|
|
| נשלח ב-3/6/2009 20:13 |
 |
| |
נישטאיך:
תודה רבה!
|
|
|
|
| נשלח ב-4/6/2009 01:25 |
|
| |
נודע במקווה של זופניק ובמקומות דומים.
"מקורם" הוא בחולין דף ה בסוף עמוד א, "מכם ולא כולכם".
עיין שם.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/6/2009 17:03 |
|
| |
הודעה של *א_פייג*
האם הכישוף בטל מן העולם
נתקלתי
בדברי התפארת ישראל סנהדרין פרק ז' משנה ז', שהביא בשם מהר"ש אלגאזי
שבזמנינו אין כלל מעשי כשפים וכו', וטוען ש"רבים מהחכמים יראי ה'" בדקו
היטב ולא מצאו אדם אחד שהעיד כי ראה מעשי כשפים, כי אם שמועות בעלמא.
האם דנים בענין זה בספרים אחרים וכיו"ב?
ובפרט שגם בזמנינו במקומות שונים ישנם הטוענים לכחות על טבעיים, בפרט במזרח הרחוק וכו'.
___
הודעה של *י_לבנוני*
השופט יעקב בזק כתב ס' 'למעלה מן החושים', ושם מביא מקורות תורניים לענייני הכישוף והמסתעף מהם.
___
הודעה של *Beitarnik*
ולמה נקרא שמם כשפים? שמכחישים...
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/6/2009 23:04 |
|
| |
מקורו של המנהג הוא במנהגם של ילדי ישראל הקדושים שאינם אוהבים לאכול את חלקיו הקשים של הלחם.
יש אומרים שגם ילדי העכו"ם להבדיל נזהרים שלא לאכול את קצה הלחם מאותו טעם.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/6/2009 23:31 |
|
| |
מן הסתם אכלת יותר מדי קצוות של כיכרי לחם, ולכן שכחת מה שכתוב שזה מן הדברים הקשים לשכחה, או שמא אינך מיומן בהבנת הנקרא ולא הבנת מה שכתב הנקי.
בספר מנהג ישראל תורה ח"א סימן ב' אות ז' מביא מהמנחת יצחק ח"ט ס"ח אות ז' מ"ש בזה, וגם מביא בשם ת"ח אחד משהו ע"פ קבלה שלא הבנתי.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/6/2009 00:05 |
|
| |
שועתק, מדוע אתה חושב שאכלתי קצוות של כיכרי לחם? במה אני שונה משאר הילדים?
גם איני מבין מה שכתבת ששכחתי מה שכתוב שזה מן הדברים הקשים לשכחה. הרי זו כל השאלה: איפה זה כתוב?...
בדקתי במנהג ישראל תורה שציינת, ומה אני רואה שם? רגיל בפי העולם דגם לאכול קצה האחרון של פת קשה לשכחה, ובאמת לא נמצא מקור ע"ז...
גם המנחת יצחק המובא שם כותב דהגם כי לא מצא מקור לזה, מ"מ אין לזלזל בזה.
בקיצור, אין לזה שום מקור לפני הדור האחרון.
גם בציטוטים המבהילים מספרי קבלה שמובאים שם אין שום מקור.
אולי מישהו יודע כיצד מנהגן של ישראל קדושים בחלה עגולה? כיצד נזהרים שלא לאכול את הקצה? ובפרט לפי ההסבר הקבלי המובא שם שהשכחה נמשכת מאחוריים, האם החלות הללו הן כעין לחם הפנים שאין בהן אחוריים?
תוקן על ידי בליסטרא ב- 05/06/2009 0:07:23
|
|
|
|
| נשלח ב-5/6/2009 09:15 |
|
| |
למה רק הילדים שלי אוהבים את הקצוות ורבים עליהם?
|
|
|
|
| נשלח ב-7/6/2009 19:03 |
|
| |
לפני כמה דפים וכמה חדשים הבאתי את חידושו של ר' משה הרשלר בשם יש אומרים שר' יצחק סגי נהור המקובל הראשון, היה בן הר"א אב"ד ולא הראב"ד בעל השגות. שאלתי למקור ולא נעניתי.
