חסד לאלפים

סודו של הים

הוא כבר עמד בניסיונות רבים בימי חייו, והיה בטוח שיוכל להתמודד עם כל דבר בחיים. הוא האמין שהים אוהב אותו אהבה אינסופית ולא יבגוד בו לעולם. עד לאותו יום...

מראשית ילדותו בעכו השוכנת לחוף ימים, חיפש גדעון דבר שייתן לו סיפוק בחיים. הוא הרגיש שהוא נמשך לדבר אחד בלבד - לים הכחול והאינסופי. כבר בנעוריו הייתה לו ספינת דייג והוא יצא להפלגות שנמשכו לפחות שבוע. כאשר נח מהפלגות הדייג, פנה מיד לתחביב השייט בקיאק. העבודה וגם התחביב היו כרוכים אצלו בים. הכל החל ונגמר אצלו בים.

ככל שחלפו הימים, כך חיפש אתגרי שייט גדולים יותר. גדעון החל לצאת עם הקיאק גם בימי החורף הסוערים. לעיתים יצא להפליג בים סוער לגמרי. הוא התנגח בגלים שהיתמרו לגובה ארבעה מטרים ונעו במהירות של עשרות קמ"ש, עם קיאק ששוקל שלושים וחימשה ק"ג. הגל התנגח בסירה הצרה שהתרוממה מעט באוויר ונבלעה בתוך לועו. לאחר מכן התמודד כנגד גל נוסף. כך שיחק עם החיים והמוות. אנשים רבים הזהירו אותו על הסתכנותו. ופעם אחת אפילו הגיע לחוף צוות של עיתונאים וצלמים, ואחד מהם צעק אליו: "מטורף! הים יבלע אותך, תחזור הביתה!" אך גדעון, צחק בליבו לשמע הצעקות המבוהלות. הוא האמין שהים אוהב אותו אהבה אינסופית ולא יבגוד בו לעולם.

בתקופת השירות הצבאי שירת כמובן בחיל-הים, ובסיום שירותו חזר לעבוד בספינות הדייג ולשוט להנאתו בקיאק.

פעם אחת יצא בקיאק בשבת לעבר חיפה. הים הירקרק היה שקט ורגוע, השמש עלתה מעל פני המים הקסומים, שני שחפים דאו ברקיע ודולפין גדול ניתר מעל לפני המים והותיר אחריו עיגולים הולכים ונעלמים. לאחר שנח בחוף שב לקיאק והחל לחתור צפונה. אז הבחין בכך שהים השקט החל להשתנות. הרוח הייתה כעת נגדית, הים רוגש יותר והשמש שקעה. ובכל זאת, במאמצים אדירים הצליח לשוב לעכו לפני השקיעה. אבל, אז הבחין בגוף שצף על פני המים במרחק של כעשרים מטרים ממנו. גדעון תיאר לעצמו שמדובר בגזע עץ שהושלך מאחת האניות וצף לעבר החוף. כאשר התקרב יותר הבחין, לתדהמתו, שמדובר בילדה קטנה שצפה על פני המים והגלים משחקים עמה כרצונם וסוחבים אותה ללב ים. בשארית כוחותיו העלה אותה לתוך הקיאק. הוא הביט בפניה וראה שפיה ואפה פולטים מים רבים. היא נראתה מתה. גדעון המשיך לחתור עד שהגיע לחוף. שם פגש בידידו פליקס ואמר לו, שיש בסירתו ילדה קטנה שכנראה מתה מטביעה. הוא ביקש ממנו לטפל בגופתה, מפני שאין לו כוח והוא חייב להגיע לביתו.

למחרת בערב הגיע פליקס לביתו של גדעון וסיפר לו בהתרגשות על השתלשלות העניינים מאז שמסר לידו את הילדה שטבעה. כאשר ניסה להזעיק עזרה, התקהלו אנשים רבים בחוף סביבהּ ושאלו: "מה קרה?" רופא שהגיע למקום, בדק את הילדה, וכאשר נוכח שאין לה פעימות לב, ניסה להחיותה, אך ללא הצלחה. אז ניגשה אישה אחת לעבר ההתקהלות ושאלה: "מה קרה?" ומישהו אמר לה: "יש פה איזו ילדה קטנה שטבעה, הרופא בדק אותה ואומרים שהיא מתה". האישה התקרבה לעבר הילדה והחלה לצעוק: "זאת הילדה שלי! אני לא מאמינה שהיא מתה!" אך הרופא ענה לה, בצער: "בדקתי וראיתי שהילדה מתה, אני מצטער..."

"אם היא מתה, אני מתה אחריה!... 16 שנים אני נשואה ויש לי רק את הילדה הזאת, אין לי אף אחד במקומה, היא החיים שלי..." הרופא נענה להפצרות האם, ושב לבדוק את בתה. לפתע נדהם לשמוע את דופק ליבה החלש. הוא פער את עיניו: הילדה נושמת... הילדה חיה! פליקס סיפר לגדעון שלא ניתן לתאר את השמחה שפרצה במקום, ובפרט שמחתה העצומה של האם.

לאחר תקופת מה, טייל גדעון ברחוב הראשי בעכו וראה אישה כבת ארבעים הולכת לקראתו. היא נעצרה, הביטה בו ושאלה: "אתה גדעון?"

"כן"

"אלוקים יברך אותך! אתה יודע מי אני?"

"לא".

"אני אמא של הילדה שהצלת בים. רציתי להודות לך, אבל אני לא יודעת איך..." גדעון הודה לה בחזרה והמשיך לצעוד בדרכו. לאחר כמה ימים, קיבל משלוח גדול לביתו - אופני ספורט משוכללים, בדיוק כפי שאהב. הוא יצא עמם לכבישיה הראשיים של העיר ורכב להנאתו.

לא עבר זמן רב והודיעו לגדעון כי הוא מוזמן להפלגת דייג שתצא מנמל אשדוד. כאשר הגיע, ראה כי הים רגוע. ארבעת אנשי הצוות התירו את החבלים והספינה, שאורכה 25 מטרים, ומשקלה תשעים טונות, יצאה לדרכה הכחולה. הם השליכו את הרשת כמה פעמים בהצלחה, ולאחר מכן החל הים לרגוש. אנשי הצוות ביקשו מגדעון ומאיש צוות נוסף לסדר את ארגזי הדגים בתוך חדר הקירור שבספינה, כדי לשמרם במלוא טריותם עד שיחזרו לחוף. גדעון נכנס דרך הפתח העליון לחדר הקירור עם החבר והם החלו לסדר את הארגזים. לאחר זמן-מה אמר החבר שהוא מעוניין לצאת לנוח. גדעון נותר לבדו בחדר הקירור שהטמפרטורה בו, כאשר הוא פתוח, מגיעה למינוס שלושים. הוא הזדרז לסיים את עבודתו, ביודעו שניתן להישאר בחדר הקירור כעשרים דקות בלבד. כאשר סיים את עבודתו, עדיין חש שהספינה מטולטלת. הוא רצה לצאת ונוכח לדעת שדלת חדר הקירור סגורה מלמעלה!

גדעון היה אדם חזק בגופו ובנפשו. הוא כבר עמד בניסיונות רבים בימי חייו, והיה בטוח שיוכל להתמודד עם כל דבר בחיים. הוא עלה על סולם וניסה לדחוף בכוח את הדלת עם כפות ידיו. אבל שום דבר לא זז. כעת הבין שמישהו מאנשי הצוות סגר עליו את הדלת בטעות. במצב כזה הטמפרטורה עלולה לרדת אף למינוס חמישים. הוא ירד בחזרה, לקח את הסולם והחל לדפוק בדפנות החדר בתקווה שמישהו מאנשי הצוות ישמע את הקולות, אבל מנוע הספינה פעל ברעש עצום ובלם לגמרי את קולות דפיקות הסולם. לאחר שאף אחד לא פתח את הדלת, החל לדאוג. לראשונה בחייו הרגיש שהוא חסר אונים, שום דבר, אפס גמור. 'נראה אותך, יא גיבור, איך אתה יוצא מהפריז'ידר הזה...' אמר לעצמו.

גדעון ראה שהתקווה מסתלקת ממנו. כעת הרגיש בצרה הנוראה אליה נקלע. איך יחלץ מחדר הקירור? ידיו נקרעו וזבו דם מהכאתו על דלת הברזל האטומה. הקור החל לפעול את פעולתו. רגליו קפאו והקור העז המשיך לעלות ולהתפשט ביתר חלקי גופו. הוא חשב מה עוד ניתן לעשות. אולי כדאי לעקור את הצילינדרים כדי לעצור את תהליך ההקפאה. כך הקור יפחת והוא ירוויח זמן יקר נוסף עד שמישהו אולי יכנס לחדר, אבל, הוא הבין שאם יעקור את הצילינדרים, מנורת החדר תכבה ואז הרהר: 'למה שאמות בחושך? אמות באור!'

גדעון לא הכיר דבר שקשור ליהדות פרט ליום כיפורים. מבלי שיהיה מודע לכך, אמר חלושות בחלל החדר הקפוא: "ריבונו של עולם, אני יודע שאף אחד בעולם לא יכול להציל אותי כעת. רק אתה למעלה רואה אותי בתוך הפריז'ידר הזה. פעם אחת הצלתי ילדה ממוות, תציל גם אותי אבא שבשמים... תעשה לי טובה ותוציא אותי מכאן..." הקור העצום כבש את גופו. גדעון ניסה לקפוץ כדי לחמם מעט את עצמו. היה לו כוח סיבולת אדיר, אבל לכל כוח יש גבול בעולם הזה. הוא ידע שכאשר יעלה הקור למוחו והוא יירדם, יגיע קיצו. אז נפל ארצה והרגיש שהחידלון משתלט עליו. קול מסתורי הודיע לו: אתה תתעורר ותחיה מחדש...

עיניו של גדעון נפקחו והוא ראה אור חודר לחדר הקירור. האור מילא לא רק את המקרר, אלא את העולם כולו. לפתע ראה בתוך האור את כל מהלך חייו, מהרגע שנולד ועד לרגעים האחרונים של מלחמתו במוות. הוא ראה את עצמו הולך בשדות וקוטף פרחים, רוכב על סוסים, עוזר לאמו להרים סלים בשוק, רץ ומשתולל כנער מלא חיים. הוא חש תענוג רוחני שלא ניתן להגדירו כלל במילים, ורצה להישאר לנצח בתוך התענוג העצום הזה. הקול המסתורי הודיע לו שהאור עתיד להסתלק ממנו. ואז הכל נעלם כלא היה...

באמצע הלילה, בעוד הים סוער, החליט אחד מאנשי הצוות להיכנס לחדר הקירור כדי להכין ארוחת דגים לבוקר. לחרדתו, ראה בפנים את גדעון מוטל קפוא. הוא הזעיק את חבריו, והם הרימו אותו מהמקרר באמצעות חבל הצלה מיוחד והניחו אותו על גבי הסיפון. ספינת טילים חולפת לקחה את גדעון לחוף, ומשם אסף אותו אמבולנס לבית-החולים. הרופאים בדקו את גדעון הקפוא וקבעו שהוא מת, ויש להכניסו לחדר הקירור של המתים...

פרופסור אחד שהיה אמור לנסוע לחו"ל ומשום מה נדחתה נסיעתו, הגיע למחלקה. סיפרו לו שיש אדם קפוא ומאובחן כמת ועומדים להכניסו לחדר-מתים. הוא ערך בדיקה נוספת עם המכשירים, ונוכח שאכן גדעון מת. אך לפתע חלפה בראשו מחשבה לדקור את גדעון במחט. ואז ראה לפתע שהגוף מגיב ברפלקס קל. הפרופסור הנדהם קרא: "אל תכניסו אותו למקרר! הבנאדם הזה חי! רק צריכים להפשיר אותו..." לאחר שלושה ימים התעורר גדעון מקיפאונו. "היינו רק שליחים של משהו מעלינו" אמר לו הפרופסור שבדק אותו, "אתה לא חי לפי חוקי העולם שלנו, אלא של עולם אחר לגמרי..."

לאחר שהשתחרר, חש שעליו לעשות משהו עם עצמו. לא יתכן שלאחר שבורא העולם הציל אותו בדרך כה מופלאה, הוא ימשיך לחיות סתם כך. אביו הציע לו לנהל עבורו חנות ברמת-גן. דודו של גדעון, סוחר שחזר בתשובה, פגש אותו ושאל: "גדעון, מה אתה עושה עם עצמך?"

"אני מתכונן לפתוח את העסק של אבא, חנות דגים ברמת-גן".

"תעזוב אותך, אתה לא בשביל עסקים".

"ומה אני צריך לעשות בחיים?"

"תחזור לים".

"אני לא חוזר לים! הים בגד בי!"

"אתה יודע מה? לך לישיבה!"

גדעון לא ידע בדיוק מהי ישיבה ומה עושים בה. בוקר אחד התעורר ומבלי להבין את מעשיו, השאיר את מפתחות החנות על השולחן, כשאביו עדיין ישן. הוא הלך לבית דודו ואמר: "אני רוצה ללכת לישיבה!" הדוד סידר לו לימודים בישיבת "דיסקין" בירושלים, שם נשאר ללמוד כמה שנים והרגיש את נועם התורה, ולאחר מכן זכה להקים בית בישראל.

כיום ניתן לפגוש את גדעון על פתחו של מקווה האריז"ל בצפת, שר שירים שחיבר ומוכר את קלטות שיריו. יהודים באים במשך כל השנה כמו עדרי צאן כדי לטבול ולפני שהם יורדים לציון הקדוש, הם נשארים לָשֶׁבֶת עמו מעט כדי לשוחח ולהתחזק. פעם הגיעה קבוצת אנשים למקווה. אחד מהם נראה כמו זאב בודד. לאחר שכולם סיימו לטבול במים הקרים והלכו לדרכם, נותר האיש הבודד בפתח המקווה והתבונן בגדעון המזמר. גדעון תמה על כך שהאיש לא הצטרף ליתר בני החבורה, והמשיך לשיר. לפתע התקרב האיש לגדעון, תפס בחולצתו והחל לקרוע אותה... ואז החל לבכות ללא מעצורים כמו תינוק. גדעון לא הבין מה רוצה ממנו האיש המשונה הזה. לאחר כמה רגעים הסביר לו האיש בבכי: "יהודי, באתי לכאן היום לפני שאתאבד! רציתי ללכת למקווה של האר"י כדי להתוודות לפני מותי, אבל נעצרתי בדרך כדי לשמוע אותך. הרגשתי בתוך תוכי שאני מוכרח לשמוע את שיריך. כל הרע שהיה בי הלך ונעלם. תדע לך, שהשירה שלך הצילה אותי ממוות!"

גדעון נוכח, ששוב היה שליח להציל יהודי, אבל הפעם לא במרחבי הים שגורם לעתים צמצום וצער, אלא על סף המקווה הצר של האריז"ל, שאין רחב ממנו.

(מאת עודד מזרחי מתוך "אור חוזר")

_________________

    אין יום שאין בו טוב

כמה עגמת נפש יכול לגרום שולחן אחד? מסתבר שהמון

כשהתחתנו, לא היה לנו כמעט כסף כדי לקנות לבית ציוד ראשוני. הסתפקנו ברכישת שלושה פריטים גדולים בלבד: מקרר - שהתברר אחר כך כגדול מידי לבית בו גרנו, ולכן החלפנו אותו תמורת המקרר הישן של חמותי; תנור אפייה פשוט - ששבק חיים כעבור מספר שנים, ושולחן אוכל לסלון.

זה היה שולחן פורמייקה אליפטי, מהסוג שעומד על שתי רגליים המתפצלות מהמרכז. השולחן שירת אותנו נאמנה במשך 24 שנים. עליו שיחקו הילדים, עליו הוכנו שיעורים, עליו נוצרו המוני יצירות - שהותירו את חותמן בדמות כתמי צבע ודבק עקשניים, ושריטות שאינן ניתנות לתיקון - מידי שבת הוא כוסה במפה צחורה, ועליו הוגשו אינספור סעודות שבת, עבור בני המשפחה ואלפי אורחים שהוא זכה להכיר במשך השנים בהן שהה בביתנו.

הוא לא היה גדול מידי, ובחגים נאלצנו לחבר אליו שולחן נוסף כדי שיהיה מקום לכולם, אבל הוא בהחלט התאים לנו, ואנחנו התאמנו לו. הוא השתלב מצוין בתוך גיבוב הרהיטים שהשגנו לעצמנו עם השנים, והתאים לכיסאות הפלסטיק ששירתו אותנו. הוא הניח לנו לעבוד עליו בחופשיות, והותיר גם מספיק מקום בסלון למשחקי חבל או גומי בימות החורף, או לבריכת גומי בימות הקיץ הלוהטים.

