| נשלח ב-22/6/2008 14:22 |
|
| |
קריוניקה (הקפאת בני אדם) - האם זה מותר?
בקהילות הרפואה והמדע כבר הצליחו להשתמש בטכנולוגיה הנקראת קריוניקה בכדי להקפיא רקמות ואיברים ולהחזירם למצב שמיש להשתלתם בזמן עתידי. לפי הערכות בעולם המדע והרפואה בתוך תקופה כלשהי יוכלו בנ"א לחתום על חוזה קריוניקה להקפאת גופם לצורך הפשרה עתידית. הרעיון הזה כדאי לדוגמא לאדם שחולה במחלה שכיום לרפואה אין בעבורה תרופה, אך הסביר הוא שבעתיד תפותחנה תרופות שיוכלו להשיבו לחיים בריאים, האדם יוקפא ויפשירוהו בזמן שתימצא התרופה למחלתו. או אדם שמאמין שאם הוא יחיה בעוד שנים הוא יאריך ימים כי תוחלת החיית תעלה וכו'
ההשלכות הן רבות, אכתוב בפתיחה רק כמה נקודות עיקריות לעיון.
א. האם מותר לאדם להקפיא את עצמו? ראשית, האם הוא אינו מאבד עצמו לדעת, או מכיוון שבעתיד הוא יחזור לחיים אין זו התאבדות? האם בכלל הוא מגדר כחי או כמת (נפק"מ לעניין טומאת מת, אבילות לקרוביו), האם כשישוב לחיים הוא כנולד מחדש ויצטרך למול עצמו שנית (או להטיף דם) ולהמתין שלש עשרה שנים עד חיוב מצוות וכו'?
ב. נניח שאין זו התאבדות, הרי האדם מכניס את עצמו למצב שבו הוא לא יכול לקיים מצוות, האם זה מותר? כמובן ששאלה זו אינה קשורה דווקא לכאן, זו שאלה כוללנית האם מותר להכניס את עצמו למצב של אונס. אך אולי גם להצד שאסור, כאן יהיה מותר כי בעתיד כשימצא מזור למחלתו יוכל לקיים מצוות הרבה, בדומה לפיקו"נ בשבת שאמרו חז"ל מוטב שתתחלל עליו שבת אחת בכדי שיקיים שבתות הרבה.
ג. האם יהיה מותר לבני משפחה להקפיא את קרובם שנמצא בלא הכרה (שאלה מוסרית)?
ד. כמובן כל זאת אם ישנה ודאות שיוכלו להפשירו ולהחזירו לחיים, אך אין ודאות כזו אלא סבירות, עד איזו סבירות יהיה מותר (אם במצב ודאי זה יהיה מותר הלכתית) לנהוג בשיטה זו וביחס לאיזו סיכון חיים עכשווי וסיכוי להארכת חיים עתידית?
ה. יש ספקולציות מדעיות שטוענות שגם מתים יוכלו לשוב לתחיה בעתיד אם יקפיאו את גופתם. האם זה מותר?
אפשר להעלות עוד שאלות משאלות שונות, כתבתי רק כמה נקודות כדי להמחיש את הבעיתיות הקיימת. סבורני שראשית צריך להגדיר מה מצבו ההלכתי של גוף מוקפא, רק אח"כ אפשר להמשיך לדון על ההשלכות.
_________________
מ. זוהר
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-24/6/2008 02:26 |
|
| |
למ. זוהר נ"י
א) שמחתי שכוונתי לדעת גדולים, אולם הצטערתי שהגדולים הנ"ל לא טרחו להסביר את דבריהם (אא"כ כוונתך לסע' 3 בדברי).
ב) המקורות שהתכוונתי לציין הם:
לגבי מח' הראשונים אם מותר לעבור עבירה להחיות אדם מת - עי' תוס' ב"מ קיד: ד"ה א"ל לאו כהן (מובא בספר משנת פקוח-נפש, האיר יוסף, לרבי י.אריה לורנץ שליט"א, סי' יא), ונו"נ בזה האח'.
לגבי מח' האח' (סע' 5 בהערה הקודמת) - עי' מ"ב סי' צ סוף ס"ק כח.