אתמול מצאתי מקורו, במבוא של ר' שלום אלבעק פ"א עמ' ח לספר האשכול מחדש כנ"ל. הבן שהוציא לאור את הספר, הביא את ראיותיו של אביו בסוגריים שכן לא קיבל את דבריו אביו מחמת שבכל המקורות לא נאמר כך.
פשוט שכל ראיותיו של הנ"ל מוזרות מלבד שיש ראיות ברורות שאין הדברים כך, ולפי"ז תמוה מדוע גאון כר' משה הרשלר החליט לקבל את דבריו כלל ועיקר.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/6/2009 23:26 |
|
| |
לפני כמה דפים שאל אלייעזר על מקור בהבדלה שהשומעים אומרים בקול רם ליהודים וגו'.
מקור קדום לא מצאתי, אך המנהג מוזכר ב'ליקוטי מהרי"ח' כמנהגינו (בעל ליקוטי מהרי"ח כבר מדייק את הדיוק של שפיצר שלפי מהרי"ל נהגו אחרת עיי"ש)
|
|
|
|
| נשלח ב-14/6/2009 09:17 |
|
| |
מקובלני שכאשר מחבר ספר כותב שמקורו של המנהג הוא "עפ"י קבלה", מבלי לציין למקורו, הוא מנהג שאין לו מקור.
תוקן על ידי נישטאיך ב- 14/06/2009 9:16:30
|
|
|
|
| נשלח ב-14/6/2009 12:59 |
|
| |
ידוע ששחיטה כשרה בזר. בפשטות, כולם כשרים לשחוט, כהן לוי וישראל.
אבל קראתי בספר (אמרי שמאי) שיש שיטה של מהר"מ מרוטנבורג, שהכוונה שחיטה כשרה בזר להוסיף ישראל אבל לוי אינו יכול לשחוט.
שיטה מחודשת מאד, השאלה היא, איפה יש כזה מהר"ם מרוטנבורג ?
מישהו שמע כדבר הזה ?
|
|
|
|
| נשלח ב-14/6/2009 15:07 |
|
| |
היכן באמרי שמאי?!
מצינו בזוה"ק (נשא קכד, א) שישחט זר ולא הכהן.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/6/2009 15:12 |
|
| |
נישטאיך,
ומכיון שאתה כתבת "מקובלני" היינו על פי קבלה, הרי דבריך משוללים כל מקור. האמנם? (ולמי דבריך מופנים בדיוק?)
|
|
|
|
| נשלח ב-14/6/2009 15:57 |
|
| |
פעם כשהיו רוצים אצל חסידים להפליג בדמיון לחז"ל שלא היה ולא נברא היו אומרים 'איתא בירושלמי' וכידוע. בדומה לזה שמתי לב שמדביקים על ר' שמאי גינזבורג כל מיני סיפורים של בקיאות מאוימת שבאמת להד"ם.
והנה דוגמא: ר' שמאי היה כידוע הגבאי של האמרי אמת, ולפי הסיפורים הוא היה היחיד שברוב גאונותו היה יכול להבין את קריצותיו ורמיזותיו. פעם אחת בערב יו"כ כשהיסב האמרי אמת לסעודה מפסקת, אחרי נטילת ידים (ואולי לפני) החל אומר בקול רם מעט, ירוחם ירוחם, ולא הבינו הסובבים שאיש מהם לא נקרא בשם זה למה ירמזון מיליו.
אחד היה ר' שמאי שבחריפותו ובביקאותו הנפרזה תפס מיד את הענין והוא שברבינו ירוחם כתוב שבסעודה מפסקת צריך להיות לחם משנה. מיד הביאו את משנה הלחם ונפייסה דעתו של האדמו"ר. ע"כ המעשה הנאה.
אנשים כמונו שמועים סיפור כזה וממשיכים הלאה, אכן מעשה זה הגיע לאזנו של איש חסיד המחזר ומהדר במצוות והלה איוותה נפשו הטהורה להוסיף גם סלסול זה, אלא שמכיון שאיש תורה הוא, נטל הלה את ספר רבינו ירוחם הפכו מכריכה לכריכה, ולא מצא שם דבר מכל הלכה מחודשת זו...
כך נותרה זעקתו של האמרי אמת 'ירוחם ירוחם' כזעקה אילמת וחסרת פשר.
|
|
|
|
|
