רש"ז אויערבאך - איש התורה שלא התנתק מהחיים

להלן ניתוח גרפולוגי לכת"י של הרב.
יש להעיר- ניתוח שטחי בלבד, בהתבסס על כתב לא מייצג. 

בולט כאן מאד הצד האינטלקטואלי. הכותב הוא אדם חריף, מהיר תפישה ואוטודידקט בדרך לימודו. ניכרים כאן תחכום לא מבוטל, בשלות אינטלקטואלית ועצמאות מחשבתית. הוא נאמן לדעותיו ולדרך חשיבתו, ואין לו בעיה לחלוק גם על גדולים ממנו, אם כך עלה בעיונו.

למרות חריפותו ומקוריותו, אין כאן מקוריות של יוצר גדול או עומק חוויתי או דתי יוצא דופן. הכותב טכני למדי באופן חשיבתו, ואמון על דרך חשיבה "הלכתית" יותר מאשר רגשית או חוויתית. למרות הליברליות שלו לכאורה וגישתו ה"מתקדמת", הוא נוטה להיות פסקני, ויש מידה לא מבוטלת של נוקשות וחד מימדיות בדרך ראייתו את הדברים (אבל אני מודה שהרבה אנשים עשויים דווקא להתפעל מן ה"פתיחות" שלו).

עקב הדומיננטיות שלו וגישתו המעשית, הוא עשוי למצוא את עצמו מעורב בעשיה ובפעילות ציבורית, אבל היחס שלו לפעילות זאת אמביוולנטי למדי. העניין העיקרי שלו, לו הוא מקדיש את מיטב מרצו האינטלקטואלי, הוא פעילותו הלמדנית היוצרת, והוא עשוי לחוש שהמעורבות הציבורית שנטל על עצמו מהווה עבורו מטרד לא קטן. הדבר עלול לבוא לידי ביטוי פה ושם גם בביטויים של קוצר רוח כלפי הפונים אליו.

מעבר לכך, הוא שונא את  ה"פוליטיקלי קורקט" שהחיים הציבוריים מחייבים אותו, ומעדיף ישירות, לפעמים גם בוטה, והבעת של דעותיו ללא כחל ושרק. לא שהוא ממהר להיכנס לעימותים, הוא ענייני מדי, ופשוט אין לו זמן להתכתשויות מיותרות. מסוגל לגלות רגישות, נימוס והתחשבות בזולת כשמדובר באדם הפרטי, אבל בהחלט ביקורתי, פסקני ולפעמים קצר רוח וחסר סבלנות ביחס לזולת.


דברם עליו מאת הרב אהרון ליכטנשטיין:

הוא היה פשוט דמות רוחנית שאפשר לשהות בצילה ולהנות מהשראתה. אחרי רבע שעה אצלו יצאת עם תחושה שהיה לך מגע עם ספירה אחרת. ולא היה לתחושה זו קשר ישיר לתשובה הספציפית ששמעת ממנו. מקור ההשראה היה באדם שבו בעצם אישיותו. רצוני לומר: לאדם יש חברים, יש תלמידים, אבל עם אלה הוא נמצא ברמה המקבילה לשלו. וביהדות יש שאיפה לנשום אווירה שהיא מעבר לרמה בה מצוי האדם...אוויר פסגות זה מצאתי אצל ר' שלמה זלמן כמו גם אצל הרב ז"ל(סולובייצי'ק).אדם חייב לחפש מגע עם עולם נשגב יותר...עם אנשים גדולים בעלי שאר רוח, כל זאת קיבלתי אצל רש"ז.

היתה לו סלידה מהחמרה סתמית... תחושת הזיקה לאדם ולחברה..התבטאה גם בתחושה שלא יתכן שדינים שמעולם לא נראו ולא נשמעו יתחגדו פתאום יש מאין
"בתורתו שבכתב היה לו כושר כפול ומגוון: היו תחומים שהרב שלט בהם "סחט" אותם עד תום...הלומר מרגיש כאילו ניצב הוא מול פנומן, מול אדם ששליטתו בחומר היא טוטלית...אך יותר...הישרות היא שהותירה את רישומה על תורתו. ישרות ההגיון המחשבה הבריאה והסברה המתקבלת.

עם כל גאונותו הוא העריך גם דברים פשוטים.