היה לו רק חיסרון אחד. חיסרון שבסופו של דבר עלה לו בחייו - הוא התנדנד. מידי פעם היינו מוסיפים מסמר, בורג או דבק, כדי לייצב אותו, אבל הוא תמיד חזר לסורו ולנדנודיו. התרגלנו גם לזה. לאורחים היינו מסבירים שלקחנו אותו מאונייה, שם הוא היה מצליח לאזן את עצמו נגד תנודות הגלים... מידי פעם מישהו היה משעין עליו מרפק ומטה את כל הארוחה בזווית מסוכנת, אבל מיד היינו מעירים לו, מפעילים לחץ קל בצד השני, וממשיכים כאילו כלום לא קרה.

היחידה שלא השלימה עם זה היתה חמותי: "תקנו שולחן חדש", היא היתה דורשת מאיתנו מפעם לפעם. "אין דבר כזה שאין כסף. כשצריכים משהו - קונים."

הבעיה כנראה, שלא הרגשנו שאנחנו באמת צריכים.

ואז היא עשתה לנו הפתעה.

המשאית הגיעה אלינו, ופרקה שולחן וששה כיסאות שעלו כמה אלפי שקלים. לא רציתי בהם. לא רציתי מתנות יקרות ערך שמחייבות אחר כך תשומת לב מיותרת. אבל זה כבר היה מאוחר מידי. השולחן שעמד במרכז הסלון היה עובדה מוגמרת.

ואני הייתי חייב להודות ... ולהתפעל.

הלב שלי הלם בפראות כשגיליתי מה מסתתר מתחת לקרטונים שעטפו אותו. הוא היה חום, ענק, מסורבל וכבד. הקווים שעיטרו את רגליו הרחבות הזכירו לי את קפלי העור על רגליו של פיל. הוא היה בגודל רבע מהסלון שלנו, גם כשהיה סגור, ולא הותיר לנו כמעט מרחב מחייה אפילו כשהוצמד לפינה.

הוא היה יקר, ומעץ טבעי. הרגשתי שבמקום שהוא ישרת אותנו, אנחנו צריכים עכשיו לשרת אותו. חסל סדר יצירות ליד השולחן. חסל סדר משחקים ברחבי הסלון. חסל סדר שטיפת כיסאות במים לפני פסח. חסל סדר טיפוס על הכיסאות ואכילה חופשית ומלכלכת.

מהיום צריכים לשמור - שהצבע לא יתקלף. שהעץ לא יישרט. שהכיסאות לא ייפלו וייחבטו. וחוץ מזה - בכל פעם שאשתי תצטרך להזיז אותו, מישהו יהיה חייב לעזור לה - הוא כל כך כבד!!!

שנאתי אותו, והרגשתי עם זה גרוע. מישהו נתן לי מתנה מכל הלב. מישהו נכנס לתשלומים כדי לשמח אותי. מישהו חשב עליי ורצה שיהיה לי שולחן יציב... ואני לא מרוצה.

המצחיק היה שבמשפחה עוד קינאו בנו. גיסי תפס אותי לגמרי לא מוכן, ושאל איך השולחן. "יציב" עניתי, "ו...גדול, כולו מעץ מלא" - הוספתי אחרי רגע, מנסה לפרט את היתרונות שלו, או לכל הפחות מה שעשוי להישמע כמו יתרון בעיני אחרים.

חמותי ישבה לידו קורנת מאושר, יושבת על הכיסא המרופד ונהנית - "סוף סוף אפשר לשבת בנוחיות, ולא על כיסאות מפלסטיק ששוברים את הגב."

חייכתי חזרה, מסתיר את רגשותיי עמוק בפנים, ומודה לה שוב על המתנה הנפלאה.

***

בהתחלה זה היה ממש סיוט. לא יכולתי לראות אותו בלי להרגיש שהלב שלי מחסיר פעימה. הרגליים הגסות שלו פשוט עוררו בי גועל. הייתי יושב ללמוד בסלון כהרגלי מימים ימימה, אבל כל מה שהצלחתי לעשות היה לבהות במילים המודפסות, כשאת כל ראשי ממלא השולחן.

הבחנתי בכל שריטה שעליו, וכעסתי שעכשיו יאשימו אותנו שאנחנו לא יודעים לשמור על מתנות יקרות. הבחנתי בכל תיקון צבע, והבנתי שהוא הגיע כנראה מתצוגה ולכן נמכר במחיר זול מערכו. הבחנתי בכיסא שקצת התנודד. חשבתי איך לשמר את הצבע שלו. איך לדאוג שהוא לא ייהרס בבית תוסס כמו שלנו... ויותר מכל כעסתי על עצמי: "למה אתה כזה כפוי טובה?!"

יום אחרי יום והשהייה שלי בסלון עברה בריחופים ובחוסר ריכוז, עד שהרמתי ידיים ועברתי ללמוד בחדר אחר.

זאת הייתה נקודת השבירה שהביאה אותי לדבר עם חבר, לפרוס בפניו את כל הרגשות והתהיות שלי.

סיפרתי לו כמה השולחן הענק והמגושם מקומם אותי. סיפרתי איך אני חש כאילו מישהו חדר לביתנו בניגוד לרצוני, ולמעשה גירש אותי מהסלון שלנו. סיפרתי כמה מלחיץ אותי הצורך לשמור על משהו יקר. וסיפרתי כמה אני מתבייש שמתנה אחת הצליחה להוציא אותי משיווי המשקל!

תוך כדי דיבור יכולתי להכניס את הדברים לפרופורציה. הבנתי שעיקר הלחץ נובע מתוכי, מהמחשבה שאני צריך לשמור על חפץ יקר, בעוד שאיש לא מצפה זאת ממני. שהמעשה של חמותי נבע מאהבה ודאגה, ושצריכים לקבל אותו ככזה, למרות שהוא לא הכי מוצא חן בעינינו. והעיקר - שהמתנה הכי טובה שאני יכול להחזיר בתמורה, זאת דווקא הקבלה. לקבל בשמחה מה שניתן לי מלב אוהב (אם כי אולי לא עד הסוף חושב), ולא כמו שאמר לי חבר אחר: "אני במקומך, הייתי משאיר אותו על המשאית ושולח אותו לחנות בחזרה, עם חמותי!"

מאז החל תהליך ההחלמה.

הילדים שלנו כן יוצרים עליו - אבל הוא מכוסה תמיד בניילון עבה שיימנע פגיעה בעץ. הם יושבים סביבו על כסאות כתר (שניים, זה על גבי זה, כדי שיגיעו לשולחן הגבוה) ואוכלים בחופשיות. כיסינו את הריפוד של הכיסאות בניילון, ואפשר לטפס ולעמוד עליהם, והעיקר, גילינו שאם פורסים עליו שמיכות, ועליהן מניחים את הכיסאות הכבדים, אפשר לבנות ממנו אוהל נהדר ואפילו מערת שדים!

חזרתי ללמוד בסלון. התרגלתי למראה שלו, ואפילו הפסקתי להתנצל כששואלים אותי אם קנינו שולחן חדש. מסתבר שיש אנשים שאוהבים שולחנות כאלה...

היום אני כבר יכול להודות בלב קל, שבזכות השולחן למדתי כמה נכונים דברי חז"ל: 'דאגה בלב איש - ישיחנה'. למדתי שלפני שנותנים, צריכים לחשוב טוב מה השני רוצה ולא מה מוצא חן בעיניי. ולמדתי שלפעמים הנתינה הגדולה ביותר, היא לדעת לקבל.

(מאת שאול פינשטיין  /  Aish.co.il)

_________________

    אין יום שאין בו טוב

ה"נִיצֶבֶת"

היא עומדת דוממת באמצע הכיכר, ודמעה קטנה של הערכה זולגת על לחייה...

היא עומדת בכיכר על גבי ארגז הפוך, פניה הילדותיות משהו מחייכות וצבועות כליצן יום הולדת. עיניה שירוק וחום מעורבבים בהם תלויות בחלל בוהות בחיוך, ובגדי המוקיון בהם היא לבושה, תלויים עליה – ספק נערה ספק ילדה – ברפיון.

מידי פעם היא קדה לעבר אי מי שמשליך מטבע אל הכלי המונח לרגליה, ומיד חוזרת לתנוחה קפואה, כשחיוכה על פניה. יש והיא מפריחה נשיקה לעברו של ילדון שזרק מטבע, ובעוד הוא מתרגש מהמחווה היא כבר שבה לעמוד ללא ניד.

יש המושכים את תשומת הלב, במשחק דרמטי ומרגש. אחרים עושים זאת בתנועות משמעותיות ובעלות תוכן או בקול החודר אל רובד עמוק ונגע ללב. וה"נִיצֶבֶת", היא ממקדת את התעניינות הציבור דווקא בחוסר התנועה.

רבים מאיתנו נפגשו בשחקן או שחקנית העומדים כנציד מלח ואינם זזים במשך דקות ארוכות. ואנו מהרהרים בתדהמה "איך הם מסוגלים לעמוד ובקושי להניד עפעף", "כיצד הם יכולים לשמור על פניהם הבעת חיוך במשך עשרה רגעים, ולא להתעייף", "איך הם עושים את זה". גם אני התפעלתי מיכולתה של ה"ניצבת" לעמוד בתנוחה אחת במשך זמן מה. וביום מן הימים החלטתי להמתין לסיום הופעותיה כדי לשמוע על המשחק אותו היא משחקת.

אחר יום עבודה בו מאות אנשים נהנו מהופעתה, בשעה שקיפלה את ציוד העזר שלה, אספה את השרפרף הקטן ועוד כמה דברי פעוטים, הסירה את האיפור מעל פניה והתארגנה לשוב הביתה. סיפרה לי ה"ניצבת", מדוע בחרה לעצמה תפקיד זה:

"למדתי משחק ומחול. טיילתי בעולם. ראיתי את השחקנים העורכים מופעי רחוב של עמידה ללא ניע, והדבר קסם לי. חשבתי לעצמי 'חבל שאין כזה דבר גם בארץ'. מספר שבועות אחרי ששבתי לארץ, נודע לי אודות יריד שנפתח. יצרתי קשר עם האחראים על המופעים החופשיים במקום, קיבלתי את רשותם, ובו ביום, נעמדתי על הארגז, ניסיתי וגם ערכתי את ההופעה הראשונה שלי. לעת ערב סיכמתי לעצמי 'עשיתי את זה'.

"בפעם הראשונה זה לא היה קל, אולם עם הזמן לימדתי את עצמי, אלו תנוחות נוחות יותר, כיצד להגדיל את כושר הסיבולת שלי, איך לשמור על יציבות גם לאחר דקות ארוכות, וכפי שראית, היום אני מסוגלת להופיע במשך יום שלם כשמידי פעם אני עורכת הפסקת מנוחה".

"מה אומר לך" הוסיפה ה"ניצבת", ופניה מאירות כפני ילד שזה עתה קיבל צעצוע חדש, "התפקיד הזה הוא אחד הדברים היפים ביותר שקרו לי בחיי. זהו דבר מדהים ביותר לעמוד ולראות את הצופים כשאתה מנותק מהם לחלוטין, לשמוע את התגובות שלהם. ובעצם לצפות אל הנעשה ברחוב, כאילו אינך קיים".

היא פרסה בפניי מספר דוגמאות על הנעשה והנשמע מנקודת מבטה, ונפרדנו כידידים. מידי כמה ימים כאשר היה לי פנאי, הייתי עוצר ושומע ממנה תיאור משעשע או סיפור מרתק נוסף, על מה שהיא נהגה לכנות "העולם מזווית עיניה של 'ניצבת' ".

גם באותו יום, היא עמדה בדמות הליצן חיוור הפנים והמחויך ללא שינוי, עיניה הירוקות-חומות בוהות, בחיוך תלוי ומרפרף כתמיד. אלא, שבמורד לחייה, מזווית עינה הימנית נחרט באיפור הלבן שעל פניה, מסלול דק וברור, מסלול של דמעה. דמעה קטנה, אשר אי אז באחת משעות היום גלשה מעינה, וחרצה קו חד על לחיה. המתנתי עד שתעשה אתנחתא בעבודתה, ועוד בטרם שאלתי אותה "מה חדש", היא פנתה נרגשת "אני חייבת לספר לך משהו".

"אני מניחה שאתה מבין לבד, שככל שעובר הזמן ואני עומדת בתנוחה אחת, כך גדל הקושי להמשיך בה.

לפעמים, המטבע שמושלכת אל הכלי, היא המלאך הגואל הפרטי שלי, אשר מאפשר לי לשנות תנוחה. "היום, עמדתי והמתנתי למטבע. מטבע שתאפשר לי לשנות כיוון, ואין".

"הקהל עומד, מסתכל, אך אינו זורק את המטבע אשר תשמש לי סיבה מוצדקת להעביר את נקודת הכובד מצד ימין של גופי אל צד שמאל. כך, בעודי ממתינה, מצטרף אל הקושי גירוד טורדני, גירוד אשר אמור לעבור עם שינוי התנוחה, אלא שהמטבע הגואל אינו מגיע ואני נטועה על מקומי".

"תחושת הגירוד מטפסת במעלה ידי לעבר גבי, ומול עיניי, האדם הנכה מנסה להטות את גופו ולהגיע לאן שהוא. אני חושבת על הגירוד האיום בגבי ולחילופין על התנהלותו המוזרה של הנכה התולה בי מבטים מתעניינים, וידו מתפתלת בצורה מוזרה אחורנית".

"אט-אט ממחשבותיי מתמזגות, הרצון העז לשנות תנוחה ואגב כך לגרד את ידי וגבי, מתערב עם המחשבות אודות האדם היושב מולי, ואני מתחילה לחשוב לעצמי "מה קורה כשמגרד לו בגב, מה הוא עושה?"

"אולי כשזה הופך לבלתי נסבל הוא מבקש ממישהו שיגרד במקומו?" אני מנסה לומר לעצמי. "האם זה פתרון", אני שואלת את עצמי, ושבה לחוש את תחושת העיקצוץ המעצבן בכתפי".

"אני נזכרת בימי ילדותי, כשהייתי מתפנקת ומבקשת מאמא שתגרד לי בגב. והיא ניסתה להשביע את רצוני. ואני תמיד הייתי מגיבה בצורה שווה פחות או יותר "אוף! זה מידי חזק, עכשיו חלש מידי, יותר ימינה, יותר שמאלה".

שכן, כך הוא אופיים של גירודים, אם אינך מגרד במקום המדויק הצורך להתגרד מתפשט על פני כל הגוף. אני מפליגה בחלומותיי, תחושת הסבל שלי מהגירוד הטורדני מתערבת עם הערכתי הרבה ליושב מולי, הערכה הגדלה מרגע לרגע, ודמעה חמקנית ברחה מעיני".

"אני ממשיכה לחשוב לעצמי. הוא, למרות אי יכולתו לעשות דבר מינימלי, להעביר את תחושת הגירוד. ועל אף ההתפתלויות הנמשכות שלו בנסיון להוציא משהו, הוא נראה נהנה מחוויות הטיול שלו, ומההופעה בה הוא צופה".

"כך נוצר מצב מעניין ביותר. שנינו התפעלנו. הוא יושב מולי, פעור פה ומבטו המתפעל תלוי בי, ואני עומדת מחויכת מולו, בחיוך של 'ניצבת' בלי להזיז שריר. אולם ליבי נתון להתפעלות מתעצומות הנפש היומיומיות של אדם אחד, אדם בכסא גלגלים".

הוא יושב מולי מתפתל אחורנית, ואני כבר לא יכולה יותר, אני חייבת לשחרר את תחושת הגירוד. ושוב אני חושבת מה הוא מתאמץ כל כך. ושוב אני חושבת על הגירוד שלי. ואז ברגע אחד ניתנות תשובות לשאלותיי".

"לפתע פתאום, חיוך רחב של אושר מתפשט על פניו, הוא מצליח לסחוב משהו מאחורי כסא הגלגלים שלו. מושיט את ידו המעוקלת משהו, קדימה, שומט מטבע אל עבר הכלי, ומשחרר אותי מתנוחת הסבל בה עמדתי. תוך כדי הקידה מעומק הלב אותה קדתי לעברו, אני מנופפת בידי, מתמתחת קלות, מעבירה משקל לרגל השניה, ונפטרת מהצורך העז לגרד בגב".

"מה אומר לך", מסיימת ה'ניצבת' את דבריה, "ראיתי בימי חיי שחקני רחוב לא מעטים, בוודאי שאני מכירה את תעצומות הנפש המושקעות על ידי כדי להצליח בהופעותיי. אבל אין ספק כי מה שמשקיע אדם נכה אחד, ביום אחד, כאשר הוא ממשיך להשתדל לחיות את החיים, היא השקעה גדולה פי אלף".

