האם מותרת ונכונה נסיעה בשבת כתמיכה בכוח לוחם?

אנסה לסכם מה שעלה בידינו עד כה, בתוספות קטנות של איזכור הלכות ידועות ואבחנות מקובלות שלא הוזכרו כאן באופן שיטתי.

כל איסורי שבת, ככל איסורי תורה (פרט לשלוש החמורות) נדחים מפני פיקוח נפש.

העוסקים בלוחמה פעילה נחשבים כעוסקים בפיקוח נפש.

מכללים אלו יוצא כי כל מי שמתכונן לפעולה צבאית בשבת, גם אם בסופו של דבר נדחתה הפעולה ולא נתבצעה, היתר הוא הדבר בידו.

לפי עדותם של בעלי נסיון, וכמסתבר מכיון שהצבא אינו מתנהל רק לפי ההלכה, כאשר מכינים פעולה צבאית, נעשות לא רק פעולות הנחוצות ממש באופן ישיר לפעולה.

כיצד יש להתייחס לפעולות נלוות אלו? מצד אחד, אי אפשר לרדת לפרטים קטנים בנושאים כאלו, ואי אפשר לדקדק בשלבי הפעולה והעשיה כדי לחסוך חילולי שבת, ולא עוד אלא שהמדקדק עלול להיכשל בחילול שבת או אפילו לסכן את עצמו וחבריו. (וכמובא בדוגמאות של נישטאיך).

מצד שני ראוי לנתח ולבחון מראש פעולות הנעשות לצורך פיקוח נפש כל עוד יש זמן ויכולת לעשות זאת כדי לחסוך אפילו איסור מדרבנן. לפעמים זה נכון וחשוב (כגון שזה מביא לשילוב מכשירי גרמא ולקביעת נוהלים שממעטים בחילול שבת באופן שהתחליף קל ואינו גורם לשום שיהוי וקושי) ולפעמים להפך.

 (דוגמא לדבר הוא הספר "תורת היולדת" שאמנם לדעתי האישית הוא ספר פסול ורע, ואולי כבר היה על זה אשכול? דוגמא לדבר: לשיטתו ראוי לאדם להפקיר נכסיו שיקח איתו לבית חולים מרוחק מחוץ לאלפיים אמה כדי שלא יעבור על "שביתת מטלטליו"... אסור לדעתי לרב ללמד את שומעיו להיזהר מפעולות מסוג זה שאינן רלוונטיות אל מול הנושא הכללי).

עשיתי כאן חילוק בין פעולות נחוצות באופן ישיר לבין פעולות שאינן כאלו. אמנם למרות שחלוקה כזו מתבקשת וגם אינטואיטיבית, גבולותיה אינם ברורים. באיזו מידה יש לדקדק בדברים שאדם נושא עימו לקרב או לסיור במקום שמוגדר כמסוכן? ויותר מכך, האם מותר בכלל לאדם להפנות תשומת לב לשאלות כאלו לא מבעוד יום אלא בשעה שעליו להערך לקרב? ומתי מסתיים הזמן של "מבעוד יום" ומתחיל הזמן של "סמוך לקרב"?

כמדומה שהפוסקים מסכימים שאין אדם נדרש ואף אסור לו לדקדק יותר מדי או בכלל בשעה שהפעולה הצבאית מחכה לו. אבל מתי  מתחיל הזמן הזה?

ועוד סיבה להקל היא שמצאנו שהתורה התירה איסורים שונים בשדה הקרב. ולא בשעת הקרב עצמו אלא בזמן שעוסקים במלחמה באופן כללי, וצריך לברר גבולותיו של מונח זה. האם "שדה הקרב" הוא ענין גיאוגרפי, זמני, סיבתי? האם יש כאן "בעידנא" (=בשעת מעשה עצמו) או שזה מתחיל קודם? וכמה קודם?

מצוידים באבחנות אלו, יש לנו לפחות את הידיעה אלו שאלות עלינו לשאול ומה המציאות שצריך לברר (ואין המציאות מוכרת לכולנו, ולפחות לא לי). ובהתאם לעובדות, ניתן לדון בסיפור מעשהו של הרב רונצקי ולנסות לנתח אותו. והרשות והחובה בידינו לעשות זאת, כמו בכל ענין שנבדק הלכתית.

