|
|
| נשלח ב-5/11/2009 06:18 |
|
| |
השלמות שבחוסר שלמות
בס"ד
מה הכוונה המקורית בלהיות "בן אדם מושלם" שאף אחד מאיתנו לא מצליח להיות כמוהו?
"אף אחד לא מושלם, אין אדם שהוא מושלם בעולם הזה".
כל אחד מאתנו יכול להעיד ששמע את המשפטים האלה אלפי פעמים בחייו. בפעם האחרונה ששמעתי אותם, לפני כמה ימים, לפתע עלתה במוחי שאלה – מיהו אדם מושלם? מה בכלל הכוונה המקורית בלהיות "בן אדם מושלם", שאף אחד מאיתנו לא מצליח להיות כמוהו?
נראה שהחברה קבעה הגדרות מאוד ברורות ומקובעות לצמד המילים הללו, ומי שלא מתאים להן, נחשב לפגום, או לא נחשב בכלל. הקיבעון והתיוג מתחילים כבר מרגע הלידה. כאשר ילד נולד עם סטייה כלשהי מהעקומות המקובלות, הדבר מיד מוגדר כפגם או כליקוי. הילד, כבר לא מתאים להגדרה, כי הוא לא מספיק "בריא".
כשהילד כבר גדול יותר ולומד בבית הספר, הוא חייב להתאים את עצמו להגדרה של "התלמיד המושלם" שהחברה קבעה – תלמיד שקט עם הישגים גבוהים. ילד שאוהב לזוז ולא מוצא עניין במה שלומדים בבית ספר, מתויג כ"מופרע", וכבר לא נחשב למושלם. אדם בעל עודף משקל, נחשב ל"לא מושלם", רק כי הוא לא מתאים לסטנדרטים שהחברה קבעה. ההגדרות מגיעות אפילו לדברים הפשוטים ביותר, שקורים לכל אדם. אדם שכועס או מקנא לפעמים, גם נמצא מחוץ להגדרת השלמות.
נפשות רבות וחסרונן
לאחת הברכות שמברכים לאחר האכילה יש נוסח מעניין בו אנו מברכים את אלוקים ה"בורא נפשות רבות וחסרונן".
הגישה בברכה כלפי החוסר שלמות שלנו מאוד מפתיעה! אנחנו כל הזמן מסתכלים על המגרעות שלנו, כעל משהו שלילי, משהו שמפריע לשלמות ואף סותר אותה. כשחושבים על הברכה, מגלים את המסר העמוק שהיא טומנת בתוכה – מסר שאומר שאלוקים ברא את המגרעות כחלק מהשלמות והן אלה שמחיות אותנו. קשה לנו במבט ראשון להבין את המסר. צריך לצלול עמוק יותר בשביל להשיג את ההבנה הזאת.
אם נשים לב, המילה "מושלם" נגזרת מהמילה "שלם". כלומר, יש קשר הדוק בין להיות שלם, לבין להיות מושלם. הסיפור המפורסם הבא יכול ללמד אותנו היטב על הקשר הזה:
לאישה סינית באה בימים היו דליים גדולים תלויים בשני צידי המוט שהיא נשאה על צווארה. לאחד הדליים היה סדק בעוד השני היה מושלם והגיע תמיד מלא ליעדו. בסוף הדרך הארוכה מן המעין לבית הדלי הסדוק הגיע תמיד חצי מלא.
במשך שנתיים תמימות הביאה האישה מדי יום ביומו דלי וחצי מים לביתה. הדלי המושלם היה גאה כמובן בהישגים שלו. אך הדלי הסדוק המסכן התבייש במומו והיה אומלל כיוון שהצליח לבצע רק מחצית מייעודו.
לאחר שנתיים של מה שנראה כשלון מר הוא פנה לאישה ליד המעין ואמר לה "אני מתבייש שהסדק שבי גורם למים לדלוף לאורך הדרך הביתה".
האישה הזקנה חייכה ואמרה "האם שמת לב שיש פרחים בצד שלך של השביל ואילו בצד השני לא צומח כלום. המום שלך מוכר לי מאז ומתמיד ולכן טמנתי זרעי פרחים בצד שלך ובכל יום שאנו צועדים הביתה אתה משקה אותם.
משך שנתיים אני יכולה לקטוף פרחים יפים אלה כדי לקשט את השולחן ולולא היית כמו שאתה לא היה היופי הזה מעשיר את הבית".
אני בטוחה שלאחר שהאישה הסינית אמרה את דבריה לכלי השבור, הוא הפך לשלם יותר במהותו, לאחר שהבין את היתרון שבפגם שלו לכאורה. כשאנחנו מבינים את היתרון במה שעד כה ראינו כחיסרון שקיים בנו, אנחנו מנצלים אותו לטובתנו, והופכים לשלמים יותר. אם ניקח לדוגמא את אותו הילד שלא מפסיק לזוז בזמן השיעור, ונטפח את יכולת התנועה שלו, נגרום לילד להיות מושלם. אדם שאחד החושים שלו לא מתפקד, שאר החושים שלו מתפקדים בצורה טובה יותר מאדם רגיל. כשהוא לומד לתפקד בתוך המצב שבו הוא נמצא, הוא מושלם!
חלק מהמגרעות, נועדו בשביל שנעבוד עליהן, נצמח מבחינה רוחנית, ונהיה טובים יותר. למשל, אדם שיודע שהוא נוח לכעוס, מחליט לנסות לתקן את מידת הכעס שבו ולצורך כך מקבל על עצמו בתור צעד ראשון שבכל יום משעה מסוימת עד שעה מסוימת הוא משתדל לא לכעוס על אף אחד, ומיישם את זה, משיג תהליך של צמיחה רוחנית אדירה, שעושה אותו למושלם. אותו אחד.
כשאנחנו פוגשים אדם שהחליט לנסות לתקן מידה מסוימת בתוכו, זה מעודד אותנו לקחת אחריות על חיינו, ולהתחיל בתהליך של שינוי, שגורם לנו להיות מושלמים באמת.
בניגוד למה שאומרים לנו כל הזמן, אנחנו מושלמים! כל אדם הוא מושלם, אבל אצל כל אחד השלימות מוקרנת בצורה אחרת. המגרעות שלנו, הן מה שעושות אותנו למושלמים. בלעדיהן, לא היינו יכולים להגיע לשיאים שלנו ולהיות כאלו. המשימה שמוטלת עלינו, היא לראות את עצמנו ואת האחרים כמושלמים, ולשבור את ההגדרות שמקיפות וחונקות את המילים הכל כך משמעותיות ועמוקות – "אדם מושלם".
(מאת ענת ניזינסקי תחי' / Aish.co.il)
מוקדש לרפואת הרה"ג מרדכי - צמח בן מזל
בורא עולם ישלח לו רפואה שלימה בתוך כל חולי עמו ישראל
_________________
אין יום שאין בו טוב
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-10/11/2009 00:00 |
|
| |
מיהו אדם טוב ?
בס"ד
השאיפה האנושית "להיות אדם טוב" מניעה אותנו כמעט בכל דבר שאנו עושים. בכדי להגביר את ההנאה האמיתית מהחיים, עלינו להבחין בין "טוב חומרי" לבין "טוב רוחני".
כולנו רוצים להיות טובים, אבל אין זה דבר קל. אם תשאל אדם רע ואדם טוב – "האם אתה אדם טוב?", מי לדעתך ימהר לענות: "בוודאי שאני טוב!" – האדם הרע או האדם הטוב?
כמובן שהאדם הרע! הוא מסוגל להתייחס בצורה איומה לאמו ועדיין להאמין שהוא טוב. אתה עשוי לומר לו: "זה נורא! איך אתה מסוגל להתנהג בצורה שכזו?", והוא ינסה לתרץ זאת בהגיון ולענות: "אתה לא מבין. היא ביקשה ממני להוריד את הזבל. אם אני אעשה זאת, מי יודע מה עוד היא תבקש ממני לעשות בפעם הבאה? הניצול הזה עלול להימשך לנצח!"
האדם הרע יטען תמיד שהוא צודק. הוא אפילו לא מנסה להיות טוב, לכן הוא לא צריך להיאבק ביצריו. הוא פשוט מניח מראש שהוא אדם טוב.
מה לגבי האדם הטוב? הוא עושה מה שאימו מבקשת, ומוריד את הזבל. אבל אם אתה תאמר לו: "אני רואה שאתה אדם טוב", הוא יענה: "לא, אני בעצם לא כזה טוב. לא שמת לב שבזמן שהורדתי את הזבל, התייחסתי לאמי בצורה איומה?"
אתה תתעקש ותאמר: "על מה אתה מדבר? אני עקבתי אחריך, ואתה בהחלט היית בסדר גמור!"
ואילו הוא מצדו ימשיך לבקר את מעשיו ויענה: "טוב, אולי לא התנהגתי ממש בצורה גרועה, אבל קיטרתי בזמן שהורדתי את הזבל. רציתי במכוון לתת לאימא שלי הרגשה רעה. הייתי בדיוק באמצע קריאת ספר מתח ורציתי שהיא תדע שבגללה אני מפסיד."
האם אתה מבחין בהבדל? האדם הרע יטען תמיד שהוא צודק. הוא אפילו לא מנסה להיות טוב, לכן הוא לא צריך להיאבק ביצריו. הוא פשוט מניח מראש שהוא אדם טוב.
ובאותו הזמן, האדם שבאמת מנסה להיות "טוב", יודע עד כמה קשה היא המשימה, והוא תמיד מנסה להגיע לרמה גבוהה יותר.
קיים סוג נוסף של אנשים: "הצדיק המושלם". הוא מוריד את הזבל ואומר: "בשמחה אימא, העונג כולו שלי. את עובדת כל כך קשה בכדי לדאוג לנו, תודה רבה שאת נותנת לי הזדמנות להביע את הערכתי כלפייך!".
© שני לבבות: "רוצה" ו"חושק"
המאבק הפנימי לעשות מעשים טובים, מגיע מתוך שתי נטיות שנמצאות בכל אדם, ומנהלות קונפליקט תמידי ביניהן. לכל אדם יש שני לבבות: אחד שרוצה לעשות את הדבר הנכון, ואחד ה'חושק' לעשות את המעשה האנוכי. עליך לפתח מודעות למאבק שמתחולל בקרבך. לדוגמא:
· אתה רוצה לנצל ביעילות את הזמן שלך, ולעומת זאת, מתחשק לך לדחות הכל למאוחר יותר.
· אתה רוצה לאכול אוכל בריא, ולעומת זאת, מתחשק לך לאכול עוגת שוקולד.
· אתה רוצה לרכוש עוד חכמה, ולעומת זאת, מתחשק לך סתם לצפות בטלוויזיה.
לב אחד אוהב לעשות את הדבר הנכון, והלב השני מעדיף להיות אנוכי.
ה"רצון" קשור לקביעות ומושרש היטב במציאות. ה"חשק", לעומתו, קשור רק לאותו הרגע ויש בו מעט מאד התייחסות להשלכות העתידיות. ה"חשק" הוא למעשה בריחה מהמציאות.
זהו למעשה הקונפליקט בין הגוף לבין הנפש או בין הגוף לנשמה: הנפש הנצחית שלך מחפשת קביעות ויציבות. היא רוצה שתעשה את כל הדברים הנכונים: לאהוב את האנושות, לרדוף אחר הצדק, לתרום לסביבה, להיות הגיוני, מכובד ואחראי.
במקביל, הגוף שלך, שסופו להירקב באדמה, מחפש סיפוקים מיידיים. הוא שואף לחיי נוחות חסרי-מאמץ, והוא מבקש רק אוכל, שינה ותאווה.
אתה יודע שלא ראוי לסרב להוריד את הזבל, והלב שלך באמת רוצה להיות טוב. אך הלב השני שלך, לב ה"חשק", מעדיף להישאר בתוך החמימות שבבית ולהמשיך לקרוא את הספר בנוחיות.
אפילו בעודך קורא את הקטע הזה, הנשמה שלך מנדנדת לך: "שים לב, זה יהפוך אותך לאדם נהדר!", אך הגוף שלך חולק עליה: "כל העבודה הקשה והריכוז הזה כואבים מדי. הסתדרתי יפה מאד כמו שהייתי קודם!".
בכל החלטה ובכל צומת בחייך, שני הלבבות "מתווכחים" ויוצרים בקרבך דילמה. בכדי לנצח במאבק ולהיות טוב, עליך להתמקד ברצונך הפנימי להיות כזה. הזכר לעצמך בכל בוקר, שאתה רוצה להיות טוב, ואל תניח לידיעה הזו להתמוסס במשך היום. הפוך את הידיעה הזו לחלק מצורת החשיבה שלך וכבר תרגיש השפעה משמעותית במשך היום. ההחלטות שלך יהיו בוגרות ואפקטיביות יותר.
© הבחינו בין שני הלבבות
משימת ההבחנה בין מה שאנחנו רוצים לבין מה שמתחשק לנו, עלולה להיות מאד מבלבלת.
תשאל מישהו: "מה חשוב לך יותר – אושר או כסף?"
והוא בתמימותו יענה לך: "אני מעדיף להיות מאושר. תן לי רק אוכל, ביגוד והגנה בסיסית, ואז אני אשמח לקבל כמות גדולה של אושר! אחרי הכל, איזה אדם טיפש יעדיף להיות מיליונר אך אומלל?"
אתה מצדך תציע לו: "בסדר גמור, תן לי שבוע אחד, ואני מתחייב להראות לך כיצד להיות מאושר".
והוא יתחמק ויאמר: "זוהי הצעה מעניינת... אולי ביום מן הימים אשקול לבצע אותה".
אם בשלב הזה עדיין לא ויתרת תוכל להוסיף ולומר לו: "בסדר, בוא נעשה עסקה: אם לאחר חודש ימים רמת האושר שלך אכן תעלה, אני נותן לך בונוס של 10,000 שקל".
עכשיו תראו איך הבחור ירוץ אליכם!
מדוע? מה באמת חשוב לו יותר – אושר או כסף?
כמובן שהאושר חשוב יותר. אך זוהי רק ההבנה האינטלקטואלית של הנשמה. הגוף מצד שני, זקוק לרשרוש חבילת השטרות המפתים בכיסו!