ה'ניצבת' הנחמדה, הוציאה מטבע ואמרה: "האיש בכסא הגלגלים לא הצליח לקלוע את המטבע על הכלי והיא התגלגלה את מתחת לשרפרף, הרמתי אותה, ואשמור אותה כמזכרת לעוצמתם של בני האדם. כי זוהי, מזכרת מאדם מיוחד".

"מזכרת מאדם מיוחד" אמרה ה'ניצבת', בחיוך מתוק, ודמעה קטנה של הערכה זרמה בנתיב שנחרץ זה מכבר באיפור הלבן שעל פני הליצן"...

(נכתב ע"י אמיר שרת -   aish.co.il)

_________________

    אין יום שאין בו טוב

תרופת החיים

ויש בה את כל הסגולות והישועות

נכון שקשה לאדם לצאת מההרגלים שלו, מדפוסי המחשבה הקבועים שלו,

אבל כל מי שקיבל על עצמו את התרופה הזאת, גילה ששכרו גדול עד מאד!

מה הן חדשות הבוקר? ובכן החדשות הן, שהשם יתברך אוהב אותנו מאד מאד. זה חדש ישן. אבל כל יום, למען האמת, אנחנו מתקרבים עוד פסיעה ועוד פסיעה אל האהבה הנפלאה הזאת.

אנחנו הרי יודעים שכדי לשמור על הבריאות צריכים להתעמל כל יום, לא לאכול מזון שמן מידי, למרות שהוא טעים כל כך, ולפעמים אפילו להקריב נוחות והנאות מסוימות. איך קוראים לזה? משמעת עצמית. למשל, כאשר מישהו מכעיס או מעליב אותנו, יש לנו חשק לגנות אותו עד הסוף, דבר שמקנה לנו הרגשת עליונות ופירוק כעסים. בדרך כלל יותר קל לנו לזכור כל מה שרצינו בחיים ולא קיבלנו מאשר להתמקד בכוחות הנפש שהקדוש-ברוך-הוא השפיע לנו. כל כך הרבה כוחות נפש, והיצר הקטן הזה השוכן בחלל השמאלי של הלב שם כאלה מגברים חזקים להשמיע את זה חזק בלב שלנו: "אבל אתה רצית ולא קיבלת הרבה דברים". וכך הוא משכיח מאיתנו את הטוב ומחזק בנו את החולי הזה – לראות רע. אבל אנחנו חייבים לחסל את כל ההרגלים המגונים הללו! חייבים להיפטר מהשומנים האלה שרובצים לנו על הלב וחוסמים את הזרימה.

יהודי קם בבוקר ומתבונן בבריאה. השמש זורחת, הטל על האדמה, הפרחים מתחילים לפרוח. צריך לזרום עם הבריאה, לצמוח עם הבריאה, זאת היא החירות האמיתית. אדם שקם בבוקר צריך לסלק ממנו את כל המחשבות של יום האתמול, את כל הכישלונות. חייבים להתחזק בזה – לראות טוב! למרות שיש בנו כוחות חזקים שמתנגדים לרצונות האלה, אנחנו חייבים להתחזק, אנחנו חייבים לרצות מאד להיות בריאים כדי להתקרב לגילוי האלוקות בעצמנו ובבריאה.

כשאדם פוקח את עיניו, הוא רואה כאלה ניסים ונפלאות שהקדוש-ברוך-הוא עושה איתו ממש בכל עת – ערב, בוקר וצהריים. אבל חייבים לפקוח את העיניים. נכון שקשה לאדם לצאת מההרגלים שלו, מדפוסי המחשבה הקבועים שלו, אבל כל מי שקיבל על עצמו את התרופה הזאת – לראות טוב, גילה ששכרו גדול עד מאד. כל פעם שאדם מתגבר על עצמו ויוצא מתוך התרדמה שלו, מהעין הרעה שיש לו על עצמו ועל כל העולם, הוא מתעלה מעל הנטיות הטבעיות שלו. באותו רגע הוא מתקרב אל מעל הטבע, אל השם יתברך, הטוב והמיטיב, שעינו טובה עלינו תמיד.

הקדוש-ברוך-הוא נתן לעמו ישראל את תורתו הקדושה, את תרופת החיים הנפלאה שיש בה את כל הסגולות ואת כל הרפואות, כמו שאומר הכתוב: "רפאות תהי לבשרך ושיקוי לעצמותיך", "פיקודי ה' ישרים משמחי לב".

הקדוש-ברוך-הוא נתן לנו ספר תרופות, תרופות אמיתיות לכל הדורות ממש. גם היום, גם ברגע זה, התורה מדברת לכל נשמה ונשמה, לכל אחד ואחד. ומה התורה הקדושה מלמדת אותנו? להכיר טובה מהרגע שבו אנו פוקחים את עינינו בבוקר. המילים הראשונות שיהודי אומר כשהוא קם בבוקר זה תודה – "מודה אני לפניך". ועוד, התורה מלמדת אותנו לסלוח ולמחול לכל אלה שפוגעים בנו, כך הרי אנו מסיימים כל יום לפני שאנחנו הולכים לישון, ואומרים: "הריני מוחל לכל מי שהכעיס והקניט אותי או שחטא כנגדי". מתחילים את היום עם לב נקי וגומרים עם לב נקי. בלי עין רעה. רק עם תודה, עם סליחה ומחילה.

התורה היא כולה עין טובה, על כל אחד ואחד מאיתנו ועל העולם כולו.

אומר ה"אור החיים" הקדוש: "אילו היו בני אדם יודעים וטועמים את הנעימות של התורה הנפלאה שהקדוש-ברוך-הוא נתן לנו, היו פשוט הולכים אחריה כמשתגעים מרוב העונג הנפלא והעצום שיש בה". כשיהודי קם בבוקר ומברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ברוך אתה ה' נותן התורה", טוב שיעצור לרגע, וישאל את עצמו: 'שמת לב מה אמרת עכשיו? אתה נבחר. הקדוש-ברוך-הוא בחר בך מכל העמים. אתה נכבד מאד בעיני ה', בורא העולם, יוצר אור ובורא חושך. אותו אחד שברא את כל הבריאה הנפלאה והעצומה הזאת, הוא בעצמו מסתכל עליך באופן פרטי ובחר בך לתת לך את בתו היקרה, את התורה הקדושה. האם אתה יודע איזה זכות נפלה בידך?'

"למה זה ידלקו אחריה", שואל ה"חזון איש", "בכל מדינה ומדינה ובכל דור ודור"? למה רודפים אחרי התורה? ספר דומם, מונח בארון, למה זה כל כך מפריע לכל אותם רבבות רבבות שונאים שנלחמו נגד התורה? "אין זה כי אם אות על מעוז תוכניתה וסגולת פעולתה על ליבות בני אדם, אשר ילבב את איש הלבב לראות את המראה הגדול הזה, לדעת ישראל ותורתו, והיא שעמדה להם בכל צרתם ועוניים, ותהי להם התורה לשלל לחיותם כיום הזה".

אפילו הגויים, אפילו הכופרים שבכל דור, עצם העובדה שהם כל כך רודפים את התורה ואת לומדיה, זה בעצמו מוכיח כאלף עדים כי התורה היא דבר חי וקיים, שפועל בעולם, והיא היא מקור חיותם ותקוותם של כל נשמות ישראל.

ועוד מאמר של ה"חזון איש", הצדיק הנפלא הזה: "ידיעת התורה - אין זה פשוטה של סוגיה בחיי אדם, כי הלא אמרו: "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה". התורה איננה דבר פשוט, מסביר ה"חזון איש", בשביל לזכות בה צריך למות. ומהי המיתה הזאת? זה התענוג הנפלא ביותר שיכול להיות, זוהי הנטייה מפשטותם של החיים לעומקם, לתוך תוכם של החיים. להמית את השטחיות ולהתחיל לחיות בצורה פנימית. זוהי התורה. להיכנס לעומק הדברים, להתבונן. לעצור לפני כל פעולה ולשאול את עצמי: "למה אני עושה את זה? מה אני רוצה?"

למה קשה לעשות את זה? כי זה דורש עבודת המידות. המידות הרעות של האדם עומדות מולו ומונעות ממנו להתקדם ולחיות מתוך התבוננות. ככל שהאדם מרבה בשבירת מידותיו הרעות - הוא מרבה חיים וממית את היצר הרע. זהו העיקרון הבסיסי של קבלת התורה - בראש ובראשונה תיקון המידות. תיקון המידות הוא הכלי אשר בתוכו אנחנו יוצקים את האור הנפלא של התורה הקדושה. את התורה צריכים לקבל בנקיות, להכין מקום נקי לבת המלך המופלאה. צריך לקבל אותה בכבוד. כל עוד לא הכנו מקום ראוי לתורה הקדושה בתוך הלב, אז התורה עדיין בגלות, עדיין לא נמצאת בהיכל שלה.

כותב ה"אור החיים" הקדוש על הפסוק: "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי"- "...אשר בזה הראה את האהבה והחיבה, שכל זה עשה בשבילנו, הרעיש את כל הבריאה, איבד אומה אחת בשבילנו, וכמה יתלהב האדם באהבת הבורא אשר הפליא חסדו אלינו כל כך, עד שאמר לנו: ראו חיבתי אליכם כרחם אב על בנים, כשאפילו מדרך כף רגלכם חסתי עליו ונשאתי אתכם על כנפי נשרים".

כמה התפארות מתפאר השם יתברך עימנו בכל יום ויום, בכל תנועה, אפילו בתנועה קטנה של הפחות בישראל הקדוש-ברוך-הוא מתפאר בו. כל שכן כשעושה איזו מצווה. מי יכול לתאר לעצמו את גודל ההתפארות שהקדוש-ברוך-הוא מתפאר בכל יהודי, "ישראל אשר בך אתפאר". כמו אבא שיש לו בן שעשועים והוא מתחיל לדבר, איזה תענוג יש לאביו לשמוע אותו, איזו שמחה. "תראו איזה בן יש לי, הוא יודע קצת לפטפט". כך הקדוש-ברוך-הוא מתפאר בנו.

מי יכול לתאר לעצמו את גודל האהבה שהקדוש-ברוך-הוא אוהב אותנו. זהו היסוד הראשון שיהודי צריך ללמוד, ועם זה צריך ללכת כל החיים. הנביא ירמיהו אומר בשם ה': "כה אמר ה': זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך". מה פירוש "כלולותיך"? מתן תורה הוא חתונה עם הקדוש-ברוך-הוא. כל אחד מאיתנו עמד שם ואמר "נעשה ונשמע", עד שמרוב תשוקה ודבקות אל ה' פרחה נשמתו. מי יכול לתאר את הדבקות הנפלאה שהיתה לעם ישראל בעמדם לפני הר סיני לקבל את החמדה הגנוזה. זהו מעמד כזה נפלא, "קול גדול ולא יסף", זהו קול גדול שלא יגמר לעולם, ועל כן אנחנו מברכים בכל יום "אשר בחר בנו מכל העמים, ברוך אתה ה' נותן התורה", נותן - בלשון הווה, כי אנחנו מקבלים את התורה בכל יום ממש, ואנחנו נבחרים בכל יום להיות בנים לבורא העולם.

(azamra.co.il)

_________________

    אין יום שאין בו טוב

הקנאה - סם המוות

Ø                הדיבר האחרון

עשרת הדיברות מסכמים את השיעורים החשובים ביותר בתורה כולה. התורה אומרת לנו, כי דיברות אלה ניתנו על שני לוחות, חמישה דיברות על לוח אחד וחמישה על הלוח השני. הסיבה להפרדתם נובעת מהעובדה, שהם עוסקים בשתי קטגוריות שונות. חמשת הדיברות הראשונים מלמדים אותנו על האחריות שלנו כלפי האלוקים, כשהחמישה האחרונים, מסכמים את המחויבויות שלנו כלפי אחינו בני האדם.

הדיברות האחרונים מתחילים משלוש אזהרות, הכוללות עברות רציניות ביותר: לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב. לאחר מכן, מגיע הדיבר המבטא אחריות מוסרית גבוהה אף יותר: "לא תענה ברעך עד שקר", המלמד אותנו, שאנו עלולים להיות אשמים בגין דיבורים שהם דיבורי חטא.

עם זאת, הדיבר האחרון, לפי הפרשנים, נועד להביא אותנו לדרגת הקדושה הגבוהה ביותר. הוא דורש, שלא נשלוט רק במעשינו ובדיבורינו, אלא גם - במחשבותינו. דיבר זה מתייחס לחולשה אנושית אוניברסלית ומציב את העובדה, כי ללא ספק יש באפשרותנו להתגבר עליה:

§   "לא תַחמוד בֵית רֵעֶךָ, לא תַחמוד אשת רֵעֶךָ, ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך".

חמשת החוקים המרכזיים האלה העוסקים ביחסים בין-אישיים, מגיעים ברצף ברור והגיוני. הם מובאים בבירור מן הקל אל הקשה. לא לרצוח? אין בעיה, זה קל למדי. ניאוף? טוב, בשביל זה צריך להתאמץ קצת יותר. לא לגנוב כלום, אפילו לא סיכות לשדכן מהמשרד? זה כבר קשה למדי. אני לא יכול לשתף אחרים ברכילות עסיסית ששמעתי רק בגלל שאני לא בטוח שזה נכון במאת האחוזים? זו בוודאי בדיחה. והאלוקים עוד מצפה שלא אחמוד את ביתו של רעי או את מכוניתו? נו, זה כבר ממש מה שנקרא למתוח את החבל. זה לא מוגזם?

חוקים אלה, בדיוק כמו פעילות גופנית, מגיעים לרמות מורכבות יותר. מסיבה זו הם מופיעים בזה אחר זה.

Ø                לימוד בדרך מעוררת השראה

אולם, מלומדים מציעים דרך אחרת להתייחס לרצף זה של דיברות. ניתן להתייחס לדיברות 6-10, המופיעים על לוח הברית השני, כאל ניסיון ללמד רעיון מעמיק, אם נבחן אותם בסדר הפוך, מלמטה למעלה.

כדי להבהיר את העניין, נפרט את דיברות 6-10:

§     לא תרצח.

§    לא תנאף.

§    לא תגנוב.

§    לא תענה ברעך עד שקר.

§  לא תַחמוד בֵית רֵעֶךָ, לא תַחמוד אשת רֵעֶךָ, ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך.

כשמתבוננים בדיברות אלה מהסוף להתחלה, מבינים, כי מה שהתורה מלמדת אותנו בדרך מעוררת השראה, היא ההבנה לגבי שורשי הרוע של הטבע האנושי. כיצד מסוגל אדם לרצוח אדם אחר? כיצד ניתן להצדיק חוסר נאמנות ולשכב עם אשת רעך?

רצף הדיברות מלמד אותנו, כיצד לרדת לעומקם של מעשים בלתי מובנים לכאורה שכאלה. בדיוק כפי שיסודות של בית נמצאים בתחתית, כך הסיבה לפשעים נגד בני האדם, נמצאת בעשרת הדיברות, המהוות את יסודות המוסר האנושי. שורשי העץ אחראיים לכל מה שמתרחש לאורך הגזע ובהמשך הענפים ובאותו אופן, "שורש הבעיה" של כל החטאים המרכזיים הוא - החמדנות.

אתם אומרים לעצמכם, שזה מגיע לכם יותר ממה שזה מגיע לאחרים. הקנאה גורמת לכם לנסות להשיג את מה שאתם רוצים, על ידי מתן עדות שקר בבית המשפט. אם זה לא עובד, אתם מרשים לעצמכם לגנוב. אם מושא תשוקתכם הוא אשתו של מישהו אחר, החמדנות שלכם מובילה לבגידה. ואם אף אחת מדרכים אלה לא מצליחה, הפתרון היחיד לתשוקתכם שאינה יודעת שובעה הוא רצח.

מסיבה זו, לא תחמוד הוא הדיבר החותם את עשרת הדיברות. זהו הסוף, כמו גם ההתחלה. זהו הדיבר התובעני ביותר והוא מסכם את הרשימה של כל הדיברות האחרים, כיוון שהוא המפתח להפרתם, ה"יסוד" למניע שעלול להוביל לרצח.

האובססיה שלנו לצבירת עושר אינה קשורה כל כך לרצונות האישיים שלנו, כפי שהיא קשורה לסירובנו, לכך שיהיה לנו פחות ממה שיש לאחרים. מסיבה זו קיימת בעולם, תעשיה של מאות מיליוני דולרים, שמטרתה היחידה היא תעמולה למען הקנאה - קבלת הדיבר העשירי החדש, שהתעלם באלגנטיות מן המילה "לא" בדיבר המקורי והפך להיות: "תחמוד!". שם תעשיה זו הוא פרסום. מטרת תעשיית הפרסום, כפי שהודה בכנות ב. ארל פאקט, נשיא רשת חנויות גדולה, היא: "המשימה שלנו היא לגרום לגברים ולנשים להרגיש לא מרוצים ממה שיש להם".

