נתחיל בדבר תורה
ויקח קורח (קרח טז-א)
בן שבע שנים היה רבי ישראל מהוסיאטין בעת שלמד את דברי רש"י בפרשת קורח: "וקורח, שפיקח היה, מה ראה לשטות זו? עינו הטעתו".
פנה הילד אל מלמדו, הרב החסיד ר' יוחנן מסקאליט ושאל: "מדוע כתוב עינו, בלשון יחיד והלא לאדם יש שתי עינים!"
"אדרבה", ענה המלמד, "אמור אתה!"
והילד הסביר: "מה הסיבה שהאדם נברא בעל שתי עיניים? כדי שבעין אחת יתבונן תמיד בגדלות הבורא יתברך שמו, ואילו בעין השניה עליו להתבונן בשיפלות עצמו.
"וקורח", המשיך הילד, "מנושאי הארון היה, ובעל רוח הקודש, ובעינו האחת בודאי היטיב לראות את גדלותו של הבורא, אך העין השניה, זו שבה צריך היה לראות את שפלותו עין זו הטעתה אותו, שכן ראה בה שושלת גדולה יוצאת ממנו וכלל לא ראה בה את שפלות עצמו!" ולכן יש לנו ללמוד לקח מעצת קורח, ובכל פעם שהיצר הרע מושך אותנו למחלוקת אנחנו נגיב לו בשלילה.
מעשה שהיה בחסידות מסוימת באירופה שכל החסידות התנגדו להשקפת עולמה הרוחני של אותה חסידות, והויכוח הלך והחמיר ומשך אחריו לשון הרע חירופים וגידופים רחמנא ליצלן. החליטו להוציא על החסידות הזאת חרם, לא דיברו איתם כלל ולא השתדכו עם בניהם ובנותיהם כל החסידות הסכימו להוציא את החרם חוץ מחסידות אחת קטנה.
בציווי של האדמו"ר החליטה שהיא אינה מתערבת וסותמת אוזנים החסידות שבאו לדבר ולשכנע את אותו אדמו''ר הוא אפילו לא היה מוכן להקשיב ולדעת על מה ולמה המחלוקת.אך חסידיו ידעו וכמה מהם התחילו להתערב ולהשתתף במחלוקת האדמו"ר כינס בשבת קודש את כל חסידיו ופסק חד משמעית שאסור לאף אחד להשתתף במחלוקת ואותה שבת היתה פרשת קורח וזעק וצעק להתרחק מהמחלוקת כמו מאש כי היא לא מרחמת על יונקי שדיים.
וכדי לשכנע את חסידיו סיפר מעשה באריה מלך החיות שיומיים לא הזדמן לו טרף והלך ביער רעב ועצבני. קיבתו הצטמקה ונעימות שאגתו הפילו פחד בכל היער ופיו היה מסריח מרוב שלא טעם כלום במשך יומים והחליט לכנס את כל החיות ושאג שאגה גדולה וחזקה ובין רגע כל חיות היער נאספו מרוב פחד ואימה כולם באו חוץ מהחיות הראויים לטרף כמובן.
כולם מסתכלים על האריה הזועם שאומר כבר יומים שאני לא אכלתי כלום ואני עצבני לכן אבקש שקט ביער ופתאום הביט מבט עצבני על הזאב ואמר, אתה מר זאב והזאב פחד ושאל מי אני?
אמר לו האריה תתקרב מהר תריח את הפה שלי ותאמר לי את האמת, האם יש לי ריח רע בפה או לא. התקרב הזאב בשיקשוקים, פתח האריה את פיו וחשף את שיניו החדות. הריח הזאב את פיו המסריח ואמר הכן יש לך ריח מסריח. התעצבן האריה וזעק איך אתה מעז לומר לי דבר שכזה וטרף את הזאב באכזריות והניחו מאכל לנשרים. כל היער הזדעזע וברח עבר שבוע ועדיין לאריה לא היה טרף הסתובב העצבני וזעק שאגה גדולה שמזמינה לאסיפה את כל החיות.
האריה קרא לסוס אתה מר סוס התקרב מהר, ותאמר לי אם יש לי ריח מסריח בפה כי לא אכלתי כבר שבוע הסוס התקרב בפחד והריח את פיו ואמר בליבו אני אהיה חכם הזאב אמר את האמת ונטרף אני אשקר והנצל אמר הסוס בפחד וברטט לאריה שאין לו ריח מסריח בפה. שאג האריה וכעס וקרא לו שקרן כיצד יתכן שאין לי ריח בפה הלוא שבוע לא טרפתי והתנפלי עליו ושחטו. מרוב שהמעשה מזעזע נחרדו חיות היער וברחו כעבור שבוע האריה כבר איבד את השפיות והיה עצבני שאין כמוהו. ושאג שאגה גדולה וכולם התאספו וראו אותו ממש רועד ומקציף ומרוב עצבים וכולם מתוחים כי אינם יודעי מה יהיה הפעם והפעם שאג האריה לכיוון השועל. בוא הנה מהר השועל משקשק מפחד ואומר מי אני? כן אתה אומר הארי רוץ לכאן מהר. והשועל הלך בשיקשוקים ובקול מגמגם אמר לו הארי אני כבר שבועיים לא אכלתי וברצוני לדעת אם יש לי ריח רע בפה, תקריב את אפך לפי ותאמר לי מה אתה מריח. פתח האריה את פיו והריח אותו השועל פחד פחד אימים כי הזאב אמר את האמת ונטרף הסוס חשב להתחכם כששיקר ונטרף ומה אני אומר חשב השועל, אך השועל היה ערמומי והבחין שהארי רוצה תשובה שיהיה לו סיבה לזרוק את זעמו על חיה מסכנה ופתח את פיו ואמר בפחד שאיננו מריח כלום כי אני מנוזל ואפי סתום. שמע האריה את תשובתו ובא לזעקו ולטרוף אך לרגע שעיכל את סברת השועל אכל את עצביו בליבו כי לא היה לו שום סיבה לטרוף אותו וכך יצא השועל בריא ושלם והארי זעק ושאג לשמים ומרוב כעס ועצבנות.