לפי המסופר, הרב רונצקי הצטרף לנסיעה של הכנה לפעולה, ואף חזר לבסיס לאחר מכן (יידון לקמן).

השאלות הן:

א. מה האיסורים שעבר לכאורה הרב ר?

ב. מה הטעמים להתיר?

ג. כנ"ל לגבי חזרתו.


א. נסיעה לאיזור הקרב כרוכה בסדרת פעולות שחלקן כרובן אינן מוכרות לי, אם כי אני יכול לשער לגביהן באומד הדעת. אם הוא נסע ברכב, אזי יתכן שלמשקלו היתה השפעה על עבודת המנוע (אולם זה נראה ענין צדדי מטעמים שונים, אם כי ניתן וראוי לדון בהם). מסתבר יותר שהימצאותו ברכב כרוכה בחילולי שבת שונים, העלולים להתרחש, כגון הדלקת נורות, דיבור במכשיר קשר ועוד. בתחום זה איני יודע כלל מה עלול או לא עלול היה להתרחש שם. יש אפילו מקום לטעון כי יתכן שמפני כבודו נמנעו הנוסעים איתו מחילולי שבת בפועל (אולי למשל לעשן לידו? ואז אנו מגיעים לשאלה אם יש ערך להימנעות מחילול שבת שנעשתה בידי מי שאינו יודע עדיין להעריך את השבת בשל נוכחותו של שומר שבת ורב, והדברים ארוכים).

האם בין כל פעולות אלו יש גם מעשה שלו של חילול שבת בידים? כמו הדלקת אש, או הפעלת מכשיר חשמלי בידים (בהנחה שזה איסור תורה, וכך ייראה לי)?

ב. כמדומה שהועלו שתי טענות להצדקת הצטרפותו של הרב רונצקי, חלקן על ידו וחלקן איני זוכר.

1. נוכחותו של הרב מעניקה עידוד ומעלה את המוראל. היא אף מהווה כעין גושפנקה הלכתית לפעולה והופכת אותה מפעולה צבאית גרידא לפעולה שיש לה משקל של מצוה בעיני המשתתפים בה. כמדומה שלכך כיון הרב ר באיזכור "משוח מלחמה".

ואולי אלו שתי טענות נפרדות? העידוד מכאן והמעמד של השתתפות בדבר מצוה מכאן?

האם די בשתי טענות אלו כדי להצדיק חילול שבת בידים? איני יודע. האם זה מתיר חילול שבת בדרבנן? בידים? אף זה קשה לומר. אולי התשובה תלוית נסיבות, והרי לא כל הנסיבות ידועות לנו (למשל, אם הרב לא יגיע, זה ייראה כאילו הוא פוסל את הפעולה, ולב החיילים ירפה). הביאו כאן ראיה מהצטרפות הבעל ליולדת שנוסעת ללדת לבל תיסע לבדה. האם זה דומה?

2. הנוהל בצבא הוא שכל הקצינים הנמצאים בהכנה לאירוע נוטלים חלק בליווי היחידה לפעולה.

האם נוהל כזה מצדיק חילול שבת? בידים? בדאורייתא? בדרבנן?

זה מעלה שיקול אחר להתיר. האם ההיתר שמצא הרב ר נובע ממעמדו כרב יחידה או משום שהיה לו גם רקע קצונתי אחר? (למשל, מתוך כך שהוא עשוי להחליף מקום של קצין אחר משום שהוא בעל יכולת לעשות זאת בעת הצורך, והרי גם התייצבותו של מחליף היא חשובה גם אם לא יבוא הצורך להחלפה זו בפועל כלל).

הרושם שנוצר אצלי הוא שנוהל זה אינו ראוי לשמש כסיבה להיתר גורף, אלא הוא עצמו טעון בדיקה. אמנם אם הרב בדק ומצא שכך ראוי, הרי הנוהל במקומו עומד ואפשר להסתמך עליו.