אם לא נתאמץ להבחין בין רצונותינו לבין תשוקותינו, אז סביר מאד שנאבד הזדמנויות פז להשיג את מטרותינו.
התשוקות הגופניות מבלבלות את אופן החשיבה שלנו. החומריות עשויה להיראות כל כך מושכת, עד שאנו כמעט טועים לחשוב שזה באמת מה שאנחנו רוצים!
אם לא נתאמץ להבחין בין רצונותינו לבין תשוקותינו, אז סביר מאד שנאבד הזדמנויות פז להשיג את מטרותינו.
בשביל להבין את מוקד הקונפליקט, שאלו את עצמכם שתי שאלות פשוטות: מה אני רוצה לעשות, לעומת מה מתחשק לי לעשות? בדרך כלל, מה שאתה רוצה לעשות הוא הדבר הנכון, בעוד מה שמתחשק לך לעשות הוא לעתים קרובות הדבר הנוח ביותר עבורך.
השעון המעורר מצלצל בבוקר. אתה רוצה לקום מהמיטה ולהתחיל את סדר היום שלך. אך רוב הסיכויים שמתחשק לך ללחוץ על כפתור ה"נודניק" בשעון, ולהתעורר מאוחר יותר. זוהי ממש תחרות של משיכת-חבל לשני צדדים. היציאה מהמיטה הופכת לדילמה מוסרית!
מה שקובע אם תנצח או תפסיד, הוא הקול שצועק חזק יותר ברגע ההחלטה: קול הרצון או קול החשק.
ברגע שאתה מודע לקונפליקט, וזוכר שאתה כל הזמן מצוי במאבק, אתה תצליח יותר ויותר להקשיב לקולו של הלב הטוב, ולהתעלם מקולו של הלב האנוכי.
© הגדר מהו "טוב"
הגדרה טובה של מושג ה"טוב", היא למעשה נקודת הפתיחה של כל מעשיך בעולם. ברור שאתה לא יכול להמציא הגדרה שרירותית משלך למושג "טוב". עליך לחקור מקורות מוסמכים על פיהם הגדרת ה"טוב" היא קבועה ונצחית.
היזהר! אם אתה לא תמצא עבור עצמך את ההגדרה, אתה עלול להיתקע עם הגדרה שמישהו אחר הכתיב לך! אתה בטח לא רוצה לגלות אחרי 20 שנה של חיים בוגרים שקנית "חתול בשק".
לדוגמא, יתכן שאי-שם בעזה בשטחים, ההגדרה של "טוב" היא אדם המוכן לחגור על עצמו חגורת-נפץ, ולפוצץ את עצמו בתוך שוק ישראלי הומה אדם.
לעומת זאת, בעולם המערבי קיימת הגדרה מקובלת למושג "טוב" המתייחסת להצלחה כלכלית. אנשים שוקעים בדיכאונות, רק משום שאינם משגשגים בתחום זה – "מה לא בסדר בי, שאני לא מצליח למצוא עבודה?! כנראה שאני אדם רע. מהר, תביאו לי פסיכולוג!"
אנחנו רוצים להראות לעולם שאנו משתלבים ב"טוב", כפי שהחברה מפרשת את המושג הזה.
ההרגשה הזו מלווה אותנו גם בדרך שבה אנחנו צורכים מוצרים שונים. אוסף הדיסקים שלנו, השטיחים שלנו, הרכבים המפוארים שלנו, אמנם מביאים נוחות פיזית לחיינו אך גם מעניקים סטטוס חברתי מסוים. אנחנו רוצים להראות לעולם שאנו משתלבים ב"טוב", כפי שהחברה מפרשת את המושג הזה. (הכל כמובן נעשה באופן מעודן, כדי שאנשים לא יחשבו שאנחנו עדר שנסחף אחרי הזרם ועושה את מה שהחברה מכתיבה!).
שאל את עצמך תמיד: האם אני מגדיר מהו "טוב", בהתאם למה שנראה טוב בחברת אנשי הקנאה-כסף-כבוד, או האם אני מגדיר את ה"טוב" כבעל משמעות אמיתית ותרומה ערכית משמעותית לחברה?
אם לא נשמור על עצמנו, אנו עלולים להפוך דומים לאנשים העשירים והמפורסמים, שהתמכרו לסמים ושקעו בדיכאון עמוק. אמנם על מסך הקולנוע רוב הכוכבים נראים מאוד "זוהרים" אך הדמות האמיתית של רוב כוכבי-הסרטים היא של אדם השקוע בסכסוכים משפטיים, אדם שלא מצליח להחזיק מעמד בחיי נישואין לאורך זמן, ומבלה שעות רבות בפסיכואנליזה.
© עמוד על הגדרתך
ברגע שבחרת לעצמך הגדרה משלך, עליך להיות עקבי לגביה בכל מקום אליו אתה הולך, ובכל פעולה שאתה בוחר לעשות. אנשים סביבך תמיד ינסו לשנות לך את הגדרת ה"טוב" שבחרת, במיוחד כאשר היא גורמת להם להרגיש רע לגבי עצמם. אך עליך להתעקש על ההגדרה שלך, אפילו כשאחרים לועגים לך על מעשיך.
מדוע אדם מסכים לשחק ברולטה-רוסית? משום שהוא מפחד מהלגלוג של החברה, מפחד שיקראו לו "פחדן" אבל מיהו בעצם הפחדן האמיתי? האדם שאין לו את האומץ לקום ולעמוד על שלו מול כל הלועגים לו! בסופו של דבר, במקום לחיות כפחדן, הוא מת כפחדן! זוהי אירוניה עצובה: הפחד מהלעג החברתי מתגבר על העובדות וגורם לאנשים רבים להתפשר ולחיות את חייהם בשקר!
לפיכך, אל תעזוב את מה שאתה בטוח בו.
© להיות "טוב" חשוב יותר מהחיים עצמם
דמיין לעצמך שאתה רופא כירורג מצליח. אתה מפורסם, אתה עשיר, יש לך בת זוג יפהפייה וילדים נהדרים. אתה אחד האנשים האהובים בקהילה, ולאחרונה אף נבחרת לקבל תואר-כבוד מאוניברסיטת תל-אביב. החיים פשוט נפלאים!
כעת אתה מטייל במזרח הרחוק עם כמה חברים. לילה אחד, כשחבריך נמצאים יחד באיזה סרט קולנוע, המשטרה החשאית מגיעה לחדרך ואומרת: "חבריך זוהו כקבוצה של מרגלים מסוכנים. תגיד לנו היכן הם נמצאים, או שנהרוג אותך!"
אוי לא... מה תעשה?
כמובן שהסגרת חבריך תהיה דבר נורא לעשות. מצד שני, אתה לא רוצה למות – ואף אחד לעולם לא ידע שאתה הלשנת על חבריך. (המשטרה החשאית בוודאי שלא תפרסם את כל הפרשה!) אתה עדיין יכול להיות כירורג מוצלח, עדיין יכול ליהנות ממשפחתך הנהדרת, עדיין יכול להישאר עשיר ומפורסם – ועדיין יכול להגיע הביתה בזמן לקבלת התואר הנכסף מהאוניברסיטה!
מה תעשה?
כעת בואו נגביר את הדילמה. מה היה קורה אילו הייתה המשטרה החשאית מבקשת ממך לרצוח תינוק?: "לך תהרוג תינוק אחד, ואז תוכל לחזור לארצך ולחיים המקסימים שלך". האם אתה חושב שתוכל אי פעם לעשות דבר שכזה?
כמובן שלא. פשוט אין בנו את מה שדרוש בכדי להיות רשעים. (ואפילו אם היית מצליח להביא את עצמך להרוג את התינוק... סביר שהיית חוזר הביתה ויורה לעצמך בראש...).
התסריט הזה חושף משהו עמוק מאד במבנה האישיות של כל אדם ואדם בעולם: כל כך חשוב לנו להיות טובים, שאנחנו אפילו מוכנים למות בשביל זה.
אפילו אם התסריט הזה הוא קיצוני, הוא עדיין מבהיר עקרון חיוני: אם אתה מוכן להקריב את חייך בכדי להיות "טוב", אז כנראה שאין מטרה גדולה יותר בחיים מאשר להיות כזה!
אז התחל לכוון את חייך למען מטרה זו! השתמש בכוח הזה שנמצא בתוכך!
הפוך את הטוב למטרת החיים שלך. היה מוכן לוותר על הכל.
שאף להגיע לחכמה גדולה, שתעזור לך להבין כיצד להיות אדם טוב יותר. הפוך את הטוב למטרת החיים שלך. היה מוכן לוותר על הכל. יתכן שאחרים יאמרו שאתה טיפש, אך אתה תמיד בצד המנצח כשאתה עושה את הדבר הנכון. אתה לא עושה לאף אחד טובה כשאתה אדם טוב, אתה בסך הכל עושה את מה שהפנימיות שלך רוצה שתעשה.
© כל אדם שואף לגדולה
הרצון שלנו להיות טובים הוא רק קצה הקרחון. למעשה, כל אחד מאתנו היה רוצה להגיע מעבר לרמת ה"טוב" – להפוך לאנשים "מצוינים".
אף אחד לא רוצה להיות ממוצע. נסה לומר: "אני רוצה להיות בינוני". אתה אפילו לא תצליח להוציא את המילים הללו מהפה! משום שאנחנו רוצים להיות מצוינים, ולא רק טובים.
האם היית רוצה להיות האדם שימצא את התרופה למחלת הסרטן, או אולי זה שיבטל את סכנת המלחמה גרעינית בעולם? בוודאי שכן! כולנו היינו רוצים לפטור את העולם מהצרות, ולאחד את כל המין האנושי בשלום ובהרמוניה ממש כפי שעתיד להיות בימי המשיח.
פעם שאלתי כיתה שלימדתי: "תענו לי בכנות. בחלק הפנימי והסודי ביותר שבלבכם, האם הייתם רוצים בעצם להיות המשיח בעצמכם?"
כל תלמידי הכיתה הנהנו בהסכמה.
אחלוק עמכם כעת סוד רוחני ועמוק: הנשמה, החלק האלוקי שנמצא בתוך כל אחד ואחד מאתנו, משתוקקת להתאחד עם מקור כל החיים – עם הקב"ה. ומכיוון שכך, כל בן אדם, בתוך תוכו, לא יסתפק אפילו בלהיות המשיח. הנשמות שלנו משתוקקות להיות הקב"ה בכבודו ובעצמו.
אז למה אנחנו לא מנסים להגיע לזה?
לא משום שאיננו רוצים לשנות את העולם. אלא משום שהמאמץ נראה לנו גדול מדי.
התורה, מערכת ההוראות לניהול חיינו, מספקת לנו דרך לפתח את עצמנו בכיוון הזה. אחת מתוך 613 המצוות היא לנהוג כמו הקב"ה, ללכת בדרכיו.
לכל אחד מאיתנו יש פוטנציאל להשפיע באופן משמעותי על החברה. חכמינו מלמדים אותנו שכל אחד צריך לומר: "בשבילי נברא העולם!". כמובן שאין המשמעות שמותר לך לבזוז את רכושו של האחר. אלא, לכל אדם פרטי יש אחריות כלפי העולם. אז בואו ננהג בהתאם, ונזכור כי אנו נמצאים כאן כדי לתקן את סביבתנו.
מדובר בעבודה קשה וממושכת. אך צריך לזכור כי מדובר במה שאנו באמת מחפשים. ותוך כדי התהליך, הופכים לאדם שאינו רק טוב, אלא לאדם מצוין!
© מה אני יכול לעשות בנידון?
אם תשאל היום כל אדם מהם הסיכויים שתפרוץ מלחמת עולם גרעינית ב-20 שנה הקרובות, יסתבר שלא פחות מ 90% מאמינים כי אכן תפרוץ מלחמה. והרי זה ממש נורא!
אז מה אתה הולך לעשות בנידון?
האם אתה מתכוון להישאר פסיבי כי אינך מאמין ביכולת שלך לשנות משהו? ואם היית יודע שהקב"ה בכבודו ובעצמו יעזור לך, מה היית עושה?
ברור כי כל אחד היה עונה: הכל!
אז הנה החדשות הטובות: הקב"ה עומד מאחוריך. הקב"ה אומר: "אם תנסה, אני אעזור לך. אני רוצה שתתקן את העולם".
האדם הרוצה להיות טוב, שמח בדרך כלל לגלות כי להגדרת ה"טוב" קיים הסבר מפורט במסורת היהודית ובו מפורטות דרכי ההתייחסות השונות לחבריו, למשפחתו ולחברה כולה.
בנוסף לכך, התודעה היהודית אומרת שיש חיוב להיות אדם מצוין ולא רק טוב. זוהי המשימה העליונה שלנו – לשאוף לגדולה ולתקן את העולם. אם נתחמק מהאחריות שלנו, נצטרך יום אחד לתת על כך את הדין.
ביהדות, לא קיים מושג הייאוש או הכניעה. אתה רוצה להיות מצוין, אתה מסוגל להיות מצוין, ואתה חייב להיות מצוין – אז צא החוצה ותתחיל לעבוד. קח אתך את השאיפה העצומה שלך לצמיחה ולהתפתחות. הרי היא זו המובילה אותך בחייך, בין אם אתה רוצה ובין אם לא. פשוט תשקיע את המאמץ הנכון, והקב"ה בוודאי יסייע לך להשיג את מבוקשך.
(מאת הרב נח וינברג זצ"ל / Aish.co.il)
מוקדש לעילוי נשמת ליאון בן מיכאל ז"ל ת. נ. צ. ב. ה
_________________
אין יום שאין בו טוב
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-17/11/2009 06:44 |
|
| |
אל תקחו ללב...
בס'ד
דברו על זה
תארו לעצמכם עולם בלי דאגות, בלי לחשוב מה יהיה, איך ולמה...
גם אם ננסה לתאר ואולי גם לדמיין, זה פשוט לא יקרה. בעולם בו אנו חיים יש דאגות, ולא סתם דאגות, אלא דאגות שלא פעם לוחצות על הלב. מטרידות ואף מחבלות בשמחת החיים שלנו. בקיצור, דאגות מכף רגל ועד ראש – המצב הכלכלי, הבטחוני, החברתי, הרוחני, דאגה מכישלון ודאגה ממה שיאמרו עלי – לא חסר, יש 'מספיק' סיבות לדאוג.
