רונית,
את וודאי מופתעת לקבל ממני מכתב. 'ששירה תכתוב מכתב? תכתוב מילים? תתבטא באותיות??' אלו בטח חלק מהתהיות שחולפות כרגע במוחך לצד הסקרנות, 'מה הדבר שאותו שירה לא מסוגלת לומר? קיים דבר כזה?' ואכן, אני לא נוטה להתבטא בכתב. אני מעדיפה לדבר, לשוחח, לקשור קשרים בדיבור ולא בכתב. לא זכור לי שאי פעם כתבתי מכתב למישהו או מישהי וכשקיבלתי, הייתי משיבה בשיחת טלפון.
כעת, את כבר חשה שהדבר עליו אני כותבת לך, קשה עבורי. בדרך כלל אין בינינו הקדמות אלא "ישר ולעניין".
אין לך מושג עד כמה את צודקת. רק כשתסיימי לקרוא תביני במעט...
אני אתחיל למרות שאין לי מושג איך,
איך להתחיל...
איך לסיים...
לפני כמה דקות נפרדנו בדמעות ובחיבוקים עזים.
את- דמעות של אושר נשגב ושמחה ללא גבול.
אני- דמעות של אושר מהול בכאב צורב, חונק ולב שבור לאלפי רסיסים.
את- ברגע המאושר בחייך, רגע בו קיבלת את היקר מכל.
אני- ברגע השחור של חיי, בו איבדתי (שוב) מהיקר לי מכל.
צלצלת אליי, קולך חנוק מהתרגשות: "שירה, תגיעי אליי עכשיו...זה לא לטלפון" וניתקת.
בעשרים הדקות של ההליכה מביתי לביתך, התרוצצו במוחי מחשבות רבות. קטעי שיחות וזכרונות צפו ועלו משם.
היה לי קצה של מושג מה את הולכת לומר לי. לא קשה לי "לקרוא" אותך- חברתי היקרה לי מכל, שלי היא כידידת נפש וכאחות.
התרגשות כזו יכולה להיות קשורה רק לנושא אחד- שידוכים!
שיתפנו האחת את השניה בהצעות שהיו עולות, נופלות ו...יוצאות לדרך.
גם בפעם זו, לפני כחודש וחצי, עדכנת אותי: "אני אומרת לך, שירה, הפעם זה באמת משהו אחר... אף פעם לא הרגשתי כך... זה המבט, התנועות, ה....אני לא יודעת מה בדיוק אבל הוא לא כמו כולם". כך שיתפת אותי במשך השבועות שחלפו.
חוויתי איתך את החששות לצד ההתרגשות של 'לפני פגישה'.
ניתחתי ופרקתי איתך את המחשבות, מסקנות, רגשות של 'לאחר פגישה'.
סיפרת לי הכל. למעט פרטים שסיכמנו עוד בתחילת דרכינו במבואות השידוכים, שעליהם לא מדברים אלא אם כן 'שוברים צלחת', וזה מטעמי 'לשון הרע' וחשש פגיעה בפרטיותו של בחור זה או אחר. הרי מה זה מעניין מה שמו של הבחור או כמה נפשות הם במשפחה אם לבסוף זה לא זה? (העיקר שאני אדע את הפרטים האלה ראשונה לכשיגיע הזמן...)
גם אני הייתי משתפת אותך בפגישות שהיו ו... שלא היו.
אצלי הלך פחות טוב.
אין לי תלונות לאף אחד. אני יודעת שהבעיה תלויה רק בי. שעד שלא אסיר את המחסומים, העיכובים, הפחדים...כבר שוחחנו על זה.
עד עכשיו לא הייתי מסוגלת לספר לך מה גרם לכך, ואת, ברגישות, הבנת אותי והילכת בין הטיפות.
ידעת מעט. חלק בוודאי ניחשת וחיכית לרגע בו אהיה מסוגלת לפתוח את הפצעים ולאפשר לך לחבוש אותם יחד איתי.
כעת, הגיע הרגע. לא שזה קל יותר- ההיפך.
הוא היה הבחור הראשון שפגשתי (למעט אלה של פעם וחצי...). חייכן, נמרץ, שופע חוש הומור קליל בו שזורים שנינות וחכמה.
המבט הכן בעיניו והחיוך האמיתי על שפתיו, כבשו אותי מרגע הראשון. ידעתי שזה אדם ש 'פיו וליבו שווים'. ידעתי שהוא אדם כן, אמין, מתחשב. אחד כזה שלא יכול לפגוע באף אחד...
והשיחות זרמו. הפגישות התקדמו. ואני...התאהבתי.
לפגישה האחרונה שהיתה בינינו התכוננתי במשך שעות. לא יכולתי להרדם בלילות.
