חסד לאלפים

אלי צועד לאיטו במורד הסמטה החשוכה, כאשר לפתע קופצים למולו שני רעולי פנים, האוחזים בידיהם אקדחים גדולים. הוא נבהל מאד, מניף את ידיו אל השמיים ומתחיל להתפלל, "ריבונו של עולם, אנא הצל אותי מהצרה הזו! אני מוכן לעשות בשבילך ה-כ-ל, כל דבר - אני מוכן ללכת מהיום כל יום לבית הכנסת, אני אקפיד ללמוד תורה בכל יום ואני אפילו מוכן לתת את מחצית המשכורת שלי לצדקה בכל חודש!"

באותו הרגע, מגיעה לסמטה החשוכה ניידת משטרה ושני הנוכלים בורחים במהירות מהמקום. אלי מרים את מבטו אל השמיים ואומר: "בעצם, ריבונו של עולם, תשכח מכל מה שאמרתי. כבר דאגתי להכל בעצמי!"

 מהותה של התפילה

התורה מתארת כיצד הוקרבו הקורבנות בבית המקדש וכיצד היוו למעשה את אמצעי התקשורת העיקרי בין עם ישראל לקב"ה. עם זאת, בימינו, הקשר העיקרי שלנו עם הקב"ה בא לידי ביטוי דרך התפילה היומיומית שלנו. (לדוגמא, תפילת שחרית ותפילת מנחה מייצגות את קרבן ה"תמיד" שהיה מוקרב בכל יום בשעת הבוקר והצהרים). כיום, לכל יהודי יש את 'המקדש הקטן' שלו - בית הכנסת. כבר אין צורך בגורמים חיצוניים שישמשו כמתווכים בינינו לבין הבורא.

הקב"ה שומע אמנם את כל תפילותינו, אך עם זאת עלינו לזכור, שלעיתים תשובתו היא שלילית. לא תמיד אנחנו יודעים מה בדיוק מתאים עבורנו באותה נקודת זמן ולא תמיד אנו מבקשים את הדבר הנכון והרצוי לצמיחתנו הרוחנית. הורה טוב (והקב"ה הוא הרי 'ההורה האולטימטיבי'), לעולם לא ייתן לבנו המתבגר את המפתחות לרכב המשפחתי, במיוחד כאשר הנער אינו מספיק אחראי ומיומן במלאכת הנהיגה. לא יעזרו כל התחינות והבקשות של הנער. אם ההורה מרגיש שהדבר יסכן את חייו של בנו, המפתחות לא יימסרו לידיו בשום פנים ואופן. בדומה לכך, גם הקב"ה מסרב לעתים לבקשותינו וסיבותיו עמו.

אך התפילה, היא למעשה ההזדמנות שלנו להתגבר על כל ההגבלות הללו. המילה "להתפלל" גזורה מהשורש "פ.ל.ל", שמשמעותו - לבחון, לבדוק. הטיית הפועל "להתפלל" - בבניין 'התפעל' - באה לבטא פעולה, שאדם פועל על עצמו (כמו 'להתלבש', או 'להתארגן'). לכן אנו מבינים שהפועל "להתפלל" הוא בעצם פעולה של בחינה ובדיקה עצמית, שהאדם עושה לעצמו. האדם למעשה ממקד את מבטו אל תוך ה'אני' שלו. מסתכל אל תוך עצמו. כאשר אנו מתפללים, אנחנו מביטים אל תוך עצמנו ושואלים: "מה אני צריך לשנות בעצמי, בכדי להשיג את כל מה שבאמת הייתי רוצה מהחיים שלי?"

משמעותו של שינוי ה'עצמי' פירושו - שהיום אינני אותו האדם, שאתמול קיבל תשובה שלילית מהקב"ה. כאשר אני משתנה, קיים סיכוי גדול שבעקבות כך, גם תשובתו של הקב"ה תשתנה, כיוון שאני כבר לא אותו האדם. יכול מאד להיות, שמה שלא התאים לי קודם, יהיה כעת נכון עבורי.

לעיתים אנו מתחילים להעריך דבר מסוים, רק כשהוא נלקח מאתנו ואיננו עוד. כאשר אנו חולים בשפעת ומבריאים זמן קצר לאחר מכן, אנו מתחילים לפתע להעריך את העובדה שאנו בריאים. אבל זה לא צריך להיות כך! הרי איננו אמורים לחלות במחלה, רק בכדי שנתחיל להעריך אחר כך את הבריאות הטובה שלנו!

הברכות שאנו מברכים במשך כל היום, הן למעשה דרכה של היהדות לעורר את תשומת ליבנו אל כל מה שנמצא סביבנו. חכמינו אומרים, שאחת הדרכים שניתן לשמור על בריאותנו, היא לומר את ברכת "אשר יצר" בכוונה מלאה. ברכת "אשר יצר" היא ברכה שנאמרת, תאמינו או לא, לאחר שאנו מתפנים בשירותים. אנו מודים לקב"ה, על שיצר את הגוף שלנו, תוך תחכום ותכנון ברמה מדהימה, עם כל הפתחים והנקבים הדרושים לשם ניהול אורח חיים בריא ותקין. אנו מודים לו על כך ומכירים בעובדה, שאילו אחד מהפתחים הללו היה נפתח או נסתם שלא בזמן המתאים, לא היינו מסוגלים להמשיך ולחיות. כאשר אנו אומרים את הברכה הזו מתוך כוונה מלאה, אנו למעשה מודים לקב"ה על בריאותנו התקינה.

כך שיש באפשרותנו להעריך את כל הטוב שבעולם, מבלי שניאלץ קדום לכן להתמודד עם החסר שלו!

 העריכו את המתנות

אם אמנם התפילה מיועדת רק לטובתנו האישית, אז מדוע כל תפילה שאנו מתפללים, חייבת להיפתח ב'צרור' שלם של תשבחות כלפי הקב"ה?

אחת המטרות של דברי ההלל הללו, היא לעורר את תשומת ליבנו ליכולתו האינסופית של הקב"ה לעזור לנו. אנו מקדישים ומייחדים לכך זמן ומחשבה עמוקה, בכדי שנוכל להכיר ולהעריך את כל מה שהוא עושה למעננו. כאשר אנו מכירים בכוחו וביכולותיו האינסופיות, בקשותינו הופכות כנות ועמוקות יותר.

והוא אכן עושה בשבילנו כה הרבה! הלא כיצד אנו יודעים שהורינו אוהבים אותנו? אנחנו רואים את כל הדברים שהם נתנו לנו ומסיקים מכך, על אהבתם הגדולה כלפינו. הקב"ה לעומתם, העניק לנו מתנות בעלות ערך הרבה יותר גדול ונצחי. אם אתם מרכיבים משקפיים ואדם מסוים משפר את איכות הראיה שלכם באופן משמעותי, ברור שתרגישו כלפיו אסירי תודה לנצח, לא? אז ראוי להכיר בכך, שהקב"ה העניק לנו עיניים, אוזניים, שכל ואפילו את החיים עצמם! הידיעה הזו, שהקב"ה יכול לעשות הכל, היא זו שנותנת לנו בסופו של דבר את הכוח ואת הרצון להשיג את כל מה שנמצא אף מעבר להגבלות האישיות שלנו.

זוהי הסיבה, שכאשר יהודים מתפללים בבוקר, הם פותחים בברכות שמטרתן להודות לקב"ה על מאור עיניהם, על יכולתם לנוע ממקום למקום, על רמת המודעות שלהם ועל החופש שלהם לנהוג כרצונם. הברכות הללו מעוררות בנו את ההערכה שאנו מרגישים כלפי הקב"ה ומזכירות לנו את כל המתנות שהוא הרעיף עלינו מיום היוולדנו ועד כמה גדולה אהבתו אלינו. כאשר אנו מעריכים בצורה אמיתית את כל מה שיש לנו, הקב"ה ממילא רוצה להמשיך ולהעניק לנו עוד ועוד.

אותו הדבר מתרחש בין הורים לילדיהם. אם לדוגמא, קניתי לבתי צעצוע חדש והיא פשוט חוטפת אותו מבלי להביע הערכה כלשהי, אז (אם אני הורה טוב), עלי להפסיק לקנות לה צעצועים נוספים, עד שתתחיל להעריך את מה שכבר קיבלה! אנו מסוגלים להבין, שילד שהוריו מיליונרים וההורים נותנים לו כל מה שהוא רוצה, יהיה ילד מפונק מאד. חוסר הקפדה על מילות תודה והערכה, אינה מאפשרת לצפות להתנהגות שונה מהילד.

אותו הדבר נכון גם במערכת היחסים שלנו עם הקב"ה. בוודאי שהוא מסוגל לתת לנו כל מה שנבקש ממנו; הקב"ה הרי "עשיר וחזק" יותר מכל מיליונר שחי או יחיה אי פעם על פני האדמה הזאת. אך מכיוון, שהקב"ה מקפיד לעשות רק מה שבאמת טוב ומועיל לנו, הוא לא תמיד נענה לבקשותינו. הקב"ה רוצה לעזור לנו לצמוח והוא מעוניין שנרוויח ביושר את המתנות שלו - וע"י כך, נהפוך לאנשים גדולים יותר.

 התנתקו מהרעש החיצוני

אם אתם באמת מעונינים לבנות את מערכת היחסים שלכם עם הקב"ה, אתם זקוקים למסגרת הולמת, שבתוכה היא תתקיים. יום ששי בערב (ליל שבת) הוא זמן מתאים ביותר להתנתק מהרעשים החיצוניים ולנסות לבוא במגע עם ה'אני' הפנימי שלכם. אל תדליקו את הטלוויזיה או את הרדיו. (ואם אתם באמת אמיצים, נתקו גם את הטלפון). תוכלו להזמין לביתכם כמה חברים קרובים ולהכין לכולכם ארוחה נחמדה. תוכלו להדליק את נרות השבת וליהנות מהשקט והשלווה.

ומנקודת המבט של התפילות: כל מערכת יחסים חייבת להתבסס על תקשורת טובה, ותקשורת אמיתית חייבת לנבוע מעומקו של הלב. הקב"ה באמת רוצה להעניק לנו את העונג שאדם חש כשהוא מנהל מערכת יחסים עם אלוקיו. הגמרא אומרת, שהקב"ה גרם לשרה, לרבקה ולרחל להיות עקרות, כדי שיפנו אליו ויתפללו. מותר לכם להתפלל בכל שפה שתרצו. אפשר גם בקול רם.

בכדי לעזור לכם להתחיל, אני נותן פה 'שורת פתיחה' אפשרית, שורה שנכתבה על ידי בן דוד שלי - לייבל רודולף:

ריבונו של עולם, הענק נא לי את האומץ להשתחרר, ולאפשר לך להיכנס לתוכי.

