צרחות של ילדים, חום אימים של קדירות מהבילות על הגז- סימני ההיכר של משפחת טרופ, שפרה היא זאת האחראית על 12 ילדיה.
שפרה עושה זאת בהצלחה יתרה אומרות רוב שכנותיה.
את בעלה דב ניתן למצוא בשטיבל המקומי מסדר מניינים, ומארגן שיעורי תורה חשוב גם לציין שאת אחד מהם מוסר דב בעצמו.
אחרי שנים ששפרה ניסתה להתפרנס מהמקצועה אותו רכשה בסמינר, איך אפשר שלא- בתור מורה, התייאשה.
השעות העבודה הרבות, בדיקת המבחנים והכנת מערכות השיעורים.
כל אלו הקשו על שפרה מלנהל את ביתה בצורה תקינה, לקיחת עוזרת לא נלקחה בחשבון עקב השכר הנמוך שאותו שפרה קיבלה בתור מורה.
שכנה טובה שחה לשפרה על מקצוע שהולך וצובר תאוצה" שדכנות" השכנה אמרה שלא צריך הרבה מומחיות בנושא צריך הרבה לב טוב ותשומת לב, מכל אלו חשבה שפרה לעצמה יש לי הרבה אז אולי באמת אהפוך לשדכנית, אפילו שם טוב לשדכנית כמו של אלו מהסיפורים יש לי, טלפון יש, מה נשאר רק להתקשר...
שפרה השתעשעה במחשבה... אני, חשבה שפרה לעצמה, שדכנית???
בערב כשבעלה חזר אחרי יום שטיבל מתיש, ארוך ומפרך, סיפרה לו מה שאמרה השכנה.
"את יודעת זה יכול להיות רעיון טוב אמר בעלה, למה שלא תנסי ונראה אם זה מצליח בינתיים תישארי בתור מורה בסמינר ואם נראה שזה הולך ויש פרנסה תוכלי לעזוב את ההוראה ולהתעסק רק בשידוכים וכך תוכלי גם להישאר בבית ולטפל בילדים, וגם להתפרנס"
"אשת חיל יש לו בבית חשב אדון טרופ לעצמו",
אדון טרופ הרגיש עצמו כמובטל, הרבה הוא לא עשה בשטיבל אבל במן הסכמה שכזאת קיבל את עצמו כמות שהוא.
כישורים רבים לא היו לו, ידע הוא ללמוד ולעשות סדר בשטיבל, היה לו קשה לראות את אשתו מסתדרת בקושי עם ניהול בית של 12 ילדים, וביותר היה קשה לו לראות את הקושי והצמצום הרב בכלכלת הבית, סה"כ ידע שהבעל הוא זה שאמור לדאוג ולהביא טרף לביתו ומה הוא מביא???
כ"כ שמח והודה לבורא על מזלו -שפרה אשתו, שחוץ מהיותה בעלת כישורים רבים וחרוצה, הייתה בעלת מידות טובות וידעה להפנים בסתר ליבה את אישיותו של בעלה ולקבל אותו כמות שהוא, לכן שהגיע הרעיון להפוך לשדכנית שמח מאוד אדון טרופ, את כישוריה של אשתו לדעת על אנשים ולהתאים זה לזו, ידע זה מזמן ועכשיו חשב, הגיע הזמן שכישורים אלו יגיעו לידי מיצוי.
משפחת לוינזון ומשפחת וייס היו השידוך הראשון שלה, לכן אתמול בלילה נדדה שנתה, היא כ"כ רוצה להצליח בשידוך הזה- השידוך הראשון שלה... בלי שנזכיר את הכסף ששפרה הייתה צריכה לניהול הבית.
את משפחת לוינזון הכירה מעברה, כשהייתה מתגוררת בת"א עוד בהיותה חילונית - זוכרת אותם כדוגמא הכי טובה לכל שכניהם החילוניים לחרדים טובים.
תמיד חייכו והתרחקו ממריבות, תמיד השאירו טעם טוב, אם למישהו בעולם הזה הייתה השפעה על חזרתה בתשובה בוודאי למשפחת לוינזון יש חלק גדול בכך.
על משפחת וייס שמעה מחברה שהייתה מורה בסמינר ארשת חכמה, גם שפרה רצתה להתקבל ללמד באותו סמינר אך בעלה לא רצה יותר נכון הראה שהוא לא מרוצה- דב בעלה מעולם לא אמר לה דבר מעולם לא דרש משהו בשבילו אבל היה ניכר בעיניו שהוא מיצר אם תלך לעבוד במקום זה.
למרות לחצם של משפחת טרופ בכסף היה לדב משהו שא"א היה לקחת ממנו, ה- יראת שמים התמימה והטהורה הייתה כמו אוצר שהיה שייך לדב בעלה, לכן כ"כ העריצה אותו למרות שמשכורתו מהשטיבל, לא היה מכסה אפילו כדי פרנסתו שלו עצמו.
דב אמר שסמינר זה הוא יותר מידי מודרני, והרמה הרוחנית של משפחתם לא מתאימה, היא הבינה, דב פחד ששפרה תיגרר, ומי כמו שפרה ידעה על עצמה עד כמה מסוכן עבודתה כמורה בסמינר, ככלות הכול היא הייתה כבר פעם אחת בצד השני היא לא רוצה לחזור לשם,
כ"כ שמחה בליבה שיש לה את דב שיודע להזהיר ולכוון ובמיוחד העדינות והזהירות בכבודה בדרך בה הוא עושה זאת.
