחייב מלקות כי אם המיימוני.

ושאלתך רק מחזקת את העובדה: אם חייב מלקות, אם כן אין ספק שזה מדאורייתא ולא סתם אלא מפורש ולא נלמד מקל וחומר.

כנראה שהרמב"ם הבין את הפסוק אחרת.

הוא סבר שהאיסור הוא לקלל כל יהודי.כי זה פוגע בו וכו', ונקטה התורה לשון ריבוי: אפילו חרש אל תקלל כי זה פוגע במקלל עצמו שמשחית מדותיו.

כנראה שלדעתו לא יתכן לומר שאין איסור לקלל, ורק מאחורי גבו של אדם זו תהיה בעיה. כמו שאין שום איסור לומר על חרש שהוא מוכשר.

ושוב: הנקודה המרכזית שעלתה לי בעקבות דבריך היא ההבדל בין אמירה של 'דבר איקס אסור', וממנו לומדים בק"ו, לבין אמירה של 'אפילו זה אסור', שממילא כוללת בה באופן טבעי גם את הדבר המועט, בלי צורך בק"ו.

מה שעוד איני מבין הוא מה הקשר של דיון זה כשלא זה נושא האשכול. השאלה היתה האם לקללה יש כח להרוס.

התשובה היא שלדעת ספר החינוך יש כח כזה. ולדעת הרמב"ם אין.

מנשורה

1. בעניין הדיוק שלי- נא עיין בהודעתך  בדף זה למעלה. בו אתה כותב על חייוב מלקות.

2. כבודו של הרמב"ם במקומו מונח, אבל איסור קללה הוא לומד מקו"ח, כי הרי לא כתוב לא תקלל,

3. לימוד מצווה מקו"ח אינה יכולה לחייב מיתה או מלקות, זו גמרא מפורשת בסנהדרין, לדוגמה, מי ששכב אם אחותו בת אביו, דינו מיתה. אבל אם היא גם בת אביו וגם בת אמו, אין ממיתים אותו, מכיון שזה לא כתוב בפרוש, ולומדים את זה מקו"ח.

4. לכן השאלה היא לא עלי השאלה היא על הרמב"ם, איך הוא פסק כך.

5. הרמב"ם אכן הבין את הפסוק אחרת, ולדעתי הוא הבין אותו לא נכון, זה לא קל וחומר זה חומר וקל, התורה מקפידה ומזהירה רבות על זכויות ושמירת החלש בחברה, גר- יתום אלמנה. עיוור וחרש. ולכן הזהירה מפגיע בחלש.

6. הרי לא כתוב אל תגנוב מחרש, אל תשקר לעיור, התורה היתה צריכה לכתוב אל תקלל, והיתי מבין שגם- חרש- נשיא- אב- אלוקים- אסור לקלל.

אין בקללה שום דבר מאגי שמשפיע על האדם כל שהוא, חוץ מאמונה מיסטית שאין לה במציאות ולא כלום.
כל זה נכתב להלכה!!!!. למעשה אסור לקלל אף אחד, ואני מקפיד לא לקלל ,