חסד לאלפים

כל יום שחולף מביא עמו ניסיונות חדשים. לא אחת אנו נאלצים לקבל החלטות המעמידות את עמדותינו המוצקות בנושאים רוחניים במבחן המציאות.

לעיתים ברור לנו, שעבור כל הון שבעולם לא נעבור על אף אחת מתרי"ג מצוותו לא ממון ולא כל פיתוי אחר יוציא אותנו מעמדתנו המוצקה בקיום מצוות. אך, לצערנו, המציאות מכתיבה מהלכים שלעיתים נדמה לנו כי אנו מאבדים שליטה על אחת מאבני היסוד של קיומנו. והנה לעיתים מקבלים החלטות הנוגדות את השקפתנו ואת אורחות חיינו ולא אחת לאחר מעשה אנו מבכים את החלטתנו ומנסים להבין איך נפלנו בפח שהיצר הטמין לנו.

החיים בנויים ממערכת חוקים שגם אם היא אינה נוחה לנו אנו נאלצים להתמודד עימה ביום-יום. כאשר אנו עוברים על החוק אנו נענשים ע"י השלטונות. להבדיל, כך גם בחיי הרוח. יש מערכת חוקים ברורה שהתורה ציוותה לנו ועלינו להבין כי אם לא נשמור את הכללים ולא נלך לפי מהלכי התורה נצטרך לשלם בבוא העת.

התורה ציוותה אותנו: "לֹא-יקרחה (יִקְרְחוּ) קָרְחָה בְּרֹאשָׁם, וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ" (כא, ה) - ציווי מפורש שהעובר עליו נענש על חמישה לאוין. ומעבר לכך ישנם ימים בשנה שחל איסור מוחלט להסתפר, כפי שמובא בשו"ע (סי' תקנא ה"ג) וכגון שבוע שחל בו תשעה באב - אסורים לספר.

‏אך מה יעשה יהודי שניגש לראיון על עיסקת חלומותיו?

מעשה נפלא על כך מובא בספר "מאורות הדף היומי":

באחד העיתונים בארה"ב במדור "דרושים" הופיעה מודעה: "דרוש סייד מקצועי ומנוסה לאירגון ולפיקוח על צוות פועלים. קורות חיים והמלצות - חובה."

‏יהודי בשם גרשון קרא את המודעה בעיון. אומנם היה סייד מקצועי והוא חלם לקחת את העבודה ובגדול. הצעתו של המיליונר ממנהטן שביקש לשפץ בנין דירות מפואר היוותה עבורו את חלום חייו.

‏גרשון החל לחייג לכל מכריו על מנת לקבל המלצות וכל אלו שאכן השתמשו בשירותיו שמחו לשלוח אליו את המלצותיהם.

‏בחשש גדול מילא את טופסי המועמדות למכרז הגדול, אך פרט אחד היה נראה בעיניו שולי ומיותר. "מדוע עלי לציין שאני יהודי אורתודוכסי? מה זה יכול להוסיף לי אצל המיליונר הגוי הזה?" - שאל רטורית ושיגר את המכתב בדואר אקספרס.

‏"למדנו פעם בגמרא, שכל אדם צריך לחשוש 'שמא יקדימנו אחר'." - הסביר לרעייתו, שהייתה נרגשת ומלאת תקוות.

‏כנראה, שההמלצות והתשבחות עשו את שלהן וגרשון הוזמן אחר כבוד לפגישה עם המיליונר בכבודו ובעצמו. כך מצא גרשון את עצמו עומד בצהרי היום בלשכתו המפוארת של המיליונר ממנהטן.

‏דא עקא, שהפגישה נקבעה יומיים לפני תשעה באב וגרשון חשש שדווקא בשל כך הוא עומד להחמיץ את הזדמנות חייו. "בימי בין המצרים" - שח לחברו – "אנו נוהגים שלא להתגלח. תאר לך את המנכ"ל המצפה להיפגש עם מי שעתיד להיות קבלן השיפוצים שלו, זה שיהיה אחראי על פועלים רבים ועל נכסיו הרבים שבתוך הדירות. והנה, לפתע יכנס אל משרדו טיפוס מבולגן עם זיפים על פניו... לא, איני מסוגל לחשוב על כך שבשל עובדה זו אחמיץ הזדמנות נדירה ומיוחדת."

את דבריו סיכם ר' גרשון במשפט שנון ששמע פעם מיהודי פיקח: "אין לך הזדמנות שניה לעשות רושם ראשוני!"

התלבטות נוספת עמדה בפניו של ר' גרשון, שמא אין הוא רשאי לקיים את הפגישה כלל ועיקר, שהרי אסור לסכם עסקאות ב"תשעת הימים".

לאחר התלבטויות והתחבטויות סיכמו השניים כי יפנו אל פוסק הדור, הגאון ר' משה פיינשטיין זצ"ל, וישטחו בפניו את בעייתם, "ונראה כיצד יפול דבר" – סיכם החבר.

השניים פנו אל הגאון ושטחו בפניו את הבעיה, כאשר ר' גרשון מתאר בפני הגאון את מצבו הכלכלי הקשה.

"בשבת אנחנו אוכלים כנפיים של עוף..." – לחש גרשון כשגרונו נשנק.

תשובת הגאון לא איחרה לבוא. "מאחר שמדובר במצב של פיקוח נפש לך ולמשפחתך, אני מתיר לך לסכם את העיסקה בתשעת הימים. עם זאת, לשאלתך השניה, כיהודים מאמינים בני מאמינים, סמוכים ובטוחים אנו שכל נזק לא יארע לנו מקיום מצוות התורה. אדרבא", - אמר הגאון – "ההקפדה והעקביות בשמירת המצוות וההלכות, הן-הן השומרות עלינו ומחזקות אותנו על כל צעד ושעל".

דברים כדורבנות.

אולם, בבוקר יום הפגישה, כשגרשון הריץ במוחו שוב ושוב את התסריט שבנה לעצמו, כיצד יראה כל שלב בפגישה, פעם לבו בחוזקה כל אימת שאצבעותיו נתקלו בזיפים שעיטרו את פניו.

לאחר הססנות קלה, יצא עם פנים אדומות מבושה אך מגולחות.

לילדיו ההמומים הסביר: "יש דברים שאין להם הסבר...".

בטוח בעצמו ובהמלצותיו, ניגש למפגש היכרות עם המנכ"ל.

"סלח לי מר גרשון. אתה יודע, אני מחפש אדם מהימן ובעל מקצוע שיכול למלא תפקיד מורכב ומסובך הדורש מיומנות רבה. האם אתה מסוגל לכך?"