אז מה עושים?
אמרו חז"ל: "דאגה בלב איש – ישיחנה". דבר על זה! היא לוחצת לך על הלב? אל תשמור אותה בפנים, הוצא אותה החוצה כדי שיוקל וירווח לך, הרי 'עשרה קבין שיחה ירדו לעולם' – קח לך אחד מהם ודבר על זה. אל תיתן לדאגות לשבש את חייך ולהכניס בלבך חששות ומשקעים כבדים על מה יהיה ואיך יהיה.
נכון, אנחנו דואגים. תחומי החיים הם רבים וכך גם כל מה שמסתעף מהם, כולל הדאגות. אנחנו לא יודעים מה יהיה ואיך יהיה, אין לנו מושג אם העבודה שהצלחנו להשיג, אחרי מאמצים רבים, תהווה מקור פרנסה בטוח עד הפנסיה, אנחנו גם לא יודעים אם ניכשל או נצליח במשימה זו או אחרת. אנחנו לא יודעים וזה מה שבעצם מדאיג – חוסר הידיעה שגוררת אחריה 'אם'...
ככל שנצבור בלבנו דאגות וגם 'אם... ואם...' – נפגע בשמחה שלנו וביכולת הריכוז עד כדי איבוד פרופורציות ממש, שיובילו אותנו להילחץ ולבכות מכל דבר ואפילו הקטן ביותר, עד כדי כך. בדרך זו רק נקטין את היכולת שלנו להתמודד, או לנסות להתמודד עם דאגות אלו, ונגרום לכך שלא נוכל אפילו להוציא את זה החוצה, והרי אמרו חז"ל שהכי טוב לעשות בזמנים שכאלה – "ישיחנה" – לדבר עליה.
כשאנו רוצים להוציא את מה שמדאיג ומציק לנו החוצה ו'לדבר על זה', אנו זקוקים לאוזן-קשבת, שהיא אחד מהדברים שאפשר לעשות בעזרתה חסד גדול – הקשבה לצער הזולת ולמה שעובר עליו. לכן חשוב שנדבר עם אדם שיקשיב לנו ויבין אותנו. זה יכול להיות חבר טוב, בן או בת הזוג, הורים או אחים – והעיקר שיהיו מוכנים להקשיב. במידה ואנו מתקשים לשתף את הסובבים אותנו במה שעובר עלינו ובדאגותינו, אל דאגה! יש לנו כתובת נפלאה להשיח את כל מה ש'מכרסם' את לבנו – אבינו שבשמיים, כי הוא אבא וחבר טוב. הוא מוכן להקשיב לנו בכל פעם שנפנה אליו, הוא תמיד שם והוא אוזן קשבת – הן לדאגות המטרידות אותנו, והן לרגעים שמשמחים אותנו.
בנוסף לאפשרות לדבר על מה שמדאיג ומציק לנו, להלן מספר עיצות נוספות, מאד יעילות, להתמודד עם הדאגות:
חצי הכוס המלאה: אחת הדרכים להתמודד עם הדאגות, בנוסף ל"ישיחנה" היא, 'לטבל' אותן בשמחה, ביטחון, אמונה וכמובן בתפילה. לגרום ואולי גם להכריח את עצמנו להסתכל על חצי הכוס המלאה, ובדרך זו להפוך אותן לדאגות חיוביות שיובילו לעשייה ממשית כדי להתמודד איתן, אחרת, רק נינזק מהן מכיוון שהתמודדות עם דאגות שליליות גורמות לעצבות ויאוש. אולם ברגע שמסתכלים על חצי הכוס המלאה, אנו בעצם מסתכלים על הנקודות הטובות שבנו, כך גם מחזקים ומעודדים את עצמנו ואף מונעים בעיות שיכולות להתעורר מנסיון כזה ואף להחריף את המצב.
רגיעה: רצוי מאד לקבל את הדברים שקורים לנו בפרופורציה הנכונה ולהגיע למצב של רגיעה, עוד בטרם נפנה משאבים ומאמצים על מנת למצוא פתרון. אחת הדרכים להירגע יכולה להיעשות על ידי שימוש בדימיון באופן חיובי, כלומר, ננסה להתמודד מול הגרוע מכל, כתוצאה מהדאגות, בצורה דימיונית. ננתח את הדאגה על מרכיביה בכנות, וכך, בדרך דמיונית, נוכל גם לקבל פתרונות או החלטות שיובילו תחילה לרגיעה ולשלווה.
בשלב הבא ננסה למצוא בין 'הפתרונות הדמיוניים' משהו שאפשר לממש ולהפוך אותו לפתרון מעשי. בתירגול הזה המוח יעלה אפשרויות שונות של עשייה, לכן גם נוכל 'לדלות' כמה מהן ולממש אותן. ובנוסף, נצליח בדרך זו גם לשמור על כושר הריכוז המהווה מרכיב בעל משקל גדול בזמן התמודדות כזאת.
לטשטש את הדאגה: דרך נוספת להתמודדות היא, לטשטש את הדאגה. איך? להעסיק את עצמנו. מצב של שיעמום מוביל למחשבות יתר בתוספת דאגות יתר. אדם עסוק מצליח לטשטש את הדאגות שלו בעזרת המטלות היומיות ושאר עיסוקי היום-יום. מטלות אלו אמנם לא מעלימות את הדאגות, אך בהחלט מורידות משקל רציני מהלחץ הנובע מהן. ועצם היותנו עסוקים מהווה יתרון עצום, מכיוון שאז יש לנו סדר ותוכן לכל יום. וכשיש בידינו יתרון גדול כזה – לא נשתעמם, לא נחשוב וכמובן שלא נכנס לדאגות הנובעות משיעמום, מכיוון שדאגות מסוג זה יכולות לגלוש לכל תחום ו'להעסיק' אותנו, אולם בדרך שלילית.
עבודה על המידות ושליטה על הרגשות: אפשרות נוספת להתמודד עם הדאגות היא, עבודה על המידות שעוזרת מאד לשלוט על הרגשות. הדאגה, כידוע, מלווה בחששות, פחדים, כעס תיסכול ולחץ, וכן בהרגשות פיזיות כמו כאבי ראש ובטן. עבודה על המידות תעזור לנו לשלוט על הרגשות ולמן את התגובות שלנו ב'רגע של דאגה'. הרבי מקוצק זצ"ל אמר: "שלושים שנה עבדתי על הכעס, עד שהצלחתי להכניס אותו לכיס. כשאני צריך אותו, אני שולף אותו". דבריו מלמדים אותנו שלא הרגש שולט על האדם, אלא אנו שולטים עליו וככל שנעבוד יותר על מידותינו כך גם נוכל לשלוט על הרגש. אפשרות זו, של עבודה על המידות ושליטה על הרגשות, משאירה בידינו את ההחלטה האם יש ביכולתנו להניח לדאגה להשתלט עלינו, או להתנגד לה.
השלמה: אחד הדברים שגורמים לאדם דאגות יתר, היא העובדה שהוא לא משלים עם המציאות הלא רצויה לו. חוסר הבנה של הדברים המתרחשים סביבו, שהם בעלי מסר ולימוד חשובים לגביו, גורמת לו להרגיש חוסר השלמה עם המציאות, ובמקום לפענח את המסר הזה, להבין מה הקב"ה רצה לרמוז לו או ללמד אותו, הוא פשוט שוקע בעוגמת נפש ואכזבה, ובמקום לשאול מה? הוא שואל איך? למה? ומדוע?
אולם אם ישכיל האדם וינסה להבין את המסר, הוא יזכה להתבונן ואף לקבל הזדמנות של נקודת צמיחה ושגשוג, הן ברוחניות והן בגשמיות. וכל עוד ההסתכלות על מה שקורה איתו תהיה סביב השאלות שמגיעות מהמקום של האכזבה, והוא ימשיך להלחם במציאות שאיננה ניתנת לשינוי, דבר שיוליד כעס, תסכול ומירמור, והרבה מחשבות ודאגות כמו: לא מגיעה לי אכזבה כזאת, מגיע לי יותר טוב וכד'. בדרך זו היאוש יכה באדם כזה ללא הרף וימנע ממנו להשלים עם מה שהוא ומי שהוא, וימנע גם את יכולתו להשקיע את הכוחות הדרושים לו להתמודדות מול הדאגות והאכזבות במצב כזה.
לסיכום:
חשוב להבין, הנסיבות הקיימות במצבים מסויימים לא הן שגורמות לנו להרגיש מאושרים, או מאידך, אומללים ומודאגים. אלא הדרך שבה נגיב ונתמודד איתן. כשנדע להשלים עם המצב והמציאות המוכתבים לנו, כל אחד ותפקידו שלו, עם נכונות להבין את המסרים שאנו מקבלים – נצליח לשלוט על מה שמטריד ומדאיג אותנו וגם על רגשותינו. אמונה, בטחון ושמחה יתרמו להצלחה זו, ואת משקלן יהיה אפשר להרגיש בזמן התגובה וההתמודדות עם דאגה זו או אחרת.
והתפילה... כמובן, כי אי אפשר בלעדיה.
(באדיבות אתר "חוט של חסד")
ואנו נתפלל להקב"ה שיתן לנו את הכוח לשנות את מה שיש ביכולתנו לשנות (מידות טעונות תיקון או שמחה שצריכה חיזוקים). נתפלל לקב"ה שיתן לנו את הסבלנות לקבל את מה שאין ביכולתנו לשנות (להשלים עם המציאות הקיימת, לשמוח עם מה שיש לי ולא להתעצב ממה שאין לי). נתפלל לקב"ה שיתן לנו את החוכמה להבחין בין השניים...
מוקדש לרפואה שלימה ואריכות ימים מהרה לכל חולי עם ישראל.
_________________
אין יום שאין בו טוב
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-24/11/2009 20:19 |
|
| |
בס"ד
אפקט המצווה
על פי "אפקט המצווה", מעשה התחלתי קטן יכול לגרום לעולם הזה להסתובב על ציר קצת יותר חיובי.
נתקעתי בשדה התעופה בניו-יורק לארבע שעות ותשע דקות, כי הפסדתי את הטיסה שלי בדקה אחת. בחברת התעופה שבה בחרתי לטוס יש כלל שאם אתה לא מגיע 30 דקות לפני הטיסה, יכולים לתת את הכרטיס שלך למישהו אחר. הטיסה שלי הייתה אמורה לצאת ב 12:26 בצהריים. דהרתי בכל המהירות מהחניון, רצתי בכל הכוח והספקתי להעביר את הכרטיס שלי ב 11:56, שעל פי המורה שלי לחשבון בכתה ג', זה בדיוק 30 דקות לפני ההמראה.
לרוע מזלי, המכשיר הורה לי לפנות לסוכן הכרטיסים, שבהתנצלות אמר לי שהוא לא יכול לעזור לי כי המכונה כבר נעלה את עצמה. זה היה הרגע המדויק שבו גבר המכשיר על בני האדם, ובאותו רגע נגזר עלינו שבעוד כמה שנים ינהלו מכשירים את הכדור שלנו (יש אנשים שמאמינים שהעולם כבר מנוהל על ידי מכשירים כמו טלפונים סלולאריים, מחשבים ומשחקי מחשב. הם אומרים שהמכשירים האלה גוזלים מהאנשים את פרטיותם, את מעמדם ואת חיי המשפחה שלהם. כששמעתי שאלפי אנשים חיכו בתור במשך כמה ימים רק כדי לקנות את האייפון של אפל, התחלתי להבין על מה הם מדברים).
התיישבתי על אחד הכיסאות המרופדים של שדה התעופה וחיכיתי. מקום הישיבה שלי היה סמוך לעמדת הבדיקה הביטחונית, וכך יצא לי לראות את ההתרחשות הבאה: בחור צעיר קנה משקה קל באחת מהחנויות הפזורות בטרמינל. כשהגיע לנקודת הבדיקה, אמרו לו שהוא לא יכול לקחת עמו את השתייה שקנה, בגלל תקנת בטיחות חדשה. הבחור לא נראה אחד שיכול להרשות לעצמו לזרוק את בקבוק המשקה שקנה זה עתה במיטב כספו, אבל הוא היה צריך לעבור את הבדיקה כדי לעלות על המטוס. אז הוא התחיל להתווכח עם אנשי הביטחון, שזה לא הוגן שמוכרים שתייה בכל מקום בטרמינל בלי להזהיר את הקונים שהם יצטרכו להיפרד מהרכישה שלהם בעוד כמה מטרים, בבדיקה הביטחונית. איש הביטחון ענה בסגנון בירוקרטי אדיש, "היית צריך לברר את הפרטים קודם, אדוני."
כל מעשה טוב שלנו מעלה את העולם כולו וכל מעשה רע שלנו מוריד יחד איתנו את העולם כולו
לא העליתי בדעתי לקום ולנסות לפשר בין צעיר כועס מאוד ובירוקרט עיקש במיוחד, אבל התחלתי לחשוב, "איך כל זה קרה? למה אסור לנו להעביר שום נוזל אלא אם יש בו פחות מ-100 סמ"ק?" ואז נזכרתי בחוליית המחבלים שגילו באנגליה, שתכננה לפוצץ מספר רב של מטוסים בו-זמנית, על ידי שימוש בנוזלים נדיפים כפצצות. קבוצה אחת של 10 עד 15 אנשים נפשעים ניסתה לעשות משהו רע, ומיליארדי נוסעים, בכל העולם, צריכים לסבול מאי הנוחות שבכללים קשוחים בענייני נוזלים, בכל הטיסות!
זה הזכיר לי את דברי חז"ל, שעל פניהם נראים קשים להבנה, אבל אם נשתמש במה שסיפרתי כמשל, נוכל להבין אותם בקלות רבה יותר. חכמינו אומרים שיש לנו כוחות רוחניים מדהימים: כל מעשה שאנחנו עושים משפיע על העולם כולו. כל מעשה טוב שלנו מעלה את העולם כולו וכל מעשה רע שלנו מוריד יחד איתנו את העולם כולו.
