|
|
| נשלח ב-12/1/2010 13:55 |
 |
| |
תוקן על ידי אלייעזר ב- 12/01/2010 14:05:06
|
|
|
|
| נשלח ב-13/1/2010 09:59 |
|
| |
אחיהוד,
המ"ב בסה"כ מעתיק מהבאר היטב כדרכו.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/1/2010 17:42 |
|
| |
יהודי חשב לתומו שמשום שכיפה לראשי, גם יש בו ידע. לענות לא ידעתי, אולי אתם תדעו.
הציק למיודעינו מדוע בחלק מן ההגדות ברגע ההיסטורי בו השור שותה מהמים (שכיבו את האש ששרפה את המקל) מופיע "שתא למיא" ולבחלקם הוא חוזר לשורשו העברי ורק "שתה למיא". האם אכן זו טעות או שיש מקור ל2 צורות הכתיבה. אודה למי שיחכימיני.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/1/2010 19:33 |
|
| |
בדרך כלל שתא = שנה (YEAR), ועל כן יש להניח שמדובר בגירסה מוטעית.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/1/2010 03:33 |
|
| |
עי' ירושלמי נדרים פ"ח הלכה א, וכן מו"ק פ"ג הלכה ז,. "אע"ג דאכל גובנה ושתא מיא".
וכן הובא בלשון זו ברא"ש תענית (פ"א הי"ב) ובשבלי הלקט ובב"י.
וכן בתוספות לזהר ח"ב דף רעא, א (אות קמד בזהר הסולם) דאכל נונא ושתא מיא.
וכן בחיבור התשובה למאירי ריש פ"ב מאן דאכל ושתא.
ועי' של"ה (יומא ר"פ תורה אור) ציטוט מזהר אחרי מות: "דאכל ושתא בתשיעא"
|
|
|
|
| נשלח ב-17/1/2010 14:10 |
|
| |
גם אם ניתן לומר שתא במשמעות שתיה הרי שנכון ומורגל יותר לכותבה בה"א ולו רק כדי שלא להחליפה בשתא=שנה.
למעשה כבר בפירסום הראשון של הפיוט, הגש"פ פראג ש"ן*. נכתב פעם כך ופעם כך.
(המעיין יראה כי דקדוק לא היה הצד החזק של המדפיס. [למשל כלבה בה"א])
עכ"פ כחלק מההגדה. עפ"י דודסון אוצר השירה והפיוט. ונסמך עליו גולדשמידט בהגש"פ שלו.
|
|
|
|
| נשלח ב-18/1/2010 23:07 |
|
| |
עושה רושם שאלו ואלו דברי ארמית תקינה חיים? הנ"ל הראני כי מרן הרב לאו בהגדתו כתב "שתא" ותהה אם הוא מחוייב להחלטת הרבנות הראשית... שמא שמואל בדורו כישראל מאיר בדורו וכולנו כפופים להחלטתו או שמא כשגגה שיצאה מיד עורך השליט... עכ"פ, תודה על ההארה.
תוקן על ידי ואכמל ב- 18/01/2010 23:07:47
|
|
|
|
| נשלח ב-19/1/2010 08:02 |
|
| |
לכאורה התיבה המדוייקת היתה צריכה להיות וְשָׁתֵי לְמַיָא
בכל אופן כאן תוכל לשמוע שיעור בדקדוק בנושא של 'שתה' מפי כב' היארמער רב שליט"א.
* codebase=" http://activex.microsoft.com/activex/ controls/mplayer/en/nsmp2inf.cab#Version=6,0,02,902" type="application/x-oleobject" height="100" standby="Loading Microsoft Windows Media Player components..." width="100" classid="CLSID:22D6F312-B0F6-11D0-94AB-0080C74C7E95">
<*
תוקן על ידי בשמחה ב- 19/01/2010 08:07:18
|
|
|
|
| נשלח ב-25/1/2010 17:48 |
|
| |
בספר בן אברהם על אדר"ן, ווילנא והוראדנא תקצ"ג, פרק ב הלכה ג: ונמצאו נשי ישראל. כן הגיה הגר"א. ומה דאמרו 'טהורים' 'מקבלים' 'טמאים' - לשון זכר, אפשר דמ'ם ונו'ן מתחלפים לפי שהם בני נחור, כמ"ש האבן עזרא ז"ל . וכן מוכרחין אנו לומר לעיל בפרק א' [הלכה ח'] אצל שור ופר ואיל שכתוב שם: שקרנותיהן קודמין לפרסותיהן - בנו'ן לשון נקיבה".