Ø                "אני חייב שיהיה לי..."

מדי מספר חודשים, אופנות משתנות. משהו שהוא "אִין" היום, הופך ל"אאוט" למחרת. שבוע אחד אתה זוכה לקיתונות של בוז אם אינך נועל סוג מסוים של נעלי ספורט ובשבוע שלאחר מכן, אתה זוכה לתואר המפוקפק "חְנוּן", אם לא עברת למותג אחר.

מדוע אנו חייבים תמיד להחליף את מה שיש לנו? כיוון שעסקים גדולים זקוקים לצרכנים. לכן, יש ללמד את הצרכנים מה הם צריכים, במקום לענות על הצרכים האמיתיים שלהם.

זה לא סוד גדול איזה רגש מנסים לעורר בנו. גוצ'י היה אמיץ דיו להודות בכך, כשהוא קרא לבושם החדש שניסה להפיץ בשם Envy (קנאה). מדהים, הרי מה שהתורה זיהתה כגורם הבסיסי לסבל האנושי - חטא הקנאה - הפך לאותו רגש שעידן הפרסום מנסה בכל כוחו לעודד אותנו לאמץ.

כמה פעמים ביום אנו שומעים שאיננו יכולים להיות מאושרים עם מה שיש לנו, כיוון שלאחרים יש יותר? תומס קלאפ פאטון, בספרו "מדיניות הקנאה" מספק את הנתון המדהים, שהאמריקנים נחשפים לכ-3,000 פרסומות ביום. 70% עד 90% מדפי העיתונים הגדולים הם למעשה פרסומות, לא חדשות. המסר התת-הכרתי הוא תמיד זהה: בין אם אתה זקוק לכך ובין אם לא, אל תישאר בלי הדברים שיש לאחרים.

Ø                מתי מספיק זה באמת מספיק?

אם התשוקה למשהו מבוססת על צורך, אז מילוי הצורך יביא לתחושת סיפוק. אולם, אם המטרה היא להתגבר על הצורך לחמוד את רכישותיהם של אחרים, אז אנו נידונים מראש לאכזבה ולחוסר סיפוק שרק ילכו ויגדלו. תמיד יהיה מישהו שיש לו קצת יותר - מספיק כדי לעורר בנו קנאה, שתמנע מאתנו להיות שבעי רצון ממה שיש לנו.

הניו-יורק טיימס ערך ראיון עם איש בשם נלסון פלץ. בתור אדם שהשקיע בחברות כושלות בשנות ה-80 של המאה הקודמת, הוא הופיע ברשימת המנהלים העשירים ביותר במשך קרוב לעשר שנים. הונו הוערך בכ-890 מיליון דולר (נטו!) אולם הקשיבו לדברים שאמר בראיון: "בימים אלה אני כמו כסף קטן. אני רואה בחורים צעירים ששווים 3 מיליארד, 4 מיליארד דולר ואני חושב לעצמי, איפה טעיתי?"

לא משנה שנלסון פלץ לעולם לא יהיה מסוגל לבזבז את כל הכסף שיש לו. במרוץ אל העושר יש אנשים שעקפו אותו, כך שהקנאה הופכת אותו למפסידן בעיני עצמו.

Ø                התמכרות לקנאה

אם אתם זקוקים להוכחה חותכת נוספת לאופן בו שולטת החמדנות באנשים - אופן המנותק לחלוטין מההיגיון - חשבו על אינספור האנשים המכורים לאתרי קניות באינטרנט ולמכרזי קניות. הם מודים בכנות, שאינם מסוגלים להימנע מקניית דברים שאינם זקוקים להם ושאינם יכולים להרשות לעצמם. מדובר באנשים שכבר אין להם מקום פנוי בבתיהם לאחסון כל הדברים שהם קונים. אין להם אפילו זמן לפתוח את הקופסאות! עליהם לשכור מקומות אחסון למען רכישותיהם. למרות זאת, הם ממשיכים לקנות ולקנות. הבעיה היא, שלאנשים אלה יש הגדרה מוטעית של ערכם העצמי. כאילו תת-המודע שלהם אומר להם, "לעזאזל המחיר. אני רוצה שאחרים ידעו שאני טוב בדיוק כמוהם".

אנשים הסובלים מהתמכרות לקנאה, מקפידים להעביר את ההתמכרות בתורשה לדור הבא. הוול סטריט ג'ורנל זועק בכותרת ענקית את החדשות ש"חברה איטלקית מציגה את המראה המחויט להורים מפנקים". המודעה ממשיכה ומספרת לנו שחברה בשם פינקו מייצרת קו של בגדי ילדים שהפך ללהיט באמריקה. שמלות לילדות בנות שש עולות למעלה מ-600$ ותיקי היד התואמים (200$ ליחידה) בקושי נשארים על המדפים יותר מיום אחד. חברת פינקו מבהירה מיהו קהל היעד: "אמהות הרואות את ילדיהן בתור אביזרי אופנה". כלומר, הם לא ילדים רגילים בעלי זהות משלהם. הם השתקפות של מעמד, שווי שוק והמידה בה אנו יכולים להרשות לעצמנו להיות כמו האנשים שאת חייהם אנו חומדים.

סופר אנונימי באינטרנט כתב, ואני מצטט מדבריו, שאילו דוד המלך היה כותב היום את מזמור תהילים כ"ג, קרוב לוודאי שהוא היה נשמע בערך כך:

ה' רועי, לא אחסר.

ינחני אל חנויות היוקרה

יתנני את הכוח לקניות

ישובב את פנקס השיקים שלי

ילמדני לבצע הזמנות במסעדות

יובילני ל'הום-סנטר' לטובתי

גם כי אלך בגיא הבנק,

לא אירא רע, כי אתה עמדי.

בגדיי האופנתיים, המה ינחמוני

יהלומים ומרגליות יעניק לי נגד צורריי

ודישנת פניי בשמנים ובקרמים קוסמטיים

כוסי רוויה

אך בגדי מעצבים ירדפוני כל ימי חיי

ושבתי ב"שדרת המעצבים" לאורך ימים.

אמן.

Ø                מה בעצם השתנה?

להלן סיפור על חבר יקר שלי, שכדי לשמור על פרטיותו, אקרא לו א'. בתור מרצה בקולג' שזכה לאחרונה לקביעות, הוא מרוויח שכר נאה, מאמריו מתפרסמים במספר כתבי עת יוקרתיים וחייו מגרים ומספקים מבחינה אינטלקטואלית. הוא נשוי באושר, יש לו שלושה ילדים נפלאים והוא מתגורר בבית נאה של המעמד הבינוני.

20 שנה לאחר שסיים את התיכון, הוא הוזמן לפגישת מחזור. הוא החליט ללכת ולגלות מה עלה בגורלם של חבריו לכיתה. בשעה שפגש את חבריו הוותיקים, הוא גילה שהוא לא המצליח ביותר מבני כיתתו. לחלקם היה כסף רב יותר, למרות שהוא ידע שהוא חכם יותר מהם. לאחרים היו נשים שנראו מתוחכמות ויפות יותר מאשתו. כשהם דיברו על ילדיהם, נשמע היה שהישגי ילדיהם עולים על הישגי ילדיו. לבסוף, כשעזב את המקום, הוא שם לב לכך, שלרבים יש מכוניות טובות ויקרות יותר משלו.

הוא שב לביתו באותו ערב כשכאב מכרסם בלבו, כאב שלא יכול בדיוק להסביר. לפני שעות ספורות בלבד, כשיצא מביתו, הרי היה מאושר ושבע רצון מחייו. וכעת הוא אכול קנאה. הוא הרגיש לא מרוצה מעבודתו, מביתו, מאשתו, מחייו. ומה בעצם השתנה? אף היבט של המציאות לא השתנה! אולם כעת הוא הרגיש לא מרוצה, כיוון שהוא הפר את הדיבר העשירי.

§                    חמדנות היא מחלה של הנפש, המביאה עמה תוצאות אוטומטיות של כאב, מרירות ותסכול.

Ø                החמדן תמיד יהיה עני

נניח שהפסדתם הרבה כסף, פוטרתם מעבודתכם וקרן הפנסיה שלכם פשטה את הרגל. האם אתם באמת מתאבלים על מה שכבר אין לכם, או על מה שלאנשים אחרים עדיין יש? האם אתם עצובים כיוון שאין לכם מספיק למלא את צורכיכם או כיוון שאין לכם מספיק לספק את חמדנותכם? אם לא היה לכם למי להשוות את עצמכם, האם עדיין הייתם מרגישים כה מדוכאים? איזה חלק מרגשותיכם הוא תוצאה של שקיעה כלכלית משמעותית ואיזה נובע מהקנאה הבלתי נשלטת באחרים, שהצליחו לחמוק מההשפעות של נפילת הבורסה?

פתגם מפורסם ביידיש אומר, שיש אנשים שאינם מאושרים, כל עוד סבלותיהם של אחרים אינם גדולים יותר. לכן, היו כנים עם עצמכם לגבי מה שבאמת מטריד אתכם. אם הבעיה העיקרית שלכם היא קנאה, הקשיבו לעצת המשורר הלטיני המפורסם בן המאה הרביעית, קלאודיו: "החמדן תמיד יהיה עני". 

(מאת הרב בנימין בלך נ"י Aish.com ) 

 

_________________

    אין יום שאין בו טוב

תוקן על ידי חסד_לאלפים ב- 20/08/2009 10:54:50

תוקן על ידי חסד_לאלפים ב- 20/08/2009 10:57:26

_________________

    אין יום שאין בו טוב

משמעות החיים

במהלך 2,000 שנות גלות, היו ליהודים הזדמנויות רבות להפגין את אומץ לבם ולדבוק באמונתם היהודית. חישבו לדוגמא על נתן שרנסקי - אסיר ציון שסבל מרצונו שנים של עינויים גופניים ונפשיים, כיוון שסירב לוותר על אמונתו היהודית. דפי ההיסטוריה היהודית מלאים באלפי אנשים דוגמת שרנסקי.

שכן, מאז ומתמיד הקריבו יהודים את חייהם למען היהדות - בתקופת האינקוויזיציה, מסעי הצלב, הפוגרומים או אלפי הגירושים והרדיפות האחרות. לאוזניים מערביות, הקרבת החיים למען האמונה נשמעת כפעולה קיצונית מדי! השאלה היא האם יש סיבה והגיון למעשיהם של אבותינו.

היכן מצאו אבותינו את הכוח לסכן את חייהם על מנת שלא לקבל על עצמם אמונה אחרת? רבי עקיבא ותפילת ''שמע'' אחת האגדות המרתקות ביותר ביהדות היא אגדת רבי עקיבא. למרות שרבי עקיבא החל ללמוד קרוא וכתוב רק בגיל 40, הוא ניגש לעניין בנחישות כה גדולה, שהפך לחכם הגדול ביותר בתקופת התלמוד. במאה הראשונה ניסו הרומאים למחוק את היהדות מעל פני האדמה וחוקקו חוקים האוסרים על לימוד התורה. אולם, כהתרסה נגד חוקים אלה, אסף רבי עקיבא את כל תלמידיו ולימד אותם תורה. הרומאים אסרו את רבי עקיבא והוציאו אותו להורג באכזריות רבה, על ידי הפשטת עורו מעליו בקלשוני ברזל.

בעודו מתענה, קרא רבי עקיבא בשמחה את קריאת ''שמע'' - ''שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד''. תלמידיו קראו: ''רבי, האין די בכך שאנו מוסרים את חיינו למען אלוקים, האם עלינו לעשות זאת בהתלהבות?!'' ענה רבי עקיבא: ''כל חיי שאפתי להגיע לרמת מסירות כזאת, בה אקדש את שם אלוקים בחיי. כעת, משניתנה לי ההזדמנות, אני עושה זאת בשמחה!

''האם היה רבי עקיבא על-אנושי? כיצד ייתכן ש''הזדמנות'' זו הסבה לו אושר כה רב, אושר שהעלים לחלוטין את ייסורי התופת?

       להנות מהחיים

עקרון בסיסי ביהדות הוא, שאין באפשרותו של האדם לעשות דבר למען הקב''ה, שכן לקב''ה אין צרכים. למרות זאת, הוא נותן לנו הכל - אוויר לנשימה, מים, מזון, אור השמש ועוד. את התורה הוא נתן לנו, כאוסף של הנחיות להפקת מירב ההנאה מהחיים האלה. בתפילת ''שמע ישראל", שבועת האמונים היהודית, אנו מצווים לאהוב את ה' בכל נפשנו.

עלינו להיות מוכנים להקריב את חיינו - העיקר שלא להתכחש לאלוקים. אם המצוות נועדו להסב לנו הנאה... מהי ההנאה שבוויתור על החיים?! זוהי ההנאה שבבהירות ובמחויבות. אם באפשרותכם לייחס לדבר מסוים חשיבות כה גדולה שאתם מוכנים להקריב את חייכם למענו, הרי שלחייכם יש מטרה, כיוון ומשמעות.

רק כשתדעו עבור מה אתם מוכנים למות, תתחילו באמת לחיות. תענוגות חומריים הם נחמדים, אך הם לא משתווים לתענוגות הנעלים יותר של אהבה ומציאת משמעות. לדוגמה, תארו לעצמכם שמישהו מציע לשלם לכם 10 מיליון דולר עבור אחד מילדיכם. לאחר שתדחו את ההצעה, ייתכן שתהיו המומים מערכו של אותו ילד - ערך שהוא מעבר לכל מחיר! ברמה האינטלקטואלית, קרוב לוודאי שתמיד ידעתם כי ילדכם יקר לכם, אולם כעת ידיעה זו הופכת להיות מוחשית.

באופן דומה, אם תהיה לכם בחיים מטרה כה נעלה, עבורה תהיו מוכנים למסור את כל כספכם או אפילו את נפשכם, החיים שלכם יראו אחרת לגמרי. כאשר תחיו למען אותה המטרה, החיים שלכם יהפכו להיות מלאי עוצמה ואושר בל יתוארו. זהו סוד הגבורה היהודית. זוהי הסיבה לכך שיהודים כה רבים במהלך ההיסטוריה שילמו בחייהם על אמונתם. כיוון שוויתור על החיים למען האלוקים, הוא אושר גדול יותר... מאשר החיים בלעדיו.

       חיים למען מה שמוכנים למות עבורו

פגשתי פעם אדם שחי על פי העיקרון הזה: זאב חי בארץ כשהבריטים היו עדיין בשלטון והוא היה חבר בתנועת המחתרת היהודית, שפעלה לגירוש הבריטים בכוח הזרוע. במהלך ארבע שנות חברותו של זאב במחתרת, הוא התנתק לחלוטין מחבריו וממשפחתו - כיוון שתפקידו היה כרוך בנסיעות רבות והוא לא יכול היה לשהות במקום אחד מספיק זמן בכדי שיוכל לקרוא לו ''בית''. מדי יום הוא הלך ברחוב, כשעליו להיזהר ולהישמר כיוון שהבריטים עצרו ללא הרף אנשים וערכו עליהם חיפוש. כל יהודי שנמצא נושא אקדח היה אשם בפשע חמור. יום אחד, ערכו הבריטים פשיטה פתאומית וזאב נעצר.

הבריטים הבינו כי הוא משתייך למחתרת ועינו אותו, כדי להוציא ממנו את שמות חבריו. כתוצאה מהעינויים, זאב איבד רגל. בשנת 1948, כשהבריטים עזבו, זאב שוחרר. הוא נשא אישה, הקים עסק וגידל משפחה לתפארת. לדבריו: ''במבט לאחור על חיי, התקופה הטובה ביותר הייתה, ללא ספק, תקופת חברותי במחתרת היהודית. נכון, בחלק גדול מהזמן היו חיי עלובים למדי. אולם, בכל רגע הרגשתי חי לחלוטין, יותר מכפי שהרגשתי כל חיי. חייתי למען דבר שהייתי מוכן למות למענו''.

       הנאה לעומת נוחות

נוחות היא דבר נחמד, אך לא משמעותי. כל טיפש בהחלט מסוגל לחיות חיי נוחות: הוא לא סובל יותר מדי, הוא אוהב גלידה, עלבונות חולפים מעליו מבלי לפגוע בו והוא תמיד מסתובב עם חיוך על פניו... החיים שלו נ-ה-ד-ר-י-ם. אבל הוא לא חווה הנאה גדולה, מעבר לטעמה של הגלידה. חסרה לו היכולת להעריך את התענוגות הנעלים יותר, שהם מעבר לעולם החומר - מערכות יחסים, משמעות ורוחניות. חיים למען הנאה חומרית ונוחות אינם באמת חיים. כמו כן, עלינו להבין את המשמעות הקיומית העמוקה יותר של החיים.