כאן, בטרמינל, קיבלתי דוגמא פשוטה, אם כי חזקה, כיצד יכולים מעשיהם של כמה אנשים, להשפיע לרעה על אנשים רבים כל כך ברחבי העולם. עם הטכנולוגיה של היום, נוכל למצוא המון דוגמאות לרעיון הזה. בלחיצת עכבר אחת, למשל, יכול האקר לשחרר וירוס שיהרוס מחשבים לאנשים בכל העולם, ובלחיצה אחרת, יכול מרצה לשגר MP3 או מאמר למרחב הוירטואלי, שיוביל דברי חוכמה והתרוממות-רוח למיליוני אנשים.
יש תופעה פיזיקלית אמיתית, המכונה "אפקט הפרפר". שמה של התופעה מבוסס על המציאות, שאפילו כנפי הפרפר יכולות ליצור שינוי עדין באטמוספרה שיוביל בסופו של דבר להתפתחותה של סופת טורנדו. הכנפיים המפרפרות מייצגות שינוי דק במצב התחלתי של מערכת, שמעורר רצף תגובות אשר מוביל לתופעה רחבת-ממדים. אלמלא נפנף הפרפר בכנפיו, המערכת הייתה עשויה להתקדם בנתיב שונה לחלוטין.
עולמנו הגשמי דומה למראה עמומה שמשקפת את דמות העולם האמיתי - העולם הרוחני. בדיוק כפי שהגוף הוא דמות מעוותת מעט של האני האמיתי שלנו – הנשמה, כך גם העולם הפיזיקלי שלנו הוא השתקפות מטושטשת של העולם הפנימי הרוחני שלנו. ובדיוק כפי שבעולם הפיזיקלי מעשים פשוטים יכולים להשפיע על העולם כולו, כך גם בעולם הרוחני: לכל דבר פשוט שאנחנו עושים יש השפעה שמהדהדת ביקום כולו.
הידיעה הזאת מטילה עלינו אחריות כבדה. היא גורמת לנו להבין שהדברים הקטנים שאנחנו עושים יכולים לגרור תגובת שרשרת ארוכה.
אתה ניגש לחבר בעבודה, ונותן לו מחמאה - מעיר ששמת לב איך הוא משקיע, ואיזו עבודה טובה הוא עושה. זה מעודד את מצב הרוח של החבר הזה, וכשהוא חוזר הביתה בערב, הוא מעביר הלאה את האנרגיה החיובית כשהוא אומר לאשתו כמה שהוא אוהב אותה ושהיא נראית נהדר. היא קצת מופתעת מהמחמאות, אבל אחר כך, כשהיא מדברת עם הבן שלה, היא זוכרת להגיד לו שההורים שלו גאים בכל המאמצים שהוא התחיל להשקיע בבית הספר בזמן האחרון. הילד מסמיק ואומר, "טוב, בסדר... תודה." זאת המחמאה הכי גדולה שהילד קיבל בשלוש השנים האחרונות! אז הוא, בתורו...
תפסתם את הרעיון. הסיפור נמשך עוד ועוד. והכל התחיל במעשה אחד קטן מצדך.
חז"ל אומרים ש"מצווה גוררת מצווה". אפשר להבין זאת גם כך: כשאני עושה מצווה, זה גורם גם לאחרים לעשות מצוות. מעשה החסד שלי יכול להשפיע על אחרים לנהוג בטוב לב, ותוך זמן קצר השרשרת מקבלת חיים משל עצמה.
המעשה שהתחיל את השרשרת אולי לא נראה משהו מיוחד, אבל אם נחשוב על זה, גם נפנוף הכנפיים של הפרפר לא נראה כזה, ובכל זאת, התוצאות עשויות להיות הרות גורל. אז בואו נשקיע היום מעט יותר מחשבה ב"אפקט המצווה": מעשה התחלתי קטן, שיגרום לעולם הזה להסתובב על ציר קצת יותר חיובי.
(מאת הרב לייבי ברנהם שליט'א/ Aish.co.il)
_________________
אין יום שאין בו טוב
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-7/12/2009 23:03 |
|
| |
בס'ד בזכות אור הנרות ערב אחד, ראיתי את חברי מדליק נר חנוכה. שאלתי אותו בתמיהה (וקצת בזלזול): "מה זה?" והשיב לי חברי: "זה בשביל הילדה". הסתבר שהוא רצה להדליק נר בשביל בתו (הגויה!) כדי שתרגיש את אווירת החג! חנוכה הוא חג האורות, ואור נרות החנוכה הוא ממש אור המנורה של בית המקדש, ועל ידי הדלקת נר החנוכה זוכה האדם להכניס לביתו את אור השכינה כפי שהיתה מאירה בבית המקדש דהיינו, שכל יהודי בכל מקום שהוא, יכול להמשיך לעצמו ולכל בני ביתו את אור בית המקדש על ידי הפעולה הפשוטה של הדלקת נר חנוכה. כידוע חג החנוכה הוא חג שתיקנו חכמינו ז"ל, כדי לפרסם את הנסים שאירעו לעם ישראל במלחמת החשמונאים. זה כלל בכל חג ובכל מועד, שאין החג בא לזכר מאורע היסטורי בלבד, אלא בכל חג ומועד ישנה את אותה הארה והתגלות האלוקות שהייתה באותו מאורע. למשל: בחג הפסח מאיר אותו אור שהיה בזמן יציאת מצרים, ומי שזוכה יכול לזכות להתגלות של אלוקות, כאילו שהוא נמצא בפועל בעת יציאת מצרים ממש. וכן בכל מועד ומועד: בחג השבועות, יכול לזכות לקבלת התורה ממש, ובפורים יכול לזכות לאותה הארה של נסים שהכל מתהפך לטובה וכיו"ב. וכן בחג החנוכה מאיר אור של נסים ונפלאות, וביותר מאיר האור של ניצחון כוחות הטהרה על כוחות הטומאה, כמו שאנו אומרים בברכת "על הנסים": "רשעים ביד צדיקים וטמאים ביד טהורים". לכן חג החנוכה מסוגל מאוד להתעוררות לתשובה שלימה, אפילו של הרחוקים ביותר. בעניין זה שמענו מאחד החברים, את הדרך שבא התעורר לתשובה: "לפני שחזרתי בתשובה גרתי בירושלים יחד עם זוג חברים. החבר היה יהודי הנשוי לגויה. ואני גרתי אצלם מחמת שהייתי הרבה בירושלים לרגל עיסוקיי, וגם מחמת שהיינו קשורים בקשרי ידידות חזקים וקרובים מאוד. באותה תקופה התחוללה התרחשות נסתרת בנפשי מבלי שאהיה מודע לה, מחשבות על רוחניות ופנימיות נלחמו במחשבות של הסתפקות בשיגרת חיים נורמלית, אבל המחשבה על היהדות היתה מודחקת ביותר ולא ניכרת, ואף על פי שמשהו בי חיפש את המשמעות בחיים ואת הרוחניות, היהדות לא היתה בחשבון, ויותר נכון לומר שהמקום האחרון שחשבתי שאמצא בו משהו היתה היהדות. גם אותם חברים זלזלו בגלוי ביהדות וביהודים בכלל, אף על פי שבדרך כלל היו אנשים טובים, אבל היתה להם שנאה ליהדות. ערב אחד, ראיתי את חברי מדליק נר חנוכה. שאלתי אותו בתמיהה (וקצת בזלזול): "מה זה?" והשיב לי חברי: "זה בשביל הילדה". הסתבר שהוא רצה להדליק נר בשביל בתו (הגויה!) כדי שתרגיש את אווירת החג! דבר זה היכה בי. אני, שבתוך תוכי מחפש משמעות לחיי, לא עלה על דעתי להדליק נר של חנוכה, וגם אם היה עולה בליבי, הייתי מתבייש בזה ודוחה את זה בזלזול, וכי מה יש במצוות המיושנות האלה? זאת לא מדיטציה וגם לא איזו תורה טיבטית מסתורית. בסך הכל מצוות מוכרות ונדושות. והוא, שבדרך כלל מפגין ציניות וזלזול ביהדותו, מדליק לבת שלו נר של חנוכה בלי שום בלבול! ההכרה בשטחיות של דרך התייחסותי לחיים, היכתה בי ועוררה אותי. הבנתי שהסיבה היחידה שבגללה אני לא מנסה לחפש את עצמי בתורה שלי כיהודי, היא רק הבושה מה יגידו, והדעות הקדומות ושטיפת המוח שעשו לי, שהיהדות כביכול שייכת רק לאנשים משעממים. אבל עכשיו שראיתי שחברי כלל אינו מתבייש, לא מאישתו הגויה ולא ממני, להדליק נר של חנוכה, מיד התקומם בי משהו: למה אני מדחיק את הרצון הפנימי שלי ומונע את עצמי מלנסות ולטעום את היהדות? אולי בתורת אבותיי אמצא את מה שחסר לי? ורק בגלל: "מה יחשבו עלי" ו"זה לא נראה טוב", ו"זה לא גזעי" ועוד טענות מסוג זה, אני מפסיד את החיים שלי! בעקבות הדלקת נר החנוכה הזה של חברי הכופר והמתנכר, שהודלק בשביל ילדה שהיא גויה לכל דבר מאחר ונולדה מגויה, גמלה בליבי ההחלטה שכן אחקור ואחפש בתורת ישראל, תורת אבותיי, את המשמעות והשלימות הפנימית שלי, ועכב כך זכיתי להתקרב ליהדות, ובסופו של דבר נפתח לי אור גדול מאוד של דעת ואמונה, וחזרתי בתשובה". עד כאן המעשה. סיפור זה מדגים בצורה מוחשית את הסגולה ואת הכוח המיוחדים של נר החנוכה לעורר ולהאיר בליבו של כל אחד ואחד, אפילו אם הוא נמצא במקום הכי רחוק, ואפילו שעצם מצוות הדלקת הנר נעשתה בצורה השטחית ביותר ובלי כוונה ואמונה. וזהו מה שאמרו חז"ל (ומובא בשו"ע): נר חנוכה מצוותו מתחת ליוד (10) טפחים. היינו, שמצווה להניח את החנוכיה בגובה נמוך יותר מעשרה טפחים (קצת פחות ממטר). וידוע שמתחת לעשרה טפחים אין השכינה יורדת, מחמת ששם מקום אחיזת כוחות הטומאה והחיצוניים. מחמת זה גם סוכה שאין בה י' טפחים הרי היא פסולה, וזה מפני שהסוכה היא מקום להשראת השכינה, ומתחת לעשרה טפחים אין השכינה שורה כאמור, שהרי הוא מקום החיצוניים והטומאה. אולם בחנוכה יש הארה מיוחדת, שאז השכינה יורדת אפילו לאותם מקומות טמאים אליהם היא אינה יכולה להתקרב כל השנה, ומעוררת שם את אותם שנפלו מהקדושה מאוד. לכן בכל השנה, גם מי שירידתו הרוחנית מתחת לי' טפחים, היינו שאין לו שום קשר עם הקדושה אלא הוא שבוי תחת ידי כוחות הטומאה, אין השכינה יכולה ללכת ולעוררו, כי היא אינה יכולה, כביכול, 'לרדת' למקומות הטמאים כל כך ששם הוא מונח. אולם בחנוכה גם מי שירידתו ונפילתו מתחת לעשרה, יכול להרגיש התעוררות וטעם הקדושה, כי בחנוכה מאיר אור עצום, שהוא אור המנורה ממש, שאור זה - כשהיה בית המקדש קיים - כל מי שהיה רואה אותו היה זוכה להתגלות השכינה והיה מתעורר מאוד לתשובה מעומק הלב. לכן גם עתה בזכות נר החנוכה, האור הזה מאיר ופועל את פעולתו, מעורר את הנרדמים משנתם ומאיר בליבם אור התנוצצות קדושת נשמתם, מכיון שעל ידי אור נר חנוכה, שהוא התנוצצות אור המשיח והגאולה, שזה בחינת חנוכת הבית, היינו בניין בית המקדש, אזי השכינה יורדת אפילו למטה מעשרה טפחים, ויכולה לעורר אפילו הנרדמים והמתעלפים בחוליים, חולי הנפש והגוף, ולהאיר בליבם את הנקודה הקדושה של נשמתם הגבוהה והרוחנית, באופן שיראו היכן הם מונחים, וכיצד הם לכודים בהבליהם ונמנעים מדרך החיים בגלל כבוד, דעות קדומות, נוחות רגעית והנאות חולפות. והנשמה בוכה ומוחה: למה יגרע חלקי מחלק אבותיי? למה אכלה ימי בדכדוכה של נפש? למה ימנעו ממני חיי הנצחיים? ומי הוא זה שיש לו רשות ובעלות על חיי ללעוג לי ולהחלישני? אשוב אל ה' ואל תורתי כל עוד נפשי בי, ויהי מה! ה' יתברך יזכנו לאור באור החיים, ובפני אלוקים חיים ומלך עולם, ונזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו אמן ואמן. (מאת הרב יעקב הרצברג שליט'א Aish.co.il)
_________________
אין יום שאין בו טוב
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-13/1/2010 10:18 |
|
| |
איזה עץ אתה ?
