הגט מקליווא, לא בשמים היא?

נעמיד כמה דברים על דיוקם, הסיפור הוא לא סיפור חסידי, הסיפור היה הרבה יותר חמור.

שם החתן היה-יצחק בן רבי לייזר נייברג -ממנהים
שם הכלה לאה בת הקצין הנכבד רבי יעקב גונצהוייזן.- מבון

סיפור בריחתו של החתן היה מיד לאחר החתונה או יום. הסיפור בכללו נכון חוץ מהדבר העיקרי,
אביו של החתן רבי לייזר כעס על בנו ,שכל כך בקלות נתן גט לאשתו, ולא דרש בשביל הגט ממון רב, אבי הכלה היה יהודי עשיר מאד,
ןלכן הוא נסע לפרנקפורט וסיפר לרב אביש ,שבנו משוגע, ולכן הגט לא כשר, והאשה היא אשת איש
רבי ישראל ליפשיץ שהיה בקי גדול , הצהיר כי הוא בדק הייטב הייטב את החתן- לאור סיפורו המוזר -והוא הודיע כי הבחור היה בריא בנפשו, ללא כל ספק..
כאמור כל גדולי הדור של התקופה כולל הפני יהושוע  תמכו ברב ליפשיץ. כל זה יצאה בספר- אור הישר,- גם חכמי ברודי כתבו מכתב ברוח זה לפרנפורט, אבל בית הדין בפרנפורט שרף את המכתב של עשרת חכמי ברודי,
יש עו מה לספר אבל כבר מאוחר

יש להבדיל בין הנוסח בעיתון, שראוי למחקר בפני עצמו, לבין הסיפור המקורי, משמעויותיו והיבטיו.

הרוצה לעיין, יוכל למצוא חומר במאמר שכתב סטנלי שניידר, בספר "החיים כמדרש", אוסף מאמרים בפסיכולוגיה ויהדות בהוצאת "ידיעות אחרונות" ספרי חמד 2004. עמ' 103 ואילך.

המאמר נקרא "כשירות רגשית" והוא מבטיח לספק "ניתוח הלכתי ופסיכולוגי של הגט מקליווא".

הדברים הבאים מלוקטים משם.

הקדמה
----------

קליווא. דוכסות במערב גרמניה של היום. קהילה קטנה שזכתה ל"לנד רבינר" משלה, כלומר רב מוכר בידי הממשלה הגויית.

הסיפור החל בשנת 1766. למרות שחלפו מאז 250 שנה, כותב שניידר, הוא מסתמך על שלושה מקורות ראשוניים ומקור שניוני אחד. ראו רשימת הספרים שם הערה 1.

הסיפור
--------


מנהיים, ערב יום ששי, 10 אוגוסט 1766. חמישה ימים לפני החתונה. הכלה, הוריה וקרוביה מגיעים לעיר . אך לאחר יום מבחינים כי החתן "עצוב ומדוכא" (מונחים מודרניים. איני יודע איך במקור). הורי הכלה שואלים והחתן מספר כי יש לו דאגות בשל בית שהובטח לו בידי אביו אבל הוא תפוס בידי גיס רופא. שיחה עם אבי החתן מניבה הבטחה שהכל יהיה בסדר.

החתונה, ליל יום שלישי. יצחק בן אליעזר נייברג ממנהיים שבפרוסיה נושא את לאה בת יעקב מבונא (בון).

בליל שבת (כך הבנתי. שניידר קורא לזה "ליל יום ששי") סעודת שבע ברכות. החתן נראה שמח. למחרת, בשבת בבוקר, באים לקרוא לו לתפילה. הפתעה. החתן ברח.

נראה שבריחה כזו צריכה להיות כרוכה בחילולי שבת, לפחות מדרבנן. (הערת כותב שורות אלו).

החתן נמצא ביום ראשון בבית גוי ליד העיירה פרנהיים. אכן מתברר כי יצחק גם גנב כסף מהנדוניה בסך 94 כתרים (מעט, הרבה?) אחד הרבנים כותב: "לברוח כגנב מן הבית, ובעצם יום השבת, עם כסף ביד, ואל מחוץ לתחום". אמנם זה רק מעיד שעשה מעשים רעים, לא שהוא משוגע.