ומשהו חשוב:
לו נדרשתי לבחור במילה אחת ויחידה...כדי לתאר את מהותו של רש"ז הייתי מציע את המילה: תם. משהייתי משוחח עמו דימיתי כי קיימת בו איזו נימה של תמימות. פעם אמר לי "האם אתה יכול להאמין? שמעתי שישנם אנשים בארה"ב המגדירים את עצמם יראי שמים אשר לעיתים משתמטים מתשלום מס הכנסה"...

קשה להעלות על הדעת אדם כה נטול פניות וחשבונות אדם שאין מקום להקשות ושאול מה מסתתר מאחורי אמירה שלו..

כל אימת שפגשתי בו חשתי...שאני מצוי על קרקע מוצקה...ומאידך ניתן היה לחוש בדבר מה השאוב מעולמות עליונים...היית עטוף התחושה של שלמות, של שלווה פנימית וביטחון עצמי...אני די משוכנע ששלמות זו היתה מצויה עד השיתין של פנים אישיותו. אותי הרשימה תכונה זו במיוחד מכיוון שגדלתי במחיצתם של אנשים רבי עוצמה כחותני ( הרב סולובייציק) ז"ל, שהן עקרונית והן אישית חיו בתחושה של מתח פנימי מתמיד, של מתח דיאלקטי. ואצלו- לא מתח ולא סערה.

מחד היתה שכונת שערי חסד עבורו אי בודד...מאידך במישור הקיומי הוא חי במגע רציף עםה הסביבה. לא היה כל חייץ בינו ובין כנסת ישראל...אינני רוצה חלילה לתאר אותו בקוים אחרים מכפי שהיה. הוא היה כל כולו באופיו ובמהותו בעולם המכונה היום "חרדי". אלא שהיו לו כבוד והערכה גם לדרכים אחרות. מבחינות רבות היתה בו פתיחות גדולה יותר מזו הקיימת אצל רבים המזןהים עם מה שמכונה הציבור הדתי לאומי.

בס"ד
הגרש"ז אוירבעך ז"ל ידוע היה בגדלותו בתורה ויראת שמים שלו,
מי יכול לומר עליו דברי בלע יהודי תלמיד חכמים אמיתי ,שהתרחק ממחלוקות כל ימיו,והצניע את עצמו אינו זקוק להסכמת אותם הליצנים שחושבים שהם תופשי התורה בבני ברק אני מדבר על העסקנים
שאינם הגונים שמרבים מחלוקות ושנאת חינם בין חכמי ישראל ותלמידיהם אלו תלמידים שלא שמשו כל צרכן כמו שאמרו חז"ל "משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבתה מחלוקת
ונעשית התורה כשתי תורות".עי' סנהדרין דף פח ע"ב ושוטה דף מז ע"ב וכנוס' רבנו שרירא גאון באגרתו והרס"ג והרמב"ם בפירוש המשנה בהקדמתו לסדר זרעים עש"ה.     

בניתוח הגרפולוגי של שלמה_ל: הכותב טכני למדי באופן חשיבתו, ואמון על דרך חשיבה "הלכתית" יותר מאשר רגשית או חוויתית.
התיאור אכן תואם את גישתו ההלכתית של הרב, אך איננו מדויק לגבי גישתו הלמדנית כראש ישיבה, ובהערותיו לשב שמעתא. יש יצירתיות למדנית גם אם איננה רגשית או חוויתית. זאת בנוסף לסברה הבריאה.

דברי הרב ליכטנשטיין, על העדר סערה ומתח פנימי, נראים לי לא נכונים.
האופי של משפ' אויערבך, כולל הרב חיים ליב אוירבך אבי הרב, הוא אופי סוער מאוד ויש בו קוים של קפדנות.
הרב ש"ז אוירבך, כתלמידם של הרב א"ז מלצר והרב א"י קוק, ואולי גם בהשפעה יקית, שלט על עצמו תוך מאמצים עילאיים כל ימיו, הקפיד לקבל כל אדם בסבר פנים יפות, ולהקרין את שלוות הנפש והעדינות.
אולי פרק זה באישיותו לא נלמד דיו.