בס'ד אתה רואה אנשים כאלה, עצי השדה, שלפני שעה עדיין עמדו זקופים וגאים, מסתכלים על העולם מצמרתם המקיפה ואינם שומעים את רחש העולם שלרגליהם... כי האדם עץ השדה. זה ודאי. השאלה היא: איזה עץ? האם עץ ארז שבאה רוח סערה ועוקרתו ומשליכתו על פניו, או קנה סוף הנוטה את שכמו לסבול כל רוח, מתכופף ומודה להקב"ה שגבו מוכן להתכופף? האם הוא עץ שכל רוח מטה אותו לאותו צד, עיניו כלפי מטה לראות את העשבים הגדלים למרגלותיו, או סנה המודה להקב"ה על כל סנטימטר של עץ שהעניק לו במתנה? האם הוא עץ שכל רוח מטה אותו לצד שהיא נושבת, וכאשר נחה הרוח, הוא חוזר למצבו הקודם? איזה עץ הוא האדם? עולם המדברים מלא עצים אנשים עקורים, שהרוח עקרתם והשליכתם על פניהם, והם שוכבים בחוצות מבלי שמישהו ישים לב להם, ולאט לאט מתייבשים השורשים, והם הולכים ובטלים מן העולם והופכים לעצי הסקה. וראו, כיצד כל אדם מסיק בהם את תנורו. אתה רואה אנשים כאלה, עצי השדה, שלפני שעה עדיין עמדו זקופים וגאים, מסתכלים על העולם מצמרתם המקיפה ואינם שומעים את רחש העולם שלרגליהם, והם רואים עצמם נבדלים מכל העולם, וכל מה שקורה למטה מעשרה טפחים אינו מעניינם, והשיחות מתנהלות בין צמרת לצמרת. אפשר שגם הגזע אינו מורשה לשמוע על השיחות המתנהלות למעלה. וכעבור שעה, התכופף העץ מחמת איזו רוח ומנשק את העפר שלמרגלותיו, וכעבור שעה נוספת הוא מתכופף לצד השני, כאשר באה הרוח מהצד השני ומשוחח עם העפר שלרגליו מצידו השני. והרוח מצטחקת. איכה התכופף הארז הזה, היכן גאוותו והיכן צמרתו? כמה אנשים מתפרנסים על הכפיפות, על כך שהם יודעים לאיזה צד יש להתכופף בשעה המתאימה, באיזה צד שהרוח נושבת, אנשים אלה מרגישים כבר יומיים לפני כן כי סערה עומדת להתחולל, והם מקדימים ומרכינים את ראשם בפניה, וכאשר היא מגיעה בזעם וחרון אף, הוא מקבל אותה בכפיפת קומה ובקידה, והיא יודעת, הסערה, כי אין כאן במי להלום. וכשוך הסערה, מתיישר שוב האדם הזה ומחייך חיוך של הנאה: התגברתי על המכשול, כי חכמתי עמדה לי... וכך עוברים עליהם החיים, וכך עוברים עליהם פגעי הזמן, והם אף פעם אינם נפגעים. לכל היותר הולמים ענפיהם בעצים האחרים שאינם יודעים להתכופף, כאשר הם, המתכופפים, נוטים לארץ. איזה סוג של עץ אתה? האם עץ מהגוני העומד ביופיו ובשלמותו ימים רבים, אינו נכנע לתכתיבים ביתיים, אינו נכנע לכל תולעת ואינו מתפורר פתאום... או עץ אלון פשוט, שאינו סובל לא קור ולא גשם, היודע להתגאות כשהוא נטוע עמוק באדמתו, ומשנעקר משם הוא מאבד את השליטה על עצמו, מתקמט, מאבד את פרצופו ואחרי כמה שנות חיים של ניוון מתפורר. האם ידוע לך ייעודך? רהיט של כבוד, שולחן מלכים, במה של נואמים ודרשנים, כינור בידו של אומן מפורסם, גילופים מצטעצעים בחלונות ראווה של חנויות מובחרות. או מלונה לכלבים, דיור לבהמות, גדר שבין חצר לבין הרחוב, המתכופפת בעודה צעירה, הכורעת תחת נטל היושבים עליה. אולי ספסל בודד בפינת הגן העירוני, משתחק מישיבה של בטלנים ויושבי קרנות, הנתחב בין עצים ומסתיר את פניו בעלי השלכת. "פוי", אומר האדם המבקש להתיישב עליו, "איזה לכלוך!" או, ארון קודש בבית כנסת צנוע, החובק את העיירה על צרותיה ועל אנחותיה, השומע את הבכי המוסתר עדיין בפנים הלב של המתפלל לידו, עץ שהתעלה והתקדש והפך למרכז הכמיהה של אלפי איש. אלה המבקשים מפלט כאשר מחביאים את ראשם בפרוכת שעל גביו. וכשהוא נזכר בעברו והנה אין לו כלל במה להתפאר. עץ היה, בעילום שם גדל בין אלפי עצים כמוהו, אף אחד לא העיף בו עין מעולם, שנים על גבי שנים עמד נטול הבעה, רק למד לקוד לעבר הרוח, לשוחח מפעם לפעם עם שניים שלושה מחבריו הסמוכים לו, אחר כך למד להתפלל תפילה מיוחדת לעצי היער, אחר כך כשגדל יותר, למד להתבונן בשמים ולקבל את הרעפת הגשם בברכה. וכשנטלו אותו משם, התאנח מרה. הוא לא חלם שיגיע ביום מן הימים למקום מכובד כזה. והרי הוא עומד בבית הכנסת הצנוע, וכולם קדים לו, והוא סופר את הפסיעות של האנשים הנכנסים לבית הכנסת בדחילו ורחימו, והוא כולו מרטיט כשהוא יודע שעיני כולם נשואות אליו. כי האדם... איזה עץ אתה? (מתוך "עת לחשוב" – כתב עת לחשיבה יהודית) מוקדש לעילוי נשמת פנחס בן ליאון ז"ל ת. נ. צ. ב. ה
_________________
אין יום שאין בו טוב
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-18/1/2010 07:25 |
|
| |
נתקבל במייל
בס"ד כשעמדתי ברמזור השבוע, עצרה לידי מכונית עם שני חיילים וחיילת. קבצן עבר בין המכוניות וביקש צדקה. הוצאתי מטבע ונתתי לו; החיילים והחיילת לעגו לו. בדרך-כלל אינני נוהגת לשוחח עם אנשים זרים בצומת – אני פשוט מפחדת... אך הפעם לא הצלחתי להתאפק. אמרתי להם שגם הקבצן הזה היה פעם בן תשע-עשרה. גם לו היו חלומות לכבוש את העולם, ואף אחד לא יודע מה יקרה לו בעוד עשרים שנה. הרמזור התחלף ועמו המחשבות... נזכרתי באותה קבצנית שהכרתי לפני ארבע-עשרה שנה. חמש שנים היא ישבה באותה הפינה. מלוכלכת, שיער מדובלל שלא ראה מקלחת זמן רב, בגדים בלויים שידעו ימים טובים יותר וריח רע שנדף דרך קבע. עיניה היו חלולות וחסרות מבע: לא עצובות, לא שמחות. לעתים היה נדמה שהיא רואה דרך האנשים ולא את האנשים, שהיא רואה את כולם ואיש לא רואה אותה. היא ישבה על שרפרף ובידיה קופסת שימורים חלודה, מרשרשת ומקשקשת בתקווה שמטבע נוספת תיזרק אל הקופסה. היו שהתעלמו ממנה, הרגישו לא בנוח; אחרים זרקו לה מטבע. ההיכרות שלי עמה החלה כאשר היא נכנסה לחנות לצילום בה עבדתי. חייכתי אליה ושאלתי במה אוכל לעזור. היא לא השיבה, אך עובדת וותיקה שעמדה לצידי אמרה "היא באה להחליף את הכסף הקטן בכסף גדול. היא קבצנית." נבוכתי מעט מאמירתה, אך הקבצנית נותרה עם פנים חתומות כאילו לא היה מדובר בה. היא העניקה לה שקית מלאה במטבעות, ואני, כהוראתה של העובדת הוותיקה, הענקתי לה שטרות. "היא לא מדברת?" שאלתי את הוותיקה כשיצאה מהחנות. "לא יודעת", היא השיבה. ללא קול. ללא מבע. חלף שבוע והיא נכנסה שוב. "מה שלומך?" חייכתי אליה. היא נעצה בי מבט נטול מבע וללא אומר ודברים הושיטה לי את שקית המטבעות. הענקתי לה את השטרות, חייכתי שוב ואמרתי לה שהיא ממש מצילה אותי עם הכסף הקטן – בזכותה לא חסר לי עודף. היא לקחה את השקית ויצאה מהחנות. כשלקוחה נכנסה והעירה על ריח לא טוב בחנות, חשבתי לעצמי: אין ספק שהיא לא התרחצה זמן רב... בשבועות הראשונים ראיתי אותה רק לקראת סוף המשמרת הראשונה. הוותיקה אמרה שהיא תמיד מגיעה באותו היום ובאותה השעה. אחר הצהריים אחד הגעתי למשמרת שניה וראיתי אותה עומדת מעברו השני של הכביש, מול החנות, כשהיא מסתכלת לעברי. כשראתה שנכנסתי לחנות, נכנסה אף היא והושיטה לי את השקית. הריטואל חזר על עצמו, הכסף הקטן הוחלף בכסף הגדול. הושטתי לה את השקית אבל הפעם היא לא הלכה. היא המשיכה לעמוד מולי כשהיא מסתכלת עלי באותו מבט חסר מבע. חשתי לא בנוח וקצת נבוכה, וכדי לשבור את השתיקה שלה אמרתי שהטבעת שלה יפה. נשמעתי לעצמי די מטופשת אך זה היה הדבר היחיד שעלה במחשבתי באותו הרגע. והיא בשלה. שותקת. אני מודה שחשתי הקלה כשעזבה. יום אחד כשהגעתי בבוקר לחנות, הוותיקה אמרה לי שהקבצנית שאלה בסימני ידיים מתי אני אמורה לבוא. "עד שהבנתי מה היא רוצה", רטנה. "מה היא רוצה?" תמהתי. "כנראה שמצאת חן בעיניה. היא לא נתנה לאף אחד להחליף לה את המטבעות." תוך שאנו משוחחות היא נכנסה והושיטה לי את השקית. "מה שלומך?" שאלתי. והיא השיבה. היא פתחה את הפה. היא אמרה "ברוך השם, בסדר", ונדמה לי שהיא אפילו חייכה. יום אחד הקבצנית נכנסה באמצע הפסקת האוכל שלי, כשישבתי בפינת הקפה בחנות. היו שם שני שולחנות עגולים עם כסאות, לרווחת הלקוחות הממתינים לפיתוח התמונות. היא סרקה במבטה את החנות, כאילו מחפשת משהו. קמתי לקראתה, חייכתי, גם היא חייכה. הושיטה את השקית, החלפתי את המטבעות בשטרות... תוך כדי נזכרתי בדברי הרבנית בשיעור מליל אמש על אהבת ישראל. שאהבת ישראל אמיתית היא כלפי מי שקשה לנו איתו. שלפעמים אנחנו צריכים לצאת מגדרנו, לעשות ההיפך ממה שנוח לנו. חשבתי לעצמי כמה קל לאהוב את הנקי והאסתטי, את השפוי והמנומס, את מה שנראה בעינינו נורמטיבי. כמה קל לנו לאהוב את מי שנוח לנו בחברתו ואת מי שמסכים לדעותינו. כמה קל לנו לאהוב את המוכר. כמה קל לנו לאהוב את מי שמעצים אותנו, שלהיות בקרבתו זו גאווה. כמה קל לנו לאהוב את הנוחות של עצמנו. כמה בקלות אנחנו מפחדים מה יגידו עלינו. כמה בקלות אנחנו שופטים את האחר לפי מראהו. כמה בקלות אנחנו נותנים לחיצוניות לנהל אותנו. כמה בקלות אנחנו מחשיבים את עצמנו מול כל מי שהחברה קבעה שהוא לא נחשב. כמה קל לחייך מעבר למחיצה, מעבר לדלפק לאישה מסריחה ודוחה. כמה קל להיות נחמד מרחוק. נשמתי עמוק והזמנתי אותה לשבת איתי בפינת הקפה. חתכתי חצי מהכריך שלי והושטתי לה. ביד מהססת היא לקחה את חצי הכריך והתיישבה מולי. סעדנו יחד את ארוחת הצהריים. אני מודה שזה היה לי קשה. אני מודה שהרגשתי מאד נבוכה מהמבטים של שאר העובדים. של הלקוחות. אני מודה שבקושי הצלחתי לבלוע את האוכל. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותה מקרוב. פניה נראו יפות. זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי את קולה. סיפרה לי בקול שקט וכמעט בלתי נשמע שהיא חיה עם אמה החולה. שהיא 5 שנים יושבת באותה הפינה. מאז, בכל פעם כשהגיעה, יצאתי להפסקה שלי. סיפרה לי על מי שהיה אהבת נעוריה שנהרג במבצע צבאי. על המשבר הגדול. עזבה את העבודה, הוציאה את כל חסכונותיה ונדדה בעולם. חזרה לארץ חסרת כל ועם עצב גדול. הוריה ניצולי שואה. אביה נפטר כבר ואמה חולה. התחילה לבוא יום יום לחנות וביליתי אתה את ההפסקה שלי. היא ריתקה אותי. סקרנה אותי. רציתי להבין איך אישה צעירה, משכילה חכמה ונחמדה מגיעה למצב כזה. בהתחלה כשישבה מולי היא נראתה לי כמו ילדה קטנה ואבודה. זזה על הכסא בחוסר נוחות. היא מיעטה לדבר. ענתה על שאלותיי בכן ולא. סיפרתי לה על עצמי. לעתים הרגשתי שאני מדברת לעצמי. אבל לאט לאט, כולנו שמנו לב שמשהו משתנה בה. התחילה לומר שלום לשאר העובדים. כבר לא הסריחה. לפעמים גם שאר העובדים היו מצטרפים אלינו בהפסקה. היא הייתה יושבת ושותקת, אבל נראה היה שנעים לה להיות בחברת אנשים. אפילו הוותיקה התחילה לחייך אליה. לאט לאט הכרתי אישה עם עולם פנימי עשיר. עם ידע. אישה משכילה. מצאנו שפה משותפת. הכירה את הספרים שקראתי, את המוסיקה שאהבתי. עברו כמה חודשים. יום אחד הגיעה לחנות עם בגדים נקיים, מסורקת, רחוצה. כמעט ולא זיהיתי אותה. היא הושיטה לי את שקית המטבעות. החלפתי לה "כסף קטן" ב"גדול". היא לא יכלה לשבת איתי לארוחת הצהריים המשותפת. "אני ממהרת" אמרה. למחרת כשהגעתי, העובדת הוותיקה אמרה לי שהקבצנית הייתה והשאירה לי שקית קטנה. פתחתי את השקית. הטבעת הייתה שם. היא לא שבה לחנות. לא במשמרת בוקר ולא במשמרת ערב. אחרי כמה ימים כשלא הגיעה, הלכתי לפינת הרחוב, הפינה בה ישבה 5 שנים. היא לא הייתה שם. גם השרפרף לא היה שם. נעלמה. לפעמים אני תוהה מה עלה בגורלה. למה היא לא נפרדה לשלום? האם התביישה? אבל מה שבטוח שיותר משאני עשיתי עמה חסד, היא עשתה עימי חסד. בזכותה למדתי להסתכל לתוך הקנקן ולא רק לדקלם אותו. בזכותה למדתי לאהוב ולחבק גם את האחר. בזכותה למדתי לכבד את השונה. בזכותה למדתי שהחיים שלנו שבירים ומה שיש לנו היום לא בטוח שיהיה מחר. וכמה חשוב להודות לה' על כל הטוב שהוא משפיע עלינו. כמו שאימא שלי תמיד אומרת: "תהינו ממה שיש כי ממה שאין אי אפשר ליהנות"...