גרשון שהכין עצמו לכל סוגי השאלות שהעלה על דעתו, שלף מיד תשובה מהוקצעת ומרשימה, אך בעוד המילים מתגלגלות מפיו בשטף, הבחין גרשון שעיניו של המיליונר בולשות את לחייו.

"עדיין לא ענית לי. מנין לי הבטחון שאני יכול לסמוך עליך ולהפקיד בידיך דירות פאר על כל הרהיטים היקרים שבהן?" – הטיח בו האיש שישב מולו. – "קיבלתי עליך המלצות רבות, ואחת מהן ציינה שאתה יהודי אורתודוכסי הנאמן למצוות דתו. אני" – הצביע הגוי על עצמו – "איני מבין הרבה בדת היהודית, אבל יש לי חברים מבורו פארק, יהודים אורתודוכסים כמוך, שבכל חודש אוגוסט אינם מגלחים את זקנם מטעמי דת. אתה מתיימר להיות אדם מהימן ואחראי בזמן שאינך מקפיד על מצוות דתך?!"

השניים נפרדו. גרשון המשיך לצבוע גזוזטראות מטות ליפול; אך מאותו יום ואילך, מספר גרשון לכל מכריו ומיודעיו את דבר המעשה, תוך שהוא אומר: "עלינו לדעת, כי השמירה וההקפדה על אורחות התורה והמצוות לא יביאו לנו כל נזק או הפסד. אני למדתי זאת על בשרי!" - היה מסיים כשחיוך של אושר יהודי נסוך על פניו.

עלינו להאמין שכך הם פני הדברים. אדם המקיים תורה ומצוות ומנסה להקפיד על קלה כבחמורה לא יוכל להינזק כתוצאה מקיום מצוותיו.

‏היצר הוא המוליך והמביא של הקשיים של הניסיונות שמא יארע כך וכך וכו', רק עם רצון ואמונה חזקים נוכל לעמוד בניסיונות.

‏לא אחת היצר מציע לנו הצעה מפתה: בוא נעשה "החלפות". קח מצווה, תן מצווה. לדוגמא, ביום גשום הוא יציע לך לקיים את המצווה של "ונשמרתם לנפשותיכם" תמורת תפילה בבית במקום בבית-הכנסת.

‏חבל שאין אנו יודעים שהוא סוחר ממולח והוא יודע לעשות מלאכתו נאמנה...

(מתוך "אור דניאל").

_________________

 The smallest good deed is bigger than the greatest intention  

אדם שומע הרצאה מרשימה וחודרת לבבות על הנזק העצום של רכילות ולשון הרע, ועל הצורך בהתעוררות ובשינוי הדרך, ומהי תגובתו? 'כן', הוא אומר, 'הם באמת צריכים לשנות את דרכם'...

אדם קורא מאמר על הפגע של שנאת אחים הגורם רעות כה רבות לעם ישראל ומשחית כל חלקה טובה בחינוך ובחברה, והוא מתרשם ומתרגש מאוד עד שהוא פורץ בקריאה: 'האם אין הם מבינים את הדברים הברורים האלה? האם הדברים אינם משפיעים עליהם? עד מתי הם ימשיכו במעשיהם הרעים?!'

יושב לו אדם ומעיין בספר מוסר על איסור גזל ועל ענפיו המרובים ואין הוא זקוק להמחשות ולהדגמות, הוא יודע בעצמו מיד שאדם מסוים הוא זה העובר על האיסור בצורה זו, ואדם נוסף בצורה אחרת, וכל סעיף של האיסור יש לו מיד דוגמה חיה ומוחשית על מישהו שהוא מכיר אישית העובר בדיוק עבירה זו. והוא מהרהר לו: 'כמה חבל שהם לא נמצאים פה איתי לראות עד כמה חמור מה שהם עושים, ועד כמה עליהם להזדרז ולתקן את מעשיהם...'

ולנו, מתחשק לצעוק בתוך אוזניו: 'ואתה, מה איתך? עצמך? איך אתה יודע מיד שהכוונה היא "להם", "לאחרים"? האם לא חשבת אף לרגע שאולי הכוונה היא אליך? כן, כן, אליך ממש!

לו ידענו מי הם "הם", "האחרים" האלמוניים האלה, הרי שאז היינו צריכים לשלם להם משכורת על שרותם הטוב לנו כשריון מגן, בולמי ביקורת וסופגי תוכחה. "הם" לוקים במקומנו, ואליהם אנו מפנים את חיצי התוכחה שכוונו מעיקרם אלינו.

אני נזכר במשה, מוישל'ה החביב והשובב, מכיתה ג' או ד'. כאשר המורה היה צועק עליו: "תפסיק לדפוק מתחת לשולחן!" היה משה מפנה את ראשו מיד אחורה ונועץ עיניו במסכן החף מפשע שישב מאחוריו...לפעמים גם היה מוסיף "באמת, תפסיק כבר!"...

התחבולה הערמומית של משה הקטן משרתת הרבה אנשים מבוגרים ממנו בהרבה, המתחמקים בעזרתה מתוכחה המופנית אליהם והם מסיטים אותה אל אחרים.

בימי קדם, כאשר המלחמות התנהלו בקשת וחיצים, השתמשו הלוחמים גם במגינים. אלה היו עשויים עור מתוח על גבי מסגרת קלה, כדי שלא יכבידו על קלות תנועתו של הלוחם. לא כל אחד הוא גוליית הנושא שריון נחושת במשקל 5000 שקלים. עם זאת לא נתן המגן הגנה מושלמת כאשר החץ פגע במגן וחדר דרכו. ההשלמה למגן היתה משיחתו בשומן עד שנעשה חלקלק. השומן הסיט את החוד של החץ לצדדים וכך הגן על מחזיק המגן מפני חיצי האויב.

האדם השומע דברי תוכחה, מפעיל מנגנון הטיה הפועל כמו השומן המשוח על גבי המגן, מטה את חיצי התוכחה לצדדים ואף מספק להם כתובת תחליפית: "הם", "האחרים", "אליהם". כך משתחרר האדם מן המחץ של התוכחה, נחלץ מן הצורך לבחון את דרכו ואולי אף להשתנות, ויכול להמשיך את חייו כמקודם, ואף ליהנות מהרחבת השכלתו בידע המוסרי שלמד.