אני יודע שאתה אוהב אותי.

ויחד עם העזרה שלך, אני אמצא את כל המטרות, השמחה והאושר -  שאתה רוצה שיהיו לי בחיים.

בהצלחה!

(מאת הרב שרגא סימונס שליט'א Aish.co.il)

_________________

    אין יום שאין בו טוב

מי לא חווה רגע של מרידה באדון העולם ברגעים בהם מונחתים אסונות על העולם? מי לא שואל את עצמו האם עדיין יתכן להישאר דתי אחרי שרואים כל כך הרבה סבל וסכנות בעולם?

קשה לי ללכת לבית כנסת בימים האחרונים. להתפלל לאלוקים נהיה אתגר של ממש. אני עוקב בחדשות אחרי האסון הנוראי בסין, רואה ילדים קבורים תחת ערימות בטון, עפר ובתי ספר שקרסו, ויודע שיש עוד אלפים רבים כמותם - ואחר כך, כל כך קשה לפנות אל הבורא בטון רגוע ומלא שבח והודיה. בשלב זה ידוע לנו על עשרות אלפים הרוגים ועל מיליונים שאיבדו את בתיהם ואת כל היקר להם. מדובר באסון בסדר גודל בלתי נתפש ממש, והוא לא הגיע כתוצאה ממעשי ידי אדם - אלא מידי משמים. איך אפשר שלא להזדעזע מכך? מי לא חווה רגע של מרידה באדון העולם ברגעים בהם מונחתים אסונות על העולם? מי לא שואל את עצמו האם עדיין יתכן להישאר דתי אחרי שרואים כל כך הרבה סבל וסכנות בעולם?

אם כן, האם אנחנו צריכים להוציא את אלוקים מחיינו, להכריז עליו כלא רלוונטי יותר? אולי להחליט שהוא לא יותר מתוצאה של חשיבה שגויה של אבות אבותינו? - אך האם זה יעזור? או יהיה הגיוני יותר? האם זה יפתור בעיה כלשהי? קראתי ספרים רבים, מאפיקורוס ועד ריצ'רד דוקינס, שמציעים לי להפסיק להאמין. לא מרשים, יותר מידי שטחי; לא מספיק נשמה ויותר מידי אינטרס אישי.

ולעומת זאת, מה שאני לומד מרעידת האדמה בסין זה שתפיסת האלוקות שלי רחוקה מאוד ממציאות קיומו. אני נאלץ לשנות שוב באופן רדיקאלי את הבנת האלוקות שלי, ולהודות בבורותי כשאני חושב עליו. לנסות להבין את ה' זה כמו לנסות להמחיש מציאות תלת ממדית בעזרת משטח דו מימדי. אני מבין שיש מרחבים אדירים מעבר לתחום הבנתי. אני מודע לכך שאני עיוור, כי אני לא מסוגל להפסיק להתאים את המציאות שלו לרעיונות שלי, לצמצם את האמונה שלי בו לתוך דוֹגְמוֹת, ואת הוד רוממותו לקבע בקלישאות.

שני העולמות האלה - התחושה הגואה של נוכחות האלוקים מול הלחץ המנוגד שדורש ממני להכחיש אותו - הופכים להיות יסוד חיי. ובמציאות עתירת ניגודים ופרדוכסים, אני אמור לעמוד מולו ולשרת אותו, כשאני נמשך לכיוונים מנוגדים של אהבה ומרירות כלפיו. תפילתי הצנועה, תחושת היראה כשאני מתבונן בעולמו המדהים, והצורך שלי להודות לו על כל נשימת אויר שהוא מעניק לי, נמהלות ברצון שלי לקרוע את השמים בזעקת מחאה נגדו, לשאת את דמעותיהם של מיליוני אנשים, ולהניח אותן לפני כיסא מלכותו. זהו גורלי בתור יהודי.

אלוקים יותר מקיים. קיום אינו אלא הוויה מינימאלית.

הוא יותר מקיים, יותר מאין סופי ויותר מנצחי. הוא לא פחות מאמיתי, אבל יותר מאמיתי. כשאני מדבר עליו, אני חייב להבין שאני משתמש במילים השאולות מתחום ההתנסות האנושי הכללי - מלים שאינן מתאימות לעולם האמונה. האמונה עצמה, דלת מילים במיוחד... וכך גם מחשבותיי. הן תלויות במילים, אך כשאני כמהַ למשהו מעבר, אני נותר חסר מילים ומבין שמילותיי ומחשבותיי יכולות להוביל אותי רק עד לרגע שאני מתייצב מולו, אחרי כן הן נמוגות חסרות משמעות, משום שכעת הן צריכות לבטא מסר שהוא יותר מסתמי. אם הוא היה רק קיים, לא הייתי מאמין בו.

אז אני אמשיך לשוחח עימו, להתווכח איתו, לשמור את מצוותיו, מתוך הבנה שכאשר אני מתעמת עם אסון, אני מתעמת עם ההכרה בכך שכל חוכמתי משולה לגרגר אבק. אני לומד להכיר בכך שקשה לי להכיל את תפארתה שוברת הלב של שקיעת החמה, והרבה פחות את פגישתי עמו מתוך כאב העולם. אז אני אמשיך להתפלל ולהתחנן לרחמים, עבור כל אלה שחיים בכאב ובחוסר אונים.

(מאת הרב נתן לופז קרדוזו שליט'א –  www.Aish.co.il )

ה' יתברך יזכנו להיות בעלי אמונה ברורה ומזוככת ולסלק מאיתנו את כל הספקות,  ובזה נלך לבטח לכל אורך דרכנו אשרינו ומה טוב חלקנו.

שבת שלום  ומבורך לכל בית ישראל,  שנתבשר בבשורות טובות ונתברך בשמחות. כל הישועות והנחמות.  אכי"ר

 מוקדש לעילוי נשמת משה בן מלכה  ז"ל  ת. נ. צ. ב. ה

_________________

    אין יום שאין בו טוב

בשבתות הקיץ נוהגים ללמוד פרקי אבות בין מנחה לערבית.

בפרק ב, משנה ב, כתוב: "כל תורה שאין עמה מלאכה - סופה בטלה".

הבעש"ט מסביר כי משמעותה של "מלאכה" היא התעסקות באהבת ישראל.

כדי שיהיה קיום לתורה חייבת להצטרף אליה התעסקות באהבת ישראל. כפי שגם מוסבר בגמרא,

שכאשר חסרה השפעה על הזולת - חסר גם העזר מלמעלה, ויתירה מזו- העשיר נעשה עני.

אהבת ישראל פירושה אכפתיות ממצבו של הזולת ועזרה ממשית למילוי צרכיו וחסרונו.

עזרה זו מתבטאת הן בגשמיות צרכיו והן ובפרט ברוחניות, לעורר את הזולת לשמחה, לתשובה ולמעשים טובים.

(נתקבל במייל מחבר יקר הי"ו)

_________________

    אין יום שאין בו טוב

מר וינברג, המנהל, התקשר ואמר שהוא שמח לבשר לה שהיא התקבלה לעבודה. נירה שמחה כל-כך, עד שכמעט נפלטה צווחה של אושר מפיה אל אזנו של מר וינברג. סוף-סוף תהיה לה עבודה. עבודה מסודרת וקבועה. לא עוד אלתורים, ניקיונות ושמרטפות. מתי היא תוכל להתחיל? כן, מחר בבוקר, בשמונה וחצי. היא תבוא, וודאי. "כן, תודה מר וינברג, להתראות".

זו הפעם השניה שלה בבנין המשרדים המפואר. בפעם הקודמת היא באה לראיון וכעת היא במעלית בדרך אל המשרד שלה. היא אמנם רק מזכירה, אבל במשרד הפרסום של מר וינברג העדיפו לקרוא לזה מנהלת לשכה. כן, גם היא העדיפה להיקרא כך בסתר ליבה. כעת תוכל לשלם את החוב במכולת, להחזיר את רננה בת העשר לחוג הפסנתר במתנ"ס, להזמין קייטרינג לבר-מצווה של יניב ואפילו... רצף המחשבות המתוקות נקטע כשדלת המעלית נפתחה בקומה השמינית. מר וינברג הוביל אותה למקומה, כינס את העובדים וערך הכרות עם כולם. "הנה דודי - מנהל מחלקת מכירות, זו אביטל התקציבאית, ואלו הם דפנה, עודד, מאיר, איציק ורפי. אה, וגם בלה, כמובן. צוות הסוכנים המוכשרים שלנו".

כשכולם התפזרו, מר וינברג הסביר לנירה את תחומי עבודתה בקווים מאוד ברורים. היא לא תכין קפה, ולא יבקשו ממנה להוריד את שקית הזבל בסוף היום. היא תטפל בהזמנות ובחומר השוטף ותקבל הוראות רק ממר וינברג. "הדבר הכי חשוב שעליך לעשות," אמר לה, "הוא לקבל את הטלפונים ולהעביר את הפניות אל הסוכנים לפי הסדר. כל סוכן יקבל בתורו את הפניות, אני לא רוצה שתדלגי על מישהו אם הוא לא נמצא. תיקחי הודעה, זה חשוב מאוד. את מבינה?" נירה היססה לרגע. "כן, נראה לי שהבנתי" אמרה. "זה באמת מאוד פשוט" חזר והסביר לה "הסוכנים מקבלים את המשכורת על פי עמלות ובונוסים מכל עסקה שהם סוגרים, לכן חשוב שלא תדלגי על מישהו חלילה. את תקבלי את המשכורת בתחילת כל חודש - לא משנה לכמה שיחות ענית ובכמה עניינים טיפלת, המשכורת שלך, בניגוד לסוכנים, תהיה קבועה". מר וינברג סיים את דבריו בלחישה.
תחילתה של תרעומת

חמישה חודשים, עברו על נירה בנעימות. כמעט בנעימות - אם לא מחשיבים את מאיר שתמיד נראה כועס, תמיד יצא בזריזות בלי לומר שלום, אף פעם לא הגיע בזמן ובכלל - הוא הרבה להביא את הילדים שלו לעבודה והם עשו כזו מהפכה... אז מה אם הוא עושה לה פרצוף חמוץ. הרי מר וינברג, רק הוא יכול לתת לה הוראות. והוא הרי כל-כך נחמד אליה והעבודה נותנת לה הכנסה יפה. הוא באמת איש מקסים. אף פעם לא ראתה אותו כועס, אפילו לא על מאיר, גם אם הוא לא הגיש את הדו"חות בזמן ואפילו כשהילדים שלו שברו בטעות את האקווריום שעמד בכניסה לחדר של מר וינברג.