_________________
אין יום שאין בו טוב
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-18/1/2010 08:01 |
|
| |
סיפור מתוק ומחזק תודה ששיתפת שיהיה יום טוב :)
|
|
|
|
| נשלח ב-2/2/2010 04:04 |
|
| |
בס'ד הסכמים עם אלוקים הדו-שיח שלי עם אלוקים היה בצורת הסכמים. האמנתי שאם אני רוצה משהו מסוים אני צריכה "לשלם" עבורו! אם אצליח לרוץ עד קצה הגינה בשתי דקות, אסכים לאכול ירקות מחר בארוחת הצהריים... אם תעשה שהוריי לא יגלו את המכתב בתיק מהמורה, אהיה ילדה טובה כל השבוע... אם תדאג שיתנו לי את העלאה בשכר, אשמור על טהרת המשפחה... כך זה התחיל... הסכמים עם אלוקים! מאז ילדותי דו-השיח שלי עם אלוקים היה בצורת הסכמים. האמנתי שאם אני רוצה משהו מסוים אני צריכה "לשלם" עבורו! לפני 7 שנים הכרתי את בעלי לשעבר בלימודיי בארץ, אחרי חתונה ומעבר למדינה אחרת מצאתי עצמי עובדת בבית ספר פרטי דתי בתפקיד ניהולי. לא היה לי מושג במצוות ובנהלים חברתיים, אך עד מהרה מצאתי עצמי נהנית מאוד מהעבודה והחברה בה שהיתי. סביבי היו נשים דתיות שומרות מצוות אדוקות, אשר בכל הזדמנות קלה שיננו לי את המצוות ודרך הארץ בהן יש לנהוג בסביבה בה בחרתי להיות. עד מהרה מצאתי עצמי שומרת על הפרדה של חלב ובשר והכל בצורת הסכמים. "אם תיתן לי העלאה בשכר ... אשמור על הפרדה של בשר וחלב במטבח." כך אמרתי בליבי משוחחת לי בשקט עם אלוקים, "אם יקדמו אותי בתפקיד... אשמור על צניעות." וכך היה. האמנתי בכל ליבי בהסכמים הללו עד שמצאתי עצמי יותר ויותר מתקרבת לדת. עד מהרה מצאתי עצמי שומרת חלב ובשר וטהרת המשפחה, והוא מצידו, עמד גם הוא בהסכמים! © מאיפה בא הדבר הזה? כיצד אפשר להתמודד איתו? קיבלתי העלאה בשכר ואת כל מבוקשי. עד שיום אחד קרה דבר לא צפוי, כרעם ביום בהיר מצאתי עצמי בהליך של גירושים! מאיפה בא הדבר הזה? כיצד אפשר להתמודד איתו? אחרי 4 שנים של נישואים לא כל כך מאושרים מצאתי עצמי במשרדי עורכי-דין במדינה שאינה שלי, דוברת שפה שאינה שלי, רוצה לחזור כמה שיותר מהר הביתה. עברתי שישה חודשים קשים ביותר בהם התגרשתי מבעלי, אספתי את ילדיי בשארית כוחותיי והתחלתי את מסעי חזרה הביתה, לישראל. בפי כבר לא היו הסכמים, לא היה לי מה להציע בתמורה, כל אמונתי נפלה ונעלמה. אחרי תקופה לא קלה ועזרה רבה ממשפחתי, הגעתי הביתה לארץ ישראל. חברתי הטובה ביותר התגייסה והגיעה שבועיים לפני מועד הטיסה כדי לעזור לי לטוס ארצה עם שני תינוקות מתחת לגיל 3. ההגעה לארץ הייתה מפרכת וקשה, הייתי מבולבלת ועייפה, לא מצאתי את עצמי במשך שנה שלמה. למרות שעבדתי והיה לי בית, משפחה תומכת לצידי ואת וילדיי המקסימים איתי. לאורך כל הזמן הזה לא ערכתי יותר הסכמים עם אלוקים. רק שאלה אחת עמדה בראשי: איך, איך עשית לי את זה? ועוד אחרי כל מה שעשיתי עבורך?! הרי התקרבתי, שמרתי ואפילו נתתי דוגמא, וכך? כך גמלת לי?! פירקת את משפחתי אחרי שהתקרבתי כל כך והשתדלתי, האם זה שכרי? ומה עם ילדיי הקטנים והתמימים? מה יהיה עליהם? איזה שכר קיבלתי אחרי כל התפילות והמצוות שעשיתי? היום אני יודעת שהתפילות המצוות וההתקרבות לדת, לא נעשו בתור טובה עבור אלוקים אלא עבור עצמי! זה בהחלט לא היה חלק מההסכם. הבנתי שכל מה שאדם עושה בעולם הזה, עושה הוא עבור תיקון עצמו, על מנת להתגבר על מידותיו, כדי לצמוח לגדול ולהיות אדם טוב יותר. © לפעמים בדרך צריך לעבור מכשולים רבים, נהרות, טיפוסים על הרים ומשאות כבדים בהרבה מצבים אנו שואלים את עצמנו למה זה מגיע לי? מה עשיתי? אנו עושים מה שאנו יכולים, וכמובן צריכים להשתדל כל הזמן להיות טובים יותר, והוא, הוא כבר עושה את שלו. יש לו תוכנית דגולה וגדולה עבור כל אחד ואחד מאיתנו והוא מוביל אותנו אל הסוף, הסוף הטוב. לפעמים בדרך צריך לעבור מכשולים רבים, נהרות, טיפוסים על הרים ומשאות כבדים. אבל בסוף כשעומדים על ההר ומסתכלים על הנוף, ורואים את כל התמונה השלמה מבינים שהכול היה שווה, ושבאמצע אי אפשר היה לעצור ולראות את אותו הנוף שרואים מלמעלה. היום אני מוצאת את עצמי גרה ליד הוריי היקרים, כמו שכה ייחלתי לעצמי, ליד משפחתי האהובה, ובשבתות ובחגים אין מאושרת ממני. מכל ההסכמים שעשיתי איתו קיבלתי משהו שלא ניתן לקנות בכסף או לקבל מחבר. קיבלתי אמונה! אמונה בה', אמונה בעצמי, אמונה בטוב. אני באמת מאמינה שיהיה טוב. לאחרונה, חזרתי לעשות הסכמים, אבל הפעם עם עצמי: אם תתאפקי ולא תצעקי, אז הילדים יהיו רגועים יותר... אם תתני דוגמא טובה לילדייך, זה מה שהם יראו ויגדלו להיות... ועוד הרבה כאלו בכל יום. ה' ,אני מבקשת ממך רק דבר אחד אחרון. אני יודעת שאתה פה לצידי, מוביל ומלווה אותי צעד-צעד, אני סומכת עלייך ומבקשת - שמור על ילדיי האהובים ועלי מכל משמר! (מאת אפרת כפיר / אתר "אש התורה")
_________________
אין יום שאין בו טוב
|
|
|
|
| נשלח ב-17/2/2010 02:40 |
|
| |
בס'ד מה יש לנשים להסתיר? על חוקי הצניעות של הנשים (ושל הגברים). האם הם נועדו רק למנוע פיתויים? v שאלה: מדוע היהדות מורה לנשים להסתיר את גופן? האם יש משהו מביש או רע בגופה של האישה? אם הגברים לא מסוגלים לבלום את יצריהם, הרי זו בעיה שלהם! מדוע אישה צריכה להסתיר את גופה רק כדי שאחרים לא ייאלצו לעמוד בפני הפיתוי? v תשובה: את שואלת את שאלתך מתוך הנחה שהסיבה היחידה להתלבש בצניעות היא למנוע פיתויים. יתכן שזוהי הסיבה בדתות אחרות, אך ביהדות זה לא מדוייק. הלבוש הצנוע ביהדות אינו קשור רק לאופן שבו אנשים אחרים רואים את הנשים, אלא גם לאופן שבו נשים רואות את עצמן. לכסות משהו אין פירושו להתבייש בו. האם ראית פעם את ספר התורה? לעולם לא נשאיר אותו פתוח במקום כלשהו. תמיד נסתיר אותו בעטיפות רבות. התורה נשמרת בתוך בית כנסת, בארון הקודש, מאחורי פרוכת, עטופה בכיסוי וקשורה היטב בחגורה. מוציאים אותה אך ורק למטרות קדושה, כגון לקריאה בה במהלך התפילה. באותם זמנים מיוחדים אנו פותחים בזהירות את הפרוכת, פותחים את דלתות ארון הקודש, מוציאים את ספר התורה ומסירים את עטיפותיו. ברגע שסיימנו מיד נעטוף אותו שוב ונשיב אותו למקומו המקודש. מדוע אנו נוהגים כך? מדוע אנו עושים מאמצים כה גדולים להסתיר את התורה? האם אנו מתביישים בה? האם יש בה משהו מכוער? כמובן שלא. ההיפך הוא הנכון. אנו אף פעם לא משאירים את התורה חשופה ופתוחה מכיוון שהיא החפץ המקודש ביותר שלנו, משום שהיא כה קדושה ומיוחדת ויקרת ערך עבורנו. אנו שומרים אותה בעטיפות כיוון שאיננו רוצים לנהוג בה בקלות ראש או בחוסר תשומת לב. אילו הייתה התורה תמיד פתוחה וגלויה לעין, היא עשויה להפוך זולה מדי והדבר היה פוגע בקדושתה. בכך שאנו שומרים אותה הרחק מעין רואה ומוציאים אותה רק בזמנים מיוחדים, אנו שומרים על רגש של יראת כבוד ויראת קודש כלפי התורה. הוא הדבר אף באשר לגופינו. הגוף הוא יצירתו המקודשת של אלוקים. זהו ביתה המקודש של הנפש. הצנעת הגוף היא הדרך שבה אנו שומרים על רגש של כבוד ויראה כלפיו, וזאת לא משום שהוא דבר להתבייש בו, אלא משום שהוא כה יפה ויקר ערך. הדבר נכון גם ביחס לגופם של גברים, וכדאי שתדעי שגם לגביהם חלים חוקי צניעות (אם כי שונים מאלו של הנשים). אך ביחס לנשים זה נכון אף יותר. הגוף הנשי ניחן ביופי ובעוצמה שעולים בהרבה על אלו של הגוף הגברי. חכמי הקבלה מלמדים שגוף האישה ניחן ביופי עמוק יותר משום שנפשה מגיעה ממקום גבוה יותר. זוהי הסיבה שבגללה גופה צריך להישמר מכוסה בלבוש צנוע. בעולם שבו הפכו את גוף האישה לסמל פרסומי זול, איננו צריכים הוכחה לאמת שבחוכמת התורה. היכן שהכל חשוף וגלוי לעין אין שום דבר מקודש. אבל את מה שיקר לנו באמת אנו שומרים עטוף... (מאת אהרן מוס – חב"ד)
_________________
אין יום שאין בו טוב
 |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/2/2010 06:01 |
|
| |
בס'ד תודה על הרגעים הנשכחים כמה חשוב לעצור לרגע, להתבונן סביבנו ולהודות דווקא על אותם דברים שאינם זוכים להיכנס אל אלבום התמונות של הרגעים הבלתי נשכחים. לפני כמה ימים נקשה אישה מבוגרת על דלתי, ושאלה אם תוכל לראות את הבית שלי מבפנים. היא הסבירה, קצת במבוכה, שלפני קרוב ל-70 שנה היא גרה בסלון שלי עם הוריה וחמשת אחיה. לבנה, כפי שהיא הציגה את עצמה, נראתה לי מייד שונה במשהו מהטיפוס הישראלי הרגיל. היא אישרה את הרושם שלי והסבירה שהגיעה ארצה לביקור קצר, מאחת הקהילות הישראליות העשירות ביותר בחו"ל. לבנה נכנסה לביתי ומייד הפנתה את מבטה אל המדרגות שנוספו כשעיצבנו את הבית שלנו מחדש לפני חמש שנים, והפכו אותו מדירת חדר לבית של 4 חדרים. הצעתי להראות לה את הקומה החדשה, אבל היא לא שמעה אותי. היא בחנה את הסלון שלנו, ונראתה קפואה במקומה. "ככה בדיוק אני זוכרת אותו!" היא אמרה בקול סדוק כשהיא נכנסת לאט פנימה. ממש מול עיניי, אורו פניה, והיא הפכה מהאישה הקוסמופוליטית שנכנסה לביתי, לאותה ילדה קטנה שהתגוררה בחדר זה לפני שנים רבות. היא הצביעה לעבר אחת הפינות ואמרה, "כאן ישנו ההורים שלי!" ואז על פינה אחרת ואמרה, "וכאן ישנתי אני, עם חמשת האחים שלי!" כששאלתי אותה איך יכול להיות שכל כך הרבה אנשים גרו באותו חדר, היא שלחה אליי חיוך אירוני גדוש בנוסטלגיה. "אל תשאלי!" לבנה הסתובבה בסלון. "האחים והאחות שלי היו רודפים אחד אחרי השני בחדר הזה במשך שעות. אני עוד זוכרת את נרות השבת שאמא שלי הדליקה שם, ואת הסעודות המשפחתיות שהיינו אוכלים יחד, כאן, כשאבא שלי חזר מבית הכנסת. והחלונות! אלה החלונות שעליהם הייתי יושבת בחורף ומסתכלת איך הגשם יורד." "שם," היא הצביעה על פרוזדור הכניסה, "היה לאמא שלי מטבח. לא היה שם יותר מארון עם תנור גז קטן, אבל אני לא אשכח את ריחות התבשילים שליוו אותי כבר מהמדרגות כשהייתי חוזרת מבית הספר. הלוואי שהייתי יודעת לבשל כמוה!" קשה לדמיין איך הסתדרה משפחתה של לבנה בתנאים צפופים כל כך. אני אם לארבעה ילדים, לא ששה, ובכל זאת מרגישה שקצת צפוף לי בבית הגדול לפחות פי שלושה מזה שבו עברה ילדותה של לבנה. ויותר מזה: אותן