הנחת היסוד הבסיסית ביותר של כל אדם רגיל ונורמאלי היא שהוא בסדר. לא תמצא אדם נורמאלי שפוי בדעתו שיודה ויאמר לך שהוא לא בסדר. אין בנמצא אדם כזה. הנחה זו אינה מופרכת, באשר האדם ביסודו נברא ישר, ובתוככי פנים לבבו הוא באמת שואף לעבוד את ה' כאשר עם לבבו וללכת בדרכי ישרים, ורק יצר הרע היושב על מפתחי הלב הוא זה שאינו מניח לו לעשות כן.

כאשר מעמתים את האדם והתנהגותו עם כללי מוסר ונראה שאין חפיפה ביניהם, הוא שרוי בסכנה גדולה. ערעור הנחת היסוד שלו על ישרותו עלול להביא אותו עד לשיגעון, או התאבדות, חלילה. פתוחות לפניו דרכים אחדות להיחלץ מן העימות ולישב את העניין:

·                    דרך מספר 1 - להכריז

דרך אחת, מקובלת ומוכרת יפה מכתבי הקודש ומחיי המציאות היא ההכרזה: לא חטאתי! אמנם עשיתי מה שעשיתי, אך אין בכך פגם מוסרי, משום סיבות, הצטדקויות ואמתלאות, אשר כישרונו של האדם מספק בכמויות רבות המכסות לחלוטין את הצרכים. המערכת לייצור ההצטדקויות מתורגלת יפה מגיל צעיר ביותר, ופועלת ללא פגם עד זקנה ושיבה, כל עוד מוחו של האדם פועל כתיקונו.

·                    דרך מספר 2 - להודות

דרך נוספת, המהווה מוצא אחר ממצב של עימות בין התנהגות האדם לבין כללי המוסר, היא להודות: חטאתי!

זהו מוצא נדיר למדי, וזאת בגלל מחירו הכבד - האדם המודה בכך חייב להשתנות, וזוהי משימה לגמרי לא פשוטה. אין לך דבר הקשה על האדם יותר מאשר לוותר על משהו שהיה חלק מעצמיותו. אפילו הרגל כמו כסיסת ציפורניים או ליקוק אצבע בסעודה. הרגיל בכך קשה לו להיגמל מהרגלו כקריעת ים סוף, על אחת כמה וכמה קשה יותר להיגמל מדרך התנהגות האחוזה בפנימיותו של אדם ולאמץ במקומה דרך התנהגות הפוכה. לא במקרה כה מעטים הם אלה שבחרו בדרך תשובה עד שהתנ"ך מציין אותם בהבלטה כיחידי סגולה.

·                    דרך מספר 3 – להתעלם

מוצא אחר, אלגנטי וקל ליישום הוא לראות את הביקורת כמתייחסת לאחרים. בצורה זו מונעים מלכתחילה את המצב של עימות בכלל. לא עימות יש כאן אלא ניתוח ליקוייו של האחר. זה מעניק הרגשה טובה, מרחיב את ההשכלה באופיים של בני אדם, והופך אותו למשקיף מן הצד שאין אישיותו שלו נתונה לכל ביקורת שהיא.

המעניין הוא, שמוצא זה, האחרון, אינו מופיע כתוצאה משיקולים מסובכים ומורכבים, אלא הוא צץ בצורה טבעית לחלוטין, והוא נראה כל כך טבעי עד שדרוש מאמץ לחשוב כי יתכן שזהו מוצא של שקר.

אדם קורא ספר מוסר, והוא רואה את עצמו כמשקיף מן הצד, בדיוק כמי שנזדמן לו במקרה לשמוע כיצד איזה אב מוכיח את בנו. ברור לו שהוא עצמו אינו צד בעניין, ואין הוא חייב כלל לבדוק את עצמו לאור הנאמר.

הנה חשפנו את אחד הליקויים הנפוצים של בני אדם: הפניית הביקורת והתוכחה המגיעה אליהם לכתובות אחרות.

תוך כדי קריאה נזכרנו בכמה אנשים שהבחנו בהם ליקוי זה. הנהנו בראשנו: נכון, אכן כן! הרבה אנשים חולים במחלה הזאת! אולם עלינו להיות גלויים, לפחות כלפי עצמנו, האם חשבנו, ולו לרגע, לבדוק אם אנו עצמנו איננו לקויים בנגע בלתי מוסרי זה?

אם התשובה שלנו לשאלה זו היא שלילית, ובסך הכל ראינו את עצמנו כיושבים על כיסאו של המשקיף מן הצד הרואה כיצד מנתחים ומבליטים אחד מליקוייהם של "האחרים", אם אמנם כך הוא הדבר, הרי מתברר שאנו בעצמנו הכתובת האמיתית לכל הדיון הזה! אנחנו ולא "האחרים"!

אכן, יכול אדם ללמוד את כל ספרי המוסר בעיון רב, ולנתח בעמקות את חסרונותיהם של האחרים ואת דרכי תיקונם, ואילו הוא עצמו עומד מחוץ למסגרת עיונו, וכאשר הוא מסיים את חוק לימודו הרי הוא אותו אדם שהתחיל בו. אם מבין האדם שכל מה שלמד הוא לימודי גרידא ולא יראה את עצמו כמושא לימודו, והדבר לא נוגע בו כלל, הרי בדרך זו תישמט מהידיים המטרה העיקרית של לימודו, או התוכחה המופנית אליו (שאמורה לבנות את אישיותו, להפיק לקחים וכו').

אכן, דרוש מאמץ מיוחד מצד האדם להיות מעורב בלימוד המוסר שלו, ולראות את עצמו כמונח על השולחן ומהווה מושא לניתוח ולדיון העיוני. נכון. זה לא קל, ובטח גם לא נעים להתיישב על ספסל הנאשמים, או להשתטח על שולחן הניתוחים, אולם רק כך יוכל האדם להשתנות ולהיות קרוב יותר לישר, לנכון ולטוב.

(מאת הרב יוחנן דויד סלומון שליט'א www.Breslev.co.il )

_________________

 The smallest good deed is bigger than the greatest intention  

כל מה שמעניין את החברים וקרובי המשפחה שלנו היא המנורה שבמקרר שלנו...

לפני כמה חודשים, החלטנו, משפחתי ואני, לנסות ולשמור את השבת. השינויים שחלו בחיינו, שנראו עד לפני כן כמרוץ חולדות לא מוגדר, היו מיידיים ונפלאים.