שכן במוקדם או במאוחר, כל אדם נאלץ להתמודד עם השאלה הקשה מכל: ''מה הטעם לחיי?'' ''טעם החיים'' על פי היהדות קבוצות רבות ברחבי העולם מוכנות להקריב את חייהן למען מטרות שונות. האיראנים, העיראקים, האפגניסטנים, הצפון-קוריאנים, הכורדים... הרשימה היא אינסופית. אם כן, מה כה מיוחד בעם היהודי? במהלך השנים, הייעוד והמשימה של האומה היהודית היו ללמד את עיקרי האמונה בא-ל אחד.

היהודים לא מוסרים את חייהם למען עצמם, אלא למען האנושות כולה. על ידי הפצת מסר המונותאיזם ואהבת הזולת, אנו ממשיכים להיות ''אור לגויים'' וכך, משמרים את התקווה לשלום עולמי. תפיסה זו הייתה כה ברורה ומוחשית עבור היהודים, שהיא העניקה להם הנאה רבה יותר מכל הנאה חומרית אחרת. רבי עקיבא הבין זאת. כשהתבקש לוותר על חייו למען אלוקיו, הוא הבין את הרעיון בצורה כה ברורה, שהשמחה הציפה אותו.

הוא ידע שהוא מתאחד עם משהו גדול ויקר יותר מאשר חייו הוא. למרות הרדיפות האיומות, היהודים תמיד הוקירו את החיים, כיוון שהבינו את כוחם לשנות את העולם. עם זאת, בשעת סכנה (כגון המרת הדת או סכנת חיים), ידעו היהודים שעליהם להילחם או למות למען הפצת המסר של היהדות. ללא העקשנות והדבקוּת הבלתי נדלות הללו, לעולם לא היה מצליח העם היהודי להשפיע בצורה כה עזה על הרעיונות והערכים של התרבות העולמית. אבות-אבותינו הבינו זאת, ולכן אנו כאן היום כיהודים.

זו הסיבה שאנו מלמדים את ילדינו את תפילת ''שמע'': ''שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד''. אם ברצונכם לחיות, היו אמיתיים. דעו למען איזו מטרה אתם מוכנים להקריב את חייכם. אז חייכם יהיו חיים ותוכלו להפיק את ההנאה הנשגבת ביותר מעצם קיומכם. שייקספיר אמר, ''הפחדן מת פעמים רבות, אך האמיץ מת פעם אחת בלבד''. כולנו נמות בסופו של דבר. השאלה היא, האם אתם רוצים לחיות?

(מאת הרב נח ויינברג זצ"ל - aish.co.il) 

מוקדש באהבה לזכות עם ישראל

_________________

    אין יום שאין בו טוב

תוקן על ידי חסד_לאלפים ב- 01/09/2009 5:10:30

˜    הכרת הטוב

ראיתי בספר ''נתיבות שלום" המביא דבר נפלא, למה זוכה המסתפק במועט ושמח בחלקו אשר חננו ה', ומתרחק מקינאה וצרות עין, והן ברוחניות והן בגשמיות שמח הוא במה שחננו ה', והוא, שיזכה אחד כזה שהנהגת ה' עמו מידה כנגד מידה, והיינו כשם שהוא שבע רצון מהנהגת ה' עמו, ואף שהיה אולי חפץ במצב יותר טוב ממצבו עתה, מכל מקום שמח הוא בחלקו אשר חננו ה', כן יהא ה' שבע רצון ממנו, ואף שהיה הקב"ה מצפה ממנו ליותר מכפי שהשיג - מידה כנגד מידה יהא הבורא שבע רצון ממנו באשר הוא.

‏ואפשר על זה כיוון המדרש (בפסוק ''וחנותי את אשר אחון") המביא, דכשעלה משה רבינו ע"ה למרום ראה עולמות של עונגים ושל שכר לצדיקים, שאל: אלו למי? אמרו לו: אלו למגדלי יתומים, וכשראה עוד עולמותי של עונגים אחרים, שאל: אלו למי? אמרו לו: אלו לגומלי חסדים, וכן עוד, ולבסוף ראה עולמות אין סוף של עונגים גדולים ועצומים, שאל: אלו למי? אמרו לו: אלו הם אוצרות של ''מתנת חינם", ולמי שאין לו משלו הקב"ה נותן לו מאוצר זה.

‏והוא תמוה, דהיאך יתכן לעתיד שיהנה האדם מאוצר מתנת חינם: והלא כל סיבת ביאת האדם לעולם היא כדי שלא יאכל ''נהמא דכיסופא", ואם כן מה הרויחה הנפש כאשר תהנה לעתיד מאוצר של מתנת חינם.

‏ולהנזכר הדבר מבואר היטב, דאוצר מתנת חינם ניתן לאותו המסתפק ושבע רצון מהנהגת ה' עמו ואינו בא בטרוניא ובתלונות, ומצדיק דין שמים על כל הבא עליו, זהו שיזכה בדין להנות מאוצר מתנת חינם בצדק ובמשפט מדין ''מידה כנגד מידה", שכמו כן יהא הבורא שבע רצון ממנו באשר הוא כאילו והוא מושלם, הרי שמצד אחד מקבל שכרו מושלם בחינם, כי סוף סוף לא השתלם בתורה ומצוות כראוי, אולם מאידך מגיע לו הדבר מדין מידה כנגד מידה, דכשם שהיה שבע רצון בהנהגת ה' עמו ואף שהיה חפץ ליותר, כן חפץ ה' בו בהיותו חסר כבהיותו מושלם.

ובאמת מה תקוותנו לזכות בדין מצד הדין, ומי יצדק בדין לפני בוראו, הלא כולנו זקוקים לחמלה ולמתנת חינם. ואפילו משה רבינו ע"ה כשהתחנן לה', ביקש מאוצר של מתנת חינם, ומי יצדק לפני בוראו? ואפילו על האבות הקדושים איתא במדרש שאם באים בדין לפני ה' אין עומדים בו.

‏הילכך - הנה לנו עיצה נשגבה לזכות לאוצר הגדול של מתנת חינם בהיותנו מסתפקים ומלומדים להודות לה' על כל טובותיו עמנו, ולהיות אומנים במידה זו, לחפש תמיד את הטוב שחננו ה', ולהיות שבעי רצון באשר ינהגנו, ובכך יהא הוא שבע רצון מאתנו באשר אנחנו. ובעצם כל שחיתות האנושות כולה סובבת על ציר זה של ליקוי במידה זו של הכרת הטוב, בנים קמים על הוריהם ואינם מרוצים, כי מצפים הם ליותר, וכן הורים לא מרוצים מבניהם כי מצפים המה ליותר, וכן פועלים ממעבידיהם ומעביד מפועליו, אשה מבעלה ובעל מאשתו וכיוצא, כל השחיתות שבמידות מקורה מכך שהאדם מלא בתרעומות, מאוכזב מחלקו, והכל מחמת שחושב הוא שמגיע לו יותר, לו היה חי אדם בהכרה ברורה שלא מגיע לו כלום, וכל מה שיש לו זהו מאוצר מתנת חינם, ומתוך החן והחסד והרחמים של הבורא, וכמו כן לו היה מתבונן בטוב שיש לו, ורואה בעין טובה ומבורכת את הטוב שנתן לו הבורא במתנת חינם, היה חי בשמחה תמיד, והיה מקויים בו: ''איזהו עשיר - השמח בחלקו".

והמהלך במידה זו, כל חייו שלווים ורגועים, ותמיד הוא מרוצה מבני ביתו מחבריו ומיתר תנאי חייו, היות ובכל הסובבים אותו רואה הוא את הטוב שבהם ומחפש נקודות טובות בכל אחד ואחד, ומתעלם מהרע שבכל אחד כי כך הורגל במידת הכרת הטוב להכיר טובה ולראות רק את הטוב, ובזה זוכה הוא להרחיק עצמן מקנאה ושנאה, תחרות ומחלוקת, ורק השלום והשלווה המה נחלתו כל ימיו.

‏ותכלית הדברים הוא במה שפתחנו, דבעידן ריתחא מחוייב שניכנס בעבודחנו ובתשובתנו לבחינת אהבה, ואפילו בחלק קטן, והוא במה שחידש לנו הגאון ר' איצלה בלזר זצ"ל, לפתח את מידת הכרת הטוב, בכך נכניס בלבנו אהבה לה' מיטיבנו יום יום ורגע רגע, ובכך התשובה שנעשה יהא בה משהו מבחינת אהבה ובושה מה', היאך סרנו מדרכו אחר שהוא מיטיב לנו בכל רגע, תשובה מבושה היא מדריגה גדולה, וכמו שאמרו חז"ל: ''כל העושה עבירה ומתבייש מוחלין לו על כל עוונותיו", והוא בחינה השייכת לתשובה מאהבה, שהאדם בוש מהבורא מיטיבו, ומכך יגיע האדם למדרגות נוספות בס"ד, כי הכרת הטוב זהו יסוד שהכל תלוי בו.

(מתוך "בים דרך").

_________________

    אין יום שאין בו טוב

מה התכנונים שלך ליום ה-365 ?

"אין לך שום תוכניות מיוחדות ליום האחרון של השנה?" שאל עודד. "שום דבר מיוחד", הוא ענה. "מה כבר אפשר לעשות ביום ה-365 של השנה שלא עשית במשך 364 הימים הקודמים של השנה?"

זהו זה, אמר נח, הזמן רץ. מחר בערב ליל ראש השנה. צריך להתכונן ליום הדין. אלול חלף עבר לו.

בחופשת בין הזמנים תכננתי לי תוכניות גדולות... חשבתי לעשות הרבה מאוד בחודש אלול לקראת הימים הנוראים, אבל, אתה יודע איך זה קורה, עובר לו יום, ועוד יום, וכל יום יש לו המקרה המיוחד שלו שבגללו אי אפשר היה לעשות את מה שרציתי לעשות, וכך חלפו להם הימים של אלול, ואני מוצא את עצמי כבר יום אחד לפני ראש השנה. מחר בבוקר אפילו כבר לא יתקעו בשופר לאחר תפילת שחרית. השנה הזאת בעצם גמורה כבר. תכלה שנה וקללותיה. מחר אני זורק לפח את לוחות השנה שעבר זמנם. עכשיו צריך לרכז את המאמץ להתחיל את השנה החדשה ברגל ימין.

"למחר, ליום האחרון של השנה, אין לך שום תוכניות מיוחדות?", שאל עודד. "שום דבר מיוחד", ענה נח. "מה כבר אפשר לעשות ביום ה-365 של השנה שלא עשית במשך 364 הימים הקודמים של השנה? היום האחרון הזה של השנה, לא רק שהוא בטל בששים, אלא בטל ומבוטל הוא ביותר משש פעמים של ששים של ימות השנה. מה שיהיה עם כל ימות השנה, יהיה גם עד היום הזה".

עודד הניע בראשו ימינה ושמאלה במורת רוח. "אני רוצה להראות לך משפט מעניין שראיתי בספר הדינים "חיי אדם", אמר. הוא יצא, וחזר כעבור דקות אחדות והספר פתוח בידו: "הנה, אקרא לך מה שכתוב כאן: "ערב ראש השה הוא היום האחרון מן השנה, וקבלו חז"ל שכל העושה תשובה יום אחד בשנה חשוב כאילו שב כל השנה". מה אתה אומר על זה?"

לאחר שתיקה של רגע אמר נח:

"זה חידוש גדול. אדם עושה תשובה ביום האחרון של השנה, וזה נחשב כאילו שב כל השנה! מה פתאום? במה זכה שכל השנה שלו תיחשב כאילו חי אותה מתוך תשובה?

הייתי מבין את הדברים אילו היה כתוב כאן כי דנים את האדם "באשר הוא שם", כלומר לפי מצבו ומעמדו ברגע של הדין, ועל כן מי שהוא חכם לשפר ולתקן את מעמדו ביום האחרון שלפני יום הדין, הרי בשעת הדין עצמו ייראה במיטבו ויזכה בדין. אבל כאן כתוב יותר מזה. נאמר פה כי השפעת התיקון הזה של היום האחרון מתפשטת על כל השנה הקודמת, ונותנת לכל השנה צביון של תשובה. זהו חידוש גדול למעלה מהבנתי.

אולי היום האחרון של השנה הוא זה שטעמו נשאר בפינו מכל השנה כולה. כמו פועל שאוכל ארוחה פשוטה של פועלים עניים, סעודה של פת וקטנית, ואם הוא מקנח את סעודתו בלפתן, במתיקה, הרי זהו הטעם שנשאר בפיו מהסעודה הדלה. יתכן שמבחינה זו יש עניין לדאוג לכך שהיום האחרון של השנה יהיה כזה שישאיר לנו זיכרון טוב וחיובי מן השנה".

"לדעתך", אמר עודד, "זהו בבחינת "סוף טוב – הכל טוב", והכל הולך אחר החיתום. אבל אפשר שיש בדברי "חיי אדם" גישה עמוקה יותר לנפשו של אדם. יהודי שמחליט לסיים את השנה ביום של תשובה ומעשים טובים, סימן שהוא חושב שזה היה צריך להיות צביונה של השנה כולה. השתדלותו לחיות דווקא בצורה זו של תשובה את סיומה של השנה, את יומה האחרון, מעידה ברורות מהו רצונו האמיתי. בודאי יש משקל גדול לרצון חיובי זה המתגלה במעשיו ביום האחרון של השנה.

"הנה, בתפילת מנחה שנתפלל מחר, ביום האחרון של השנה, נבקש בתפילת שמונה-עשרה, בנוסח שקבעו חז"ל: "ברך עלינו... את השנה הזאת...וברך שנתנו כשנים הטובות". בין אם הוא מתפלל מנחה בערב ראש השנה שעות אחדות לפני התקדש יום הדין, ובין אם הוא מתפלל עשר דקות לפני שקיעת החמה החותמת את השנה שעברה כולה, הוא מבקש מיוצר כל שיברך את השנה הזאת, הנוכחית, שעל קצה גבולה הוא ניצב, ושתהיה מבורכת כמו השנים הטובות, לא פחות. והרי הברכה הזאת שאותה הוא מבקש, יכולה לחול במרבה רק על שעות אחדות, ולפעמים על הדקות האחרונות בלבד החותמות את השנה!

"צא וראה מה ערכם של רגעי הזמן האחרונים החותמים את השנה כולה. גם הנפרד מחברו פרידה לזמן ארוך, חז"ל ממליצים לו להיפרד ממנו מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרהו. אחד הפירושים להמלצה זו הוא שההיזכרות של חברו בו תהיה למשהו חיובי, לדבר תורה, וזכירתו אותו תהיה "מתוך כך".

"אני חשבתי קודם", מתנצל נח, "כי שנה שעברו רוב רובם של ימיה כפי שעברו, אדם מתייאש ממנה ואין הוא רוצה להשקיע בה כלום, אפילו לא טרחה של יום אחד. הוא רוצה לרכז את כל מאמציו בשנה החדשה ולהתחיל אותה בצורה הטובה ביותר שהוא יכול. כמו אדם שעובר מדירה ישנה לדירה חדשה, הוא נמנע מלהשקיע אפילו השקעה קטנה בדירה הישנה. הוא רק ממתין לדירה החדשה שבה יעשה את המקסימום שהוא יכול לשפרה ולשכללה".

"שונה, לדעתי, המשל מהנמשל", אמר עודד. "נניח שמישהו הגיע למסקנה שעליו להפסיק לעשן. תאר לך שיאמר: החלטתי סופית שממחר בבוקר אני לא נוגע בסיגריה. אני רק גומר היום את החצי הקופסה האחרונה שבכיסי, ובזה גמרתי לעשן.

חכמי הנפש יטענו בוודאות שאדם זה לא יפסיק לעשן. מעשן ותיק שהגיע להכרה אמיתית שהעישון רע עבורו, ומנוי וגמור עמו להפסיק לעשן, יוציא את הסיגריות האחרונות שבכיסו וישמיד אותן מיד בו במקום. הוא לא ימתין לשום תאריך כלשהו בעתיד כדי להתחיל לחיות לפי מה שנראה לו נכון, אמיתי והכרחי.

יום נוסף ללא תשובה, ואפילו אם זה היום האחרון של השנה, הריהו מעיד על בעליו כי מצבו העכשווי אינו מציק לו ביותר. הרצון שלו להתחיל את השנה הבאה עליו לטובה בצורה יפה וטובה, אף רצון זה נראה רופף ובלתי רציני. אם הוא יכול לחיות בשלום את היום הזה בלי תשובה, מה ממנו יהלוך להמשיך כך הלאה יום נוסף, ואחריו עוד יום, ועוד יום, אפילו כל ימי חייו עד יומו האחרון.