עם הזמן הכעס על מאיר שעצרה נירה בקרבה הלך וגדל, עד שהיא לא הייתה יכולה להתעלם ממנו. נוכחותו במשרד השניאה עליה את העבודה.

"אני לא יכולה לסבול את זה יותר" אמרה פעם לאיציק, אחרי שמאיר יצא מהמשרד. "מה עשיתי שמגיע לי יחס כזה?".

"עזבי" השיב לה "כולנו סובלים ממנו. אבל כל עוד אני סוגר עסקאות בשקט, והמנהל שלנו בעצמו שותק, אז ממש לא אכפת לי."

לנירה היה אכפת. למה היא צריכה להזמין כל שבוע כלי כתיבה חדשים לאחר שהילדים של מאיר ציירו ואיבדו את כולם? למה הוא לא עונה לה אפילו כשהיא זו שפונה אליו בברכת בוקר טוב? "יחס גורר יחס" חשבה, ומאותו היום התחילה לדבר אליו בקרירות וביובש.

 החלטה גורלית

ככל שעבר הזמן, היה נראה לנירה שמאיר עושה לה "דווקא", והפעם הוא כבר ממש הגזים: לפני כמה ימים הרים את קולו עליה כאשר רשמה רק את מספר הטלפון של לקוח בביתו ולא את הנייד. "אני משתתפת בצערך" אמרה למאיר בנימה צינית מתובלת בשמחה לאיד. והיא כבר ידעה כיצד תראה לו מה זה לצעוק עליה. אז מה אם הוא לחוץ? אז מה אם זה לקוח חשוב? מה עדיף, שלא יקבל את ההודעה בכלל?

בהתחלה היא קצת היססה, אבל החליטה לעשות את זה וזהו. זו הרי ההזדמנות לה חיכתה. מאיר יצא. הטלפון צלצל - לקוח על הקו. "כן, מאיר יוותר על התור שלו הפעם." והיא העבירה את השיחה לאיציק - הבא ברשימה. רק ליתר ביטחון, נירה סימנה לעצמה את הדבר ביומן. כך היה גם בשבוע לאחר מכן. התור של מאיר. "הוא לא נמצא? לא נורא. נדלג עליו. אה, רגע, גם איציק לא נמצא? נבדוק מי אחר כך ברשימה או שאולי נרשום לאיציק הודעה...?" ובכל זאת בסוף היום, כשמר וינברג אמר לה בחיוך סמפטי "להתראות מחר" ויצא, סימנה שוב ביומן את כל מה שהיה.

בישיבה השבועית, הציג דודי - מנהל מחלקת מכירות, את הגרף: ברור כי מאיר היה בירידה. נירה החליטה לא להסתכן, ורק מידי פעם היא דילגה על התור של מאיר.

בסוף החודש, דודי תלה את הגרף על הלוח בחדר הישיבות. לא היה צורך בהסברים. היה ברור שמאיר בבעיה: חמישה שבועות במגמת ירידה. מר וינברג נשאר לדבר איתו ביחידות אחרי הישיבה. מאיר יצא משם בפנים נפולות, וטרק את דלת המשרד. במשך שבועיים הוא לא הביא את הילדים אפילו פעם אחת, אבל נרדם כמה פעמים במהלך ישיבה. דפנה ובלה שיתפו את נירה, בלחש כמובן, בשמועה, שאם מאיר לא יחזיר את היקף המכירות שלו למצב שהיה, הוא יפוטר. נירה רצתה לומר שזה מגיע לו, אבל לפני שהספיקה הדלת נפתחה. מאיר עמד שם, עם עיגולים שחורים סביב העיניים.

"נירה, סליחה, אפשר לדבר איתך?" דפנה ובלה יצאו. מה הוא רוצה? לא יכול להיות שהוא יודע... חשבה נירה.

"רציתי, אה... לבקש ממך טובה" אמר.

"ממני?" נירה התפלאה וכבר הייתה מוכנה לשמוע איך הוא מבקש שתיצור קשר עם כמה לקוחות ו... "אשתי בבית חולים ואני צריך להיות איתה. את תוכלי, אולי, לשמור על הילדים שלי, אחרי העבודה? לא הצלחתי להשיג אף אחד אחר... רק לשעה-שעתיים... בבקשה?"

נירה נדהמה. היא לא ציפתה לזה. "כן, כמובן" אמרה. רננה במתנ"ס עד תשע ויניב לומד לקרוא את הפרשה לבר מצווה. "כן. אני אבוא. איפה אתה גר?" שאלה.

מאיר נתן לה את הכתובת וגם מפתח. "תודה רבה" הוא אמר "אני צריך להתנצל על הטרחה שאני גורם לך, גם כאן בעבודה..."

 הקערה מתהפכת על פיה

נירה סובבה את המפתח. המראה שנגלה לעיניה היה עצוב: הדירה מוזנחת ומלוכלכת, ערמות של כלים וכביסה. היא לא הספיקה להתרשם הרבה כי הילדים של מאיר נכנסו אחרי דקה. היה ברור שהם במבוכה, ופשוט התיישבו בשקט על הרצפה להכין שיעורים. נירה חיפשה משהו במקרר כדי להכין להם ארוחה. "לא צריך" אמר הבן "אנחנו לא כל כך רעבים..." הוא הביט אל אחותו, והיה ניכר שהם מתביישים.

"אבא עסוק מאוד כל הזמן, כי אמא לא עובדת. היא בבית חולים." הוסיפה הבת הקטנה בתמימות של ילדים "ואנחנו לא יכולים לקנות במכולת כי המוכר אמר לאבא שאנחנו חייבים..." נירה סימנה לילדה שתפסיק לדבר. "עכשיו תגמרו להכין שיעורים" אמרה. נירה הלכה לחדר האמבטיה והתבוננה במראה. היא הביטה בפניה וראתה שדמעה קטנה זולגת לה על הלחי. נדמה היה לה שהדמות של מאיר השתקפה מתוך דמותה שבמראה. נירה נגבה את הדמעות וחזרה למטבח. "קחו" היא אמרה לילדים והוציאה שטר של חמישים שקל מתוך הארנק. "תקנו לכם פלאפל או פיצה במרכז למטה." הילדים יצאו בשקט וחזרו אחרי זמן מה. "עכשיו, מי רוצה לעזור לי לעשות קצת סדר?" שאלה. הם שטפו כלים ונירה קיפלה כביסה. מתחת לערמה נראה עכשיו פסנתר ישן. "אמא שלנו מנגנת עליו. היא הייתה מורה לפסנתר" סיפרו לה הילדים בגאווה.

מאיר חזר. "הבית קיבל קצת צורה" אמר. "זה הילדים סידרו, הם פשוט נהדרים." ענתה לו. "הם באמת ילדים טובים, לא הכרתי אותם. להתראות מחר".

בדרכה הביתה מחשבה אחת ויחידה ניקרה בראשה של נירה, באיזו קלות גזרתי את גזר דינו של מאיר... כמה קל היה לי לבוא לידי החלטה מבלי לראות את התמונה הרחבה. נירה הביטה סביבה על האנשים ההולכים לצידה ברחוב. היא הרגישה כאילו ראייתה התרחבה. הם כבר לא נראו לה כסתם בני-אדם שחיים רק בהווה אלא כדמויות אשר העבר והעתיד נמשכים מהם ומרחיבים את היותם ברגע זה. מה אני יודעת?! אולי המצב הכלכלי בביתה של האישה ההיא בכי רע... אולי לגבר ההוא יש ילד מאושפז בבית חולים מזה זמן רב... - אני חייבת ללמוד לדון לכף זכות.

נירה הרגישה שהיא הופכת לאדם אחר, שמשהו השתנה בה. היא כבר לא תחזור להיות מי שהייתה. לא כל עוד הדבר תלוי בה.

 עולם חסד יבנה

לראשונה מזה זמן, נכנס מאיר למשרד, אמנם באיחור, אבל עם חיוך קטן.

"אשתי ביקשה להודות לך" אמר. "היא משתחררת היום וחוזרת הביתה."

נירה, הניחה לרגע את הטלפון, הוציאה את היומן מהמגירה, הציצה בו ואמרה: "יש לך לקוח חדש, אני מעבירה אליך את השיחה." מר וינברג שבדיוק נכנס, אמר למאיר: "אני מקווה שאתה בדרך הנכונה." את נירה הוא שאל "איך זה שהוא מחייך?" נירה הציצה שוב ביומן במספר הלקוחות שנשאר לה להשלים למאיר, אבל מר וינברג לא חיכה לתשובה.

כשנירה חזרה הביתה ורננה, הבת, שאלה "למה הפסקת לי שוב את החוג במתנ"ס?" היא חייכה, שתקה רגע ואז אמרה: "את תלמדי אצל אשתו של מאיר, שעובד איתי במשרד. שמעתי שהיא המורה לפסנתר הכי טובה בסביבה." אחר כך פנתה לבעלה שהשתומם על ההחלטה: "אתה יודע, הדברים הקטנים האלו עושים את כל ההבדל. אפילו מעשה אחד קטן, יכול להשפיע על חיים שלמים של בן-האדם..."

(מאת ינקי סופר הי"ו Aish.co.il)

שבוע טוב וחודש מבורך.

בשורות טובות לכולם

_________________

    אין יום שאין בו טוב

כל התחלה היתה נעימה ומעוררת. כל התחלה עוררה שביעות רצון ודחף של ענין אצל כולם. כולם נהנו וציפו לשבת הבאה. אבל אז היה מתערב השטן.

שקט שרר במחלקה. אחרוני המבקרים נפרדו מהחולים, האחות עברה ועמעמה את האורות, ויעקב המתאושש לאחר ניתוח בחר לו תנוחה מתאימה במיטתו, התכסה יפה ועצם עיניים, אך ליבו ומוחו היו ערים. הכאבים החריפים של הימים הראשונים לאחר הניתוח שככו מאוד ב''ה והוא היה מסוגל לחשוב ולהרהר. זמן עמד לרשותו בשפע. עוד שבוע לפחות ישהה בבית החולים לטיפולים ולמעקב, כך אמר הרופא.

יעקב הרהר במשפחתו ובביתו. כל כך התגעגע הביתה. בעיקר התגעגע לשבתות של הבית, לישיבה המשותפת של המשפחה סביב שולחן השבת, לזמירות, ולשיחה השקטה והנעימה בין כל בני המשפחה במרווחים שבין מנה למנה ובין שירה לשירה. הרבה עשה יעקב כדי למלא בתוכן רוחני את סעודות השבת בביתו ולהשרות אוירה סביב שולחן השבת.