לא אשתי ולא אני 'מורעלי עבודה', אנחנו לא עובדים שעות נוספות מכיוון שהילדים שלנו נמצאים במקום הראשון אצלנו. אולם סדר היום שלנו בוושינגטון הבירה נמתח קצת מעל למקובל. את המרוץ המטורף הזה אנחנו מתחילים כבר ברגע שהילדים קמים, מארגנים אותם ליום לימודים ומפזרים אותם (בשני מקומות שונים) וטסים לעבודה, כדי להגיע בזמן. אחר כך, כשהיום מסתיים, המרוץ מתחיל שוב – מהעבודה, במהירות רבה, לילדים לפני שבתי הספר יסגרו, והביתה.

אנחנו מנסים לסחוט עוד קצת מעצמנו ולעשות מספר מטלות נוספות בשעות הערב, אבל בדרך כלל מסיימים אותן בסופי שבוע. פעמיים בשנה, אנחנו לוקחים שבוע חופש (בכל פעם) ומאפשרים לעצמנו לנשום קצת יותר רגוע...

אבל עכשיו, אנחנו לוקחים חופש למשך 25 שעות, בכל שבוע.

השיחות עם קרובי משפחה סייעו והאירו לנו את ההבדלים שבדבר. פעם אחת אחותי שאלה אותי: "אתה רוצה לומר לי, שאתה כבר לא עושה שום דבר ביום שבת?"

"לא" עניתי, "ובעצם, גם כשעברנו דירה ביום שישי, אז ביום שבת לא פרקנו אפילו ארגז אחד".

"איזה תירוץ נפלא!", היא גיחכה.

"זאת הנקודה", אמרתי לה, "זאת חופשה שכביכול נכפית עלינו".

לפני שעברנו לקהילה בה אנו מתגוררים כיום, אף פעם לא הלכנו ברגל לשום מקום (כמו כל תושבי הפרברים) מכיוון ששום חנות/מרכז לא היו קרובים. אבל עכשיו אנחנו מתענגים מההליכה לבית הכנסת ולבית החברים בשבת. מספר שבועות לאחר שעברנו דירה, הוזמנו לסעודה ראשונה בערב שבת בביתם של חברים. ההליכה הנינוחה והרגועה בחזרה הביתה הייתה חוויה רומנטית משפחתית, כפי שמצאנו לנכון להגדיר זאת. היינו אשתי ואני ושני ילדינו, בלילה קיצי ובהיר עם כוכבים נוצצים. הלכנו, דיברנו ושרנו, בלי להגביל את עצמנו ואפילו לא מיהרנו. זו הייתה חוויה פשוטה, אך מצד שני איכותית. לוקסוס אמיתי.

אך עדיין, בכל פעם שאנו מספרים לקרובי משפחה או חברים על הדרך החדשה בה אנו 'מאמצים' את השבת – מה הם באמת רוצים לדעת? על המנורה שבמקרר שלנו. אני מאוד מעריך את הדאגה שלהם, כמובן, ואפילו נזכר, שפעם אחת, מספר חודשים לפני 'המהפך', כאשר ששוחחתי עם חבר שסיפר לי על החבר ה"שומר" שלו, אז הוא תיאר אותו כ"לא עוד אחד מאותם משוגעים שמוציאים את המנורה מהמקרר..."

ואני?

אבל מה שבאמת אני זוכר, ואפילו בזיכרון חי ותוסס, זה את הימים ש'לפני', כשנסענו וחלפנו על פני משפחות אורתודוקסיות שצעדו לבית הכנסת בבגדי שבת. כל כך ריחמתי עליהם. איזו מקפידים ומחמירים, חשבתי, בטח החיים שלהם חסרי הומור ושמחה בגלל כל המגבלות שלהם!'

אך לא מזמן, כשהלכתי עם משפחתי לבית הכנסת ביום שבת בעוד אחר-צהריים אידיאלי של ילדים משחקים, לומדים או סתם מדברים, הבחנתי פתאום במכוניות החולפות על פנינו במהירות, העושות דרכן לאחד ממרכזי הקניות המקומיים. גיחכתי קצת כש'תפסתי' את עצמי מרגיש רחמים על אותם אנשים שדהרו עם מכוניותיהם במורד הרחוב...

אהה, כן, ומה עם המנורה במקרר שלי? מוחות חושבים שכמותכם, אני מבין שאתם רוצים לדעת. אגיע גם לזה, אבל קודם כל תנו לומר לכם משהו. לילדים שלנו יש את המנהג המקובל והידוע, כמו לכל הילדים – לקום מוקדם מאוד מאוד בבוקר, אפילו בסופי שבוע (לרוב לפני שבע בבוקר). פעם היינו מכינים מראש קלטת וידאו, מראים להם איך מפעילים אותה, וחוזרים למיטה לעוד שעה-שעתיים של שינה.

עכשיו, הם כבר לא רואים טלוויזיה בסופשבוע. שבת, לא שכחתם, נכון? והשבת, כך גילינו, עזרה להם להבין שלשחק אחד עם השני זה כיף גדול, דבר שנכנס ל'מועדפים' שלהם. לשמחתנו הרבה, דבר נוסף שגילינו, הילדים שלנו מבלים עכשיו פחות זמן מול המסך המהבהב הזה גם בשאר ימות השבוע.

אבל לא על האור שבוקע מהמסך המהבהב שאלתם אותי, אלא על זה שבמקרר, נכון?

טוב, אני חייב לצאת מזה נקי. כן, הוצאתי אותה. הוצאתי לכל הרוחות את מנורת ה-10 וואט הזאת! אני אפילו לא יודע איפה היא עכשיו! זה לא מעניין אותי ואני גם לא מתגעגע אליה! המקרר שלנו נמצא במטבח, ושם, במטבח, יש תמיד אור! אני יכול לראות את כל מה שיש לי במקרר גם בלי הדבר המעצבן הזה. בעצם, אני בכלל לא חושב עליה, ואם כן, זה רק בגלל שאנשים שואלים אותי.

אז אתם מבינים, גילינו שיום השבת, כפי שמסביר התלמוד, היא טעימה מעולם הבא, בעולם של כאן-ועכשיו. היא מתנה קדושה, עסק יפה הוא יום השבת – אבל פועל למעננו רק בעסקת חבילה. ומשפחתי ואני חשים שקיבלנו זכות אדירה לגלות ולשמור את השבת בשלמות.

ובבקשה, אל תשאלו על הנייר טואלט.