בעלה לא רוצה שהיא תושפע, שפרה נהגה לקבל את דברי בעלה למרות שהיא מאוד רצתה את המשרה....
אותה שכנה/חברה סיפרה לה שבזמן שהיא עבדה בסמינר הכירה מורה בשם שושנה.
אישה מאוד נחמדה, לאותה מורה סיפרה השכנה הייתה בת, יפעת שמה שלמדה ג"כ בסמינר בו עבדה אימא.
הנהגותיה שונות מרוב בנות הסמינר אמרה השכנה, צנועה וחסודה חייכנית ובעל חן רב.
לשפרה לא היה ניסיון רב בשידוכים, אבל משהו בתוך ליבה אמר לה, שווה לנסות.
שפרה הייתה באמצע לערבב את המרק ולפתע צלצול.
משאירה את המרק לחסדי הבורא והזאטוט ששיחק מתחתיו זינקה שפרה לעבר הטלפון, אולי זה הם... חשבה, אולי זה השידוך...
ממרחק ארבעה צעדים מבסיס הטלפון שמעה מהכיוון השני את הניגון החסידי שהכניס בעלה למכשיר הכשר...
לרחבת גוף וידיים כשפרה לא היה בעיה להתמודד עם הבעיה, שפרה שלחה יד ארוכה לעבר הסלולארי ויד שנייה לעבר הטלפון הנייח ואמרה בקול אחד, הלווווו....
כן שלום מדברת יפעת וייס, כן שלום מדבר שמוליק לוינזון, שמעה את הקולות בשתי אוזניה.
משהו לא ברור קורה פה עברה המחשבה במוחה, זה נשמע כמו וייס ולוינזון בבת אחת...
"סליחה מי אתה", שאלה לתוך פומית הטלפון?
"שמוליק לוינזון השידוך שהצעת לי, השידוך של משפחת וייס,"
"אה כן נכון..."
"סליחה גברת טרופ את איתי?" שמעה את יפעת וייס מהסלולארי?
"כן, כן, אני אתך חכי רק רגע אני כבר מתפנה,"
"כן שמוליק מה אתה אומר, נו איך הבחורה?"
"תשמעי אני לא רוצה להיכנס לסיפורים, רציתי רק לומר שאני מוכן לעוד פגישה,"
"אהה אני מבינה, טוב אני אמסור לה ואחזור אילך,"
אמרה שפרה וחזרה בה כעבור שנייה הרי הבחורה נמצאת על הקו השני למה שלא אעשה את זה עכשיו חשבה.
"אתה יודע מה חכה רגע אני כבר חוזרת אילך,"
כן יפעת וייס אני מצטערת היה לי משהו דחוף בקו השני אני עכשיו איתך,"
"יופי תודה רבה גברת טרופ אז בקשר לשידוך..."
"כן מה בקשר לשידוך..." רטט קולה של שפרה מייחלת לתשובה החיובית...
"בקשר לשידוך..."
"כן מה בקשר לשידוך כמעט ושפרה צעקה מרוב לחץ..."
"אני לא רוצה כ"כ להיכנס לסיפורים.... -היא כבר שמעה את זה איפשהו- את מבינה אני רק רוצה להגיד שאני מוכנה לעוד פגישה" -
כמעט ואנחת רווחה לא מוסתרת נפלטה מגורנה של שפרה.
- "אז תודיעי למשפחת לוינזון ותתקשרי אלי,"
"חכי רגע יפעתו יש לי בשבילך תשובה,"
"אני לא מבינה שאלה יפעת, כבר דיברת איתו ולא אמרת לי??"
"לא, אממ בעצם כן את יודעת מה זה לא משנה, רק רציתי שתדעי שגם הוא מוכן,"
"יפעת קצת התבלבלה השדכנית דיברה איתו לא דיברה איתו מה קורה פה??? אבל מה זה משנה הוא הסכים יש עוד פגישה מצוין, תודה רבה גברת טרופ אני אתקשר אילך יותר מאוחר בקשר למיקום,"
"בסדר גמור יפעת אני אהיה בקשר,"
שפרה פנתה לשמוליק "יש לי תשובה בשבילך,"
"כ"כ מהר שאל שמוליק,"
"כן מה הבעיה אמרה שפרה כבר קצת יותר בטוחה בעצמה,"
"טוב אז מה התשובה, התשובה חיובית."
שמוליק פלט אנחת רווחה שנשמעה היטב מעבר לקו הטלפון, גם שפרה יכלה להבחין בזאת חיוך רחב התפשט על לחייה,
"אז שמוליק בקשר למיקום הבחורה אמרה שהיא תיצור איתי קשר, ברגע שהיא תחזור אלי למיקום הפגישה הבאה אני אחזור אילך,"
צליל הניתוק היה היחיד שהחזיר הד לשפרה,
"הלוו, הלוו, אמרה שפרה" אך שום דבר, לא היה כבר עם מי לדבר שמוליק כבר ניתק כולו מאושר מתשובתה של יפעת.
יפעת סגרה את פומית הסלולארי למקומה... מסיימת את השיחה...
אך מחשבותיה נדדו הרחק, הרחק, לעבר פגישה שעוד לא התקיימה
שמוליק החזיר את שפופרת הטלפון לבסיסה... מסיים את השיחה...
אך מחשבותיו נדדו הרחק, הרחק, לעבר פגישה שעוד לא התקיימה
היה מסקרן לדעת האם גם הפעם ייפגשו אולי לא במציאות אבל לפחות במחשבות...
