|
|
| נשלח ב-18/11/2010 16:56 |
 |
| |
דרום ובעל,
וכיצד יש לפרש את מסורת פדר"א המפורסמת שעד ליעקב אדם עוטש ו'נשמתו' הייתה יוצא ממנו ומת?
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-18/11/2010 17:03 |
|
| |
אליעזר
אתה שואל מפרקי דר' אליעזר?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-18/11/2010 17:05 |
|
| |
אליעזרט
ביציאת הנשמה מת האדם
|
|
|
|
| נשלח ב-18/11/2010 17:27 |
|
| |
דרום,
אבל, למען השם, כיצד מההתעטשות יוצאת הנשמה?
|
|
|
|
| נשלח ב-18/11/2010 17:41 |
|
| |
אליעזר
אני לא צוחק- לפני כשנה מתה אשה -מכירה- בהתעטשות, התעטשה -ומתה. בלי כל סימן לפני זה. לפי הפוסט מורטוס- ממאמץ ההתעטשות התפוצץ לה וריד בראש. מעשה שהיה
|
|
|
|
| נשלח ב-18/11/2010 17:52 |
|
| |
ירוחם,
אבל לפי מחבר פדר"א כשהאויר יוצא הוא גורר אתו גם את הנשמה שככל הנראה אף היא אורירית!
|
|
|
|
| נשלח ב-19/11/2010 00:04 |
|
| |
מחבר פדר"א סובר שהנשמה היא אויר מסויים שנשאר תמיד בפנים, גם בשאיפה ובנשיפה, ורק בסוף החיים האדם פולט אותו, וזו היא התעטשות המוות, פליטת כל האויר מן הגוף כולל הנשמה.
וכן משמע בבראשית רבה פרשה א' אות ג' שרוח האדם היא אויר:
א"ר תנחום הנוד הזה אם יהיה בו נקב כחוד של מחט כל רוחו יוצא ממנו, והאדם עשוי מחילים מחילים, נקבים נקבים, ואין רוחו יוצא ממנו,
|
|
|
|
| נשלח ב-19/11/2010 00:15 |
|
| |
תחזל,
תודה על מראה מקום זה. והם הם הדברים וכפי שהסברתי וכך סבור גם ר' תנחום.
וכמה רחוקה תפיסה זו מתפיסת המקובלים ומן התפיסה של הפילוסופים בימי הביניים. תמיד הסתקרנתי לדעת כיצד פילוסופים אלה התייחסו למדרשים מעין אלה שהובאו למעלה ולפיהם הנשמה היא מעין יישות אוורירית שעלולה לברוח מן הגוף אם על ידי התעטשות ואם דרך הנקבים - פשוטו כמשמעו.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/11/2010 00:52 |
|
| |
http://www.hydepark.co.il/topic.asp?whichpage=3&topic_id=653787&forum_id=1364
כאן כתבתי על הנשמה, בראיות, ויש שם פירוש לדברי רבי ואנטונינוס, ולא התעניינו בו בזמנו. אולי עכשו...
בקיצור: א) איני יודע מהי "רוחניות", והבאתי שם כמה הגדרות עם מראי מקומות וד"ל.
ב) הנשמה אינה זהה בחז"ל עם האדם עצמו
(עוד ראיה לזה שמצאתי אחרי כן, חגיגה דף טז עמוד א: אם יאמר לך יצר הרע חטוא והקדוש ברוך הוא מוחל אל תאמן, וכו' שמא תאמר מי מעיד בי, אבני ביתו וקורות ביתו של אדם הם מעידין בו שנאמר כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה, וחכמים אומרים נשמתו של אדם מעידה בו, שנאמר משכבת חיקך שמר פתחי פיך, אי זו היא דבר ששוכבת בחיקו של אדם הוי אומר זו נשמה).
ג) לפי חז"ל העונש הוא רק לגוף ונשמה ביחד, ולכן צריך תחיית המתים, כי אין את השכר והעונש לנשמה כשהיא נפרדת מן הגוף.
ומפורש בדברי התנאים שאין כרת בעולם אחר מלבד העולם הזה ועולם הבא שהוא תחיית המתים
ולפי זה, עיקר האמונה הוא תחיית המתים, ואין חיוב להאמין בקיום הנשמה, אלא היא האנשה (פרסוניפיקציה) של החיים, ואין חיוב להאמין בה יותר מלהאמין שכליות יועצות...