יצחק שותק בעקשנות ומסרב לספר למה ברח. אולם הוא משמיע הצהרה כי "חש בהלה פתאומית" ואף פחד "שיש מוות באויר". כל אלו מינוחים מודרניים ואיני יודע מה כתוב במקור.

הזוג נלקח לבון. משנה מקום משנה מזל. כפשוטו, מבחינה פסיכולוגית.

אבל לאחר כמה ימים טובים בבון, לאחר השבת, מגלה יצחק לרב אהרן שמעון, מחבר "אור הישר" (אחד משלושת המקורות) ואף קרוב משפחתה של אשת יצחק. הוא אינו רוצה להישאר נשוי לכלה. הוא רוצה לעזוב את העיר ולצאת לאנגליה. חייו בסכנה! אבל אין הוא רוצה שתישאר עגונה. הרב, לאחר התייעצות עם אבי הכלה, מנסה לארגן גט מהיר. אין בית דין בבון, ולכן הם יוצאים לקליווא שבדרך לאנגליה. הנה הגענו לקליווא.

אב בית הדין של קליווא הוא הרב ישראל ליפשץ, מחבר "אור ישראל", שאף הוא אחד משלושת המקורות שלנו.

היה הסכם כספי. אולי זה חשוב. החתן היה אמור להחזיר את הנדוניה ולשלם כתובה, הוצאות נסיעה לקליווא של כל הנוסעים והוצאות סידור הגט. האשה אמורה להחזיר את כל המתנות והסבלונות שקיבלה ממנו ומהוריו, אבל היא רשאית לשמור את הטבעת של הקידושין.

בכ"ב אלול שהוא 28 באוגוסט ניתן הגט והרב ליפשיץ חתם על אישור גירושין.

יצחק יצא ללונדון, עסק במסחר, והתגורר אצל בנו של היעבץ.

עד כאן הכל היה בסדר. אבל הוריו של יצחק שמעו וזעמו. ירוחם שלנו טען שרצו לקבל כסף. שניידר מציע שהיתה זו "הכחשה" או "שחשו נבגדים" מה גם שהורי הכלה לא שיתפו אותם. אולי "היתה פה התקה של הכעס והאכזבה לכיוון העיסוק בנושא הכשירות הנפשית כאשר בעצם היה בליבם כעס על בנם? דברי שניידר.

אביו של החתן, שיזם כזכור את הגט, מגייס את ר' טעבל העס ממנהיים. הרב ממנהיים ובית דינו מבקשים לבטל את הגט בטענה שהחתן לא היה כשיר בלשוננו היום.

במשך שנה התנהל ויכוח ששניידר טוען שחלק ממניעיו היו "נרקיסיסטיים". בשלב כלשהו, חזר יצחק ונשא את כלתו מחדש, או "נשא" לפי שיטת אלו שלא היתה גרושה, ואכן מתחת לחופה אמר "הרי את מקודשת לי עוד". עד כאן סיכומו של שניידר.

התהליך הרבני של קבלת ההחלטות
--------------------------------------------

הכותרת היא של שניידר.

השאלה שהעסיקה את אירופה הרבנית היתה: האם יצחק היה שפוי.

כאן עובר שניידר לאיפיון האישיות הנרקיסיסטית בפסיכולוגיה המודרנית על פי קרנברג, כדי לטעון בהמשך שחלק מהמעורבים לקו באישיות כזו. כלומר, הרבנים.

הנרקיסיסט שאוחז בעמדת מנהיגות ינהג בראוותנות, מתקשה לקבל ביקורת, חסר יכולת הקשבה למה שאינו עולה בקנה אחד עם תפיסותיו, רוצה שישמעו לו בדקדקנות (עירוב של פראנויה) ומחלק את העולם לידידים ושונאים.

איך זה קשור?

לא ידוע לנו, לפי שניידר, מה היו העובדות שהביא האב בפני הרב טעבל העס. שאלה מעניינת היא אם האב יכול היה לספק ראיות כאלו שיאפשר לרב טעבל להגיע למסקנה שיצחק לא היה כשיר למרות שלא ראה אותו ובוודאי לא בזמן הגט.

