אשתו של מרן החזון איש זי"ע:

ציטרון

מה היה המעשה על החזו"א שמביא ליברמן?

היכן בזכרונותיו זה נמצא? (ספר, מאמר, הקדמה לספר?)

מיימוני
http://www.academy.ac.il/data/persons_data/317/Saul-L-E24p46.pdf

תוקן על ידי לוצאטי ב- 19/05/2009 6:47:09

לוצאטי

תודה!

המעניין הוא שיש שם גם שני מעשים שיש להם יסוד משותף.

ואני מסכם עבור מי שלא יטרח להוריד את הקובץ (וכדאי).

במעשה השני, רב נדרש על ידי הקומוניסטים לחתום שקיבל חבילות סיוע (מאמריקה?). הוא סרב, אבל בסוף הגיעו לפשרה. הוא יחתום על הכל, ויתחלק עם הקומוניסטים מחצה ומחצה. כיון שלא היה אפשר להציל הכל, אפילו אם ילך לבית סוהר, הוא חתם, וחילק את החבילות לעניים הנצרכים באמת.

במעשה הראשון, החזו"א שמע בלילה כיצד באים גנבים ונוטלים כל ממונו. וידע שאם יקים קול, גם יהרגוהו. אז שתק.

עדיף לשמור על החיים ולא להסתכן למען ממון. בניסוח אחר: מצילים מה שאפשר.

וזה המשותף לשני הסיפורים, ואני תוהה אם ליברמן התכוון למשהו בשניהם, שהרי דווקא אותם הביא. אבל אין אשכול זה על ליברמן אלא על החזו"א. (בספרו האוטוביוגרפי מספר פרופסור הלבני וייס על ימי השואה והשפעתם עליו, וכמדומה שהוא רוצה לסנגר על דרכו ושמא גם כאן זה כך אבל יתכן שאני מרחיק להעלות רעיונות. בכל אופן ראוי לאשכול לדעתי).

ויש גם סיפור שלישי שאליו התכוון ציטרון. והוא היפה שבכולם.

החזו"א בצעירותו הגיע לבית כנסת שלא הכירוהו. נטל גמרא וישב ללמוד. והיה לומד כשעיניו קרובות לגמרא מפאת קוצר ראייתו. בא השמש ונטל ממנו את הגמרא לשיעור ונזף בו: יהודי פשוט צריך לומר תהילים. שהיה החזו"א נראה כחייט פשוט.
והחזו"א לא הקפיד.
לבסוף נודע מיהו, והתנצל השמש. אבל החזו"א הסביר שסבר שהגמרא של בית הכנסת, ולומדי השיעור הקבועים קודמים לו, ויהודי באמת צריך לומר תהלים, ומי אינו יהודי פשוט.
והחזו"א לא הקפיד.

מרחביה וכולם

אכן, לא הבהרתי בדברי מה ציטוט ומה מסקנתי שלי.

לצערי אי אפשר להעתיק היישר מהקובץ (אני מקבל ג'יבריש ואולי יש מי שיודע איך אפשר להעתיק נכון. ניסיתי גם להעתיק לוורד אבל זה לא עזר).

כיון שזה לוקח זמן רב להעתיק רק אציין, בתודה להערת מרחביה, שהמילים "ומי אינו יהודי פשוט" אינן מופיעות בסיפור. (וגם לא נאמר בו שהחזו"א התחיל להגיד תהלים אחרי שנלקח ממנו הספר).

מדוע הוספתי אותן? מפני שהבנתי או שיערתי שהבנתי שזה מה שחשב החזו"א לעצמו. מבחינה מסויימת ודאי שידע שאין הוא יהודי פשוט. מבחינה אחרת, אני מאמין שראה בעצמו יהודי פשוט, כפי שכל אחד מאיתנו ברגע של אמת עם עצמו מודה בכך ואף מוסיף: הלואי.

אבל לא יאה לייחס לחזו"א או למספר דברים שאינם כתובים ואני טעיתי בזה ו"הדרני בי, הדרני בי".

(אם כבר, יש להעיר שהסיפור מובא על ידי ליברמן. מלשונו נראה שהיה עד ראיה. אך מה ממנו עובדה מדוייקת ומה ממנו פרשנות של המספר? ואם נניח שליברמן שמע זאת מאחרים ולא ציין זאת, יש לנו עוד "מתווך" באמצע. וכמובן כל זה אינו פוטר אותי מחובת הדיוק ועם הקוראים הסליחה).

מזכיר קמעא את הסיפור על החפץ חיים, שהתגלגל לבסוף ל"הלכה" שאסור לאדם לספר לשוה"ר על עצמו.

מיימוני,
מי הקדימני ואשלם...
התכוונתי לענות לך שקראתי את הדברים בקובץ המאמרים של ליברמן: מחקרים בתורת א"י, בסופו [אינני זוכר תחת איזו כותרת, כיון שהספר לא לפני], ובא לוצאטי וקדמני, ויישר כוחו.
זכרוני עד כדי כך גרוע, כיון שבזמנו נתקלתי גם ברשת במסמך הזה של ה"אקדמיה", אליו הפנה לוצאטי, אבל שכחתי מקיומו ברשת.