ג) ביחס לשאר השאלות,
שאלה 4 ביחס לסיכון המותר לקחת, הדבר תלוי, אינו שונה מכניסה לשאר סיכונים שמותר רק לסכנה רחוקה מאוד (שו"ת רע"א מהדו"ק סי' ס, ועוד), אא"כ יש סיכוי סביר להצלת חיי עולם (עי' ע"ז כז: ותוד"ה לחיי שעה).
למר COGITO22 הנכבד ("איזהו מכובד המכבד את הבריות"),
אינני בטוח שהבנתי את הערתו, אך אם הבנתי - הנני להשיב שהמילים "לגופם של דברים" (סע' 2 הנ"ל) לא באו להכניס את האומר להגדרה של 'גדולי הת"ח' (סע' 1 הנ"ל), אלא לפלפל בד"ת דקב"ה חדי בה, ואפי' איננו מכוון לאמת (מכתב ר' שלו' שבדרון זצ"ל בסוף ס' קול חוצב). ואם נתכוון לליצנות - ...
|
|
|
|
|
| נשלח ב-24/6/2008 02:43 |
|
| |
לדעתי הגדרת מוות הינה דבר שא"א לשוב ממנו כל עוד אפשר לשוב אין זה מוות
|
|
|
|
| נשלח ב-27/6/2008 00:43 |
|
| |
קוגיטו,
כשתגדיר מהו מות, תוכל לדעת מהו המצב שאין ממנו חזרה. ואם מנכות אין חזרה מה ההבדל בין מות ובין כל מצב בלתי הפיך אחר (וע"ע בדברי להרב הלפרין לקמן).
הרב הלפרין,
יש"כ על הדברים (ועל המאמר כולו, זו הפעם הראשונה שראיתי את המאמר הספציפי הזה)!
אני סבור - כפי שכתבתי לקוגיטו - שההגדרה של מצב שאין ממנו חזרה כמות, או כפי הגדרתך, מצב שבאופן טבעי ניתן לחזור ממנו לחיים מגדיר את הנמצא בסיטואציה הזו חי, לוקה בחסר.
כדי לנוע ממצב למצב צריך שיהיו שני מצבים מוגדרים. כדי שחי יהפך למת צריך קודם להגדיר את המצב הראשון - חיים, ואח"כ להגדיר את המצב השני - מות. אך אם אני מגדיר את המות כסיטואציה שאין ממנה אפשרות חזרה טבעית, יוצא שלא הגדרתי מהו מות.
בדבריך במאמר אתה כותב: < כל אותו הזמן בו ישאר האדם מוקפא, יחשב על פי ההלכה כחי לכל דבר, על פי הגדרתו של הגאון "משום שיכול עוד לחיות". > זה רק ממחיש את הפרדוקס.
מניין לנו שאדם מוקפא אינו חי גם אם אינו נושם?
מניין לנו שאם הגוף הופשר ושב לנשום עצמונית, לבבו פועם בקרבו ודמו זורם בעורקיו הוא אינו מת?
אלא שהגדרת חיים מות צריכה להיות הגדרה קונקרטית. רק לאחר שתהיינה הגדרות של שני המצבים, נוכל לדון בהגדרת אדם שנמצא זמנית במצב מסויים ובעתיד הוא יחזור למצבו הקודם, וזה אכן מוכח מדברי הגר"א נפלא.
_________________
מ. זוהר
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-3/7/2008 21:57 |
|
| |
לאחר דברי הרב הלפרין, יש לדון:
א. אולי נחשוש לכל אדם מת שמא יום אחד תפותחנה טכנולוגיות עתידניות אשר יצליחו להחזיר לחיים גופות? אלא שזה לא מסתבר שכך יהיה ולכן פשוט שלא צריך לחשוש שמא בבתי הקברות קבורים אנשים חיים.
אולם אם ניקח את נושא האשכול - קריוניקה, מסתבר שלפי המדע תפותחנה בעתיד אופציות להפשרה והחזרה לחיים של בנ"א שהוקפאו. האם אדם שיקפיא את עצמו היום - כשעדיין אין את הטכנולוגיה להפשרה ולהחזרה לחיים - האם הוא מוגדר כרגע כמת?
כלומר, עד איזו הסתברות צריך לחשוש שהאדם שהוקפא חי (או שלא מת- חזקת חיים). האם יש הגדרה אובייקטיבית לכך?