הוא נזכר בחידון פרשת השבוע שהיה עורך בשעת הסעודה לילדיו, כשפרסים נחמדים ומפתיעים מצפים לבעלי תשובות כהלכה. הוא נזכר בשבתות בהן היה על כל אחד מהילדים לומר רעיון או הסבר כלשהו על הפרשה, וההכנות לכך היו מעסיקות אותם בימי חמישי ושישי. הוא נזכר בשבתות בהן נהג ללמוד דין אחד מדיני שבת ליד השולחן. אמנם היה מלמד דין אחד בלבד אבל היה מרחיב עליו את הדיבור ומסביר אותו יפה יפה למען יקלט וישתרש היטב.

כאשר הילדים גדלו יותר היה הוא עצמו מכין נושא או בעיה בקשר לפרשת השבוע, נושא ובעיה המאפשרים דיון וויכוח ומגרים את המחשבה של הצעירים. חיוך עלה על שפתיו של יעקב באפלולית חדר החולים כאשר נזכר כיצד היה מעלה שאלה לדיון ומביים ויכוח בינו לבין רעייתו, כשאחד מהם מצדד בעד ומשנהו נגד, וכך היו כל בני הבית נגררים לדיון ולהבעת דעות. את הנושאים נטל לרוב מהמדרשים על הפרשה או מאחד הפרשנים.

זה היה נהדר, הוא נזכר. לאורך השנים היה נוקט מדי פעם ביוזמה חדשה שהיתה מחיה את שולחן השבת והופכת את הסעודה המשותפת לחוויה רוחנית. אך משום מה לא נמשכה יוזמה כזאת לתמיד. משום מה לאחר תקופה מסוימת היתה הפעולה הזאת הולכת ודועכת עד שנעלמה ואז היתה באה ''תקופת יובש'' שנפסקה עם הופעת יוזמה חדשה לאחר זמן.

יעקב נע באי נוחות במיטתו. רק עכשיו, כשסקר את ההיסטוריה של שולחן השבת בביתו הבחין בתופעה זו של דעיכת היוזמה.

היתה זו תופעת קבע שחזרה ונשנתה. רק עכשיו נראה לו הדבר בכל חומרתו וזה הטריד אותו. ההתחלות היו קלות. כל התחלה היתה נעימה ומעוררת. כל התחלה עוררה שביעות רצון ודחף של עניין אצל כולם. כולם נהנו וציפו לשבת הבאה.

אבל אז היה מתערב השטן. היו מזדמנות מספר שבתות שבהן שבתה היוזמה, או שנסעו והתארחו אצל אחרים או שהיתה שמחה משפחתית או שהוזמנו אצלם אורחים וכדומה. ככה דעכה היוזמה וקשה היה לחדשה. ליתר דיוק, בעקבות ההפסקה הגדולה פשוט שכחו את קיומה. היא גוועה מאליה מבלי ששמו לב לכך. זה נורא! סיכם יעקב לעצמו, עד כדי כך חלשים אנחנו?

מצב רוחו של יעקב ירד. הוא החל להיזכר בתופעה דומה ביחס לעצמו. פעם התחיל ללמוד פרק תנ''ך אחד כל ערב לפני השינה. במשך תקופה מסוימת החזיק מעמד נוהג יפה זה שהעניק לו סיפוק רב, עד שמשום מה זה נפסק. במשך זמן מסוים היה מקדים לקום ברבע שעה ולומד משנה ברורה לפני לכתו למניין הקבוע שלו. יעקב לא הצליח להיזכר מדוע נפסקה קביעות חשובה זו.

תקופה מסוימת היה לו מנהג של ברזל, שבכל נסיעה באוטובוס היה לומד לפחות משנה אחת עם פירושיה. תמיד נשא בתיקו ספר משניות בהוצאת כיס למטרה זו. יעקב שכח מתי ומדוע לא המשיך בכך עד היום. מזל, כך חשב לעצמו, שאנשים אחרים אינם יודעים על התחלותיו אלה, הוא היה פשוט מתבייש להסתכל בפניהם. עד כדי כך הוא חלש? עד כדי כך חסר עקביות והתמדה? כל התחלה יפה כזו שהיתה גם כל כך קלה, נסוגה ונעלמה כמעט בקביעות לאחר זמן.

יעקב נזכר בנוסח התרת נדרים מתחילת השנה. נכללת בו בקשת התרה גם על ''איזו הנהגה טובה או דבר טוב שנהגתי שלש פעמים ולא התניתי שיהא בלי נדר...הן אותם הידועים לי והן אותם שכבר שכחתי''. אנחת הקלה פרצה מחזהו, צרת רבים חצי נחמה. כנראה איני בודד בחסרון הזה, הרהר לעצמו. זוהי כנראה חולשה אנושית שכה רבים לוקים בה, עד שמסדרי נוסח התרת הנדרים ראו צורך לכלול בתוך נוסח ההתרה את תוצאותיה המבישות של חולשה זו, להתחלות ללא המשך עקבי. גילוי זה הניח במקצת את דעתו, אבל הוא התפלא על כך שמעולם לא שמע שדנים בבעיה חמורה זו, ושמחפשים לה פתרון ותקנה.

אילו, חשב לו יעקב, אילו זכיתי, וכל הנהגה טובה שהתחלתי בה היה לה קיום וקביעות אצלי, כי אז אין ספק שהייתי יהודי טוב יותר, גדול יותר ורוחני יותר. העדר התמדה, ודעיכת יוזמות חדשות, עומדים כצור מכשול בפני כל עליה רוחנית. איך זה שלא עמדתי על חולשה זו עד היום? התפלא יעקב מתוך מרירות על עצמו, הרי זה עניין מרכזי ביותר בעולמו הרוחני של אדם מישראל!

האחות שעברה לביקורת בחדרים ניגשה אל מיטתו של יעקב בשאלה: "יש לך כאבים? אתה צריך משהו? מדוע אינך ישן?"

יעקב ענה מיד: "לא, לא, הכל בסדר. תודה לך". רק אז הוא הבחין שהוא נע וזע בחוסר מנוחה במיטה, כביטוי למחשבות הסוערות המציקות לו. הוא חש שהוא נופל בייאוש. זה מסוכן, הוא יודע, יצר הרע קונה את האדם בייאוש. עליו להתנער מהכיוון הזה. הוא משתדל להירגע ולמצוא לעצמו נקודת אחיזה חיובית ומעודדת, מלאת תקווה.

לא קשה לו למצוא אותה. הרי עצם הניסיון המחודש ליצור כל פעם התחלה חדשה הוא עצמו מעודד. הניסיון עצמו מעיד כי חי הוא וכי הוא רוצה להתחדש, לעלות ולהתקדם, ואינו משלים עם השקיעה. זוהי נקודה חיובית ביותר. מי שמנסה כל פעם להתחיל מחדש יש לו תקווה! "שבע יפול צדיק וקם".

אבל כמובן, אין נחמה פורתא זו מהווה פתרון לבעיה. והבעיה, לא בעיה צדדית ומבודדת היא, אלא בעלת אופי יסודי וכולל ביותר. הרי רוחו של האדם צועדת במסלול לא מישורי, יש בו מעלות ומורדות, פסגות ועמקים. לא הרי רמתו הרוחנית של אדם בשעת תפילת שחרית כרמתו בהמשך היום בעיסוקיו בארצות החיים. לא הרי יהודי ביום הכיפורים בשעת נעילה כאותו יהודי עצמו בסתם יום של חול במשך השנה. יהודי המחליט על ''איזו הנהגה טובה או איזה דבר טוב'' מנסה לעשות משהו גדול, הוא מנסה להקפיא את הרמה הגבוהה של הפסגה, ולשמר אותה ע''י הנהגה טובה גם לזמן של שפל, של ירידה לעמק. זהו מבצע חשוב מאוד וגם קשה מאוד.

אין פלא בכך שהתחלה נקבעת בדרך כלל כאשר האדם נמצא ברום מסלולו, ואז יש לו רצון עז ומוכנות נפשית למאמץ, כדי לשמור על עליונותו הרוחנית של אותו רגע. ההגשמה של ההחלטה אמורה להתבצע מאוחר יותר כאשר מסלולו משתפל ויורד מטה. אך דווקא שם, בנקודת השפל, אורבת הסכנה להמשכיות העקביות של ההנהגה הטובה. כאן היא נקודת התורפה. לרוב מתלבש המשבר בצורה של שכחה. שוב אין ההנהגה הטובה עומדת בראש מעייניו והיא פשוט נשכחת.

יעקב מזכיר לעצמו סיפורי תולדותיהם של גדולים, ביניהם גם כאלה שהוא הכיר. מרכיב חשוב ומרכזי בגדלותם היא ההתמדה והעקביות. הנהגה טובה שהחלו בה לא יזניחו בשום פנים ואופן, ויחזיקו בה בכל עוז בכל התנאים.

העייפות מתחילה להשתלט על יעקב, אבל הרצון לפתור את הבעיה ממשיך לדרבן אותו. הוא נוכח לדעת שהתורה עצמה מטפלת בבעיה זו. בהיותו נוכח בניסי יציאת מצרים, עמד עם ישראל ברמה רוחנית גבוהה ביותר. כדי לשמר את זכרם של אותם ימים גדולים על כל מה שנלמד מהם קבעה התורה מערכת גדולה של מצוות, שתפקידן להזכיר למקיימן את זכר יציאת מצרים עם כל המסקנות הנובעות ממנה. אולי אפשר ללכת בעקבות הנחיה זו של התורה גם כאשר מדובר באדם פרטי?

יעקב מנסה לאמץ את מוחו היגע בהצעות לפתרון הבעיה: אולי ארשום את ההחלטות שלי בנושא ההתחלות החדשות על פיסת קרטון שתהיה מונחת דרך קבע בתיק הטלית שלי, ובה אעיין כל יום. אולי ארשום לעצמי את הדברים הטעונים זכירה בפנקס קטן, ואקבע לקרוא בו כל יום לפני ברכת המזון של ארוחת הערב.

כשבליבו החלטה להתחיל התחלה חדשה, להתחיל לזכור את התחלותיו ולדאוג להמשכיותן, הולכת ויורדת התנומה על עפעפיו של יעקב המחלים לקראת התחלה חדשה ופתיחת דף חדש בחייו.