(מאת אריק סיימון הי"ו  Breslev.co.il)

_________________

    אין יום שאין בו טוב

בס"ד

כשישבתי לאכול ארוחת ערב עם משפחת ידידים שלי, ראיתי שהאשה מגישה את הארוחה לבעלה וחותכת עבורו את האוכל לחתיכות קטנות, רק אחר כך הוא התחיל לאכול. צפיתי במחזה בתדהמה, ותהיתי אם מה שראיתי היה אמיתי: האם חברתי באמת חתכה לבעלה את האוכל? היד שלו לא שבורה, ולה יש שבעה ילדים! מה קורה כאן?

אני לא בין אלה שמחטטות (טוב, זה לא ממש נכון. אני נורא סקרנית), ובטח לא בין אלה שפותחות קופות שרצים, וחשבתי שלא כדאי לי להגיד משהו בנושא. הסתכלתי איך היא מגישה את האוכל לילדיה ושתקתי, כשבתוכי מהומה.

בסופו של דבר הרגשתי שאני חייבת לשאול, וסיננתי חפוזות: "את חתכת לבעלך את האוכל עכשיו?"

חברתי צחקה והודתה לי על השאלה. היא הסבירה לי שחתכה את האוכל לבעלה, משום שכאשר שמה את הצלחת לפניו הוא החזיק את התינוקת. בעלה עושה אותו דבר עבורה, כמובן, כשהיא מחזיקה את התינוקת.

איכשהו, שכחתי לחלוטין מהתינוקת, שהועברה לאחיה הבכור רק רגע לפני ההסבר.

קל מאוד להיחפז ולהסיק מסקנות, ואני נוטה, באופן טבעי, לחשוב רעות על הזולת. זו הדרך הקלה ביותר. נדרשת רק שניה להוקיע את התנהגותם של אחרים כחסרת אחריות, בלתי מתחשבת, טיפשית ושגויה. אבל אפשר גם לשנות את דעתנו ולחשוב עליהם טובות. אולי היה להם יום קשה? אולי לא שמעתי טוב? אולי נקלעתי לסיומו של אירוע ואין לי מושג מה התרחש שם בדיוק שניה לפני כן?

זוהי הדוגמא המושלמת לציווי שמצווה עלינו התורה, לדון לכף זכות ולתת לאנשים ליהנות מהספק. מדהים כמה מהר שכחתי את התינוקת וראיתי רק את האוכל החתוך. לא זו בלבד שהתינוקת הייתה בזרועותיו כשהוא ישב לשולחן; גם אם לא הייתה שם, היה עלי להניח שיש סיבה טובה לכך שאשתו חותכת עבורו את האוכל.

לחילופין, מחשבותי התחילו לנדוד לכיוונים שונים ומשונים. לדון לכף זכות משמעו שחובתי לחשוב את הטוב ביותר על אנשים, בכל מצב. ואפילו אם אני לא מקבלת את התשובות ההגיוניות לשאלותיי בנוגע למעשיהם או לאישיותם של אותם אנשים, עדיין מוטלת עליי האחריות לחשוב עליהם טובות, ולדון אותם לכף זכות.

אחד ממורי דיבר פעם על עשרת הדיברות, וכמה מוזרה האחרונה שבהן, "לא תחמוד", משום שהיא לא מתיישבת עם שאר הדיברות. לחמוד אינה פעולה אלא מחשבה. איך יכולות עשרת הדיברות לצוות עלינו מה לחשוב? לא תגנוב - בסדר. לא תרצח - בסדר גמור. אלה מעשים אסורים שמשפיעים על הזולת. אבל אסור לי לחשוב שאני רוצה משהו ששייך לאדם אחר? איך אני יכולה לשלוט במחשבותי בצורה כזאת?

המורה ציין שאנחנו תמיד יודעים היכן ידינו נמצאות. אנו עוקבים אחרי פעולתן, מוודאים שהן אינן נמצאות בחוץ, גונבות או רוצחות. מדוע איננו זהירים באופן דומה במחשבותינו? מדוע אנו נותנים למחשבותינו לנדוד בצורה כזו? אני יודעת היכן נמצאות ידי, ותמיד שומרת עליהן. אך כיום אני תוהה תכופות: "איפה נמצא השכל שלי?"

בסיפור אדם וחווה, לאחר חטא אכילת פרי עץ הדעת, בא אלוקים לאדם ושואל: "אייכה?" אלוקים לא התכוון לכך במובן המילולי, משום שהוא רואה הכול ויודע הכול. הוא התכוון: "איפה הראש שלך? מה חשבת לעצמך?" כבני אדם, אנו נוטים לעתים קרובות "לאבד את הראש".

כשאני שואלת את עצמי, "איפה הראש שלי?" אני מסוגלת לעקוב אחר מחשבותי, ובכך יוצרת את עולמי. אני עוקבת אחר הדברים שמעסיקים אותי ותופסים מקום במוחי. כשאני מיישמת את הכלל של לדון לכף זכות את כולם, ולא להיחפז ולהסיק מסקנות, אני יכולה לחשוב את הטוב ביותר על הזולת, ולא להניח שהם כאלה או אחרים, לפי מה שעולה בדעתי.

כשאני יודעת היכן ראשי נמצא, אני יודעת היכן אני נמצאת. ואני בוחרת להיות במקום מלא אהבה, קבלה והבנה. אם חברתי רוצה לחתוך את האוכל לבעלה, יופי לה! אני מקווה שגם לי יהיה קשר מיוחד כל כך עם בעלי, ביום מן הימים.

(מאת איילת Aish.co.il)

_________________

    אין יום שאין בו טוב

לצניעות שני מימדים: חיצונית ופנימית, אולם צניעות פנימית עניינה שונה בתכלית. והיא עיקר ויסוד הצניעות, כי מה שאדם "משדר" ומקרין לסביבתו קובע ומשפיע יותר מעוביו או אורכו של האריג אותו הוא לובש...

כשאנו באים לחקור בסוגיית הצניעות טוב להקדים ולומר שהיא חובתם של שני המינים.

o                   מה אנו משדרים?

צניעות איננה בשום אופן כללים טכניים. לדאבוננו אנו נתקלים ברבים אשר מצייתים לכללי הצניעות הטכניים, אם בלבוש ואם בדיבור וכדומה, ואף על פי כן רחוקים מן הצניעות מרחק רב.

נמצאנו למדים שלצניעות שני מימדים: חיצוניות ופנימיות.

צניעות חיצונית אפשר להגדיר לפי כללי לבוש והתנהגות כאלו ואחרים, אולם צניעות פנימית עניינה שונה בתכלית. והיא היא עיקר ויסוד הצניעות, כי מה שאדם "משדר" ומקרין לסביבתו קובע ומשפיע יותר מעוביו או אורכו של האריג אותו הוא לובש.