לצערי נפלו בדברי הכותבים החטאות וראיה שטחית.
בגרפולוגיה איני מאמין, ומסתבר שמציירים את לוח המטרה לאחר הפגיעה. ואינה מעידה אלא על מידת הבנתו של הכותב ותול"מ.  
אם הייתי צריך להגדיר את הספדו של הרב ליכטנשטיין,
הייתי מגדיר אותו באותה מלה שהוא השתמש בה כמרכז תיאורו: 'תם'.
זו בעיקר ראיה של אדם אירופאי-אמריקאי מודרני מול הפנומן הירקושלמי,
שמצליח להערים עליו, ולתת לו את ההתרשמות שהוא מבקש.
כל מי שהכיר את המשפחה הזו, החל באב רח"ל, את האחים והאחיות, מבין כמה רחוק התיאור הזה.
כולם הצטיינו בפקחות עצומה, בערמה, בהבנה חודרת, ובחיוניות רבה שלפעמים התבטאה בחוש הומור יוצא מן הכלל.
אלא שבניגוד לבני משפחתו, הגרש"ז הצליח להסתיר את תכונותיו אלו, כנראה גם מפני החטטנים הגרפולוגיים.
מי שלומד את כתביו, יודע כמה עומק למדני יש בהם
וכמה ניתוח של כל מחשבה ושל כל רעיון לפרטי פרטים, בחריפות בלתי מצוייה.
בעיקר אהב לחשב תמיד מה שקרוי בסלנג הישיבתי 'היכי תימצי',
היינו מה יהיה במקרה כזה ומה אם יתרחש מקרה אחר, ובכל החריפות.

למיכי
עדותך על היחס הבני ברקי הוא כנראה במישור החברתי והפוליטי בלבד,
ובאשמת החשדתו כמזרוחניק נסתר [כמו רעהו הגריש"א].
ולמשל היו לו דיונים בהלכה, עם החזו"א שהעריך אותו, (וכדבריו: צעיר הייתי והעזתי פני ...)
והרי הסטייפלער כתב לגרשז"א, שאצלנו, היינו אצלו, דברי הגרשז"א נחשבים ונלמדים כדברי המנחת חינוך! 
המכתב הזה מוצנע כעת בשוליים באחד הסימנים במנחת שלמה!

וסיפר לי ידיד בני ברקי, מחוג המקורבים לחזו"א, שישב פעם אחת עם חבירים מאותו חוג מגדולי ב"ב,
ודנו ביניהם על פוסקי זמננו, ושעוסקים בבעיות האקטואליות, כגון ספרי השו"ת:
חלקת יעקב, מנחת יצחק, שבט הלוי, ציץ אליעזר, משנה הלכות, ועוד ששכחתי,
וסיכמו שאין תקוות לפסקים איתנים ומיוסדים שאין לזוז מהם, מכל הנ"ל,
ולא נשארו לנו רק שני המזרוחניקים שהם פוסקים אמיתיים.

ואידך זיל גמור

כתב דגים "והרי הסטייפלער כתב לגרשז"א, שאצלנו, היינו אצלו, דברי הגרשז"א נחשבים ונלמדים כדברי המנחת חינוך! "

למען הדיוק, כמדומה שכתב כן רק על ספרו "מעדני ארץ" בענייני שביעית. 
 

לעניות דעתי יש להבחין בין זלזול לבין התנגדות. למשל, לומר על ר' חיים גרינימן שהוא 'מתנגד' לרב עובדיה, זה לא נכון. הוא לא סופר אותו.  ור' חיים הוא רק דוגמא לחוג ההלכתי - אליטיסטי הבני ברקי. כנ"ל היחס לרוב הפוסקים האחרונים.
דווקא ביחס לר' שלמה זלמן הוא יוצא מהכלל. בו הם לא מזלזלים, הם מתנגדים לו. וזה דווקא מעיד על יחס של הערכה, כיון שאי אפשר להכחיש שר' שלמה זלמן קרוב יותר בגישה ההלכתית שלו לראש הבני ברקי (החזון איש והחוג שקרוי על שמו) מאשר לגישה המאפיינת את יתר הפוסקים. הם גם יודעים את זה ודווקא משום כך הם מתנגדים לפסיקותיו ולסמכות היתר (בעיניהם) שהוא לקח לעצמו.

כשאדם קטן עומד מול הר גדול ועצום במרחק של מטר- הוא לא יכול לראת את ההר.

בכדי לראת הר גדול, האדם הקטן צריך להתרחק קילומטר, ולראות, להבין כמה הוא קטן ולא נחשב  לעומת ההר.

_________________

מודה ועוזב