 (מתוך "בעין יהודית")

_________________

    אין יום שאין בו טוב

תוקן על ידי חסד_לאלפים ב- 30/06/2009 7:14:23

על המאבק המתלווה לבקשת הסליחה – והשחרור שבא בעקבותיה

זו לא הייתה הפגנה! בכרזות דובר על מסיבת "מלווה מלכה" – מוצאי שבת מוזיקלי של תזמורת הכליזמרים של בעלי ובמעגלי ריקוד. נכון, המיקום שנבחר היה במרחק של רחוב אחד ללא מוצא מהאוריינט האוס, מטה אש"ף במזרח ירושלים. נכון, שהמטרה אכן הייתה להפגין את נוכחותו של הישוב היהודי במזרח ירושלים. נכון, לעיתים באזור זה היו הפגנות המוניות בהן היו עימותים עם המשטרה. אך הפעם זו לא הייתה הפגנה. לא היו שם שלטים ולא נשאו נאומים. במקום הורגשה יותר אווירה של שמחה משפחתית, ונכחו בו גם ילדים וקשישים. שמחתי לבוא ולשמוע את בעלי מנגן.

כשהלהקה חיכתה על הבמה המאולתרת, לגנרטור שיתחיל לפעול, הציבו המארגנים את הרמקולים על עמודים גבוהים מסביב לקהל. אנשים מהקהל פטפטו עם אנשי יחידה של שוטרי מג"ב. לתומנו הנחנו שהם הוצבו שם כדי לשמור על הפרדה בינינו לבין הערבים שוכני המקום.

הלהקה התחילה לנגן, מנגינה חסידית קצבית. במרכז נוצר מעגל של גברים שהחלו לרקוד יחד. לפתע פתאום, התפרצו שוטרי מג"ב לתוך הקהל, מניפים אלות וחובטים בכל מי שעמד בדרכם. בתוך כל הזעקות שמסביב, הם ניתקו את הגנרטור. המוזיקה נפסקה באמצע.

מספר שוטרים קפצו לבמה, וחטפו את הקלרינטים והגיטרות מידי הנגנים. חיילים אחרים החלו להסיר את הרמקולים. ממקומי שליד הבמה הבחנתי למרבה האימה, באדם מבוגר שעמד מתחת לאחד הרמקולים. צעקתי לו שייזהר, אך הוא לא יכול היה לשמוע אותי מעבר לכל הצרחות והצעקות. רצתי לעברו, אבל סוס ענק חסם את דרכי. חזרתי בבהלה למקומי שליד הבמה, שכעת הייתה מוקפת בשוטרי מג"ב, כדי למנוע מהנגנים לברוח.

בעברי, בשנות השישים, השתתפתי בארה"ב בהפגנות נגד מלחמת ויטנאם, אך מעולם לא נתקלתי באלימות משטרתית קשה כל כך – וללא כל הצדקה! מזועזעת, התחלתי לצעוק לעבר השוטרים: "מה אתם עושים? איך יהודים יכולים להתנהג ככה? אתם יהודים, אבל אתם גרועים מהמשטרה האמריקאית!"

שוטר אחד גבוה, כבן ארבעים, שערו קצוץ, צעק עליי: את לא שייכת לכאן. את אמריקאית! תחזרי לאמריקה!

הוא פגע בנקודה הרגישה שלי, הציונות. מעוצבנת, סטרתי לו על פניו.

הוא הפנה מבט לשוטר שעמד לידו. הם אחזו בזרועותיי ולקחו אותי משם. זה שסטרתי לו נעץ את ציפורניו בזרועי בכוח כה רב, שחודש לאחר מכן עוד העידו חמש חבורות על האלימות שהפעיל כלפי. הם גררו אותי כעשרים מטרים למכונית משטרה ואז השליכו אותי פנימה בגסות, קרעו את חצאיתי וגרמו לפצע באורך של 4.5 ס"מ בברכי.

v      התביעה

בתחנת המשטרה שאל אותי השוטר מה קרה. סיפרתי לו את כל הסיפור: איך המשטרה תקפה את הקהל ללא אזהרה מוקדמת, איך הם סיכנו איש מבוגר וחסמו את דרכי אליו עם סוס ענק, איך שוטר מג"ב העליב אותי, איך הגבתי, ואיך במקום להודיע לי בנימוס שאני עצורה, הם גררו אותי לרכב בברוטאליות. לאחר שחתמתי על הצהרה, שחררו אותי הביתה.

לא שמעתי שוב על העניין, עד לאחר כשנתיים. יום אחד הגיע אליי מכתב רשום. הואשמתי בתקיפת שוטר, וזומנתי להופיע לפני בית משפט.

שכרתי את שירותיו של עורך דין מסוים: "בישראל", הוא הודיע לי בשלווה, "ישנו עונש מאסר חובה על תקיפת שוטר".

"מה?" עניתי לו בתדהמה. "אני זאת שנפגעה. יש לי עדיין צלקת על הברך. חוץ מזה, הוא זה שהתגרה בי. הוא העליב אותי, אמר לי לחזור לאמריקה".

"ובכל זאת", אמר עורך הדין, "את הודית בתקיפת שוטר. למה הפללת את עצמך?"

"מה ציפית שאעשה?" הגבתי בזעם קדוש, "לשקר?"

"יכולת לשמור על שתיקה".

שתיקה? זה לא עלה בדעתי (נדיר שזה עולה בדעתי).

"הדרך היחידה שלך לחמוק ממאסר, היא לקוות לרחמים מצד בית המשפט. זוהי עבירה ראשונה ויש לך סיכוי טוב לצאת מזה, אם תודי בטעות שעשית ותבטיחי לבית המשפט, שלא תחזרי עליה".

זה היה שבועות מספר לפני ראש השנה ובאותה תקופה למדתי את שלבי התשובה:

ü       להודות בחטא לפני ה'.

ü       להתחרט.

ü       להחליט לא לחזור עליו.

הצעתו של עורך הדין הייתה דומה להפליא לתהליך זה.

אך מדוע שאעשה תשובה בעניין זה? לא עשיתי כל רע! אני הייתי הצד המקופח, הנפגע! הרהרתי בעניין משך כמה דקות. ואז, כשאני מצהירה שאני חפה מפשע (ככלות הכול, אני הייתי זו שהותקפה), אמרתי לעורך הדין שאעשה כדבריו. לא רציתי ללכת לכלא.

עם סיום פגישתנו, אספתי את חפציי וקמתי ללכת. "את יודעת", אמר לי עורך הדין במאמר מוסגר, יותר כידיד מאשר כעורך דין, "את נהגת שלא כשורה".

"אבל הוא העליב אותי", התגוננתי.

"אם את הולכת ברחוב ומישהו בא ומעליב אותך", אמר עורך הדין בשקט, "האם מותר לך לסטור לו?"

הבטתי אל עורך הדין שהחזיר לי מבט בוחן. זו הייתה הפעם הראשונה בה עלה על דעתי שאולי אני עצמי נהגתי שלא כשורה.

v      הודאה באשמה

כל הדרך הביתה שקלתי את העניין. בעוד שלושה שבועות יחול ראש השנה, בו עומדת כל נשמה למשפט בפני ה'. הייתי אחראית למעשיי. אם נהגתי שלא כשורה, יהיה עליי לעשות תשובה. אך שלושת הצעדים, וידוי, חרטה והחלטה שלא לחזור על המעשה בעתיד, תקפים רק לחטאים כנגד ה'. חטאים שבין אדם לחברו דורשים צעד נוסף: בקשת סליחה, וכשהדבר אפשרי, גם פיצוי. זה נפל עליי כרעם ביום בהיר: אם באמת חטאתי כלפי השוטר, יהיה עליי לבקש ממנו סליחה.

ברגע שהגעתי הביתה, התקשרתי לרבנית שלי. "כמובן", היא אמרה בביטחון, כאילו דיברה על השמש שזורחת מדי יום. "הכאה אסורה לפי התורה, אלא אם כן מדובר בהגנה עצמית. אפילו אם הוא נהג שלא כשורה, הדבר אינו נותן לך היתר לנהוג כמוהו. כמובן, עלייך לעשות תשובה על כך שהכית אותו".

"כולל בקשת סליחה ממנו?" שאלתי בבעתה.

"כמובן", היא ענתה, "את יודעת שאלוקים לא מוחל לך עד שהאדם שנגדו חטאת מוחל לך".

החזקתי את שפופרת הטלפון בידי עוד זמן רב לאחר שהסתיימה שיחתנו. איך הייתי אמורה לאתר אותו בכלל? לא ידעתי את שמו. וגם אם הייתי מצליחה למצוא אותו ולבקש את סליחתו, הוא בוודאי היה חושב, שכעת, לפני המשפט, אני מנסה לגרום לו להקל את האישומים נגדי. הוא ינתק לי את הטלפון בפרצוף.

למחרת התקשרתי לעורך הדין. "האם ישנה דרך לדעת את שמו של שוטר המג"ב שסטרתי לו?"

"בוודאי", הגיעה מייד התשובה מעברו השני של הקו, "הוא נמצא על כתב האישום... רוני טוויטו".

בלעתי את רוקי. זה היה קל מדי. "טוב, איך אני יכולה לדבר אתו?"

"חפשי את המספר בספר הטלפונים", הוא ענה בטון אופטימי.

זה לקח לי שבוע, אך עם התקרבותו של ראש השנה, העזתי יום אחד לממש את החלטתי וחיפשתי את השם "רוני טוויטו" בספר הטלפונים של ירושלים. שני אנשים נקראו תחת אותו שם.

"אני... אני מחפשת את רוני טוויטו, שוטר מג"ב", גמגמתי.

"זה הבן דוד שלי. 02-581-376".

נהדר, חשבתי לעצמי. עכשיו אין לי שום תירוץ לא להתקשר. חייגתי את המספר. חשתי הקלה גדולה כששמעתי את המשיבון עונה. ניתקתי. באיזה שעות נמצא שוטר מג"ב בביתו?

בערב שלאחר מכן, ניסיתי שוב. קול גברי ענה לי. "זה רוני טוויטו? שאלתי, מתוחה.

"כן", הוא ענה מייד.

נשמתי עמוק והתחלתי לומר בהיסוס את הדברים עליהם חזרתי שלושים פעם: "לפני שנתיים, ב"מלווה מלכה" ליד האוריינט האוס, סטרתי לך. מה שעשיתי היה לא בסדר, ואני מצטערת. מכיוון שראש השנה מתקרב, ואני פוחדת יותר מבית דין של מעלה מאשר מזה שעל פני האדמה, אני מתקשרת כדי לבקש את סליחתך".

רק רגע אחד חלף לפני ששמעתי את תשובתו התמציתית: "אני סולח לך".

חשתי הקלה בכל גופי, באחת. כמובן! זוהי מדינת היהודים. אפילו שוטר מג"ב חילוני מבין את משמעותה של בקשת סליחה לפני החגים. הרגשתי נקיה, כאילו חתיכת מסטיק שנדבקה לי לחולצה נעלמה ואיננה.