הרב טעבל הפנה מכתב לרב אברהם אבוש מפרנקפורט (כנראה בעל סמכות יותר מאחרים). המכתב נחתם בידי תשעה רבנים נוספים, וזה אומר משהו לגבי השיכנוע של הכותב. שניידר טוען כי המכתב כלל ביטויים חריפים מהמקובל, במיוחד "על חשבון הרב ליפשיץ".

הרב אבוש קיבל את טענתו של הרב טעבל ופסל את הגט והצריך גירושין חוזרין.

שניידר מניח שהרב העס היה אישיות נרקיסיסטית וגייס לצרכיו את הרב אבוש, כשהוא מסתמך על תחושת אחווה בין רבני גרמניה להבדיל מהרב ליפשיץ שהיה זר (איני עוקב אחרי הגיאוגרפיה והסוציולוגיה אלא מסכם מדברי שניידר).

הרב אבוש ניסה לעמוד בקשר מכתבים ישיר עם הרב ליפשיץ. הרב ליפשיץ מעיד בפניו כי שוחח עם החתן והלה "דיבר ולא ראיתי בו שמץ מנהו משטות, רק כל דבריו בהשכל כמו שאר בעלי השכל ומדע". דומה שמבחינת ההלכה די באבחנה זו כדי להכשיר את הגט. לו יהיה שהחתן היה לא שפוי בזמנים עברו, הרי המסקנה היא רק שהוא "עתים חלים עתים שוטה" שיכול לגרש בעת שהוא "חלים" (=בריא) - הערת כותב שורות אלו.

הרב העס ניסה לגייס תומך נוסף, הרב קצנלבוגן מפפאלץ, אך הלה לפי העובדות שהובאו בפניו אישר את הגט, וכן עשה אחיו, שהיה רב בהאגנוי.

אנו רואים כי סיפור הגט מתחיל להעסיק רבנים רבים וליצור מחלוקת הלכתית (יהיו סיבותיה הנעלמות מה שהיו).

הרב ליפשיץ חיזק את דברי עצמו בעדויות שחוזקו בעצמן על ידי שבועה של עשרה מבני העיר. אבל הרב אהרן שמעון נסע להעיד בפני הבית דין של פרנקפורט, וכאן, לאחר שלושה שבועות, הכריז בית הדין כי האשה "ספק מגורשת". כלומר היא עגונה עד לקבל גט כשר. בית הדין גם כתב כי היא במעמד זה "כל זמן שלא יצא מתחת ידה כתב היתר מאיתנו".

איני יודע מה היה מעמדו של בית דין זה של פרנקפורט שנראה שהכל קיבלו את מרותו, אך כך ראה את עצמו. הערת כותב שורות אלו.

שניידר טוען כי הרב ליפשיץ הגיע למסקנה שהמחלוקת אינה מתבססת על עובדות. הוא גייס את בנו של היעבץ, שהיה כזכור רב בלונדון וארח את החתן. הרב של לונדון כתב דיווח שמסקנתו היתה כי יצחק שפוי. הערת כותב שורות אלו: זה לא עוזר לחלוטין, כי אפשר שהיה לא שפוי ועכשו נשתפה. אבל אם הטענה היתה כי יצחק במצב בלתי שפוי ואין להניח שיתרפא ולכן אין לסמוך על דברי הרב ליפשיץ, הרי עדותו של הרב מלונדון מסייעת לשבור את ההנחה הזו.

שניידר אינו אוהב, בלשון המעטה, את יחס בית הדין של פרנקפורט. הוא אינו מגלה את טעמו, ואיני יודע אם לא מצא או שהתעלם. הוא מאשים אותו שכתב תשובה "תקיפה ויהירה" בה עמד על כך שהיא ספק מגורשת, כה יהיה וכה יקום... ואין אנו צריכים להגיד טעם הדברים אשר עלו בהסכמתנו לשום אחד מחכמי הדור.

(הדגשת כותב שורות אלו).

[הערת הכותב שורות אלו: האם זה מזכיר התנסחויות והתנצחויות גם בזמן הזה בפורום הזה? מדוע הם מסרבים להסביר טעמם? הרי רק אפשר להרויח מזה, ולו גם ינסה הצד השני לערער...]