***

הועלה כאן נידון נוסף של "מה יאמרו". מה יאמרו החיילים שעה שיראו כי הרב מחלל שבת לפחות לפי תפיסתם. האם זה יגרום להם להעריך את המשימה שלהם, בחינת "אפילו תלמידי חכמים מצטרפים אלינו" או יחליש אותם בחינת "גרמנו לרב שיחלל שבת שלא לצורך ולכן חלילה תהיה לנו פחות זכות"?

ויש את ה"מה יאמרו" הרחב יותר, איך יתפרש הדבר במערכת הצבאית כאשר יראו כי הרב ממהר להסכים ואפילו להצטרף בעצמו לנוהלי פעולה שכל כולם אינם מביאים את השבת בחשבון כלל. כמובן, יתכן שאין מקום להביא את השבת בחשבון בנסיבות כאלו, לפי ששם "פיקוח נפש" ו"עיסוק במלחמה" ו"זמן שדה הקרב" נופל על הכל, מתחילה ועד סוף.

אולם כיון שלמרבה הצער הצבא אינו מכבד את ההלכה כיון שבכיריו אינם אמונים על התורה וההלכה, יש רושם כי אם מראים להם שאנו שומרי המצוות מקילים ומאמצים את דרישותיהם באופן גורף, הם עלולים, במקום להעריך את מסירותנו להלכה ואת נסיונננו הכן לבדוק מה מותר ומה אסור, לחשוב שיוכלו לזלזל ולכפות עלינו להצטרף לזלזולם. אולי זה לא כך? הלוואי.

***
האם מותר לרב לשוב? אם יצא בהיתר, יש פוסקים שמתירים גם לחזור. כפי שיש גם מחמירים. ואמנם עדיין לא ראיתי את סיכומו של הרב ד"ר הלפרין, אך לבטח הוא מביא את השיטות בטוב טעם ודעת כדרכו. על כל פנים, דעתי נוטה להקל.

אמנם אני מוסיף שראוי לרב המכהן בנסיבות אלו להסביר, בין לחיילים, בין בפירסום של "דבר הרב" בצבא, בין לעיתונות שהנושא הגיע אליה, הסבר שיציג את הנקודות הבאות:

א. חשיבות השבת.

ב. דחויה שבת אצל פיקוח נפש.

פירסום כזה ימנע לעז ויראה כי תלמידי חכמים נוהגים בשיקול הדעת לפי ההלכה, וגם יראה כי תורתנו תורת חיים היא. כפי שלימדנו רבנו הרמב"ם:

רמב"ם הלכות שבת פרק ב

כשעושים דברים האלו אין עושין אותן לא ע"י גוים ולא ע"י קטנים ולא ע"י עבדים ולא ע"י נשים כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם, אלא על ידי ג גדולי ישראל וחכמיהם, ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה שנאמר +ויקרא י"ח+ אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם, הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם, ואלו המינים שאומרים שזה חילול שבת ואסור עליהן הכתוב אומר +יחזקאל כ'+ וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם.

(מועתק כמובן מפרוייקט השות).

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < language="">

הרב מימוני כהרגלך הניתוח שלך מבריק ומרתק (אפשר לדון בו בחבורא כל ליל שבועות :))
אבל אני הקטן שואל קלאץ קשא מאז שישים שנות המדינה כיהנו פאר כמה וכמה ארזי תורה בכהונת הרבצ"ר הרה"ג גורן הרה"ג נבון ז"ל ויבטל"ח הרב פירון הרב וייס ולא שמענו ולא ראינו אבותינו לא סיפרו לנו וגם בחוגי הרצ"ב לא העוברה מורשת קרב שכזו שרבצ"ר יצטרף לנסיעה בשבת.
אני לא יודע מה היה שם אך מכל העולה עד כה לא מדובר בקרב על המצדה שצריך איזה חיזוק מיוחד יתרה מזו אבוי לנו עם כל פעולה של הצבא צריכה חיזוק רבני והאצלת רוחו. גם הטענה שהרב הנ"ל בקיא בטכססי מלחמה וכ"ו ובכן כפי שאמרתי הוא צריך ואולי אף חיב לעמוד בראש חיל אחר בראש הרצ"ב רב צריך לפסוק הלכות. ולא לתת עצות בטכססי מחלחמה וכד.'