עד כאן המשל. אמר להם האדמו"ר הנימשל ברור מאליו למה אסור לכם להתקרב לאש המחלוקת כמו שהתקרב קורח וניכבה תהיו גם אתם כאותו שועל מנוזל שאפו סתום ולא מריח באש המחלוקת. ברגע שתריחו ברגע שתישמעו אחד מהצדדים אתם תהיו חייבים לישפוט ולהביע עמדה אם תגידו זה צודק או זה אינו צודק המחלוקת תיטרוף אותכם כי כל מה שהיא רוצה זה שתריחו הסירחון שבפי המחלוקת כדי שתיבלע אותכם חיים אנשים נשים וטף ועד יונקו שדיים כמו שקרה לקורח לכן איני רוצה לדעת במה מדובר וזה לא מעניין אינני רוצה שבחסידות שלי יריחו את ריח המחלוקת אלא תהיו כאותו שועל מנוזל שלא מריח כלום ואז לא תהיה תביעה עליכם משום צד שהוא. ודברים אלו חדרו וגרמו לתוכחה גדולה בכל אירופה עד שהחליטו לבטל את החרם להתרגל אחד לשני בטוב וברע (מעשיהם של צדיקים).
בנו של החפץ חיים מספר בספר "שיחות החפץ חיים" סיפור דומה על מניעת מחלוקת:
פעם התלקחה מחלוקת בישיבה בראדין בקשר למשגיח הישיבה. מחצית הישיבה עמדו לצידו והמחצית השניה התנגדו לו. כדי להכריע בין הצדדים, הושיבו בית דין שהיה מורכב מטובי הלמדנים.
בתחילה העלימו את הענין מהחפץ חיים, אך מאוחר יותר, כשנודע לו הדבר, היתה לו עוגמת נפש גדולה. הוא נכנס לישיבה ודיבר כשעתיים במרירות נפש על עוון המחלוקת. בין יתר דבריו הוא אמר:
"הרמב"ם פוסק בהלכות דעות שכת מספרי לשון הרע אין להם חלק לעולם הבא. בספרי על הלכות לשון הרע, אמר בעל ה"חפץ חיים", השמטתי הלכה זו בכוונה תחילה, כי לא רציתי להביא דברים כה חריפים בספרי. אבל גם אם לא העתקתי דין זה, סוף סוף הלכה היא.
מובא בגמרא שהתנאים התאספו פעם, והחליטו לשפוט ולמנות את שלמה המלך בין אלה שאין להם חלק לעולם הבא, מפני שבפסוק כתוב עליו כי עשה את הרע בעיני ה'. עודם מדברים בענין זה ואש יצאה ושרפה את הספסלים שעליהם ישבו. למרות שהיה בכך אות, שאין מסכימים עמם בשמים, לא השגיחו והתקבצו שנית להוציא את החלטתם לפועל. גם בפעם הזאת עכבו אותם משמים על ידי בת קול.
ויש לתמוה, מה איכפת בשמים מהחלטות בני אדם, עד שראו לנכון להפריע להם בדיוניהם? אלא, האמת היא שמיום שניתנה התורה לבני אדם נמסרה הרשות לבית דין של מטה, וכפי שמחליטים כאן למטה, מקיימים בבית דין של מעלה. ואם היו פוסקים שאין לשלמה חלק לעולם הבא, באמת לא היו יכולים להכניסו לשם.
כמו כן, אמר ה"חפץ חיים" בנידון שלנו. כל אחד מבעלי המחלוקת חושב: "אני פועל למען האמת, ומכיון שאני בן תורה ומתיגע בלימודי בודאי לא ידחוני מהעולם הבא". אמנם דעו לכם! אם הרמב"ם פוסק דין להלכה, לא יועילו בעולם הבא שום עצה וזכות!
עם סיום דבריו הסתלק החפץ חיים מהמקום, ולא היה מוכן להשתתף בדיונים. בכל זאת, לאחר זמן, כאשר המחלוקת לא שקטה, לחש החפץ חיים באוזנו של המשגיח, כי למען קיום הישיבה יעתיק מקומו לישיבה אחרת. (מורשת אבות).