"תודה", התנשמתי, "וחתימה טובה, לך ולמשפחתך. תהיו בריאים, ויברך אתכם ה'"

סוף דבר: חודש לאחר מכן דנו אותי לחודשיים מאסר על תנאי, לשלוש שנים. עמדתי בתנאי זה.

v      בקשת סליחה

קשה לבקש סליחה. לפעמים קשה לעשות את זה טכנית: לאתר מישהו מעברנו, ליזום שיחה פרטית, לגרום לאדם שנפגע להקשיב לנו.

קשה מזו הדינמיקה הפנימית: בחינה של המעשים שאנחנו מעדיפים לשכוח; סילוק כל התירוצים והודאה בכך, שמה שעשינו היה רע, על אף כל התנאים ששררו בשטח ועל אף שהתגרו בנו קודם; פיתוח ענווה עצמית, עד לדרגה כזאת, שבה אנו מוכנים לבקש את מתנת הסליחה (סליחה היא תמיד מתנה), ממישהו שבעבר הרגשנו שאנו נעלים עליו מבחינה מוסרית.

ה' מבטיח לנו כפרה ביום כיפור. כפרה היא מציאות חדשה ומופלאה, בה מולבנים כשלג אפילו חטאיה הקשים ביותר של הנשמה. הכפרה משלימה בינינו לבין ה', בינינו לבין העצמי הנעלה ביותר שלנו. כדי להביא לכפרה, על כולנו לעשות תשובה – לשנות בכנות את הכיוון שאליו פונה לבנו, ושאליה פונה הדרך בה אנו הולכים. בקשת סליחה, אחד מחמשת צעדי התשובה הנוגעים לחטא שחטאנו כלפי אדם אחר, היא מחיר נמוך יחסית שאנו נדרשים לשלם, תמורת אותו טיהור נשמה שאנו זכאים לקבל ביום כיפור.

ומה אם האדם שבו פגענו מסרב לסלוח לנו? התורה מצווה שנבקש סליחה, בכנות ובענווה, שלוש פעמים. לאחר מכן נטל האשמה עובר לאדם שמסרב לסלוח.

v      לסלוח לזולת

כשמבקשים מיהודי סליחה, הוא נהנה לסלוח. אך אקט הסליחה עלול להיות הקשה מכולם. ככלות הכול, יתכן שנפגענו קשות, בגופנו, בנפשנו, או בלבבנו. כשאנו סולחים, אנו עושים מעשה אלוקי. הסליחה משחררת את הפוגעים, ממש כמו דייג שמשחרר את הדג מהקרס (זאת בהנחה שהם עשו את שאר צעדי התשובה הנדרשים, כדי שה' ישחרר אותם מאשמה).

העיקרון של מידה כנגד מידה משמעו, שאנו מקבלים מה שאנו נותנים.

יהודי אינו נדרש לסלוח למי שפגע בו ולא עבר את שאר שלבי התשובה, חרטה ושינוי מהותי. מאמר שפורסם לאחרונה בעיתון "ל.א. טיימס" סיפר על דודתה של ילדה, שנחטפה ועברה התעללות קשה. הדודה סלחה לפדופיל שאנס את אחייניתה. סליחה מסוג זה, היא מעשה תועבה בעיני היהדות. סליחה לחטא שהחוטא לא התחרט עליו רק יגרום להמשכיותו.

מצד שני, אין דבר שמחיש את הסליחה האלוקית על חטאינו – הן אלה שאנו זוכרים והן אלה שלא – יותר מסליחה כלפי אלה שחטאו כלפינו. העיקרון של מידה כנגד מידה משמעו, שאנו מקבלים מה שאנו נותנים. כשאנו עומדים לפני ה' בראש השנה וביום כיפור, ההגנה הטובה ביותר שלנו היא: "סלחתי לאלה שפשעו נגדי. אנא, סלח לי גם אתה".

 (מאת שרה יוכבד ריגלר הי"ו Aish.co.il)

_________________

    אין יום שאין בו טוב

"תראה שימי, אתה יודע שאני מרשה לך לישון מידי פעם אצל חברים. אני גם מבינה שהחופש הגדול התחיל ואתם רוצים לעשות כיף ביחד. אבל היום ד' באב, אנחנו ממש בתוך 'תשעת הימים' - וזה ממש לא זמן מתאים לחגיגות כאלה". עצרתי את עצמי בכוח. לא אני לא צריכה לספר לו כמה שאני מפחדת מהזמן הזה, זוכרת היטב את האסונות השונים שמתרחשים בימים אלה מידי שנה. את רגשות החרדה האלה עדיף שאשמור לעצמי. רק שהכל יעבור בשלום.

שימי רקע רקיעה אחרונה ברגליו, ופנה בזעם אל חדרו בקומה השנייה כשהוא מפטיר מאחורי כתפו: "אוף. נמאס לי מהבית הזה!"

האם הוא היה מדבר ככה אילו ידע שזו תהיה הפעם האחרונה בה יישן במיטתו?

 אש בלילה

ארוחת ערב.

כולנו ישבנו יחד סביב לשולחן הגדול. נטלנו ידיים והספקנו לטעום מעט מהלחם כשבעלי התחיל לרחרח את האוויר. "יש ריח של גומי שרוף" הוא העיר. הגדולים הפסיקו לאכול ושאפו עמוק דרך האף. ריח של גומי שרוף, אין ספק.

"אבא, נראה לי שיש קצת עשן ליד המדרגות." העיר אחד הילדים, ובעלי מיהר לבדוק מה קורה בקומה השנייה של הבית.

"אש!" קרא בעלי בקול חד. "יש כאן מלא עשן ואני רואה הבהוב כתום שמגיע מחדר הבנות.

כולם לצאת מהבית מיד!"

יצאנו. בדקתי שוב ושוב שכולם בחוץ. ברוך ה'. איזה נס שזה קרה בזמן ארוחת הערב כשכולנו מרוכזים יחד.

הילדים רצו משכן לשכן להזעיק עזרה, ותוך דקות ספורות התארגנו הגברים למבצע כיבוי אש. עד שתגיע מכונית הכיבוי יעברו דקות חשובות, חבל על כל רגע. החשמל לבית נותק. צינורות חוברו לברז הכיבוי. נער טיפס אל מרומי הסולם לנסות לאתר את מוקד האש ולפתוח פרצה בגג הרעפים דרכה יוחדר סילון המים. אנשים מתרוצצים. מבררים שוב ושוב אם כל הילדים בחוץ. אם כולם בסדר. עדיין לא ברור מה המצב בפנים, אבל העשן שמסתנן מבעד ללוחות הרעפים סמיך ומפחיד.

רגעי ההתארגנות לוו בקריאות קולניות: איפה ה...; לסגור את הברז; לפתוח; להביא סולם; מה עם מכבה האש?!; להביא, לקחת, להחזיק, למשוך, לדחוף, ל.....

להבות האש שלחו ידיים ארוכות לעבר שמי הלילה מבעד לחלון חדר הבנות. זוהר רושף זרח מהפתח שנפער בגג. עשן סמיך וכבד גלש מכל סדק וכיסה את הרחוב במעטה ביזארי.

מכונית הכיבוי הצטרפה לשורת הלוחמים. מַפצלים ומדחסים אפשרו הפעלת זרנוקי מים נוספים למלחמה בלהבות הזועמות.

איני יודעת אם מי מכם נכח אי פעם בשרפה אמיתית. לאש, כך נראה, יש כוח מאגי מהפנט. רק מעטים עסקו בפועל בכיבוי האש. כל היתר עמדו קפואים על מקומם. זה נראה כמו סצנה הזויה מסרט אימה. לילה. עשן ואדים שיוצרים יחד ערפל סמיך, וסילוני מים הפורצים אל על מתוך חורים בצינורות הכיבוי הבלויים. רחוב חשוך שאפלתו מודגשת עוד יותר על רקע השלהבות הבוהקות ששולחות זרועות ארוכות מפה או משם ומקרינות אור אדמדם על צללית הבית השחורה. כל קול נבלע ונחנק בתוך העשן והמים. על פני הקרקע נראה מדי פעם זוחל או חרק שהגיח ממקום מחבואו הלילי כדי לפלס את דרכו הלאה משם - הרחק מהאש.

ובני האדם. עומדים בלי תזוזה. צלליות חסרות חיות של גברים נשים וילדים. דמויות 'תקועות' - כמו משרתיה הקפואים של היפהפייה הנמה - בפוזה מכושפת וחסרת תנועה. רק מבטיהם ההמומים עוקבים באימה אחר לשונות האש שנשלחים לעברם בחוצפה. רגע נדמה שהנה הם נחנקים ומובסים, ובמשנהו מתריסים ברשעות ונושאים ראש לוהט אל על. מישהו הביא ספרי תהלים ועורר את בובות האדם מהחידלון בו היו נתונות. אפשר לעשות משהו - להתפלל.

חסד וגלות

הבוקר זרח על רחוב עָשֵן ומכוסה באפר. אותו בית ששימש אותנו במשך שנים. בית שאנחנו נוטים להתייחס אליו כאל דבר מובן מאליו. בית שקירותיו נדמים בעינינו כמו מבצר. שהתייחסותנו העיקרית לכל השפע שבו מתמצה בגערות על הבלגן הבלתי נגמר - ניצב כעת פרוץ ומבויש. חפצים אישים מתגוללים בכל פינה, גג הרעפים קרס ואיננו, רהיטים מושחרים חשופים לעין השמש ומנגד - וילון ורדרד מתנופף באחד החלונות כאילו, כאילו, כלום לא קרה.

התעוררנו במיטות זרות. כל אחד מצא פינה ללילה בביתו של חבר אחר. כאב הראש הנוראי שליווה אותי לילה שלם, החל להתפוגג, מפנה את מקומו לדאגה נוראית - מה הלאה?

החורבן בבית היה איום. מה שלא נפגע מהאש, נפגע מעשן, ומה שאיכשהו ניצל משניהם, נהרס מכמויות המים שהותזו פנימה - בגדים, ילקוטים, מחברות וספרי לימוד, מזכרות וחפצי נוי, כלים, מכשירי חשמל, מוצרי מזון...

ואיפה נגור, הן לא יתכן שהמשפחה תישאר מפוזרת במשך כמה חודשים, ומצד שני, מה כן יתכן?

בשלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לט' באב, אנחנו מתאבלים על חורבנו של בית המקדש ועל הגלות הארוכה שבאה בעקבותיו. כל הצרות שנוחתות על עם ישראל, בכלל ובפרט, נעוצות בחורבן נוראי זה - כולל הצרה האחרונה הזאת שנחתה עלינו.