מה כונתו בציונו לאבן עזרא?
תודה רבה מראש
|
|
|
|
|
| נשלח ב-25/1/2010 21:43 |
|
| |
[נראה שבעל בן אברהם לא ראה את הציטוט במקורו שנדפס בר"ץ ובשנית בתקצ"ט והוא מכלי שני].
תוקן על ידי אבן_סינא ב- 25/01/2010 21:44:02
|
|
|
|
| נשלח ב-25/1/2010 22:13 |
|
| |
תודה רבה מעומק לב
אפריין נמטייך
|
|
|
|
| נשלח ב-26/1/2010 22:16 |
|
| |
הודעה של *מתפעל*
עיקר החסד הוא עם האשה
קראתי בספר שר' חיים ויטאל כתב כי גם איש חסד שנוהג כל ימיו בחסד
בודקים אותו לאחר 120 דיליה כיצד התנהג עם אשתו.
ואם חלילה, עם אשתו לא התנהג בסדר וציער אותה, לא יעזור לו כל החסד שעשה עם אחרים.
כי עיקר הבדיקה שבודקים את האדם בבין אדם לחברו הוא עם אשתו.
דברים מדהימים.
איפה יש כזה ר' חיים ויטאל ?
ראיתי את זה בספר עלינו לשבח של הרב זילברשטיין.
חבל שלא מביא מקור לכל מימרא שמביא.
וגם שמעתי מניק יקר שמצוי כדבר הזה באלשיך הק'.
אשמח אם מישהו יודע משהו על כך.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/1/2010 07:14 |
|
| |
הודעה של *חיבת_ספר*
אמונת הגלגול בפטירת קטנים
בשהותי
בקרבת אדם שבנו הקטן נפטר ל"ע ול"ע בינקותו, שמעתי רבים מן המספידים,
המטיפים נטפי נועם וטללי נחמה על ראש האבל, ומסבירים לו כי בנו ע"ה צדיק
הוא, ונשמה גבוהה שכנה בקרבו, ובא לעולם לתקן איזה דבר, וכשנשלם תיקונו
לקחו האלקים.
ולסיוע הביאו את הסיפור (שנמצא בסיפורי חסידים לרש"י
זוין (תורה סיפור 138) על אותו בעל תשובה, שלא הכניסוהו לג"ע כיון שינק
משדי נכריה, ולכן שב בגלגול, עד שנגמל משדי אמו, הרי נשלם תיקונו.
אלא שעיון בספרי הקדמונים מצייר תמונה קצת שונה, כי ממה שראיתי מוסבר
ענין פטירת יונקי שדים, שהמדובר בנשמת חוטא המחוייב מיתה, שתיקונו לעבור
תהליך של מיתה בשנית, למען תהיה מיתתו כפרתו:
כן הוא בנשמת חיים (מאמר ד' פי"א):"גם ילדים קטנים
וכו' מתים בפרחם, והנה זה נגד היושר האלוקי שאין מיתה בלא חטא, אבל עם דעת
הגלגול יתוקן הכל, כי הם נענשים על העוון הקודם"
ובבני אהרן (עמ' נט): "וע"כ שאלו מגולגלים הם וחייבים מיתה מגלגול הקודם, דאל"כ למה מתו בקטנותם"
והגדיל בפלא יועץ (ערך גלגול) "ומיתת קטנים, שעל
חטאת נעורים שלוקח הקב"ה כי תלד אשתו נשמה שחייבת מיתה לתקן את אשר עותו,
ואגב ימצא אביו ואמו כדי גאולתן בצערו שיצטערו במיתתו"
דהיינו שלא מדובר בנשמה שבאה לתיקון מוגדר, ובסיימה את תפקידה נלקחה, אלא בחוטא מחוייב מיתה שעצם המיתה היא כפרתו.
כמדומני שהקדמונים לא הבינו איזה דבר יכול יונק שדיים לתקן בעולם מעבר
לעצם מיתתו-כפרתו, והבעש"ט מצא איזו "הברקה" בענין היניקה משדי יהודיה.
האם משהו ראה בספרי הקדמונים איזה מקור לרעיון של הבעש"ט, שהוא בודאי הרבה יותר "קל לעיכול" כשמדובר באב שכול?
 |
|
|
|
|
|