כשאתה מתחיל יום חדש בחייך, הרי זוהי דירתך החדשה. עזבת את הדירה של יום אתמול, ועברת לגור במגורי היום החדש, שבצל קורתו תסתופף במשך יום שלם. אין שום הבדל עקרוני בין יום זה לבין איזה שהוא יום שעתיד לבוא בעוד שבוע, בעוד חודש, או בעוד שלושים שנה. כל דבר יפה וטוב שאתה סבור שיש בו כדי לייפות ולשכלל את היום הרחוק, העתידי, אין שום סיבה שבעולם שלא תקשט בו עכשיו, ברגע זה, את דירת ההווה שלך היום. מה שתעשה, או לא תעשה, היום, עכשיו, הוא המבחן לרצינות של כוונותיך ותכנוניך לעתיד. דבר שהוא כל כך טוב מחר, מדוע תמנע אותו מעצמך היום?

ההווה אינו מכיל שנה, ולא חודש, ובעצם אפילו לא יום אחד. האופן בו אתה רוצה לחיות את כל חייך בא לידי ביטוי בצורה שבה אתה חי את ההווה הקצר של עכשיו. כל העתיד כולו אינו אלא הווה קצר, ועוד הווה קצר, וכן הלאה במשך שנים. אדרבה, מה שאדם קם ועושה ביום האחרון של השנה שבו הוא מצוי עכשיו, הוא המעיד מה הוא רוצה באמת לעשות, וכיצד הוא רוצה באמת לחיות את כל חייו. כאשר בוחנים ביום הדין את השנה שעברה שלו, יש משקל מכריע לאופיו של היום האחרון של השנה ולהתנהגותו בו.

אילו קרה הדבר שלא יאמן, והיתה חוזרת השנה שעברה לראשיתה, מה היה עושה בה אותו אדם? אפשר לענות בקלות על שאלה זו לפי מה שהוא עושה ביום האחרון שלה שעדיין נתון בידיו. אילו היה הדבר בידו. אבל אם, חלילה, מניח אדם את היום האחרון שבידיו לאזול טיפין טיפין, דקה דקה, מבלי לעשות בו כלום, הרי מעיד הדבר על הסכמה ואישור לצורתה של כל השנה שעברה כפי שעברה, ללא חרטה וללא רצון מעשי לתקנה.

היום האחרון של השנה הוא המשקף את רצון עומק ליבו לגבי כל השנה כולה, על כל שלוש מאות שישים וחמשת הימים שלה!"

 (מאת הרב יוחנן דוד סלומון שליט'א / מתוך  "בעין יהודית") 

_________________

    אין יום שאין בו טוב

_________________

    אין יום שאין בו טוב

אל תחכו לכמעט תאונה כדי לזכור מה חשוב‏

בחיים לא אשכח את היום שבו אוטובוס כמעט דרס אותי. נסעתי לירושלים, וניסיתי לדחוס כמה שיותר משימות בפחות מדי זמן. הזדרזתי להספיק להיכנס לכמה חנויות לפני שיסגרו אותן, והגעתי לכביש צדדי שמסתעף מצומת גדולה. הסתכלתי שמאלה-ימינה-שמאלה, וירדתי לכביש.

ואז שמעתי שאגת מנוע חזקה, ואוטובוס הגיח פתאום מעבר לעיקול ודהר במהירות לכיווני. קפאתי לרגע. עמדתי באמצע הכביש כשהמפלצת האדומה-לבנה ההיא מסתערת לעברי, עשרות טונות של מתכת שיכולות למחוץ אותי כהרף עין. לרוץ לצד השני? לחזור במהירות אל המדרכה שממנה באתי? השתתקתי באימה. ואז, המוח שלי זינק לפעולה, ואני חזרתי במהירות אל המדרכה שמאחוריי. האוטובוס חלף במהירות במרחק סנטימטרים בודדים מגופי, ואני קרסתי על גדר סמוכה.

חלק מהאנשים סביבי נראו מזועזעים לא פחות ממני. אישה מבוגרת אחת הסתכלה עליי כל הזמן, ונדה בראשה בהקלה. מישהו אחר גינה נמרצות את חוסר האחריות הבולט של הנהג. איש אחד פנה אליי ואמר: "היה לך נס", ומייד נבלע בקהל. נשמתי כמה נשימות עמוקות, חציתי את הרחוב והמשכתי בדרכי לחנות.

מה אם לא הייתי מגיעה למדרכה בזמן? איך היו מספרים לבעלי? להורים שלי?

אבל התמונות המשיכו לרדוף אותי. מה אם לא הייתי מגיעה למדרכה בזמן? האם הייתי ניצלת? האם הייתי נותרת נכה לכל חיי? איך היו מספרים לבעלי? להורים שלי? ומה היה עם הילדים – אולי לא הייתי זוכה לראות איך הם גדלים; אולי הם היו עומדים מול האתגר של חיים ללא אמא. כל מחשבה הייתה יותר מזעזעת מזאת שקדמה לה.

במשך שבוע פחות או יותר חשתי הכרת תודה אדירה כלפי אלוקים. קיבלתי את המתנה הכי גדולה שיכולה להיות – החיים, ורציתי להשתמש בה נכון. ניצלתי! תחושה ממשית של קרבה לבורא ליוותה אותי כל הזמן - הוא הציל אותי מהסכנה, בריאה ושלמה.

***

לפני סוכות, בלי שום סיבה מיוחדת, מצאתי את עצמי מעלה זיכרונות משני הספרים האהובים עליי משנות ילדותי. קראתי כל אחד מהם אינספור פעמים, וחשתי ממש קרובה לדמויות. כעת, כשנזכרתי בספרים האלה, חשבתי שהייתי שמחה מאוד לו יכולתי לשתף את הילדים שלי במה שאהבתי בילדותי. כל כך רציתי לראות אותם נהנים מאותם ספרים מהם נהניתי אני, אבל הבנתי שרוב הסיכויים שכבר לא מדפיסים אותם יותר, ושהם מזמן נעלמו מדוכני הספרים. אמרתי לעצמי לחפש אותם באינטרנט ברגע שיהיה לי זמן, ואז נדדו מחשבותיי לנושאים אחרים.

למחרת נשארתי ערה עד שעה מאוחרת בלילה ובישלתי לכבוד חג הסוכות. פתאום צלצל הנייד שלי, על הקו היה בעלי. הוא יצא לקנות לולב ואתרוג והצליח למצוא מה שחיפש, הוא התכונן לחזור הביתה, אבל פתאום הבחין במכירת ספרים מיוחדת שנערכת ליד ביתו של סוחר האתרוגים. עשרות ספרים נערמו על דוכן שעמד מחוץ לחנות.

"ראיתי שם ספר אחד ששמעתי אותך מזכירה הרבה פעמים", הוא אמר, "ואני זוכר שאהבת אותו. לקנות?"

"בטח!" עניתי בשמחה. "ואולי במקרה יש שם גם את הספר השני?"

"נראה לך...?", שאל בעלי בגיחוך. הוא עבר בסבלנות על ערמות הספרים, הקריא לי את שמותיהם, ואני בחרתי מרחוק באלה שמצאו חן בעיני. פתאום הייתה שתיקה.

"את שם?" הוא שאל בהתרגשות, "לא תאמיני, אבל מצאתי גם את הספר השני שרצית."

"תחטוף אותו", אמרתי לו - כאילו הוא נאבק בהמוני קונים המסתערים על המכירה הקטנה בשעה המוזרה הזאת - וזה בדיוק מה שהוא עשה.

יד ה' הייתה כל כך ברורה. חשתי אהובה ומוערכת

קצת אחר כך הוא חזר הביתה עם המטען. הייתי נרגשת ומלאת הכרת תודה - מה היו הסיכויים ש-24 שעות אחרי שנזכרתי בשני ספרים ישנים שאהבתי, בעלי יתקל בשניהם, בכניסה לדירת סוחר האתרוגים שלו? יד ה' הייתה כל כך ברורה כאן. חשתי אהובה ומוערכת, כמו אישה שבעלה מביא לה זר פרחים יקר או חבילת שוקולדים שהיא הכי אוהבת. קיבלתי נשיקה מלמעלה.

***

אחד הרבנים שלי בסמינר היה אוהב לספר את הסיפור הבא: אחד מרבניה הגדולים של אירופה שלפני השואה, לא רצה שבנותיו תלכנה לבית הספר הממשלתי, ולכן החליט לפתוח עבורן בית ספר בבית. אחת מדרישות המדינה הייתה שהתלמידים יכתבו מידי יום חיבור קצר. אז הוא הנחה את בנותיו לכתוב סיפורי השגחה אישיים קטנים מידי יום. דבר כזה, הוא הסביר, יעורר בהן רגישות וערנות להבחין בדרכים הרבות, קטנות כגדולות, בהן ה' דואג לכל אחת מהן באופן אישי. גם הרב שלנו בסמינר הציע לנו לעשות את אותו הדבר, ורבות מאיתנו קיבלו על עצמן את האתגר.

בהתחלה זה היה קשה. החיים בסמינר היו שגרתיים להפליא – שיעורים נהדרים מדי יום, יום אחרי יום; לימודים; ארוחות בוקר, צהריים וערב; קפיצה למכבסה או לבית המרקחת. שום דבר מיוחד. איפה בדיוק אמורים להתרחש כל אותם מקרים נפלאים של השגחה עליונה? אבל כשהתחלתי לחפש, התחלתי גם לראות.

"הייתי צריכה לדבר עם דינה אבל לא הצלחתי למצוא אותה, ואז, כשישבתי לארוחת צהריים, היא התיישבה מולי."

במשך השנתיים בהן המשכתי עם זה, הרגשתי שאני כל הזמן מחוברת לאבי שבשמים

"הגיעה מרצה שדיברה בדיוק על מה שהייתי צריכה לשמוע, וכבר באותו יום הייתה לי הזדמנות ליישם את דבריה."

"יצאנו לטיול ואני לא הרגשתי טוב. בדיוק אז, אוטובוס שהיה אמור לאסוף אותנו בהמשך הדרך עצר לידנו ואפשר לכמה בנות לעלות. אני הייתי אחת מהן."

זה שידעתי שאני צריכה לכתוב משהו במחברת בלילה, גרם לי לשמור על ערנות ולשים לב לגילויי האהבה הרבים של בוראי. במשך השנתיים בהן המשכתי עם זה, הרגשתי שאני כל הזמן מחוברת לאבי שבשמים. 

***

יש זמנים בהם ה' מגלה לנו את השגחתו במלוא העוצמה, רגעים בהם חיינו תלויים על חוט השערה ואנו ניצלים על ידי ההתערבות האלוקית. אבל אם נחכה רק לרגעים כאלה כדי לחוש את אהבת ה' כלפינו, נפספס את הרעפת האהבה היומיומית והבלתי פוסקת שלו. לא תמיד המסרים שלו מגיעים כטלטול דרמתי; לפעמים זאת רק טפיחה קלה על הכתף, לחישה שקטה. אנחנו אלה שצריכים לכוונן את עצמנו לשמוע אותה.

נראה לי שאין זמן מוצלח יותר לעבודה כזאת, כמו מייד אחרי הימים הנוראים. אחרי חודש במתח רוחני גבוה, אחרי שגלשנו דרך ארבעה חגים, בזה אחר זה - לפעמים קשה לחזור לשגרת היומיום. החיים נראים פתאום שטוחים, ואנחנו שואלם את עצמנו, איך יכולה תחושת החיבור העזה להתפוגג בכזאת מהירות. חיפוש אחר דוגמאות קטנות של גילויי ההשגחה העליונה שמאירים לנו מידי יום, יכול לטפח ולשמר את החיבור הזה לאורך זמן.

זה יכול להיות תור שהייתם עלולים להפסיד – אך ניצל הודות לאיחורו של הרופא. זאת יכולה להיות הערה מקרית שהזכירה לכם יום הולדת שאחרת הייתם שוכחים. זאת יכולה להיות מציאת מקום חנייה מייד בחניון העמוס. במקום להגיד: "איזה מזל" ולהמשיך הלאה, עצרו לרגע ותנו לעצמכם לחוש בנשיקה שקיבלתם זה עתה מלמעלה.


(מאת בסי גרוון תחי' / Aish.co.il)

_________________

    אין יום שאין בו טוב

מלכה כהן, עובדת ניקיון בתחנה המרכזית בירושלים. איך מושג המלכות בדיוק קשור לחיים שלה? חיים אפורים כמו החלוק שהיא לובשת... ‏

שש בערב. הכניסה לתחנה המרכזית החדשה בירושלים. אני עומד בתור לבדיקה הביטחונית עם שאר 'עמחא ישראל', מביט מן הצד באנשים הממהרים והרוטנים לכוון השומר "אולי אפשר קצת יותר מהר...".

השומר מצידו לא מתרגש מהטענות, וממשיך בעבודתו ביסודיות ובמקצועיות. בחור נחמד נראה השומר הזה. חסון ונאה, באמצע שנות העשרים לחייו, מצליח להישאר חייכן ומסביר פנים לכולם, למרות הרטינות והגערות שהוא סופג מחסרי הסבלנות למיניהם.

אנשים ממשיכים להצטרף לתור, וביניהם ילד אחד קטן, שנותן יד לנער מבוגר ממנו, כנראה אחיו הגדול.

"חכה כאן ותשמור לנו על התור, אני הולך לדבר רגע עם חיים", אומר האח הגדול לילד הקטן שנשאר עומד על ידי, בעוד אחיו ניגש קדימה. השומר מופתע לראותו "מה אתה עושה כאן...? באת לבקר את אימא?"

"כן" עונה לו הנער, "לקחתי את איציק לרופא השיניים, כך שהיינו באזור וחשבנו לבוא לומר לכם שלום".

"טוב, תעלו למעלה, אני עוד מעט אצטרף אליכם."

יפה, חשבתי לעצמי. האח הגדול עובד בתור שומר והאחים שלו עומדים בתור כמו כולם בכדי להיכנס – אולי יש עוד תקווה לארץ הקומבינות.

הנער חוזר לסוף התור ונעמד מאחורי, וידו של אחיו הקטן שבה לתוך כף-ידו. משפחה נחמדה, אני חושב לעצמי. היה משהו תמים ומיוחד באח הקטן, שנותן יד לאחיו הגדול ומסתכל עליו בהערצה, באופן בו דיבר הנער אל אחיהם הבוגר – חיים השומר.

התור נע לאיטו. לבסוף הגיעה שעתי להיבדק. כן, אני יכול לפתוח את התיק... לא, אין לי נשק... ולאחר כעשר שניות אני זוכה להתברך על ידי חיים השומר, בערב טוב.

***

אני נכנס לבנין התחנה המרכזית, ממהר בדרכי לקומה העליונה בה נמצאים רציפי האוטובוסים, מנסה למנוע ממתקפת שלל האורות-פרסומות-צבעים של הקַניון הנמצא בקומות הראשונות, להיכנס לתוכי ולהפריע את שלוותי – לא. אני לא רעב, ולא צמא, יש לי מספיק בגדים ואני לא צריך שום מוצר חשמלי נוסף, למרות שהכל היום במבצע – אני בסך הכל רוצה להגיע לספסלים שבקומה העליונה ולחכות לאוטובוס שייקח אותי לבני-ברק, מעוז חפצי. רוצה לתת מנוח לרגליי, ולהגיע כמה שיותר מהר הביתה.

מדרגות נעות. ועוד מדרגות נעות. מסדרון ארוך. והגעתי לרציף קו 400 המיוחל. לפי השעון שבשלט, יש לי עוד כ-15 דקות עד ליציאת האוטובוס הבא. התיישבתי על אחד הספסלים, והבטתי סביבי.

כמה מטרים לפני שוכבת לה על הרצפה שקית 'במבה' ריקה. להרים? לא להרים? מצד אחד, יש פח ממש על ידי, אז אולי בכל זאת למען הסדר הטוב...? ומצד שני, האם אני פועל הניקיון של הקַניון...?

זהו. מאוחר מדי. בעודי תוהה ביני לבין עצמי, שקית ה'במבה' הורמה והושלכה לפח על ידי אישה צנומה, עטויה בחלוק אפור – אחת מעובדות הניקיון של הקַניון.

˜      הצטערתי שלא הרמתי את השקית. הייתי חוסך לה את מאמץ ההתכופפות הקטן. את האנחה הדוממת.

היא ממשיכה בדרכה, כפופה משהו, חולפת על פני ומתיישבת על אחד הספסלים שעל ידי. בעוברה על פני אני מספיק לקרא את שמה בתג הזיהוי הענוד על חלוקה. מלכה כהן שמה בישראל. אישה בשנות החמישים של חייה, תווי פניה שחומים ועדינים ואותות שיבה זרוקים בשיערה.

