הצעה לפתרון בעית הגיור

אך נראה כי הדבר אינו פשוט כל כך, אלא יש להבחין בין שני אופנים שונים: ישנו אופן אחד שבו האשה מודיעה לבעלה כי אין היא מתחייבת לו להיות נאמנת אליו כלל, ואין היא מסכימה לקבל על עצמה את האיסור שאמור לחול עליה מכח הקידושין שלא לקיים יחסים עם אחר; אך ישנו אופן אחר, שהאשה מודיעה לבעלה כי אין לו לפתח 'ציפיות מוגזמות' ממנה, ואל לו להיות מופתע אם יתברר לו, שהוא אוכל מקדירה משותפת עם עוד כמה וכמה אנשים..

ההבדל בין שני האופנים הוא שמים וארץ. בעוד שבאופן הראשון האשה באה לעקור מהקידושין את תוכנם, שהרי הקידושין הם מקדשים את האשה ומייחדים אותה לבעלה ואילו היא אינה רוצה להתקדש ולהתייחד לו - באופן השני אין לאשה התנגדות להתקדש לבעלה, אלא שהיא מודיעה כי לקידושין אלו לא תהיה השפעה מעשית על התנהגותה. ולכן, באופן הראשון - שהאשה אינה רוצה בחלות הקידושין, אכן אין הם חלים כלל. ואילו באופן השני - שהאשה אינה רוצה ליישם את הקידושין למעשה, אין זה מונע מהם לחול כלל ועיקר.

[גם האפשרות הראשונה טעונה הסבר. מדוע שקבלת המצוות תהיה עיקר הגירות? הלא המצוות הם חוב שהוטל על עם ישראל, וכאן אנו הופכים את התהליך? התשובה לענ"ד כפי ששמעתי, ויש לה בסיס בדברי הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק יג) שהמצוות הם ברית שהקב"ה כרת עם ישראל - לפני מתן תורה הוא אומר 'ועתה אם שמוע תשמעו בקולי... והייתם לי סגולה מכל העמים... ממלכת כהנים וגוי קדוש'. והגירות, נועדה לאפשר לשאר העמים גם הם להכנס בברית זו, לקבל על עצמם את המצוות ו'בתמורה' להיות חלק מ'עם סגולה'].

ההסבר לענ"ד מדוע קבלת המצוות היא תנאי בגירות הוא, שקבלת המצוות היא כמו הסכמת האשה להיות אסורה על אחרים כתוצאה מהקידושין. את לא יכולה להיות אשתו של מישהו, בלי להיאסר כתוצאה מכך על אחרים. וכמו כן, אתה לא יכול להיות ישראל, בלי להתחייב בתרי"ג מצוות. אין חיה כזו. אמור מעתה: קבלת המצוות אינה תנאי חיצוני בגירות כמו מילה וטבילה, אלא היא תוצאה מחויבת שלה.

דוגמא נוספת להבהרת הדברים: יהודי רוצה למכור את החמץ לגוי לפסח, אך הוא מפחד שהגוי יאכל לו את החמץ. האם הוא יכול להתנות עמו שהמכירה אינה כוללת את זכות האכילה? לא! ולמה? כי מכירה הכוונה שזה שלי, ואם זה שלי אז מותר לי לאכול את זה.

וכעת, אם אכן גירות וקידושין דומים זה לזה, ששניהם אינם יכולים לחול אם האדם אינו חפץ שהם יגבילו אותו - בקידושין להיות נאמנת לבעל, ובגירות להיות חייב במצוות - נמצא, שכל מה שמבטל את הגירות זהו רק אם המתגייר אינו חפץ בחלות הגירות, כלומר, הוא אינו מעונין להיות חייב במצוות כתוצאה מהגירות. בכזה אופן, הוא בעצם עוקר את הגיור משרשו; אך אם הוא אינו מתנגד לחלות החיוב שלו לשמור מצוות, אלא שאין הוא מתכוון להתייחס לחיוב זה - באופן זה אין כאן עקירה של הגירות! הגר מקבל עליו את חלות הגירות להיות חייב בשמירת המצוות, ורק אינו מתכוון לחיות על פי זה! באופן זה - נראה לומר שאין בו חסרון כלל.

ומעתה: אם נלך לפי ההתנהגות שלאחר הגיור - ממנה לא ניתן לפשוט את הספק הנ"ל. אנו רואים שהמתגיירים אינם מקיימים מצוות, אך איננו יודעים האם זה מתוך שאין הם רואים עצמם כמחויבים לכך - או כי הם מתעלמים מחובתם. יש לציין כי נדמה שבקרב הציבור היהודי - חילוני קיימים רבים רבים אשר מסכימים עם חובתם אך מתעלמים ממנה, ולכן לא ניתן לקבוע כי המתגיירים שונים מהם, על סמך אורח חייהם החילוני.

מה שנותר הוא לדון בהתרשמות מהלך הרוח הכללי - ואין בידי נתונים על כך. נדמה כי חלק נכבד אם לא רוב המתגיירים אינם מזלזלים בתהליך הגיור עצמו - כלומר הם 'מתחברים' ליסודות האמונה היהודית, מאמינים בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה. אבל עדיין לא ידוע לי מה מעבר לכך, והאם ניתן לומר - לכל הפחות בשביל שלא יהיה 'אומדנא דמוכח' הפוך - שיש הכרה בחובת היהודי כלפי הקב"ה לשמור תרי"ג מצוות? אם אכן ההתרשמות מהמצב מאפשרת הנחה כזאת, אזי ניתן לומר כי יש ממש בגיורים.

 כמו כן, ניתן אולי לכוון את המכון לגיור, שבמקום להתמקד בדיני אשר יצר וסדר נטילת ידים, יחדיר לתלמידים את האמונה באופן שהם יכירו בה - הכרה דומה לזו של החילוניים המסורתיים. מעבר לכך שיעשו מה שהם רוצים, אותנו זה כבר לא מעניין. האם זה אפשרי?

_________________