שנים שבהן חיה לבנה עם משפחתה בסלון שלי, היו שנים של צנע, מלחמות, עוצר, וקיום מהיד לפה. אחרי שלבנה הלכה, חשבתי עליה המון. חשבתי על הבת שלי שתדפוק על דלת הבית בעוד 70 שנה. מה היא תספר על השנים שבהן חיה בבית הזה עם הקשקושים על הקירות? מה שהפתיע אותי היה שזיכרונותיה העיקריים של לבנה לא היו של אותם 'רגעים בלתי-נשכחים' מרגשים בחייה הצעירים. הזיכרונות הנעימים ביותר היו דווקא של שגרת חיים משפחתית יומיומית – משחק תופסת עם האחים שלה, אמא שמבשלת במטבח, סעודות שבת. הזיכרונות המתוקים ביותר היו אלה שבהם המשפחה פשוט הייתה יחד. באמת ביחד. טבעי שאנחנו מלאי תודה על דברים חדשים. אנחנו אסירי תודה על תינוק חדש שחיכינו לו בדאגה. אנחנו אסירי תודה על מישרה חדשה שחיפשנו במשך חצי שנה; על זכייה של מיליון שקל בלוטו; על החלמה ממחלה. אחד הדברים המהפכניים בגישתה של היהדות הוא ללמוד להכיר תודה גם על ברכות החיים השגרתיות בחיינו. לפקוח את העיניים בבוקר ומייד להודות לה' שאנחנו עדיין חיים. להיכנס לשירותים ואחר כך לומר ברכת תודה לה' שהגוף שלנו מתפקד כראוי. לשבת מול קערית קורנפלקס, ולפני שטועמים ממנה להגיד תודה לה' שיש לנו אוכל. להתפלל שחרית ולהודות לה' על המתנה של להיות יהודי, שניתנת לנו יום יום. כמה חשוב לעצור לרגע, להתבונן סביבנו ולהודות לאלוקים על כל הדברים שבהם התברכנו. אותם דברים שאינם זוכים להיכנס אל אלבום התמונות של הרגעים הבלתי נשכחים. על משחקי תופסת בסלון, על סעודות משפחתיות לאור נרות השבת, על חום ביתי מפנק כשאנחנו מביטים החוצה אל החושך הקר. עצרו לכמה רגעים והכירו תודה על המתנה היומיומית של פשוט להיות ביחד. באמת ביחד. (מאת חנה וייסברג הי"ו / אתר "אש התורה")
מוקדש לעילוי נשמת אדיר משה בן דוד ואסתר
_________________
אין יום שאין בו טוב
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-3/3/2010 23:54 |
|
| |
בס'ד "נו, אז מה עושים בשבת?" לארוז חצי בית, בגדים, מזרנים, צעצועים, סירים, שמיכות ולצאת לחולון??? אזור תעשייה זה לא המקום הכי מושך בעולם... בכל שבוע יש לבעלי ולי את אותו דיאלוג חוזר: "נו, אז מה עושים בשבת?". ולמרות שביני לבין עצמי, ברגע שהשאלה עולה - כבר החלטתי, כי זה תלוי בעיקר בי. אז למען ההגינות, אני בודקת לאן נושבת הרוח בעבר השני. ולא שיש לנו כל כך הרבה אופציות, וכמובן שתענוג גדול הוא לעשות שבת בבית. אבל קורה לא אחת שאנחנו מתעצלים להכין ולטרוח, או רוצים לשנות את האווירה. זה דבר מאוד מוזר ולא טבעי לחוזרים בתשובה, למצוא את עצמך פתאום ישן בכל מיני מקומות מוזרים על מזרני נוער. כי תבינו, מאז שעזבנו את הבית של ההורים בגיל די צעיר ועשינו כל אחד את הסיבוב שלו, לא חזרנו לישון בחדר ילדותנו. אז בשבילנו, לישון אצל ההורים ולבלות איתם שבת שלמה זו סיטואציה קצת מביכה. מה שכן, הילדים מתים על זה. כולם ישנים ביחד באותו חדר על מזרנים על הרצפה, כאילו יצאנו לקמפינג ממש. בבוקר קופצים על המיטה של סבא וסבתא ומאביסים אותם בממתקים. לפעמים הילדה הקטנה שלי, מרוב בלבול, שואלת אותי באמצע השבוע כשאנחנו הולכים לבקר את הסבים: "אמא, ישנים פה היום?" אני מודה. גם אני קצת מבולבלת מכל העניין. זה מרגיש לי לא טבעי להתארח אצל אנשים שגרים רבע שעה נסיעה ממני. מילא, חברים בצפון הרחוק כשאתה במסגרת של טיול. אבל לארוז חצי בית, בגדים, מזרנים, צעצועים, סירים, שמיכות ולצאת לחולון??? אזור תעשייה זה לא המקום הכי מושך בעולם. אם הייתי דתייה מבית, והייתי מורגלת מילדות לישון אצל אחרים, אז אולי היה לי יותר קל. אבל תבינו, הסיטואציה היחידה בה הייתי ישנה מחוץ לבית הייתה במקרים בהם כבר לא יכולתי לנהוג. אז כבר לא אכפת לך איפה אתה שם את הראש... אבל מאז שנולדו הילדים זה כמובן קצת שונה. ממילא אין לנו ממש פרטיות גם בביתנו, וככה יש גם קצת עזרה עם הקטנות כשהבעל הולך לבית הכנסת, וכמובן שלא צריך לבשל ולנקות. ובכלליות - הלחץ קצת יורד. אבל לפעמים אני מוכנה "לשלם" את המחיר של הנוחות של שבת בבית, בעד הנוחות של לא להכין שבת. כל אחד וחישוביו הוא... אבל אם לומר את האמת, לא לנסוע בשבת הייתה הסיבה העיקרית בעיכוב שלי בשמירת השבת. הרבה מאוד זמן לפני שהתחלנו לשמור שבת (מה שקרה בראש השנה דאשתקד, כי כל ראש השנה אנחנו מנסים לקחת על עצמנו מצווה נוספת) הרגשתי שאני כבר חייבת לשמור שבת. שזה ממש לא יהודי מצידי לאחוז ולהאמין ולא לשמור. השבת היא כל כך ראשונית, ייחודית ומהותית, שזה ממש פשע להמשיך ולחלל אותה. וכך, הסתובבתי עם תחושת הדיסוננס די הרבה זמן, וזה היה רק בגלל שלא הצלחתי לתפוס ולהבין איך אפשר לא להתניע את האוטו שבת שלמה. לא ללכת לפיקניק, לבריכה, לבקר את המשפחה, ליומולדת של האחיין או אפילו לסעודת שבת אצל החמות, ולחזור לישון בבית? ועדיין, אני מודה ומתוודה. עוד לא ממש התרגלתי וזה לא יושב תמיד בשיא הטבעיות, למרות שאני הכי שם ושלמה ואוהבת ונהנית מהבועה של השבת שלנו, ובאמת לא הייתי רוצה לחזור לנסוע בשבת. אבל כשיוצאת השבת, אני כבר מרגישה קצת חנוקה ואני חייבת במהירות לצאת מן הבית בו אנו נמצאים. אז יוצא שעשר דקות אחרי ההבדלה אנחנו כבר באוטו... בדרך הביתה. בתור חוזרים בתשובה זאת בעצם העבודה שלנו. לחזור ולבחור כל פעם מחדש, אפילו שזה לפעמים מרגיש קצת כמו תחפושת שאנו עוטים על עצמנו, ולפעמים זה ממש נטמע בנו כאילו כך היינו מאז ומעולם. ואולי עם הזמן, ככל שיש לך יותר אחיזה בדבר - הוא גם אוחז יותר בך, וזה מרגיש יותר טבעי ופחות מאומץ. כי השם רואה את העבודה שלנו והוא אוהב אותנו מאוד על ההשתדלות והמאמץ, והוא גאה בנו על ההתגברות והגמילה שאנחנו עוברים, לרוב בגבורה, למרות שיש גם רגעי שבר. והכי חשוב - לעשות הכל בשמחה! במיוחד עכשיו, כשנכנס אדר. ובעזרת השם נזכה באמת להרבות מאוד מאוד בשמחה. וכמו שהרבנית ימימה מזרחי אומרת: "לכי תקני לעצמך משהו יפה לשבת, זה ישמח אותך". כמה יפה, ככה פשוט. מזל שלא צריך הרבה בשביל לשמח את האישה. (מאת שרון רוטר הי"ו. באדיבות אתר "חוט של חסד")

מוקדש לעילוי נשמת פנחס בן ליאון ז"ל ת. נ. צ. ב. ה
_________________
אין יום שאין בו טוב
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-22/3/2010 06:00 |
|
| |
מדוע זזות העיניים?
בס"ד מדוע זזות העיניים כאשר אנו חושבים? ואיך מסקנות המחקרים הקוגניטיביים קשורות לסיפורו של יוסטא החייט שעלה לגדולה? חז"ל מביאים במדרש שיר השירים את הסיפור הבא: יוסטא היה חייט עני שגר בעיר ציפורי שבגליל. קשה היתה מלאכתו של החייט היהודי, ופרנסתו – למרות חריצותו וזריזותו – היתה בדוחק. יום אחד החליט יוסטא לנסות את מזלו בעיר הגדולה, עיר הבירה, מקום מושב המלך והשרים. הוא החל לתפור ליחידים ובמחיר מועט, ואט אט החלו עבודותיו היפות להתפרסם. עשירי העיר ואנשי השלטון החלו להזמין אצלו בגדים לנשפיהם ולחגיהם, ושמו של החייט נישא בפי כל. לא עברו ימים רבים, ויוסטא קיבל הזמנה אל ארמון המלך שביקש לקיים עמו ריאיון. החייט החרוץ והפיקח מצא חן בעיני המלך והוא מינה אותו ל'מלביש הממלכה' וליועצו הקרוב, ומעמדו בחצר עלה והתחזק. באחד הימים עת רוחו של המלך טובה היתה עליו, קרא לחביבו החייט והודיע לו: מה תבקש ממני, ואתן לך. יוסטא, שלמרות הצלחתו הרבה, חש געגועים עזים אל עיר מולדתו, שמח על ההזדמנות הנדירה והוא ביקש ממלכו: אנא מנה אותי לדוכסה של ציפורי עיר מולדתי. המלך נענה, ויוסטא נפרד מחצר המלוכה ששימשה לו בית בשנים האחרונות, ויצא בליווי פמליא נכבדת אל ציפורי, עירו הישנה. כאשר נכנסה שיירת המושל בשערי העיר נפערו עיניהם של כמה מיושביה הוותיקים של העיר והם קראו בתדהמה: הלא זה יוסטא החייט העני שנעלם לפני שנים מספר ואיש לא ידע מה עלה בגורלו! אלא שמהר מאד ציננו תושבים אחרים את התלהבותם וטענו כי לא ייתכן כי המושל החדש והנכבד הוא יוסטא הדל מהחנות הקטנה והמוזנחת שבשוק. הוויכוח התלהט אך לשאול את המושל עצמו לא העזו, ופתרון אין. אלא שאז העלה אחד מהתושבים החכמים רעיון לניסוי מחקרי מעניין: כאשר יעבור הדוכס הטרי ברחובות העיר ויבקר בשוק, נתבונן ונבחן האם מביט הוא בתשומת לב אל מקום חנותו הישנה, היכן שישב יוסטא, החייט העני לשעבר. אם אכן יתברר כי מפנה המושל את עיניו לשם, הרי שהוא אכן יוסטא בן עירנו האובד. ההצעה התקבלה, ואישושה האמפירי לא ארך זמן רב. אדון העיר החדש ביקש לבקר בשוקה של עיר, וכאשר עבר על פני 'חנותו' הישנה, הפנה לעבר הכוך החשוך מבט ארוך וממושך. "אתה יוסטא", פרצה הקריאה מגרונותיהם של אנשי העיר הנפעמים. יוסטא חייך אל תושבי עירו ואמר: אני מניח שאתם תמהים על המטמורפוזה שחלה בי. ובכן דעו כי אני תמה ומתפלא יותר מכם. הסיפור של יוסטא, החייט שהפך למושל, מרתק, כך נדמה, מכל זווית ראיה: מפני מה ביקש יוסטא לחזור לעירו הקטנה שבגליל, ולהמיר את מנעמי החצר וארמון המלוכה בשלטון מורכב ובירוקראטי? מדוע התקשו בני עירו להאמין כי המושל החדש הוא אכן יוסטא בן עירם לשעבר? מהו מבחן 'הפניית העיניים' אל עבר החנות הישנה? ומפני מה הגיב יוסטא לאנשי עירו ההמומים כפי שהגיב? תזיזו את העיניים הנטייה הטבעית שלנו כבעלי חוש ראייה, להסב את מבטינו לכיוון מקור האינפורמציה שמעניינת אותנו, נתפסת כאינסטינקט מולד. קשה או בלתי אפשרי לדעת שמשהו מתרחש בסביבתינו ולא להביט אליו. לנטייה הזו, שנשמעת טריוויאלית כל כך, יש סיבה פונקציונאלית ברורה: הפניית המבט למיקום מסוים משפרת את היכולת לתפוס מה מתרחש בו. אולם האם זה הגורם היחידי לתנועת העיניים או שיש כאן עניין החורג מההיבט הפונקציונאלי - פיזיולוגי? במחקר פסיכולוגי מפורסם טוען פוזנר כי כיוון המבט מצביע בדרך כלל על מוקד תשומת הלב של האדם, גם אם הפניית המבט למקור האינפורמציה לא תשפר את תפיסתה. במחקר הקוגניטיבי פסיכולוגי קוראים לתופעה הזו בשם העממי – קשב. לפי הנחת המודל, הקשב יכול לנוע על פני שדה חזותי גם אם העין לא נעה, ולהיפך, העין עשויה לנוע למקום הגירוי גם אם היא אינה יכולה לתפוס