הרבה פעמים הייתי מנסה לדמיין לעצמי איך הרגישו היהודים באותם ימים נוראים. בית המקדש - מרכז החיים היהודיים, סלע ביטחון שנראה כאילו דבר לא יוכל לו - חרב. בתיהם נשרפו והוחרבו עד היסוד, אבלים על בני משפחותיהם שנהרגו בקרב או מתו ברעב - יוצאים אל הבלתי נודע. נשים, ילדים, זקנים ונערים בגדיהם לעורם ותו לאו.

איך הם הרגישו - קורסים תחת צער הפרידה מההרוגים. חסרי אונים מול עינויי שוביהם. לא יודעים מה יביא בכנפיו המחר. והגרוע מכל - בודדים כל כך, מתגעגעים כל כך, מייחלים כל כך לשוב ולחוש בנוכחותו הגלויה של ה'.

זה חזר על עצמו בצרות אלה ואחרות. גירושים. מלחמות. רדיפות. חורבנות...

ואני, ב"ה רק טועמת על קצה קצהו של המזלג מרגשות אלה. בני המשפחה ניצלו כולם (רק לחשוב מה היה קורה אילו השרפה הייתה פורצת כמה שעות אחר כך, כשהילדים ישנים כולם במיטותיהם שבקומה השנייה, ובעלי ואני בקומה שלמטה...), עם הזמן המבנה עצמו ישופץ, אפילו את הגינה נוכל לשקם - והעיקר, אנחנו מוקפים בחברים רבים, מכרים וכאלה שכלל אינם מכירים אותנו - שכל חפצם לעזור לנו להתאושש.

לתקופה שהחלה למחרת השרפה אני קוראת 'ימי הגלות והחסד'.

במשך ששה חודשים הסתדרנו בדירה שקיבלנו 'עד שישפצו לכם את הבית' (חינם!!!). במשך הימים שנותרו עד לתשעה באב השתמשנו בבגדים שאולים (לא קונים בגדים חדשים בימים אלה), וגם אחר כך הורכבה המלתחה החדשה שלנו מבגדים שקיבלנו מ'יד שנייה' ומכמה בגדים שנקנו בכספי תרומה.

זו היתה שעתם היפה של התורמים - מיטות, מצעים, כסאות, בגדים, אביזרי נוי ואינספור פריטים כאלה או אחרים שיעזרו למשפחה שלמה לחזור לחיים נורמאליים ככל האפשר - ובעיקר כסף.

זו היתה שעה קשה לנו - להיות תלויים בחסדי הזולת. לגור בבית שמוענק לך בתור חסד. ללבוש בגדים שנתנו לך בחסד. ללכת לבית הספר עם ילקוט, ספרים ומחברות של חסד. לאכול בחסד לשתות בחסד...

שוב ושוב הסברנו לילדים (ובעיקר לעצמנו) שכך בנה ה' את עולמו. יש נותנים ויש מקבלים. הנותן עושה חסד עם המקבל - כאשר הוא מספק את מחסורו, והמקבל עושה חסד עם הנותן - בעצם זה שהוא מאפשר לו לתת. העולם סובב במעגלים - והנה אנחנו, שאהבנו תמיד לתת, נמצאים עכשיו בצד המקבל. אי"ה הזמן יחלוף ושוב נזכה אולי להיות מהנותנים. מה שנראה בעינינו עכשיו כעתיד לא קל המכסה את פני האופק כולו, יתבהר כעבור זמן מה ויגלה מרחבים חדשים אליהם נזכה בעזרת ה' לצאת.

וכך היה.

לאחר ששה חודשים חזרנו לבית משופץ. שבנו אט-אט לשגרת החיים. שנה, שנתיים חלפו והחיים כבר זורמים במסלולם הרגיל כבעבר - כמעט. שוב הפרופורציות משתנות, ושוב אפשר לשמוע ילד שקורא 'במר ייאושו' - "אוף! איזה מין בית זה!"

ואני חושבת ביני לביני - כמה טוב שיש בית שאפשר לקטר עליו. ואז, מרימה עיניים לשמיים ואומרת - ריבונו של עולם, ומתי כבר תחזור אתה לביתך? אני מתגעגעת. . .

(מאת שרית יקר תחי'  Aish.co.il )

_________________

    אין יום שאין בו טוב

‏

תישן, תכייף, תבלה ותעשה חיים. אבל אל תשכח דבר אחד –

המצלמה כל הזמן פועלת. מה שאתה זה מה שתראה.

זה לא יהיה הכפיל וגם לא השחקן המחליף שלך.

מעשה בשני בני אדם שעלו אחרי ה-120 לבית דין של מעלה. הראשון נכנס לאולם הדיונים, והמלאך הממונה פותח את ספרו ומקריא מתוכו את כל קורותיו ומעשיו של האיש. זה מתחיל עם שחר: אותו אדם השכים קום לתורה ועבודה, נטל ידיו, התפלל במניין, יצא לעבודתו כדי להביא טרף לביתו, קבע עיתים לתורה, קרא פרקי תהילים, עזר, סייע, חינך את ילדיו כראוי ליראה את השם, כיבד כיאות את אשתו בפרט ואת הזולת בכלל. ובין היתר גם אכל, שתה, ישן ונהנה. בסופו של דבר נידון מיודעינו לגן עדן.

מיד אחריו הוכנס לאולם הדיונים האדם השני. וכמו הראשון, גם לו פתחו את ספרו ובו היה רשום שהאיש אכל, שת ,הישן, כייף, יצא לבילויים, ולאו דווקא במקומות הראויים ביותר. כשקם ממיטתו היה זה בעצלתיים ובקושי הניח את התפילין. כל מה שהיה צריך לעשות היום - דחה למחרתיים. יחסו אל הזולת היה מחפיר, לכן גם אף אחד לא נהנה מנוכחותו (בלשון המעטה...). בעקבות כל הנ"ל, מן הסתם (או שלא) דנו אותו באחת לגיהינום.

התקומם אותו בן אדם וקרא: "רק רגע, מה זה חוסר הצדק הזה? הזהו עולם האמת? היכן הוא היושר המהולל? אכן אני מבין שלא ניתן לי שכר על זה שביליתי זמני לריק ועל כך שלא קיימתי מצוות. אבל שמעתי שלאדם שהיה לפני נתתם שכר גם על זה שאכל, ישן ונהנה. את הדברים האלו גם אני עשיתי, אז למה אתם מקפחים אותי ולא מעניקים לי גמול לפחות עליהם?!... אני דורש הסבר!" הוא תבע.

גיחכו המלאכים בבית דין של מעלה על הבורות של אותו אחד וענו לו: "הראשון אכל ונח כדי שיהיה לו כוח לעבוד את השם, לכן מגיע לו שכר גם על הפעולות שלכאורה אינן נחשבות למצוות, אך הן מסייעות לו לקיימן. ואילו אתה אדוני, אכלת לשם אכילה, נהנית לשם הנאה ונחת לשם מנוחה... והרשימה עוד ארוכה. לא עשית מעשים אלו לשם עבודת השם אלא רק להנאת הגוף, לכן לא מגיע לך על כך שום שכר. כעת רוץ כי אין זמן, יש עוד הרבה כמוך שמחכים בתור. קדימה..."

מעשים כמו אכילה ושתייה נראים די מגושמים. גם בהמות, להבדיל, עושות את אותם דברים בדיוק. לכתחילה, היינו חושבים שהקב"ה לא מרשה ליהנות והיינו מצפים שיעניש גם על תנועה רעה קטנה ביותר. אך לא כך, עלינו לדעת שהתורה היא תורת חיים והשם יתברך מלא רחמים וחפץ בקיום העולם. אם היה רוצה שנקיים מצוות בלבד ונלמד כל היום תורה, הוא היה בורא אותנו בתור מלאכים ושרפים. אז לא היה לנו גוף הדורש מזון לקיומו, ויכולנו כל היום להתפנות לעבודת השם. אך לא כך הדברים. נבראנו בני אדם ואנו צריכים להחיות את גופנו הגשמי, מלבד את רוחנו ונשמתנו. ואדרבה, השם יתברך מעדיף אותנו, ילדיו, על פני כל דבר אחר עלי אדמות, גם על פני המלאכים. אבא שבשמים מקבל מאיתנו המון נחת כאשר רואה עד כמה אנו משתדלים לעבוד על מידותינו ולקיים את מצוותיו הקדושות.

עבודתנו רצויה מאוד מלפניו והוא מתאווה לה. למלאכים אין ניסיונות, לכן התורה ניתנה לנו ולא להם. אין להם הורים לכבד, אין להם גוף גשמי, לכן הם לא זקוקים להלכות איסור והיתר, כשרות, אכילה בקדושה, ברכות וכדומה. אין להם ידיים לכן הם לא קיבלו את מצוות התפילין וכן הלאה...

עבודתם קלה ביותר לעומת זו שלנו. ולמרות שלכל מלאך ישנו תפקיד אחד בלבד שעליו לבצע, אנו צריכים לתפקד בכל המישורים. השם יתברך יודע זאת היטב, ובהתאם לצרכי הגוף, הוא נותן לנו גם ליהנות. כלומר, לפרוק קצת את המתח. אך הכל במידה ובתנאי שכל זה משמש למען ולא לשם הדבר עצמו. לדוגמא: אדם אוכל שוקולד כי זה משמח אותו ונותן לי להמשיך בעבודתו מתוך יתר קלות. או, אדם נח כדי שיהיה לו מרץ להתפלל בכוונה גדולה ובהתעוררות עצומה ולא לשם המנוחה, כי הוא עצל ואין לו כוח לזוז ולתפקד. זוהי כוונת הדברים, לעשות כל דבר למען כדי שאוכל להתקדם בעבודת השם שלי.

ואל לו לאדם לרמות ולהשלות את עצמו שהוא עושה מעשה שאינו ראוי ויאמר שהוא למען עבודת השם, כי השם בוחן כליות ולב ויודע בדיוק מאילו כוונות נברא אותו מעשה. ובבוא העת, יראו לו לאדם במוחש את תמונתו שלו עצמו כמו שנראה במשל הבא:

היה פעם צייר מוכשר בקנה מידה בין לאומי. רבים שיחרו לפתחו כדי לחזות בכישרונו המופלא ובמעשה ידי האמן שלו, וביקשו ממנו שיצייר את דמותם. שמו הטוב הגיע למרחקים וגם לאוזניו של מלך גיבן. המלך הזה החליט להזמין את הצייר לארמונו. כאשר הגיע הצייר ביקש ממנו המלך שישרטט את דמות דיוקנו. ימים ולילות עבד הצייר ללא הרף. גבו דאב וידיו כבדו ממאמץ. שמורות עיניו כמעט ונעצמו מעייפות נגררת, אך הוא לא נתן ליבו על כך, שכן המלך ביקש ממנו שיצייר אותו, ויצירה זו חייבת להוכיח את עצמה כראוי.