הרב ליפשיץ גייס כעת הסכמות מן הנודע ביהודה, השאגה אריה ועוד. אבל הרב העס והרב אבוש לא נסוגו. רק עם מותו של הרב אבוש, לאחר שלוש שנים, שקט הויכוח, ובינתים ממילא חזר יצחק ונשא את כלתו.

"מתוך כבוד לרב אבוש, החליטה קהילת פרנקפורט ע"נ מיין כי הרב הבא של הקהילה יהיה חייב לקבל את פסיקתו בלי שום קשר למעמדו כנגד תוקפו של הגט מקליווא.

[הערה נוספת של כותב שורות אלו: מה אמור לעשות רב שרוצה להיות רב בפרנקפורט, אבל סבור שהרב אבוש טעה? האם מותר לו לפי מצפונו, יראת השמים שלו ויושרו האינטלקטואלי, שלא לומר לצאת נגד הרב ליפשיץ המותקף, לעשות שקר בנפשו, אם הוא סבור לא כהרב אבוש? המנגנון הפסיכולוגי הזה מעניין מאד, אבל שניידר לא דן בו כי לא זה היה הנושא שלו].


ניתוח פסיכולוגי
------------------

המשך המאמר עדיין מעניין אך אפשר להסתדר בלעדיו. שניידר מסכם את מקורות ההלכה על פי השולחן ערוך ומנסה לבדוק את הכשירות לפי ההלכה. הוא גם משווה בין בדיקות פסיכולוגיות מודרניות לשפיות לבדיקות ההלכתיות הקלאסיות ומצביע על אמינותן והדמיון ביניהן.

הפרק האחרון מוקדש לנסיון לבצע ניתוח פסיכולוגי ליצחק על סמך המידע המועט הקיים.

מה שעושה שניידר הוא לבדוק סיבות לאי שפיות ולשלול אותן. אין ראיות לבעיה אורגנית (ואולי זה מה שמסרו ההורים לבית הדין של פרנקפורט? אם כי אז קשה קושית הרב ליפשיץ, עד שאתה רואה לפסול את הגט, פסול גם את הקידושין! אבל אין זה דומה, שמחמירים בגט יותר...).

יש לשלול גם מצב פסיכוטי. שניידר מעיר כי רצונו של יצחק לברוח דווקא עלול להעיד על "דלוזיות".

אם לבעיות הקודמות אין שום ראיה ידועה (וזה לא שולל אותן... בניגוד למה שכתב שניידר, וכבר ציינתי שיתכן שעל זה בנו ההורים את טענתם, גם אם לא היה זה "לשם שמים" כפי שטען ירוחם שלנו). אבל יש בהחלט מקום לחשוד בפראנויה. הסימנים של הDSM קיימים. (ספר הפסיכיאטריה הקלאסי מאמריקה). יש ליצחק גם "יסודות דיכאוניים". וכן חרדה.

לאחר ניתוח נוסף מסכם שניידר:

למסקנה נראה שלפנינו כמה אפשרויות דיאגנוסטיות. הטווח נע בין מרכיבים דיכאוניים ופרנואידיים להפרעת חרדה" עמ' 121. שניידר משער כי החתונה היוותה גורם מצוקה שהחמיר את המצב. אולם כל הניתוחים האפשריים האלו אינם מצדיקים את פסילת הגט בידי בית הדין של פרנקפורט.

עד כאן סיכום מאמרו המעניין של שניידר.

אני מוסיף: כפי שניכר מן האפשרות ששניידר אמנם לא הביא בחשבון משום מה, יתכן שהיה רקע של בעיות לחתן שהוריו הביאו בפני בית הדין. איני אומר שכך היה. גם אם נניח שאלו היו העובדות, עדיין זה מוזר שהזוג התחתן תוך העלמת מידע זה מהצד השני. (אם כי גם היום יש כאלו שמנסים לסדר חתונות תוך העלמת מידע נפשי... כידוע מן הסיפורים).

ובכל זאת, דומה שאי אפשר להימלט מהמסקנה שהגט היה כשר, והנותן היה שפוי אותה שעה, מה שמספיק לפי ההלכה. ותמוה מפני מה הרב אבוש, שהיה אדם גדול וידוע, נעתר לדרישה לפסול את הגט ואף סרב לפרט את טעמו.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < language="">

[סיפור מרתק. תודה למביא ולמרחיבים.