הייתי מציעה בשמו נישואין באלף ואחת דרכים, מהבנאלית ועד למקורית ביותר.
והייתי משיבה בדרך אחת- כן!!!
התיישבתי מולו. (אני יכולה לעצום את העיניים ולראות כל פרט ופרט מהלובי בו ישבנו. מהכיסא הסולידי ועד לנר שהבהב במרכז השולחן שבינינו- אז חשבתי שזה רומנטי,שהלהבה מסמלת את אש האהבה היוקדת, המחממת. כעת היא מסמלת לי רק את הצריבה הלוהטת כאשר אוחזים בשתי אצבעות בפתילה ומכבים את הנר...את האהבה...)
התיישבתי מולו ואמרתי בקלילות:
"הי, חיכית הרבה זמן?"
"לא נורא, יכל להיות יותר גרוע"- כמו תמיד, הומור... (איחרתי יותר מחצי שעה- עד שהחלטתי על הבגד המושלם...)
"מצטערת, ממש לא נעים לי שייבשתי אותך" סידרתי באצבעותי את שערי (שלא היה זז גם בסופת הוריקן מכמות ה'נטורל' ששפכתי עליו...)
"זה בסדר, באמת אל תדאגי. הזמן עבר מאוד מהר"- כמו שאמרתי, מתחשב...
והוא המשיך:
"היה על מה לחשוב" הוא עצר.
גם ליבי עצר. 'זהו? הרגע אותו דמיינתי אלפי פעמים הגיע? עכשיו הוא יציע לי נישואין?'
"על מה חשבת?" שאלתי, כולאת את נשמתי.
"חשבתי עלינו...על כך שנפגשנו הרבה והתקדמנו מאוד. ושבעצם אנחנו יודעים פחות או יותר מה כל אחד חושב, רוצה... ושבשלב זה כבר יודעים אם זה זה או לא זה. אין טעם למשוך את זה יותר..." הוא הפסיק לדבר, מחפש אחרי המילים הבאות. עיניו משוטטות אי שם בין חריצי שולחן העץ.
'נו, תציע כבר' צעקו לו מחשבותי, 'לא משנה לי כבר איך...'
הוא המשיך לדבר ואני ריחפתי לי, רואה בדימיוני את השמלה הלבנה כשלפתע חדרו מילותיו להכרתי וצנחתי חזרה לעולם, מתרסקת למציאות כואבת.
"את מבינה? אני לא רוצה להכאיב לך...לכן עדיף עכשיו לפני שיהיה קשה יותר...זה לא משהו בך, את ממש מיוחדת ולכן זה כל כך קשה לי...בגלל זה לקח לי הרבה זמן להחליט, להפגש שוב ושוב כדי למצוא את מה שאני מחפש, את הרגש המיוחד, הידיעה שזה זה. באמת חבל לי ואני ממש מרגיש צער שזה לא הלך..." הוא המשיך לדבר על כמה שאני מיוחדת ומקסימה וכל מה שבחור היה יכול לבקש (רק לא הוא...) ואיזה מזל יהיה למי שיזכה בי ואני כבר לא שמעתי. התנתקתי. הייתי המומה, כאובה ושבורה. רציתי רק להעלם. אילו היו לי הכוחות, הייתי מרימה את רגלי ובורחת משם, ממנו...מכולם.
אני לא יודעת איך בסוף נפרדנו. זכור לי רק המבט האומלל בעיניו כשהבין כמה כאב הוא הסב לי. כשהבין שהוא פשוט שבר ליבי.
אני יכולה עוד לשמוע את קולו, לשחזר את הצורה, האופן והטון בהם אמר: "סליחה" כשנפרד ממני- כמו שאמרתי, לא מסוגל לפגוע באף אחד...
אבל אני נפגעתי! ורק את יודעת את עוצמות הכאב והשפעותיו על חיי- כעת את גם יודעת ממה.
עכשיו את מבינה מדוע הייתי מהנהנת בראשי כשתיארת לי את אביר חלומותייך. למה נצצו עיני למשמע תיאורייך.
את ראית את האביר שלך ואני ראיתי את האביר שלא היה שייך לי.
תיארת את המבט והחיוך המיוחד ואני ראיתי את המבט והחיוך שלו.
סיפרת על הברקותיו ואני הייתי צוחקת, נזכרת בהברקות שלו.
מנית את תכונותיו המיוחדות: כמה הוא אמיתי וכן וכזה שלו יכול לפגוע באף אחד, ואני נזכרתי בו. ובזה שאני יצאתי מהכלל וכן נפגעתי... ייחלתי שאצלך זה יהיה שונה.