בכדי להבין מהי באמת צניעות – פנימית ואמיתית, שומה עלינו להבין תחילה עקרון יסודי במבנה הנפש שלנו.

עקרון זה אומר שכל אדם, בלי יוצא מן הכלל, זקוק לאישור, להסכמה מבחוץ, על מעלותיו. חלק בר משמעות בבניין בטחוננו העצמי והכרת ערך עצמנו (ואני מתכוון כאן לחלק החיובי והנצרך ולא לגאווה המיותרת) תלוי באישורי הסביבה.

אדם שמבחינים בו, שמעריכים אותו, שמחמיאים לו, ניזון מ"חומרים" אלו ואישיותו גדולה ומתפתחת. בחינוך ילדים הרי זה יסוד ידוע, ובאמת אין הבדל בעניין זה בין ילדים למבוגרים, שגם הם זקוקים ל"מזון" רוחני זה.

בכדי לקבל מזון זה, דהיינו את אישור הסביבה על עצם קיומנו ועל מעלותינו, אנו נוטים, במודע ושלא במודע, מי פחות ומי יותר, למשוך תשומת לב.

למשוך תשומת לב פירושו לעשות מעשים שונים – חלקם עדינים וכמעט בלתי מורגשים וחלקם בולטים יותר – שבאמצעותם נשיג את האישור הנכסף לערכנו. עד כאן לא תיארנו דבר חורג מגדר הרגיל או שלילי, אלא שמכאן והלאה, אם אדם לא עובד על עצמו ואינו מודע לצורך שלו באישור, יכולים הדברים להתפתח לכיוונים בלתי רצויים שאחד מהם הוא חוסר הצניעות.

o                   מאחזי עיניים - שתי שגיאות אפשריות בדבר.

האחת – שהאדם מכנה בעצמו כ"בעלי ערך" חלקים שאליבא דאמת הינם חסרי ערך או טפלים, ובגללם הוא מבקש להתבלט ולהיקרא חשוב, ועל דרך זה אמר הכתוב: "כה אמר ה': אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגיבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעושרו. כי אם בזאת יתהלל...השכל וידוע אותי" (ירמיה ט).

אם האדם מבקש אישור על ערכו משום קניינו כוחו, עושרו או יופיו, אין זה אלא הבל, שהרי דברים אלו, ביחס לתכליתו האמיתית של האדם, טפלים ושוליים ואינם נוגעים לה כלל ועיקר.

וכן ביאר המהרש"א (סנהדרין קלז) את הפסוק במשלי (לא): "שקר החן והבל היופי": "פירושו, כי החן הוא שקר, מפני שהוא מראה לבד, ואין כל הדבר כך (כלומר שיופיו החיצוני של האדם איננו מעיד כלל ועיקר על יופיו או מעלתו הפנימית – הנפשית) רק שכך הוא נראה. וכן היופי אין עיקר הדבר כך, רק הוא מבחוץ"...

"ואין החיצוניות מעידה כלל ועיקר על הפנימיות, והאדם המתהדר אינו אלא מאחז-עיניים – עיני עצמו ועיני זולתו... וכשהאדם הוא כעור בפנימיותו, מה יועיל לו היופי החיצון" – כותב המלבי"ם בביאור הפסוק משלי (יא, כב).

o                   חן של שקר

והשגיאה השניה שתיתכן בדבר, היא שגם אם האדם מחשיב בעצמו חלקים אמיתיים ובעלי ערך, כלשון הכתוב "בזאת יתהלל המתהלל – השכל וידוע אותי". הוא עלול לבקש את האישור לערכו במקום הלא נכון. והמקום הלא נכון הוא – אישורם של בני אדם.

אם רק מה שבני אדם אומרים עלי נותן לי ערך, הרי שעיקר ענייני הוא למצוא חן בעיני בני אדם, ואם כך הולכים מעשיו של האדם לאט-לאט והופכים לסוג של הצגה שקריאתה אחת: "הכירו בי, שבחו אותי, אהבו אותי".

החי רק למען אישורי הזולת – אין אומלל ממנו. אנרגיה רבה ומיותרת צריך האדם להשקיע בשביל הצגות אלו (גם אם אינן מודעות) שתכליתן למצוא חן בעיני בשר ודם, עד שבסופו של דבר איננו יודע כבר מיהו באמת ומהו ערכו האמיתי ו"יש כמה מיני חן של שקר שעושים בעמידה ובאכילה ובדיבורו עם אנשים, וכן בשאר דברים", כותב רבי נחמן אודות אלו, החיים למען אישורי זולתם (ליקוטי מוהר"ן תורה ס).

אמרנו, יש אמת בצורך לקבל אישור מן הזולת, אבל אישור זה צריך להילקח בערבון מוגבל ביותר. כי עיקר האישור, עיקר המעלה והערך האנושי נמדד בעיניים של מעלה ולא בעיניים של מטה, וכלשון עקביא בן מהללאל (עדויות פ"ה, משנה ו): "מוטב לי להיקרא שוטה כל ימי ולא להעשות שעה אחת רשע לפני המקום".

לעניינינו – מוטב שלא לקבל אישור מאיש על מעלתי (ואפילו לקבל בוז) ובלבד שהקב"ה יאשר את ערכי, שבעיניו אהיה חשוב ובעל ערך. זהו פירוש הלשון המובאת בפסוקים רבים "אשרי" – שיש לו אישור בעיניים של מעלה.

o                   עולם פנימי - זוהי, בעצם, צניעות פנימית.

כאשר די לו לאדם באישור הקב"ה למעשיו ואין לו כל צורך להתבלט לפני בשר ודם ולקבל ממנו אישור על ערכו האמיתי או המדומה.

אלא שצניעות פנימית תיתכן רק אם יש לו לאדם עולם פנימי והוא עובד ומשנה את עולמו הפנימי תדיר. כי אם רק באופן חיצוני הוא חי ומקיים את צווי התורה, יקשה עליו להסתפק באישור פנימי/ אלוקי לערכו וכמעט בעל כורחו ייגרר החוצה, אל מבטם של בני אדם, אל אישוריהם ואל כבודם המדומה.