ב. באלו סיטואציות יהיה מותר לאדם להפסיק לקיים מצוות (כשמקפיא את עצמו) בכדי שבעתיד יוכל לקיימן טוב יותר?
_________________
מ. זוהר
|
|
|
|
| נשלח ב-4/7/2008 10:16 |
|
| |
פלטי,
"אני ראיתיו, וישבתי על קברו" (סנהדרין עא, א)
וכתוב עליו נבג"מ.
בעל,
מדבריך הבנתי שאתה מעדיף לשמר את האופציה לנתק את החשמל מהמקפיא של החותנת. הלא כן?
ולגופה של שאלתך, יתכן ובעתיד הרחוק, אם וכאשר וכו', יהיה נכון להורות לכל המקפיאים עצמם לדעת לתת קודם גט כריתות לנשותיהם כחיילי בית דוד.
זוהר,
במצב הרפואי הקיים – אדם קפוא הוא אדם מת לפי כל הקריטריונים ההלכתיים.
לגבי העתיד – כולי האי ואולי – אולי ישתנה אז. כמו שאדם שנקבע מותו בעבר במצב שכיום היה ניתן להחיותו, הקביעה של אז שרירה וקיימת כפי המצב בשעתה.
לכן כל עוד היכולת להחייאה לא קיימת, אין מקום לחשוש להתפתחות עתידית, והעמד המת על חזקתו [חזקת המצב הרפואי הקיים].
לגבי שאלתך האחרונה - אין היא שונה מדיני כניסה לניתוחים או טיפולים רפואיים שמנטרלים זמנית את האדם ויש בהם סיכון ממשי, שאלה מעשית הקיימת גם היום
|
|
|
|
| נשלח ב-13/7/2024 12:38 |
|
| |
חשבתי לכתוב פוסט חדש, אבל במקום לייגע- מנסה להשען על הפוסט הקיים.
עד כמה שהבנתי (מקריאה מאוד שטחית) הדיון ההלכתי על קריוניקה מתבסס על רגע המוות: לפני המוות זו התאבדות ואחרי המוות יש חובה לקבור.
אנסה להסביר מדוע (לטעמי) שתי הגישות לא עונות מספיק טוב ואז להציע את הכוון שממנו ניתן לאפשר קריוניקה.
ראשית, קריוניקה לפני המוות: כמו שמותר לשכיב מרע להחליט שהוא לא רוצה טיפולים מאריכי חיים, הרי שבדקות האחרונות לקראת מותו ניתן לאמר שהקריוניקה לא הורגת אותו, אלא מעבירה אותו למצב מושהה ממנו ייתכן ויקום בעתיד וייתכן ולא.
יש ניתוחים בהם מפסיקים את פעולת הלב (למשל) באופן יזום. ופעמים רבות הם מצליחים. ניתן לראות בקריוניקה כטיפול מ"משפהה" זו שאולי יסתיים בהצלחה בעתיד.
שנית- איסור ניוול המת. איסור זה נדחה כאשר יש סיבות טובות לדחות את הקבורה. הדוגמה הבולטת ביותר היא קציר איברים מן המת כדי להציל את חייו של אדם אחר. עד כמה שידוע לי, העקרון מקובל כמעט על כולם ויש רק את השאלה לגבי רגע המוות שממנו ואילך מותר לעשות זאת.
ומן המשל אל הנמשל- אם מותר לדחות את קבורתי כדי להשתמש באיברי על מנת להציל את חייו של מישהו אחר, מה מונע לדחות את קבורתי על מנת להציל את חיי באמצעות טכנולוגיה רפואית שתפותח בעתיד?
הפתרון: לטעמי, הפתח העקרוני שמאפשר קריוניקה הוא סביב השאלה "מה הוא רגע המוות"
גם כיום, הרגע הזה הוא למעשה פרק זמן- יש מקרים של מוות קליני, לפעמים צוותי הצלה מצליחים בפעולות החיאה וכד'. לכן "רגע המוות" הוא למעשה פרק הזמן בין הפסקת פעילות הלב (למשל) לבין ההכרזה על כשלון מאמצי ההחיאה.
על פי אותו העקרון, ניתן לאמר שבשלב זה, האיש לא חי ולא מת אלא במצב ביניים שבו שני יסודות האיסור (עוד) לא חלים עליו ולפיכך, ניתן לעשות קריוניקה.
אשמח להערות
 |
|
|
|
|
|