חשבתי לעצמי שזה מעניין שכולן מתארות את בחיר ליבן באותו אופן. האם באמת יש להם את התכונות האלו? או אולי כשאנו מאוהבות אז אנו רואות בהם את מה שאנחנו רוצות שיהיו?
הגעתי.
עמדתי מול דלת ביתך ונקשתי עליה, מתארת לעצמי שהגיע הרגע ושבעוד כמה שניות אדע את כל הפרטים. ראיתי בעיני רוחי את שתינו מחובקות, דומעות, חולקות יחד את האושר הנפלא.
צדקתי.
סיפרת לי את כל הפרטים.
היינו מחובקות,
דומעות,
חולקות יחד את האושר הנפלא?!
נכנסתי.
את, בשאגות של שמחה ומבט בורק בעינייך, משכת אותי אל חדרך, נעלת את הדלת ובשטף שלא ניתן לעצרו, סיפרת:
"שירה, זהו! את מאמינה?! הוא שאל סתם ככה: 'זהו, אני כבר יודע שמצאתי, ואת?' ואני עניתי לו, לא יודעת איך, 'גם אני' וזהו. אחר כך דיברנו על כל מיני שטויות, פרטים ותוכניות ומה ומתי ואיפה. צחקנו המון וכו' וכו'..."
המשכת לדבר ולספר ואני השתדלתי לעמוד בקצב ולא להחסיר שום מילה. התחלת לספר על עיסוקיו, משפחתו, החברים שלו, התחביבים שלו ולי זה היה משום מה מוכר...
מוכר מידי...
את היית שקועה בדיבורך ולא שמת לב כיצד פני הולכות ומחווירות...
ואז פתאום אמרת: "יו, איזו מצחיקה, עדיין לא אמרתי לך איך קוראים לו..." ואמרת את שמו.
וליבי שקע.
ואיתו שקעה התקווה האחרונה שאולי... אולי בכל זאת זה לא הוא...זה לא הבחור שאהבתי...
כשסיימת לדבר שאלת אותי מה קרה ולא ידעתי מה לענות.
אמרת שאני נראת חיוורת והאם אני מרגישה טוב ונתת לי תירוץ מעולה- אמרתי לך שאני ממש מרגישה רע (זה לפחות לא היה שקר...) אבל הייתי חייבת לבוא. שכעת אני לא מחזיקה מעמד וחייבת לשכב.
אמרת שאני ממש מקסימה שבאתי ושאת אוהבת אותי יותר מאחות ושאני היחידה בעולם שבאמת יכולה להרגיש מה שאת חשה ולשמוח איתה כאילו זו השמחה האישית שלי.
באמת??
אוי, רונית, אם היית יודעת מה חשתי כשאמרת את המילים האלו...
כאב לי עליי...עלייך...על זה שאני לא מסוגלת לשמוח בלב שלם איתך כמו שתמיד חלמתי וחשבתי שיהיה.
אל תחשבי לרגע שאני לא שמחה בשמחתך!!! רק אני יודעת באמת במי זכית...ומגיע לך!
אני שמחה בשמחתך, אבל...גם כואבת את כאבי! יהיה שקר להתכחש לזה...
ואז פרצתי בבכי ואת נסחפת איתי.
עמדנו מחובקות בחיבוק עז, בוכות האחת על כתפי השנייה.
לפני שנפרדנו לחשת על אוזניי: "שירה, אני מאמינה בכל מאודי ששלך יגיע בקרוב! אני מבטיחה לך שלא אפסיק להתפלל למענך. את יודעת שלתפילתה של כלה יש כוח מיוחד"
עייפתי מלכתוב, רונית. את יודעת שכתיבה זה לא התחום שלי. עכשיו את מבינה למה לא היתה לי אפשרות אחרת חוץ מלכתוב.
אני לא מסוגלת לדבר איתך על זה.
יש משהו מרוחק, מגן, חוצץ במכתב בו הכותב לא נראה לעיניי הקורא.
אני לא יודעת מה יקרה בינינו...מה יהיה בימים הבאים...מה יתחולל בנפשך לאחר שתקראי את המכתב הזה...
כיצד זה ישפיע על החברות שבינינו...
האם זה סופה?
חשבתי לא לספר לה אך ידעתי שאי אפשר למנוע את זה.
לא אחרי שתציגי אותי בפני החתן המיועד ותאמרי לו שזו החברה הכי טובה שלך, ידידת הנפש שלך...
כן, זה הרגע המאושר בחייך וכך זה צריך להיות. ובלב שלם אני מאושרת בשבילך!
ובשבילי?
אני איבדתי (שוב) מהיקר לי מכל.
איבדתי (גם) אותך...
באהבה שתמיד תהיה- למרות מה שיהיה,
שירה.