נדמה, שזהו הפתרון הפנימי והאיכותי יותר לבעיית הצניעות: חינוך לעבודה פנימית, להיכרות פנימית ואישית יותר עם מי שאמר והיה העולם. רק מי שמכיר את בורא עולם ומתוודע אליו לפי ערכו – יחפוץ לשאת חן בעיניו ולקבל את אישורו. רק מי שמכיר את בורא עולם באמת יוכל לחוות סיפוק ואושר שלמים, כאשר יחוש את אישורו שלו למעשיו, ולא יזדקק כלל לקבל ערך מן הזולת.

זהו הדבר הטוב והיפה כל כך בצניעות. הצנוע באמת אינו מסתיר את עצמו ואת מעלותיו מעיני בני אדם במאמצים קשים ובהסתרה העולה לו בקושי. הוא פשוט אינו זקוק לדעת הסביבה, בהיותו מקבל את האישור לערכו בתוך עולמו הפנימי. חיי חירות גמורה הוא חי, ודי לו בהכרה שהוא בעל ערך מעצם היותו קשור אל חי החיים. את הצניעות האמיתית והפנימית כינו חז"ל בתואר 'דבר יפה', באומרם: "אין לך יפה מן הצניעות" (תנחומא, כי תישא).

o                   רשות היחיד

ועוד במעלת הצניעות מצאנו בספר "באר מים חיים" (פ' תולדות, כ"ו), וכך הוא כותב: "ושורש העניין הוא בסוד מאמרם ז"ל: "אין לך יפה מן הצניעות", כי כל דבר ודבר, כל עוד הוא בסוד נעלם, אין רשות לחיצונים להאחז בו, כי דבר הסוד הוא בבחינת רשות היחיד, אשר אין רשות להקליפות להכניס מרשות הרבים שלהם שהם נקראים עלמא דפירודא (עולם הפירוד), לרשות היחיד, יחידו של עולם (הוא הקב"ה)".

הווה אומר כי הצניעות היא הגנה על האדם ועל כל חייו. שכן מה שמוצנע ועומד ברשות היחיד, נמצא תחת החסות של "יחידו של עולם", ומה שניגלה לרבים – ניתנת רשות חלילה ל"חיצונים" (ששמם מעיד עליהם כי מקומות שליטתם בחוץ דווקא) שהם כוחות הרע, לשלוט, לקטרג ולפגוע בו.

ולהגנה – הלא כולנו מייחלים ומצפים...

(מתוך: "התבהרות" מאת הרב ארז משה דורון, ובאתר "לב הדברים").

_________________

    אין יום שאין בו טוב

שמעתי את המשל הבא מפי הגה"צ כ"ק אדמו"ר ממעליץ שליט"א:

כפרי אחד נותר ללא פרנסה וללא קורת גג לאחר שנשרף ביתו ומשקו, ובחוסר כל עקר ועבר לעיר הגדולה. שם, מצא גביר בעל חסד שריחם עליו ועל בני משפחתו האומללים. הגביר, ללא שאלות וללא שום תמורה, העמיד לרשותם דירת מגורים בתוספת תקציב חודשי בסך חמשת אלפים שקלים לחודש.

עברו שלוש שנים. הגביר החליט לשפץ את ביתו, ופרסם מודעה בהתאם, שדרוש לו עובד הבקי בצביעה, ריצוף, נגרות, וכדומה. והנה למחרת, מתייצב הכפרי במשרדו של הגביר. "אני מוכן לבצע את כל העבודה", אמר הכפרי בבטחון. "יפה", ענה הגביר, "תתחיל לעבוד, ובעניין הכסף, נסתדר בהמשך".

עבר חודש. הגביר ישב במשרדו עם סוחר גדול ממדינות הים, ועמדו על סף חתימת עסקה חובקת עולם, השווה מיליונים. החוזים מונחים לפניהם, הכל סוכם, רק צריך להוסיף חתימות וללחוץ ידיים. פתאום, מישהו דופק בדלת ופורץ פנימה - זהו הכפרי. "אדוני, סיימתי את כל העבודה בדיוק כפי שביקשת!"

"טוב", עונה הגביר בסבלנות, למרות חוסר דרך הארץ של הכפרי, "מהי משכורתך?"

"ששת אלפים שקלים", עונה הכפרי. הגביר היסס קמעה, והורה לכפרי שישוב מאוחר יותר ואז ידונו בעניין ויסגרו חשבון.

הכפרי התרעם. "אדוני, לא ייתכן. עבדתי קשה חודש ימים – צבעתי, בניתי, שיפצתי, עשיתי את כל מה שביקשת ממני, ועוד עבדתי מן הבוקר עד הלילה. למה להריץ אותי הלוך ושוב! מגיע לי משכורתי עכשיו!"

חרה אפו של הסוחר, אשר הרהר בליבו: מה מבקש הפועל, מיליונים? הרי הוא עבד חודש שלם מבוקר ועד ערב, וששת אלפים שקל איננו מחיר מופרז בהתחשב בעבודה שביצע. אם הגביר אינו מהימן לשלם משכורת זעומה, איך אוכל לחתום אתו על עסקה חובקת עולם? "סליחה אדוני", אמר הסוחר לגביר, "אני חש ברע פתאום, עלי לשוב למלון. נדבר בהמשך". הסוחר קם ויצא מן החדר מבלי להמתין לתגובת הגביר.

בדרך למלונו, פגש הסוחר את מנהל הבנק. "נו, איך נסגרה העסקה עם הגביר?" הסביר הסוחר שלא חתם על ההסכם, בגלל חשש של ממש שהגביר מלין את שכרם של עובדים ואיננו מהימן בענייני אלפי שקלים, כך שלא ניתן לסמוך עליו בעסקי מיליונים, וסיפר למנהל הבנק את כל המקרה עם הפועל.

"לא ייתכן", הגיב מנהל הבנק, "הגביר הוא לא רק איש עסקים מעולה, הוא ירא שמים מופלג ובעל חסד אדיר. הנני מפציר בך, חזור אליו מיד, יש פה פשוט אי הבנה! שמע בקולי, לא תצטער". הסוחר הנבון היטה אוזן לעצת הבנקאי, וחזר למשרדו של הגביר.

הכפרי כבר יצא מן המשרד, והסוחר מצא את הגביר יושב לבדו. הגביר, בעל חוש מחודד, קלט את מחשבתו של הסוחר. "בטח חשבת שאינני מהימן בדיני ממונות, שהלנתי את שכרו של הפועל. דע לך ידידי, מזה שלוש שנים, הוא חי באחת מבתי הדירות שלי, ועוד אני מוסיף לו חמשת אלפים שקל למחייתו כל חודש בחודשו. מעולם לא נקף אצבע עבורי, ולו יום אחד. והנה, לראשונה עבד במשך ארבעה שבועות, ודורש את הסכום שלו באותו רגע, באמצע הישיבה שלנו. רציתי לשקול את העניין, באמת מהו נקרא שכר הגון, ולא ציפיתי שיתרעם עלי כך!" כמובן, תוספת הידיעה שינתה את דעתו של הסוחר מן הקצה אל הקצה, ומיד חתם על החוזה עם הגביר. עד כאן המשל.