הצטערתי שלא הרמתי את השקית. הייתי חוסך לה את מאמץ ההתכופפות הקטן. את האנחה הדוממת.

מלכה כהן, עובדת ניקיון בתחנה המרכזית של ירושלים. מלכה קוראים לה. אני חוזר והוגה את שמה בליבי וחושב על צחוק הגורל. לאישה הזו קוראים מלכה – איך מושג המלכות בדיוק קשור לחיים שלה? חיים אפורים כמו החלוק שהיא לובשת...

"עבודה מעייפת?" אני שואל. מנסה להיות נחמד. להשקיט רחמים שחודרים אל ליבי.

"ברוך השם שיש עבודה..." היא עונה, "אבל זהו... גמרנו להיום... עוד מעט הולכים הביתה..."

***

שנינו יושבים, שותקים, ברחבת אולם ההמתנה לקו 400. שני ספסלים אפורים מפרידים בינינו.

אני מוצא את עצמי מלטף את תיק היד שלי, מרגיש את המחשב הנייד, ותוהה אם כדאי לי לנצל את הזמן שנותר, בכדי להמשיך בפרוייקט עליו אני עובד. אני לא יכול שלא להגניב מדי פעם מבטים לעברה. כמה שונים חיינו, אני חושב לעצמי. חושב על כל שנות ההשכלה, על הטכנולוגיה. פער שלא תמיד ניתן לגישור.

אני מחזיר את מבטי אל תיק היד שלי. האם אני באמת רוצה לשלוף את המחשב הנייד בכדי לנצל את הזמן, או אולי בכדי להשלים את פוזת ההיי-טק בה אני חי בשנים האחרונות? ברגע של כנות, התשובה האחרונה נשמעת לי סבירה יותר.

קולות של אנשים שנכנסים לאולם ההמתנה, קוטעים את מחשבותיי. צעקת "אימא" – ודמות של ילד מוכר חולפת ביעף מולי ורצה לעבר מלכה המנקה. אני מזהה את הילד. זה איציק, האח הקטן של חיים השומר.עוד כמה שניות וגם חיים ואחיו מצטרפים אליהם.

מלכה כהן יושבת וסביבה עומדים שלושה גברים. שאלותיהם נכנסות אחת לתוך השנייה.

מה שלומך אימא? איך את מרגישה? לקנות לך משהו לשתות? את עייפה? איך היה היום? תשבי תנוחי, אנחנו לא ממהרים, יש זמן, נלך כשתרצי...

˜      היא בתורה שואלת, מלטפת, מסדרת צווארון, מחזירה תלתל סורר למקומו.

והיא בתורה שואלת, מלטפת, מסדרת צווארון, מחזירה תלתל סורר למקומו. מתעניינת בשלום הילדים שלה. איך היה אצל רופא השניים, האם הבן האמצעי הצליח במבחן בתיכון, מה שלום הנכד האהוב שלה, בנו של חיים...

ערב רב של מילים ומשפטים מגיע מכוון משפחת כהן, כאשר המילה 'אמא' נישאת כל רגע באוויר. איציק, הבן הקטן, מציע לסחוב לה את התיק. הבן האמצעי מחזיר את עגלת הניקיון לחדר משק הבית, וחיים מנסה לשדל את אמו לבוא לבלות איתם את השבת הקרובה, תוך שימוש בטיעון המחץ שהנכד מתגעגע אליה.

לאחר דקות מספר, ארבעתם קמים ומתחילים להתרחק ממני. אישה אחת קטנה מוקפת בשלושה שומרי ראש, שמתחרים ביניהם מי יעזור לה ומי ישרת אותה... או אולי, בעצם, מלכה אחת קטנה מוקפת בשלושה נסיכים...

איזה פאר. איזה יופי של בני-אדם. נשארתי תוהה מי מרוויח יותר מכיבוד אב ואם – ההורים או הילדים.

בדיעבד, דווקא מתאים לה השם מלכה. מן הסתם, היא אחת הנשים הכי אצילות בהן נתקלתי לאחרונה.

אשריכם ישראל.

 (מאת נתן רוזנברג נ"י / Aish.co.il) 

_________________

    אין יום שאין בו טוב

הצורך האנושי להיות אהוב על ידי אחרים, הוא צורך עמוק וטבעי. הדרך היעילה ביותר לגרום לאחרים לאהוב אותך... היא לאהוב אותם.‏

לפעמים אנחנו מפגינים עמדה של "אני לא צריך אף אחד, אני יכול להסתדר טוב מאוד בעצמי!" – אבל זה לא נכון!

ᤞהᤞב, הוא מי שנאהב על ידי האחרים. גם ביחסי המשפחה, וגם עם חברים לעבודה או ידידים – הצורך האנושי להרגיש אהᤞב הוא צורך עמוק וטבעי. אנו זקוקים לאהבה כמו אוויר לנשימה.

מובן שאת האהבה צריך להרוויח ביושר. שלמה המלך אמר: "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם" (משלי כ"ז, י"ט). כמו שהפנים משתקפות במים, כך משתקף הלב שלך בליבו של השני – אם אתה משדר קרירות, תקבל קרירות; אם אתה מעניק חום, תזכה גם אתה לחמימות.

כשאנשים אוהבים אותך, הם מעוניינים לעזור לך להחכים ולהתעשר. הם יזמינו אותך לאירועים חברתיים, וירגישו אחריות כלפי העסק שלך. הם יעניקו לך עצה טובה – ובשמחה יקבלו את שלך. אהבה כזאת מובילה להצלחה בכל תחום בחיים.

©                  מה אתה אוהב באחרים?

את המושג "אהבה" נגדיר כך: "ההנאה שלנו ממעלותיו של האחר."

ערוך רשימה של אנשים שאתה אוהב. בדוק אותה ושאל את עצמך: מה גורם לי ליהנות מהם? אילו תכונות, התנהגויות, כישרונות...? לאחר שאתה מגלה את המעלות הנעימות לך, אתה מגלה את הבסיס ליחסי אהבה אמיתיים.

ובהתאם, על מנת להפוך לאהוב על האחרים, עליך להיות בעל מעלות שינעמו להם. עשה למענם מה שהיית רוצה שיעשו למענך. התנהגות כזאת תגרום להם לזהות אותך כמקור להנאה – וכולם אוהבים את מי שגורם להם ליהנות!

כלל בסיסי לשמירה על שמחה ואופטימיות, הוא להתרחק מאנשים שמייללים ומתלוננים על כל שטות. שמור על שמחה וחיוניות – ותהיה חביב על כולם!

©                  לשדר אהבה

כל ההורים אוהבים את ילדיהם. אם כך, מדוע כל-כך הרבה ילדים מרגישים דחויים? משום ש"להרגיש" אהבה כלפי מישהו, זה רק חלק אחד מהעניין, עלינו גם "לשדר" את אותה אהבה שאנו חשים. ילדים רבים שומעים כל הזמן את הגערות והביקורת של הוריהם – ולכן טועים מאוד בהבנת המסר.

על מנת לשדר אהבה, צריך לגלות הבנה והערכה, וליהנות מעצמיותו של השני. הַפְסק "לנתח" את מעשיהם הטובים ובו בזמן להתמקד בחסרונותיהם. להיפך – התייחס בשמחה גלויה לכל מעלותיהם, והם כבר יישאפו בעצמם להתגבר על חסרונותיהם – למענך.

הרגל את עצמך להראות לאנשים עד כמה אתה מעריך אותם. נסה לשלב בדבריך אמירות שונות כגון: "מצא חן בעיני מה שאמרת", "אני שמח שהגעת" או "עשית את זה בצורה יוצאת מן הכלל"...

היזהר מחנופה! לפעמים בני אדם מחלקים מחמאות שאינן אמיתיות. אנשים אלה אינם אוהבי הבריות, אלא חנפנים. היהדות אוסרת חנופה משום שהיא מטעה ומניפולטיבית. החנפן מסתיר מגרעות ומשנה את האמת על מנת לזכות במשהו. החנופה גוזלת מהזולת את היכולת להבחין בחסרונותיו ולהשתנות. ודא שאתה מבטא הערכה כנה, שלא על מנת לזכות ברווחים...

©                  נתינה היא המפתח

הדרך היעילה ביותר להפוך לאהוב, היא להעניק לאחרים. כשאתה נותן הנאה פיסית, חומרית, רוחנית, רגשית – שלא על מנת לקבל תמורה – אתה מקבל בתמורה אהבה.

ולמעשה, כיצד אדם הופך ל"נותן"? התשובה פשוטה מאוד: תתחיל לתת.

יש אנשים שאומרים: "אני מסוגל להעניק רק למי שאני אוהב." זה לא מדויק. המלה העברית "הב" – תן, נובעת משורש משותף למלה "אהבה", כשהכוונה היא שהנתינה בונה את האהבה. כשאני נותן לך, אני משקיע בך חלק מעצמי. באופן זה אתה הופך ליקר יותר עבורי, וממילא אני אוהב אותך יותר.

מסיבה זו הורים אוהבים את ילדיהם יותר מכל – זוהי ההשקעה הגדולה ביותר של חייהם.

החלט וקבע בלבך, שעזרה לאחרים תהפוך לחלק מתפישת החיים שלך.

תוכל למשל – לבקר חולים בבית החולים הקרוב, להזמין חברים לסעודת שבת, להתנדב להכין ארוחות לחסרי כל, או להדיח את הכלים בבית כשזה לא התור שלך... חקה את הקב"ה והפוך לנותן. עשה זאת מכל הלב, ותגרום לסובבים אותך לנהוג באותו אופן.

©                  ההנאה שלהם, היא ההנאה שלך...

לגרום הנאה לאחרים, מהווה עבורנו מקור אדיר להנאה. ההנאה נובעת מתוך ההבנה שיש בנו כוח אדיר להשפיע בצורה חיובית.

אם כך, למה אנחנו לא מתעסקים בזה כל הזמן?

מפני שאנחנו כבולים בכבלי הנרקיסיסטיות – האהבה העצמית – ושקועים עד לצווארנו בחיפוש אחר סיפוק הנאות לעצמנו.

צא מהעולם המצומצם שלך. הושט יד. ברכת "שלום" פשוטה יכולה לעודד מישהו, ולהראות לו שאיכפת לך ממנו. דברים קטנים יכולים להביא לשינויים גדולים!

כלל זה חשוב במיוחד בחיי הנישואין, כשהנתינה מהווה בסיס לחיי הזוגיות. כאשר שני אנשים עסוקים בלהעניק זה לזה, מערכת היחסים תתפתח משני הכיוונים, תוך חיזוק וחישול הקשר הזוגי. לעומת זאת, אוי ואבוי לבני זוג שעסוקים ב"לקבל" – במקרה כזה מתהפך התהליך ונוצרים מתחים ותסכולים.

לצערנו, רבים כיום נישאים מתוך גישה נהנתנית – על מנת להגדיל את מנת ההנאה האישית שלהם מהחיים: "נעים לי איתה, היא מבשלת אוכל שטעים לי, היא מספקת את הצרכים שלי..." או "הוא מרוויח טוב וקונה לי מתנות, הוא גורם לי להרגיש בטוחה ומוגנת, הוא מתאים לסגנון שלי..." מה יקרה אם הוא יפוטר? מה יקרה אם היא תהיה חולה? כמה זמן יוכלו נישואין שכאלה לשרוד?

©                  אהבה והערצה

הערצה אינה אהבה. החברה נוטה להעריץ אנשים על פי הישגים חיצוניים שניכרים לעין. כשמעריצים אותך – מעריכים ביצועים מסוימים שלך, אבל כשאוהבים אותך – מעריכים אותך עצמך, בגלל מי שאתה – כולל החסרונות!

אהבה אמיתית אינה מתעלמת מחסרונותיו של האהוב, אלא מתייחסת אליהם בהבנה ובסלחנות. האוהב האמיתי יעזור לאהובו להשתנות, לטובתו.

רושם חיצוני, התקדמות (כלכלית, השכלתית וכד') והצלחה עשויים לגרום לכך שיעריצו אותך יותר, אבל לא לכך שיאהבו אותך יותר. ובדרך כלל, כל מי שמחפש את הערצתם של האחרים – מאבד אותה. ומי שזוכה להיות אהוב, זוכה במתנה נפלאה לכל החיים...

©                  פחד מקרבה

תנאי מוקדם להפוך לאהוב, הוא החלטה עמוקה להרשות לעצמך להיות אהוב.

מדוע אנשים חוששים מקרבה אמיתית?

1.                 אדם עלול לחשוש מפגיעה (אם אוותר על חומות ההגנה שלי, אהיה חשוף יותר לפגיעה).

2.                 אדם עלול לחשוש מכך שהוא יגיע להכיר את עצמו טוב יותר (חברים קרובים יגלו בי כל מיני דברים שאני מנסה להסתיר מהעולם, וממני...).

3.                 אדם עשוי פשוט לרצות להישאר לבד.

אם אתה מרגיש באחת מתחושות אלה, הקדש מאמצים על מנת לסלק אותה. כל עוד רגשות אלה קיימים בך, לא תוכל לזכות באהבתם של האחרים – אתה עצמך תרחיק אותה ממך.

למתנות יש כוח אדיר ביצירת קשרים. לא "מזכרות" שקונים בשטאנץ אחיד לכל החבר'ה, אלא במתנות אמיתיות מכל הלב – מתנות שמראות שאתה מכיר את המקבל, חושב עליו וזוכר אותו.

אם כך הדבר בעניינים גשמיים, על אחת כמה וכמה בדברים רוחניים.

המתנה הנפלאה ביותר שאתה יכול להעניק לאדם שאתה אוהב היא חוכמה. זוג גרביים יתבלו בתוך שנה, אבל נקודת מבט נכונה, יכולה לשנות לטובה את חייו של השני לנצח.

מעתה, בכל פעם שבה אתה לומד דבר חוכמה, חשוב – למי זה מתאים? מי ייהנה לשמוע את זה? מי יוכל להפיק מכך תועלת?

גם מתנות רגילות, וגם מתנות של חוכמה, צריך לעטוף. זה יהיה מאוד לא חכם לגשת אל חבר ולהגיד לו "קראתי באינטרנט איך נפטרים ממידת הגאווה, וישר חשבתי עליך..." חשוב על האדם שאיתו אתה משוחח, נסח היטב את הדברים וחשוב על דרך שתגרום לו לרצות להקשיב ולצמוח. " אני יודע שאתה אוהב לשמוע רעיונות חדשים, בדיוק שמעתי רעיון שחשבתי שימצא חן בעיניך..." אל תשעמם אנשים, אל תרגיז אותם ואל תעסוק בהטפה. גם אם אתה מוסר רעיון "ישן", העבר אותו באותו מרץ ובאותה רעננות, כמו ביום ששמעת אותו לראשונה.

ולכל הפחות, אל תכאיב לאחרים. אל תעביר ביקורת ותאמר: "זה לטובתך." האדם שלפניך הוא אדם אמיתי, בדיוק כמוך. חשוב עליו, מי הוא? למה הוא זקוק? היה ידידותי. עזור לו. השתתף בדאגותיו.

לפעמים, גם קבלה היא נתינה – הפוך את עצמך לתלמיד טוב, הקשב לדברים, שים לב, צמח והתקדם, ואל תשכח להודות ולהכיר טובה מכל הלב – הנהגות אלה יספקו למורה שלך הנאה, וייגרמו לו לרצות ללמד אותך עוד ועוד...

©                  אהוב – הדרך השלושים לחוכמה

·                    הענקת הנאה לאחרים, היא ההנאה שלך.

·                    המעלה הגדולה ביותר, היא לראות את מעלותיהם של האחרים. אם אתה אוהב אחרים בדרך זו, הם יאהבו אותך גם כן.

·                    המקום הראשון לגילויי הערכה, הוא המשפחה שלך.

·                    האהבה מביאה לאחדות, ואחדות היא עוצמה.

 (מאת הרב נח וינברג זצ"ל  / Aish.co.il) 

_________________

    אין יום שאין בו טוב

ביקורת נתפשת לעתים קרובות כהתקפה אישית. אם תחשוב על מה שהאתלט האולימפי מוכן לקבל באהבה מהמאמנים שלו, תתחיל לחפש אחר ביקורת בונה.‏

האם אתה אוהב שמבקרים אותך? סביר להניח שלא. מרבית האנשים רואים את הביקורת כהתקפה אישית, שמעוררת מנגנוני הגנה פנימיים.

הדרך השלושים וחמש – "אוהב את התוכחות" מלמדת, כי אהבת הביקורת מהווה כלי חשוב למימוש עצמי. נשמע מגוחך? אולי. אבל אם חושבים על זה לעומק, מגלים כי בעלי עסקים מוכנים לשלם הון עתק עבור מומחים, שיגלו להם היכן הם טועים! הם תולים תיבת "תלונות והצעות" ומוכנים לשקול בכובד ראש, אפילו את מלותיו של השומר בשער, אם קיים איזה סיכוי להביא בכך לקידום העסק.