לאחר מספר ימים כלתה המלאכה והצייר-אמן ניגש אל המלך ובידיו התמונה, וכשהוא מלא בהתרגשות הגישה אותה למלך שהתבונן בה מכל זווית וכיוון, ולבסוף אמר: היצירה אכן מופלאה ומדויקת עד מאוד. היטבת לשקף בה את דמותי. אבל מפריע לי בה דבר אחד - הגיבנת.

השיב הצייר: אדוני המלך רם המעלה, ביקשת ממני שאצייר את דמותך ואכן מילאתי אחר פקודתך. אך ישנו כלל בציור דמויות והוא, שברגע שמשרטטים דמות יש לדייק ולא להשמיט שום פרט ולו הקטן ביותר, אחרת לא תהיה זו אותה הדמות. לך, מחילה מכבודך, יש גיבנת ולכן היא מתבטאת גם בציור.

הנמשל: מה שהינך זה מה שיראו לך בבוא העת. אי אפשר לשחק. הכל מצולם והמסרטה לא מנותקת לרגע. לכן בכל מעשה נשתדל להכניס את הכוונה ואת הרוח גם במעשה שנראה לכאורה מאוד גשמי, למשל: כשאישה מסדרת ומנקה את ביתה תכוון שהיא עושה זאת כדי שלבעלה וילדיה תהיה הרחבת הדעת בזמן שהותם בבית, כדי שתהיה אווירה נעימה ולשלום בית. כשהיא מבשלת ארוחת צהריים, תתפלל שתהא מזינה וערבה לחיך ותיתן כוח לבעלה ולילדיה ללמוד את התורה הקדושה וכן הלאה. יש עוד אין ספור דוגמאות כיצד אפשר לקדש את המעשים, שלכאורה פשוטים וקטנים, ולהפוך אותם לגדולים ובעלי משמעות עצומה.

יהי רצון שכל מעשינו יהיו רצויים ומקובלים לפני השם יתברך, ונזכה שמספרינו יקראו רק את זכויותינו...

(מאת שרה פלדמן תחי'. באדיבות "חוט של חסד")

_________________

    אין יום שאין בו טוב

שרון, אלכוהוליסטית משתקמת, אישה שהייתה פעם יפה, קמה על רגליה במפגש של אלכוהוליסטים אנונימיים, וסיפרה את סיפורה:

"התחתנתי עם גל, שהיה החבר שלי בתיכון, והבאנו לעולם שני ילדים. התחלתי לשתות כשהילדים היו קטנים, אבל לגל לא היה מושג. החבאתי את הבקבוקים במקומות מתוחכמים, ושתיתי וודקה, כך שהוא לא יכול היה להריח את המשקה מפי.

"אבל אז בעיית השתיה שלי החמירה. לעתים קרובות לא הייתי מסוגלת לקום בבוקר ולהביא את הילדים לבית הספר בגלל הנג-אובר, וכך גל גילה את הדבר. הוא הזהיר אותי שאם לא אפסיק לשתות, אהרוס את המשפחה שלנו. חשבתי שהוא סתם מאיים ולא הקשבתי לו.

"בעיית השתיה שלי הלכה והחמירה. גל אמר לי שוב ושוב שהוא יתגרש ממני אם לא אקח את עצמי בידיים. אבל, תבינו, הוא תמיד היה כל כך מאוהב בי, ככה זה היה כבר שנים, ואני ידעתי שהוא לא יעשה את זה.

"ואז, לילה אחד, התעוררתי שיכורה לגמרי. זה היה אחרי שישנתי הרבה זמן, אולי כל היום. הסתכלתי מסביב וראיתי שגל והילדים לא היו שם. נעלמו לגמרי. הם עזבו את הבית ולקחו איתם את כל מה שהיה להם. לא האמנתי למראה עיניי. גל תמיד אהב אותי בטירוף. הייתי בטוחה שהוא יחזור. הייתי בטוחה עד שבקשת הגירושין הגיעה בדואר רשום. אז הבנתי שהרסתי לעצמי את החיים, והתחלתי להגיע לפגישות של אלכוהוליסטים אנונימיים."

Ø      איש לא שם לב לאזהרות

תשעה באב הוא היום שבו אלוקים עזב אותנו, ולקח את ביתו עמו. כמו הבעל בסיפור האמיתי שלעיל, הוא הזהיר אותנו, העם היהודי, שוב ושוב. כמו הרעיה בסיפור, היינו משוכנעים שאהבתו אלינו תגרום לו להישאר איתנו לנצח. המשכנו במעשינו ההרסניים, בלי לשים לב להשפעתם עלינו ועל הקשר שלנו עם הקב"ה.

ואז, יום אחד, ביום התשיעי בחודש אב, עשה אלוקים בדיוק את מה שאמר לנו שיעשה. הוא הרשה לאויבינו להרוס את בית המקדש, משכנה של השכינה בעולם הגשמי, וניתק את עצמו מחיינו.

היהודים שישבו ביהודה העתיקה מעולם לא חיו בלעדי אלוקים שיושב בקרבם. מקדש שלמה היה מרכז חייהם במשך ארבע מאות שנה. חיי היום יום בירושלים סבבו סביב המקדש ועבודתו, ואפילו אלה שהתגוררו רחוק ממנו היו מחויבים לעלות אליו לרגל שלוש פעמים בשנה. החיים ללא בית המקדש וללא השכינה היו דבר שאי אפשר להעלותו על הדעת.

היום הנורא שבו עלה בית המקדש באש היה יום של תבוסה ומוות, יום אסון וזעזוע. אך הרגש הדומיננטי, עוד יותר מזעזוע וצער כבד, היה חוסר היכולת להאמין שכך קרה לנו. ממש כפי ששרון לא האמינה שבעלה באמת עזב אותה, כך גם העם היהודי. אפילו אחרי 150 שנה של נבואות זעם, הוא לא היה מסוגל להאמין שאלוקים אכן עזב אותו.

אם אנו, היהודים החיים כיום, איננו יכולים לחוש צער גדול על אסון תשעה באב, אנו יכולים להתחבר אליו באופן אחר: דרך הנטייה שלנו להתעלם מההשלכות של מעשינו.

Ø      ההשלכות

האם אנו יכולים להיות חכמים וטיפשים בעת ובעונה אחת?

אלוקים ברא יקום בעל סדר פנימי, שאחד מעקרונותיו הוא: למעשים יש השלכות. אבל היכולת האנושית להתעלם מההשלכות היא מדהימה ביותר. קחו למשל את האדם שמשלם במיטב כספו כדי לקנות חפיסת סיגריות שעליה כתוב באותיות קידוש לבנה: "העישון מזיק לבריאות".

רוב המעשנים אינם מזוכיסטים שרוצים לחלות או למות. אם תשאלו אותם: "אתם לא פוחדים לקבל סרטן ריאות?" הם יענו: "העישון לא יהרוג אותי. אני מכיר מישהו שעישן שלוש קופסאות ליום וחי עד גיל תשעים."

אותה התכחשות להשלכות מתרחשת כאשר אנו:

·         אוכלים עוד עוגת קצפת, ולא מאמינים שמחר לא נוכל לסגור את המכנסיים.

·         נכנסים לקשר עם בן/בת המין השני, ולא מאמינים שהדבר יזיק לנישואינו.

·         מרמים בעסקים, ולא מאמינים שניתפס.

·         צועקים על ילדינו או מכים אותם, ולא מאמינים שזה ירעיל את הקשר בינינו לטווח ארוך.

·         מקדישים את שנותינו הטובות ביותר לקריירה, ולא מאמינים שאנו הורסים לעצמנו את הסיכוי לבנות משפחה.

כיצד יכולים אנשים אינטליגנטים לחיות בעולם אשליות שכזה, עולם שבו עצמים אינם מטילים צל?

Ø      נבואת שקר

אלוקים שלח לבני ישראל שורה ארוכה של נביאים שהזהירו אותם מפני השלכות מעשיהם: תבוסה, חורבן וגלות. מדוע לא הקשיבו בני ישראל לנביאים?

כי על כל נביא אמיתי, היו המוני נביאי שקר. התנ"ך חוזר ומתרה בבני ישראל שלא להקשיב ל"נביאי השקר". כך, בעת שירמיהו הזהיר את בני ישראל, שאם לא ישנו את דרכיהם תיחרב ירושלים - הבטיחו להם נביאי השקר שהכול יהיה בסדר.

קולו של נביא השקר הפנימי מכריז: "אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים, והכול יהיה בסדר." קולו של נביא האמת הפנימי אומר: "היזהרו והישמרו מפני ההשלכות של מעשיכם."

בפרקי אבות נאמר: "איזהו חכם? הרואה את הנולד". כלומר, חכם הוא מי ששואל את השאלה: "אם אעשה כך, מה יקרה אחר כך?"

·         אם אעביר ביקורת על השכן, מה יקרה אחר כך?

·         אם אזמין את מזכירתי היפה למשקה אחרי העבודה, מה יקרה אחר כך?

·         אם אעתיק רק בבחינה אחת, מה יקרה אחר כך?

·         אם אצעק על אמא שלי, מה יקרה אחר כך?

הצבת השאלות האלה כשלעצמה, עשויה להציל אותנו מתוצאותיהם הרות האסון של מעשים טיפשיים.

אם לא לוקחים בחשבון את ההשלכות שיש למעשינו, הם עלולים להוביל לתוצאות 'קטנות ומצערות', כמו עליה במשקל בק"ג אחד; הם עלולים להביא לתוצאות רבות-משמעות כמו גירושין; ולהשלכות הרות-אסון כמו חורבן הבית, וגלות השכינה מקרבנו.

הסיפור של שרון וגל אינו חופף לחלוטין לסיפור תשעה באב. בתשעה באב אלוקים "עזב את הבית", אך הוא מעולם לא התגרש מהעם היהודי. בבריתו של האלוקים עם אבותינו הבטיח ה' שהוא יהיה אלוקינו תמיד, נעשה את אשר נעשה. לעולם לא ישא עם אחר על פנינו.

אך גם ללא גירושין, הפרידה היא קשה וכואבת. פרידה מבן או בת הזוג, חיים בנפרד, ללא שיתוף, בלי ליהנות מקשר זוגי ואינטימי - האם זוהי בחירה חכמה?

כששרון התעוררה והתחילה ללכת לאלכוהוליסטים אנונימיים, כבר היה מאוחר מדי - נישואיה נהרסו לגמרי. עבורנו היהודים, לעולם לא מאוחר מכדי להתפייס עם אלוקים.

(מאת שרה יוכבד ריגלר תחי' Aish.co.il )

_________________

    אין יום שאין בו טוב