הכפרי מצטייר כחוצפן וכפוי טובה. מדוע במשך חודשים קיבל תמיכה מלאה מן הגביר הנדיב, כמובן מאליו וללא הכרת הטוב? האם פעם ישב לעשות חשבון, מהי העלות השנתית שהדירה והמילגה החודשית עולות לגביר? מעל ששים אלף שקל! והנה, כבר מספר שנים מקבל הכפרי כל חודש כסף בזמן, ישר לידו ובלי המתנה, וכעת אחרי שסוף סוף עשה איזו עבודה, אינו מוכן להמתין אפילו רגע אחד? ועוד, פורץ למשרדו של הגביר באמצע ישיבה חשובה! איזו עזות פנים!

קל להבין שמידותיו של הכפרי טעונות שיפור רציני. אבל, האם אנחנו מבינים שכל אחד מאתנו דומה לו? כיצד?

ליבו של אדם פועם בממוצע שבעים פעימות לדקה. מדובר בלמעלה ממאה אלף פעימות ביממה, או שלושים ושבע מיליון פעימות בשנה! ליבו של אדם בן שלושים שנה כבר פעם יותר ממיליארד פעימות! האם אמרנו תודה לקב"ה על כך? אך מה קורה, ברגע שחש אדם לא טוב במקצת, מיד זועק השמימה, "ריבונו של עולם, רפא אותי מיד, למה מגיע לי ייסורים כאלה?" למה אנחנו באים בטענות על הקב"ה בעניין התעטשות אחת? מה בנוגע למיליארד פעימות הלב, כסדרן וללא תקלה עד כה? מיליארד תודות לקב"ה לא, אבל תלונה אחת כן! היכן הפרופורציה?

טבע האדם הוא לראות מחסור ולקבל שפע כמובן מאליו. עבודת השם, מטרתה להעלות את האדם מעל לטבע, שלא ידמה לבהמה. כל מערכת הברכות, מברכות השחר עד לקריאת שמע על המיטה, מיועדת להחדיר לתודעת האדם הכרה שלמה של כל רבבות החסדים שהקב"ה עושה אתנו יום יום ושעה שעה.

נכון, הניסיונות אכן קשים, בפרט ניסיונות בעניין בריאות ופרנסה. אבל חשוב לזכור בעיצומו של ניסיון, כגון בעיתות של צמצום כביכול, את כל אותן אלפי הארוחות שהקב"ה האכיל אותנו בחן ובחסד, בטוב טעם, בזמנו ובעתו. במקרים רבים, הניסיון אינו אלא לחנך אותנו להכרת הטוב. למשל, בן אדם מקבל ניסיון של קושי בפרנסה משום שלא נהג לברך ברכת המזון בכוונה. אם ישכיל מיום זה והלאה לברך בכוונה, מובטח לו שיפור רציני בפרנסתו, כי הפיק את הלקח הדרוש, והניסיון נהיה למיותר.

לכן, ברגע של ניסיון על האדם לעצור ולערוך חשבון נפש: מה מלמד אותי הקב"ה כאן ומה עלי לתקן? ככל שמסיקים מסקנות נכונות בהקדם, כך יחלוף הניסיון. בכל מצב, תמיד צריך להודות על ה"יש". מתי לאחרונה אמרנו שבח והודיה לקב"ה על הכרית, עליה אנו מניחים את הראש כל לילה, המאפשרת שינה בנוחיות מירבית? מתי לאחרונה אמרנו תודה לקב"ה על הנעליים הנוחות? האם הכרנו טובה לקב"ה על המדרכות המסודרות שבעירנו, שלא צריך ללכת באמצע החורף עד הברכיים בטיט וברפש? ועוד כהנה וכהנה, הרשימה היא אינסופית ממש.

ובדרך אגב, ייסורים באים על האדם גם בגין חוסר הכרת הטוב בין אדם לחברו. רוב הבעיות בשלום-בית נובעות מחוסר הכרת הטוב בין שני בני הזוג. מתי הבעל הודה לאשתו לאחרונה על החולצות הנקיות והמגוהצות שהוא לובש כל יום? ומתי האישה הודתה על מאמצי הבעל המרובים להביא פרנסה הביתה? כמו כן, חייבים לחנך את הילדים להכרת הטוב. מעשה אבות סימן לבנים - ילד הגדל בבית של מכירי טובה יכיר אף הוא טובה, הן לקב"ה והן לזולת. צריך לזכור, החבר שעושה לנו טובה, הקב"ה שלח אותו, כך שצריך גם להכיר טובה לקב"ה על הטובות שקיבלנו מן הזולת.

הקב"ה נמשל לגביר נדיב. היהודי נמשל לכפרי המקבל חסד חינם שנים רבות מאת הגביר. למרות שמתייסר, אסור להביט על המחסור הרגעי, צריך לראות את התמונה השלמה של שפע וכל טוב. כמו כן, כשאדם רואה אסון, כגון מיתת צדיקים בטרם עת, או ייסורים הבאים על ידידים וקרובים ללא הצדקה כביכול, אסור להרהר אחרי מידותיו של הקב"ה, משום שאין ביד הצופה את כל הפרטים – התמונה שהוא רואה חלקית היא בלבד. מה שבטוח, הכל לתכלית הטובה.

אמונה אמיתית היא שלא מהרהרים אחרי מידותיו של הקב"ה, אדרבה, מכירים טובה ומודים על הכל. כמובן שלא מערערים על החלטותיו יתברך, אפילו אם נראות לעינינו אכזריות כביכול, ואפילו כשכואב לנו מאוד. רק צריך לדעת בחוש, ולכל הפחות להאמין בלב שלם, שהקב"ה אוהב אותנו ללא שיעור, עושה את הטוב ביותר לכל - לפרט ולכלל, ויודע היטב לנהל את עולמו. מלמד אותנו רבינו נחמן מברסלב זי"ע שזאת הבחינה היא מעין עולם הבא.

(מאת הרב אליעזר רפאל "לייזר" ברוידא שליט'א - Breslev.co.il)

_________________

    אין יום שאין בו טוב