מלח,
לא הבנתי מה הקטע שלך. כנראה שלא נכנסת לקישור לקרוא.
מיימוני לא דייק בציטוט.
החזו"א באותה תקופה מדוברת, היה כנראה כבר מפורסם במידת מה כת"ח, ובמיוחד כבנו של אביו, הרב שמריה, שהיה ידוע כרבה של קוסובה [וכאב לבנים ת"ח].
כשהגבאי שמע את שמו המלא ושם אביו, הבין במי המדובר והתבייש.
הציניות והסרקזם שלך, ממש לא במקום.
אגב, מלשונו של ליברמן, נראה לי קצת, שהמקרה אירע באותה שנה בה הוא חלק עם החזו"א שותפות לדירה, כך שהוא היה עד ראייה לכך.

מלח

כבר עדיף להוריד את הספר, לא?

סמיילי.

עד כמה שאני זוכר, העלו אותו לתורה ואמר את שמו ושם אביו, וכנראה היה ידוע כבר בתקופה זו כתלמיד חכם, ורק מראהו החיצוני גרם לזלזל בו מפני שהיה לבוש כחייט. כך נראה מלשון הסיפור.

בלי שום קשר לסיפור שהובא כאן, יש להעיר שמדובר ב"סוגיה" שהתקשו בה מאז ומתמיד כותבי תולדותיו של החזו"א, שהרי מצד אחד הוא כידוע היה צנוע באופן מיוחד כך שלאורך שנים היה אלמוני יחסית ומעטים עמדו על טיבו - ומאידך אי אפשר לסופרי 'פאר הדור' לתאר לעצמם, וכל שכן לתאר לאחרים, היכי תמצי שבן אדם כלשהו נפגש עמו ולא התפעל תיכף ומייד.

לדוגמא ראו ב'החזו"א בדורותיו' של סורסקי, עמ' ל"ג-ל"ד, האחוז בסבך מגמות סותרות אודות תיאור תקופתו של החזו"א בקוויידאן - מצד אחד הוא מתאר שהחזו"א הסתתר מן העם ותושבי העירה לא ידעו "כי אדם גדול שוכן בקרבם", ומצד שני הוא מתאר כיצד כל מי שנתקל בחזו"א בעצם היה אחוז התפעלות, כנ"ל, וש"כל הרואה אותו באותם ימים מתלהב מלימודו, יוצא מכליו, לומד בנעימה...", וכו'. הפיתרון שנמצא בדרך כלל ל"בעיה" זו, הוא שאם מדובר באדם גדול, כדוגמת הרב משה רוזין האב"ד, אז בוודאי עמד על טיבו, ורק האנשים הפשוטים לא ידעו במה זכו, וזאת אע"פ שהחזו"א זירזם ללמוד ו"התנדב להשמיע בפניהם שיעור בדף גמרא"; והרב רוזין, כנ"ל עמד על טיבו, אלא שכשראה שהחזו"א רוצה להצטנע, "כיבד את רצונו ולא גילה לאנשי העיירה כי אדם גדול שוכן בקרבם", וגם הם מצידם "לא נתעוררו לתהות על קנקנו", "לא הבינו בטיב מרגלית יקרה זו", "את האמת לאמיתה לא ידעו, לא עלתה על לבם". וכו' וכו' וכו'.

כתוספת לתכלת .
שמעתי לפני שנים ספור מהרב קלמן כהנא (איני זוכר אם מפיו או בשמו מנכדו) ספור מאפיין על החזו"א, שאולי ישפוך קצת אור לכל ה"מיתממים" שפוערים פיהם בקדוש עליון.
חברי קבוץ חפץ חיים שהיו בכפר סבא שלחו שאלותיהם לר' חיים עוזר ובמיוחד בעניני זרעים. באחת הפעמים ר' חיים עוזר ענה שכיון שהרב קרליץ עלה לארץ והוא מתגורר בב"ב כדאי שיפנו אליו עם כל שאלותיהם ואפשר לסמוך על כל פסקיו. הרב כהנא לא ידע במי מדובר אבל נסע לב"ב כמצות רח"ע. הוא הסתובב בעיר ושאל על הרב קרליץ ואף אחד לא הכיר במה מדובר. (כל ב"ב היתה שניים וחצי רחובות). לאחר זמן מישהו אמר שאולי אתה מתכון לזקן שהגיע לפני כמה שבועות ואף אחד לא יודע מיהו? הרב כהנא דפק על דלתו של החזו"א ושאל האם הגיע לרב קרליץ? הוא אמר לו שבא עפ"י עצתו של ר' חיים עוזר שבקש שכל שאלות הקיבוץ יפנו אליו. החזו"א נותר בדממה ארוכה ולבסוף נאנח ושאל מה השאלות. הרב כהנא הרגיש שממש קשה לחזו"א הענין ושר' חיים עוזר בחכמתו כפה עליו שלא להסתתר אלא לענות. וכל השאר היסטוריה.

מי "פער" פיו מלבדך - על הכותבים כאן?