ובכל זאת, מדוע אותו מנכ"ל מתעצבן כל כך כאשר הוא חוזר הביתה ושומע איזושהי 'הצעת ייעול' מאשתו?! הוא מתעצבן מכיוון שהוא מתמקד בשאיפתו להגדלת הרווח הכספי, אבל שוכח לשאוף להיות אדם טוב יותר.

אנו יודעים כי כל טעות נושאת בחובה תוצאות שליליות, בה בשעה שהביקורת עשויה למנוע טעויות נוספות ולהציל מהפסדים דומים בעתיד. מכאן מובן, עד כמה גדולה עזרתו של המסייע לנו לחשוף נקודות חולשה אלה. חבר טוב יעיר לך כשחתיכת חסה נשארה לך תקועה בין השיניים; האויב שלך לעומתו, יחייך ויגיד שאתה נראה נפלא!

כפי שאומר שלמה המלך "נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא" (משלי כ"ז, ו), ומסביר ה"מצודת דוד": "האוהב הפוצע לאהובו למען יישר לכת, הנה הפצעים הם נאמנים המה כי עשו שליחותם והועילו לזה, כי בעבורם ייטיב דרכו. אבל מן השונא, אפילו (ש)הנשיקות מרובות המה, הנם למשא, הואיל ואין בהם תועלת".

©       צריך את זה על מנת להצליח

האם אתה חושב שאתה מושלם? מובן שלא! מי שרוצה למצות את הפוטנציאל שבו, צריך לחפש ביקורת בונה. לך וחפש עזרה על מנת להיפטר מהשגיאות שלך. כאשר אדם שואף באמת להגיע למטרה, הוא מוכן לספוג כמויות מדהימות של נדנודים, הטרדות והקנטות. חשוב על מה שמוכן לספוג אתלט אולימפי מהמאמנים שלו!

מדוע כשמעירים לנו, שאנו משלמים מחיר כפול בחנות בה אנו קונים, לעומת המחירים בחנות הסמוכה, אנחנו מקבלים את התוכחה בשמחה, אבל כשמעירים לנו על התנהגות אישית חריגה, אנחנו נעלבים ו/או כועסים?

כאשר ברור לנו שהביקורת מונעת מאיתנו הפסד או כאב, אנחנו מודים עליה – "תודה שמנעת ממני לבזבז סתם את הכסף שלי". ולעומת זאת, כשהנזק אינו ברור, או מרוחק – "מה אכפת לך אם אני מדבר בקול רם? מה זה עניינך בכלל?!"

כשאנו מתבוננים ומבחינים בתוצאותיה החיוביות של הביקורת, אנחנו מגיעים בעצם לאהבת התוכחה. נניח ששכחת את הארנק בדואר, ומישהו צועק אחריך: "היי! שכחת את הארנק!" במקום להתחיל להתגונן מהביקורת, אתה תגיד: "תודה רבה! בפעם הבאה אהיה זהיר יותר."

אחת הסיבות שבגללן אנחנו מתקשים בקבלת ביקורת, היא שההערות מגיעות לעתים קרובות כאשר אנחנו לא מוכנים לקראתן מבחינה רגשית. הביקורת תופשת אותנו בלתי מוכנים. לעומת זאת, כאשר אתה מבקש שיעירו לך, אתה נמצא במצב נכון להתמודד עם הערות בקור רוח – לבדוק, לקבל או לדחות את המידע. בנוסף לכך, סביר להניח שאם אתה הוא זה שביקש את הביקורת, ככל הנראה פנית לאדם מהימן, מה שיגרום לך להתייחס לדבריו ברצינות. וחוץ מזה ... זוהי הזדמנות מצוינת לתרגל, כיצד צריך להגיב כשהביקורת תנחת עליך באופן בלתי צפוי!

אל תחכה למשבר כדי להתחיל לבקש ביקורת. בקש אותה עוד הרבה לפני שהבעיות יגדלו. אם אתה רוצה שהנישואין שלך יצליחו – בקש עצה. אם אתה רוצה לגדל ילדים בריאים – בקש הדרכה.

הדרך הטובה ביותר היא לקבל משוב מאנשים קרובים – אלה שמכירים אותך הכי טוב. פעם בחודש, בקש מכמה חברים שיציעו לך חמישה נושאים, בהם אתה יכול להשתפר (בקש חמישה, משום שלרוב הם יתחילו בדברים שוליים, ורק העניין האחרון הוא זה שיפגע בלב הענין). אם לא תבקש ביקורת, יתכן מאוד שלעולם לא תדע שאתה טועה, אלא אם תצליח לעצבן מישהו באמת...

©       הגב בנועם

רק מזכירים את המלה "ביקורת" וכולנו חושבים על משהו שלילי ולא נעים – מדוע? הביקורת מכאיבה לנו – כאב שנובע מגאווה פגועה. לא משנה מה אומרים, ותחושה מודחקת של "אני לא שווה" עולה ופורצת.

ביקורת אינה אומרת שאתה לא טוב. משמעותה "אתה טוב, אבל הנה משהו שיעזור לך להיות עוד יותר טוב".

השתק את מערכת ההתגוננות האינסטינקטיבית שלך. אל תגיב עד שתחשוב על הדברים טוב יותר בבית. יתכן שתרגיש נבוך מההערה, אבל בכל זאת התגבר ובקש ממי שנתן אותה, הסבר נוסף: "אתה מוכן להסביר לי מה בדיוק מפריע לך? אני רוצה לבדוק אם הביקורת שלך מוצדקת."

אחת הדרכים להתמודדות עם ביקורת, היא להתייחס אליה, כאילו היא נאמרה למישהו אחר. הוצא את עצמך מהתמונה ושקול את הדברים באובייקטיביות. שאל את עצמך: "מה הייתי מייעץ לחבר ששמע ביקורת כזאת?"

כואב לגלות את השגיאות שלנו, אבל הרבה יותר כואב להמשיך ולחזור על אותן טעויות לאורך החיים. הביקורת היא כמו חיסון. זה כואב ולא נעים, אבל התוצאות החיוביות ילוו אותנו כל ימינו.

הרגל את עצמך להראות לאנשים עד כמה אתה מעריך אותם. נסה לשלב בדבריך אמירות שונות כגון: "מצא חן בעיני מה שאמרת", "אני שמח שהגעת" או "עשית את זה בצורה יוצאת מן הכלל"...

אם אתה מתייחס לביקורת, כאל דבר שבא לעורר ולהנחות אותך לעבר המסלול הנכון, אז ממילא תהיה אסיר תודה למבקר. הרגל את עצמך להגיד: "תודה, אני באמת מעריך שהפנית לכך את תשומת הלב שלי." אפילו אם אתה צריך לסנן את המלים דרך שיניך...

(אל תדאג לכבוד. אם מטרתו של המבקר הייתה להשפיל אותך, תשובה כזאת תהפוך את היוצרות, ואתה תצא 'גדול' – וזה באמת יוציא לו את כל הרוח מהמפרשים...)

בכל פעם שמבקרים אותך:

·         אל תנסה להגן על עצמך. זכור, אף אחד בעולם אינו מושלם!

·         אל תגיב מייד.

·         חשוב על הדברים – האם זה נכון? למה הוא מרגיש ככה?

·         הודה לאדם על הביקורת.

·         קח צעד אחד קדימה – ובקש ממנו לעזור לך להשתפר.

©       עזרה לזולת

אם אנחנו מודעים לערכה של הביקורת עבורנו, אז אנחנו מבינים, עד כמה חשוב להעניק אותה גם לאחרים. מי שסובל מבחינה רוחנית ורגשית, זקוק לעזרה בדיוק כמו מי שסובל מבחינה גופנית – אף על פי שלא תמיד הוא עצמו מודע לכך.

אילו היית רואה אדם פצוע ברחוב, האם היית מהסס לעזור לו? ואם אינך יודע להעניק עזרה ראשונה, אך ברחוב בו אתה גר מתרחשות תאונות כמעט מידי יום, האם לא היית לומד כיצד להציל חיים?

תאונות רוחניות כאלה מתרחשות סביבך כל הזמן. אנשים טועים, פוגעים זה בזה, נפגעים וסובלים. האם לא הגיע הזמן ללמוד כיצד לעזור להם?

אם כך, מדוע אנחנו נמנעים מלבקר אחרים? משום שאנחנו רוצים שיאהבו אותנו, ואנחנו חוששים שאם נבקר אותם הם יידחו אותנו.

אבל, האם זה הגיוני? אם היית רואה אדם שעומד לצעוד אל תוך ארובת מעלית ריקה, לא היית רץ לעצור אותו? אילו הילד שלך היה מסרב לבלוע את התרופה שקיבל מהרופא, האם היית מפנה עורף ואומר: "אני רוצה שהוא יאהב אותי, אז אני לא אתעקש איתו לבלוע את התרופה המרה הזאת." (כמובן, צריך ללמוד לתת את התרופה עם הרבה סוכר...)

כשאנחנו רואים בבירור לאן מובילות שגיאותיו של הזולת, אנחנו מרגישים חובה לעזור. חז"ל מלמדים אותנו שכל אהבה שאין עמה תוכחה אינה אהבה – אהבה אשר אינה כוללת תיקון וצמיחה, אינה אהבה אמיתית. אם באמת אכפת לך, תמצא את הדרך לעזור – אפילו אם החבר אינו מודע לכך שהוא זקוק לעזרה. אל תתעלם. אם מישהו אחר סובל, טועה, מרגיש אומלל, או הורס את עצמו בהתנהגותו, אל תעמוד מהצד ותסתכל. הבן, שבסופו של דבר הטעויות האלה יעלו לו ביוקר. דאג לו. עזור לו.

ככל שאתה אוהב מישהו יותר, כך יכאב לך יותר, לראות כיצד הוא מעביר את חייו בדרך לא נכונה. קל להיות סובלני לטעויותיהם של האחרים, כשאתה אדיש כלפיהם. מסיבה זו ההורים – האנשים הכי פחות אדישים ואלה שאוהבים אותך הכי הרבה – מעבירים בדרך כלל הכי הרבה ביקורת. הם לא שונאים אותך, להיפך – הם כל כך אוהבים אותך שאינם מסוגלים להפנות את גבם ולהפטיר: "הוא מבזבז את החיים שלו, אבל מה זה ענייני...". הם סובלים מהסבל שלך!

עכשיו אנחנו מבינים, מדוע בחומש ויקרא י"ט, ט"ז-י"ח ממוקמת מצוות התוכחה "הוכח תוכיח את עמיתך" בתווך, לפני מצוות "ואהבת לרעך כמוך", ואחרי המצווה "לא תעמוד על דם רעך" – שלא להתעלם מצרכיו של האחר.

©       תן כמו שהיית רוצה לקבל

ערכה של הביקורת רב מאוד, אולם ביקורת בצורה לא נכונה עלולה לגרום לנזקים קשים. מסיבה זו הכרחי לתת את הביקורת בשיקול דעת ובחוכמה. ביקורת שמביאה בעקבותיה כעס, איבה או תרעומת, עדיף שלא תאמר כלל!

הצעד הראשון בדרך לשינוי הזולת לטובה הוא לאהוב אותו. כאשר מקבל הביקורת חש שניצבים מאחוריך אינטרסים אישיים, ולא דאגה כנה לטובתו האישית, אין שום סיכוי שהוא יקשיב למה שאתה אומר.

הענק עשר מנות של אהבה על כל מנה אחת של ביקורת. תן אהבה לפני, באמצע ולאחר הביקורת. שכנע את האדם שבאמת איכפת לך, ושאתה עומד יחד איתו באותו הצד. הורים רבים טועים בכך שהם חושבים, שביכולתם לבקר את ילדיהם, מבלי להזכיר להם עד כמה הם אוהבים אותם.

זכור כמה קשה לקבל ביקורת, היה מודע לכך והשתמש ברגישות זו על מנת לעדן ולרכך את הדרך שבה אתה מבקר אחרים. לפני שאתה מבקר מישהו, שאל את עצמך: "איך הייתי אני מרגיש אילו הייתי עומד מהצד השני? איך הייתי רוצה שיגידו לי את זה?"

©       ארוז יפה ומקושט בסרט

מטרת הביקורת היא להביא את האדם לקבל את נקודת התוכחה, ולצמוח מתוכה. האתגר שלך, הוא למנוע התעוררות רפלקסיבית של מערכת ההתגוננות. איך עושים את זה?

נסה משהו בסגנון הבא:

"רציתי להתנצל, לא התנהגתי בסדר אתמול."

"כן? מה עשית?" שואל השותף שלך לדירה בלי להבין.

"אחרי שגמרתי לאכול, לא הדחתי את הכלים, ובבוקר היו נמלים על השיש."

"אתה יודע, בעצם כשאתה מזכיר את זה, גם אני משאיר את הכלים שלי בלילה. אני חושב שגם אני אתחיל לנקות אותם."

המשימה הושלמה בהצלחה. מובן שלא כל התסריטים יהיו דומים, ולא תמיד יהיה קל להסתיר את הכוונות שלך. אבל אם אתה מספיק חכם, תוכל למצוא דרך להגיד את מה שרצית וגם לשמור על השלום.

©       הוכח זאת!

התורה משתמשת במלה "תוכחה" עבור ביקורת. שורש המלה זהה לזה של המלה "הוכחה" (וכמו שכתוב בתורה: "הוכח תוכיח את עמיתך").

הדרך לגרום לידידך להשתנות אינה בנזיפות ארסיות, ויכוחים, או שכנוע אינטלקטואלי. מי שזורק אבנים, או צועק בקול רם, אינו מוכיח את חברו. הוא אולי מרגיש שירד לו העול מהלב "אני כבר הערתי לו, אם הוא לא שומע בקולי זאת הבעיה שלו בלבד!", אבל "ההרגשה הטובה" של המוכיח, אינה מטרת התוכחה. הדרך היחידה לשכנע מישהו במשהו, היא באמצעות הוכחה ברורה ופשוטה. האדם מוכרח לראות ולהבין בעצמו שהוא אינו נוהג כשורה.

המדרש (תנא דבי אליהו) מספר על פגישה שהייתה לאליהו הנביא עם דייג:

"האם אתה לומד תורה?" שאל אליהו.

"לא," ענה הדייג, "אני אדם פשוט. לא התברכתי בשום כישרון או חוכמה."

"אמור לי," המשיך אליהו הנביא, "איך אתה מכין את רשתות הדייג האלה?"

"ובכן," אמר הדייג, "מדובר בעניין מסובך למדי. תחילה אני בוחר בחוט הדייג המתאים, ואז אני אורג את הרשת בדרך מיוחדת, שמשלבת גמישות וחוזק."

"ואיך אתה תופש את הדגים?" המשיך אליהו לחקור.

"ובכן," אמר הדייג, "גם הנושא הזה מורכב מכל מיני משתנים – עונת השנה, שעת היום, סוג הדג, עומק המים, מזג האוויר, ומהירות הזרם."

"כאשר תגיע לגן עדן," אמר אליהו הנביא, "תסביר שלא למדת תורה מכיוון שהיית סתם אדם פשוט, אדם שלא התברך בשום חוכמה או כישרונות. אבל המומחיות שלך כדייג תעיד נגדך – כמה כשרון וחוכמה מצויים בך!"

התוכחה אינה גסה. להיפך, התוכחה היא יופייה של האמת שזורח לפתע מול הפנים.

©       אוהב את התוכחות

·         כולנו רוצים להפיק את המיטב מהחיים, אבל בני האדם סובייקטיביים מטבעם. בקש פידבק מחברים.

·         אם אתה שואף לצמוח, תמיד תשמח לשמוע עצה מאחרים – מבלי לעבור למצב של התגוננות.

·         כשאנחנו משלמים עבור ביקורת, אנחנו מקשיבים לה בתשומת לב מרבית. למד להעריך גם ביקורת שניתנת בחינם.

·         ביקורת בונה משקפת, עד כמה איכפת לך מכאבו של הזולת ומהגשמתו העצמית.

·         המאבק לחיים הוא המאבק לשמירה על השפיות. ביקורת מאירה לך בבירור את שגיאותיך.

·         המלך שלמה אמר "הוכח לחכם ויאהבך" (משלי ט', ח').

·         העם היהודי הוא יחידה אחת. אם אחד מאיתנו כואב, כל העם אמור להרגיש זאת. עזרה לחבר יהודי, היא עזרה גם לעצמך.

·         התלמוד אומר, שאחת הסיבות שבגללן חרבה ירושלים, היא משום שאנשים לא הוכיחו זה את זה.

 (מאת הרב נח וינברג זצ"ל  / Aish.co.il) 

_________________

    אין יום שאין בו טוב