דבר. חוקרים מצאו שכאשר נבדקים נחשפים לגירוי חסוי למשך זמן קצר (למשל תמונה המובזקת למשך אלפית שניה במיקום מסוים) כך שהם אינם יכולים להספיק להזיז את העיניים אל אזור הגירוי, בכל זאת מפנים הנבדקים עיניהם למקום בו מוקם הגירוי. אנשים מביטים לכיוון בו מונח הקשב שלהם בטכניקה דומה, השתמשו חוקרים אחרים בהאזנה דיכוטית – ניסוי שבמהלכו מושמעים לנבדקים צלילים באוזן אחת או בשתיהן מתוך מטרה לבדוק את מגבלות הקשב. התברר באותו המחקר כי נבדקים הפנו את עיניהם לכיוון האוזן בה נשמע המסר הקולי למרות שכמובן לא היה כל גיורי ויזואלי מאותו כיוון. ניסוי נוסף מתאר נבדקים שבפניהם הוצג מצג שכלל ארבעה ציורים סכמטיים של מכונית, מטוס, עץ ואדם. לאחר מכן נשאלו הנבדקים למשל, באיזה סוגי מכוניות או עצים אתה יכול להיזכר? החוקרים הופתעו לגלות כי באופן עקבי מיקדו הנבדקים את מבטם במיקום הסכמטי של האובייקט עליו נשאלו למרות שהדבר לא סיפק להם כל אינפורמציה רלוונטית לשאלה. הממצאים הללו מובילים למסקנה המקובלת כי אנשים מביטים לכיוון בו מונח הקשב שלהם, גם אם המיקום לא מספק להם סיוע ויזואלי כלשהו. במילים אחרות: על פי מעקב על תנועות העיניים ניתן לומר היכן ממוקד הקשב או הריכוז של האדם, גם אם באותו כיוון אין כל מידע רלוונטי. עיניים ולב בסיפור האליגורי על יוסטא, החייט שהפך לשליט, נדמה כי אנשי עירו זיהו נכון את האבחנה של חוקרי הפסיכולוגיה הקוגניטיבית המודרנית. הם ידעו, כי עם בואו של המושל החדש-ישן לעיר, יתמקד הקשב שלו בעברו, כלומר בחנותו העלובה והישנה בפאתי השוק. ייתכן כי החנות כבר לא קיימת, ייתכן אפילו שמבנה השוק שונה, אולם הקשב המופנה באופן ממוקד לאתר הנוסטלגי מבחינתו, יאלץ את החייט לשעבר להפנות באופן אוטומטי את תנועת העיניים. בני העיר שחששו מן הסתם להציג שאלה כה מביכה לאדונם החדש, מצאו איפה דרך מקורית לבחינת התיאוריה שהעלו. שם עדיין נמצא ליבו, משם הוא צמח, ולשם הוא שייך... יוסטא,שכזכור הפנה את מבטו לעבר מיקום חנותו הישנה, לא איבד את קור רוחו, ואמר: אתם מופתעים, אבל אני מופתע יותר מכם. יוסטא, מסתבר, הבין את 'תרגיל הפניית העיניים' שערכו לו תושבי עירו, והוא הכיר לפתע באמת חבויה: גם הוא, המושל העליון, איש העיר הגדולה, משועי העם ומנכבדי המלך, אינו אלא יוסטא – החייט העני מהכוך שבשוק, שם עדיין נמצא ליבו, משם הוא צמח, ולשם הוא גם עדיין שייך... הסיפור של יוסטא, והלקח אותו שואבים ממנו חז"ל, מזכיר היגד אחר הנאמר על ידינו פעמיים או שלוש בכל יום: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". קשה שלא להבחין בהתמקדות של התורה בשני האיברים המסוימים האלו: העיניים והלב. גם הפנייה האישית "עיניכם" ו"לבבכם", ולא סתם "עיניים ולב", מעוררת מחשבה נוספת. נדמה, כי בעקבות המסקנות העולות מסוגיית החייט הגלילי, מקבלים דברי חז"ל משמעות גלויה יותר: 'לא תתורו אחרי לבבכם' – כלומר אל תפנו את מרכז הקשב והריכוז שלכם אל מחוזות שליליים, שכן גם 'לא תתורו אחרי עיניכם', העיניים המופנות תמיד אל אזורי הקשב יתמקדו אינסטינקטיבית, באותם אתרים בלתי רצויים. מעבר לאותם מחוזות שליליים הברורים לכל, לכל אחד מאיתנו יש את המחוזות השליליים שלו, שכן "לב יודע מרת נפשו", וממילא, את נטיות הלב והעיניים הפרסונאליים שלו שמפניהם כדאי לו להיזהר. (מאת אליעזר היון / (Aish.co.il
_________________
אין יום שאין בו טוב
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-25/3/2010 08:14 |
|
| |
בס'ד נתינה "עדיף לתת מאשר לקבל". כולנו יודעים שזה נכון. אם כך, מדוע כל כך קשה לנו לתת? מדוע רובנו ממשיכים להתמקד בקבלה? אנחנו נוטים לאגור לעצמנו; אנחנו פשוט יותר מתוחכמים לגבי זה. התשוקות שלנו מתוחכמות יותר וכך גם התירוצים שלנו. הפכנו מיומנים בהסתרת המניעים האמיתיים שלנו. "הנתינה היא זו שנותנת טעם לחיים". למרות זאת, אנו מקדישים זמן רב יותר לצבירת חפצים מאשר לתרומת חפצים; אנו מחפשים דרכים "להרוג זמן" במקום להציע אותו בנדיבות לאחרים. היהדות מזכירה לנו ללא הרף שכשאנו נותנים, אנו אוהבים. אהבה פירושה אכפתיות. ומכאן מגיע החשש של האדם להיות אכפתי ולתת, כי כשאכפת לנו, אנו עלולים להיפגע: אנשים עלולים להיות כפויי טובה או אפילו אכזריים כלפינו. אנו פוחדים שאם ניתן, נפסיד. אנו הופכים את עצמנו לפתוחים ופגיעים כשאנו נותנים, ונראה שאנו נכנסים לסיכון. אם כן כיצד מתגברים על חשש זה? לכך עלינו לדעת שהרי אנו נצמח ללא קשר לתגובת המקבל. אנו נהפוך להיות פתוחים ואוהבים יותר ללא קשר לתגובת האדם שנהנה מנדיבותינו, ואנו אלה שנקצור את פירות האושר והאופי החזק יותר, ללא קשר להתנהגות המקבל. מובא בגמרא על קיסר רומאי שדרש מרבי עקיבא להסביר מדוע יש עניים כה רבים בעולמו של אלוקים, עולם שאמור להיות מושלם. הייתכן שהאלוקים הכל-יכול אינו מסוגל לדאוג להם? "מובן שאלוקים יכול היה להעלים את העוני, אולם זה לא היה משיג את המטרה", השיב רבי עקיבא. "העניים נמצאים פה למעננו. הם כאן כדי שאנו נוכל לתת". נתינה היא שריר שדורש תרגול קבוע. נביט על אנשי חסד ובעלי צדקה שנותנים מעצמם ומממונם לאחרים, מדובר באנשים שאצלם שריר הנתינה פעיל ומאומן, שריר שמגיע למצב זה הודות לתרגול קבוע. לעומתם, יש את האנשים שקשה להם לתת לאחר, אותם אנשים שהשרירים שלהם רפויים ומדולדלים כתוצאה מחוסר שימוש, ואשר עבורם גם תרגול קטן גורם להתכווצויות כואבות. קראו לכך קמצנות, בלבול, אנוכיות או קוצר ראייה. בסופו של דבר, האדם שמפיק את התועלת הרבה ביותר מהנתינה אינו המקבל אלא הנותן. הקב"ה מוביל אותנו בדרך בה אנו רוצים ללכת. אם אנו מעוניינים לתת, עולם של צרכים ייפתח בפנינו. נתינה מעניקה משמעות וממלאה את חיינו באהבה. יום מלא חסד ונדיבות, גורם לאושר וסיפוק רב וממלא אנרגיה. בתפילה נבקש מבורא עולם, שנהפוך לנותנים. נבקש מהקב"ה כוח וחוכמה לעזור לאחרים. ניפתח להזדמנויות חדשות ונתפלל שנצרכים יפנו אלינו. כפי שדוד המלך ביקש מהקב"ה – "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי" , שמי שזקוק לחסד ולעזרה , שירדפו אחרי ואזכה לעזור להם. ישנם אנשים שחוששים מלהיחשף לבעיות של אחרים , בטיעון של "די לי עם הבעיות שלי" , "מה לי לסבול בשביל אחרים"? ועל כך אומר החפץ חיים: שהרי מובא בחז"ל שלכל אדם נקצב מנת ייסורים צער וסבל , טרחה וטורד שעליו לעבור בעולם הזה. ומאלו האדם לא יוכל להימלט , אלא עליו לעבור את הצער שנקצב לו. וכשהאדם סובל ומצטער בשביל האחר, אז הוא הרי מפחית מהמינון שנקבע לו, ובזה חוסך שאת הצער הזה לא יעבור על עצמו ועל משפחתו. ולכן התבטא דוד המלך ואמר "ירדפוני כל ימי חיי". ועל זה אמרו חז"ל גדולה צדקה שעושה העני עם העשיר יותר ממה שהעשיר עושה עם העני. ("השיבנו")

_________________
אין יום שאין בו טוב
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-28/3/2010 07:40 |
|
| |
תפילה לזיווג מאת ר' שלום שבזי זצוק"ל.
בס"ד
א-להים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות. אתה הוא ה' הא-להים, האל הגדול הגיבור והנורא, אתה עשית את השמים ואת הארץ. ובחסדך יצרת עולמך. אתה הוא יוצר האדם הקדמון, ועשית לו עזר, ובראת איש ואשה. ורשמת בהם שמך הקדוש, יו"ד באיש וה"א באשה. וציוויתנו במצווה ראשונה בקיום פריה ורבייה ליישב עולמך. לכן אבי הרחמן, באתי להפיל את תחינתי לפניך בלב נשבר ונדכה לפני כסא כבודך. שתמלא רחמים עלי, אני (פלוני בן פלונית עבדך / פלונית בת פלוני אמתך), ותזמין לי את בת / בן זוגי הנכון והראוי בזמנו. צנוע/ה וירא/ת ה', בריא/ה ראוי/ה, בעל/ת מידות טובות והגון/ה. בעל/ת שכל טוב ומזג טוב. ובעל/ת מזל טוב מוצלח ומבורך. שהיא / שהוא תמצא / ימצא חן בעיני, ואני אמצא חן בעיניו / בעיניה. ואוכל לחיות איתה / איתו בשמחה רבה ואהבה ואחווה ושלום וריעות ופרנסה טובה. ותטה לבי ולב משפחתי, וכן את ליבה / לבו ומשפחתה / ומשפחתו לגמור את הדבר בכי טוב. והיה אשר יציעו מן השמים במאמרו של משדד המערכות זווג ראשון ואחרון לכל ימינו. אמן: אבי הרחמן, מלך מלכי המלכים הקב"ה, קבל את תפילתי ושיחתי לפניך ולפני כבודך. אתה הא-ל עושה פלא, תעשה למען רחמנותך ותחנני. ואם אתה לא תרחמני, מי ירחמני. אתה בראתני, אתה יצרתני, תזווג לי זיווג הגון של אהבה ואחווה ושלום וריעות. זיווג של בנים הגונים, זיווג של זרע של קיימא, זיווג של ברכה, זיווג שתהיה / שיהיה שמח/ה בי בת / בן זוגי מכל הטובות שיש בעולם. שלא יהיה ביני ובינה / ובינו לעולם לא כעס ולא רוגז ולא קנאה ולא תחרות ולא שום קטטה ולא קפדנות ולא איבה ולא שנאה. אלא אהבה תמידית ורוח נמוכה וסבלנות. ושתהיה / ושיהיה בריא/ה בכל רמ"ח אבריה/ו ושס"ה גידיה/ו, ושלא יהיה מחלה כל ימי חייה/ו. ולא כאב ומכאוב, ולא צער ולא רפיון, ולא פגע ולא נגע ולא כשלון. ויהיה מאושר באושר ועושר וכבוד ופרנסה טובה וחן וחסד ורחמים בעיני א-להים ואדם. אמן: אנא ה' צבאות א-להי ישראל יושב הכרובים, תהיינה אוזניך קשובות לקול עבדך פלוני בן פלונית / אמתך פלונית בת פלוני, תתן ותזווג זרע קודש ותבנה את ביתי בחיי אבי ואמי ואחיי ואחיותיי וקרוביי וכל משפחתי. ויזכו לראות בשמחתי ובחופתי. ובבניי ובבנותיי. ואתחזק ואתאמץ ואתלבש ברוחך הטובה הזכה והנדיבה. ותכונן דרכי בנוי ובחסד וברחמים, ובכוח ובבריאות. ולא אפרד מבת / מבן זוגי ולא תיפרד / ייפרד ממני כל ימי חיינו על האדמה. ולא נצטרך לאף אדם בעולם. ותקרב ישועתי. אבי הרחמן בעל היכולת, הגדול הגיבור והנורא, תאיר אורי בהצלחה רבה. ותגאל אותי. ותמלא משאלות לבי. ותפיק רצוני. ותשמחני שמחה שלימה. ותקבל תפילתי זו לפניך. ותשמע צעקתי לפניך כקטורת סמים על מזבחך. עשה למען שמך. עשה למען ימינך. עשה למען תורתך. עשה למען קדושתך. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי: אמן כן יהי רצון. בבקשה העבירו לכל מי שזקוק. בשורות טובות. (נתקבל במייל)
_________________
אין יום שאין בו טוב
 |
|
|
|
|
|