_________________
תלמיד חכמים ז"ל (די שטחי, חוששני)
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-19/11/2010 02:36 |
|
| |
חמשה שמות ולא חמשה מהויות או דרגות
דברים רבה (וילנא) פרשה ב ד"ה לז ואהבת את
א"ר סימון חמשה שמות נקראו לנפש ואלו הן, רוח, נפש, נשמה, חיה, יחידה, רבנן אמרי בוא וראה הקב"ה ממלא את עולמו והנפש הזו ממלאה את הגוף הקב"ה סובל את עולמו והנפש הזו סובלת את הגוף הקב"ה יחיד בעולמו והנפש יחידה בגוף הקב"ה אין לפניו שינה והנפש אינה ישינה הקב"ה טהור בעולמו והנפש הזו טהורה בגוף הקב"ה רואה ואינו נראה והנפש הזו רואה ואינה נראית תבא הנפש שהיא רואה ואינה נראית ותקלס להקדוש ב"ה שהוא רואה ואינו נראה אמרו ישראל רבש"ע הנפש הזו שמקלסת אותך עד מתי היא נתונה בעפר (שם /תהלים/ מד) כי שחה לעפר נפשנו אמר להן הקב"ה חייכם יגיע הקץ ונפשותיכם שמחות לפיכך ישעיה מנחם אותן אומר (ישעיה סא) שוש אשיש בה' תגל נפשי באלהי.
ילקוט שמעוני קהלת רמז תתקסט
ה' שמות נקראו לה, נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, נפש זה הדם שנאמר כי הדם הוא הנפש, רוח שהוא עולה ויורדת שנאמר מי יודע רוח בני האדם העולה היא [הרוח עולה למעלה ליתן דין לפני כסא הכבוד, אבל לא מדובר על רוח המקשרת בין הנפש העליונה לנפש התחתונה], נשמה היא האופיתא דברייתא אמרי האופיתא טבא [אופיתא היא הדעה והמחשבה], חיה שכל האברים מתים בגוף והיא חיה בגוף, יחידה שכל האברים משנים שנים והיא יחידה בגוף, הה"ד אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף, רבי יהושע ורבי נחמיה ורבנן, ר' יהושע אומר אם ישים אליו לבו לאדם הזה רוחו כבר הוא בידו. ונשמתו אליו יאסוף כבר יגוע כל אדם יחד, אלא בשעה שאדם ישן נשמה מחממת הגוף שלא ינשום וימות, ורבנן אמרין בשעה שאדם ישן נשמה מחממת את הדם עליו שלא יצטנן וימות, רבי ביסנא ור' אחא ורבי יוחנן בשם רבי מאיר הנשמה הזו ממלאה את כל הגוף ובשעה שהוא ישן היא עולה ושואבת לו חיים מלמעלה: [חיים מלמעלה, אבל אין נפש עליונה ונפש תחתונה].
|
|
|
|
|
| נשלח ב-19/11/2010 10:34 |
|
| |
דרום
מה פירוש -"בצאת הנשמה מת האדם"
גם לפי הבנתך שישנה ישות עצמית-רוחנית הקרויה נשמה. כיצד היא יוצאת? האם גם מאדם בריא היא יכולה להחליט לצאת?
הרי כל מקרי המוות הידועים בהיסטוריה האנושית. קרו בגלל בעיה רפואית-גופנית, או בגלל מאורע גופני קטלני. אז אתה צריך לומר ב"מות הגוף יוצאת הנשמה" .
|
|
|
|
| נשלח ב-19/11/2010 11:08 |
|
| |
תוקן על ידי מתניה_הכהן ב- 19/11/2010 11:09:52
|
|
|
|
| נשלח ב-19/11/2010 11:09 |
|
| |
ראשישיבע
צדקת בדבריך
***
חמשה שמות ולא חמש מהויות או דרגות
כך צ"ל ולא כפי שמופיע למעלה
|
|
|
|
| נשלח ב-19/11/2010 11:26 |
|
| |
אז בוא נמשיך הלאה.
איפה בתנ"ך מוזכר שלאדם יש נשמה?
אדרבא מוזכר שהא-ל ברא "אדם" מן האדמה , כלומר הוא כבר "אדם" גם כשהוא נטול פעולת חיים. והוא נפח בו נשמת חיים. כלומר פעולת נשימה שהיא הניכרת ביותר לחיות ביולוגית. וממילא ויהי האדם לנפש חיה.
ובמה שונה האדם משאר בעה"ח בכשרון מוחו לחשוב לנתח לקשר וכד', שאר פעילויות מוחיות הנמצאים בבעה"ח בצורה מזערית (כשממש איננו יודעים עליהם הרבה. אך מתצפיות על דולפינים ועוד בעלי חיים אינטלגנטיים הסתבר שיש להם כישורים אנושיים מזעריים).
הזכרת למעלה "בושה". מהי בושה? הבנה שתכונה אנושית מסוימת מביאה איתה חוסר הערצה וחוסר כבוד מצד הסובבים, וממילא נגרמים תופעות גוף ונפש לא נעימות. אם מוח חיה היה משוכלל יותר והיא היתה מבינה קצת יותר כנראה שגם בה היו מתעוררים תחושות בושה. וכן בכל ההבדלים בין האדם לחיה.
אבל מכאן להסיק שבאדם יש מציאות נפשית שונה מבחיה?! הוא סך הכל חיה שתודעתו מאוד משוכללת.
|
|
|
|
|
