מילים פורחות באוויר- פרק 12

פרק 1 http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2412547&forum_id=17053
פרק 2 http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2413797&forum_id=17053
פרק 3 http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2415725&forum_id=17053

   שמוליק היה שקוע היטב בשנתו, אדמת הדשא עליה הניח את ראשו אכן הייתה קשה אולם בכל זאת לא מנעה ממנו להירדם.

   בחלומו, התעופף על כנפי הדמיון רואה שמוליק את חייו כסרט שמתחיל אך לא נגמר...

ילדותו נשזרת בתמונות מבגרותו מעורבבים יחדיו כעיסה.

   הנה, הוא רואה את סבתא ברכה יושבת על גדר האבן מתחת לביתה- בית הקיט קרא לזה שמוליק, לשם היו מגיעים הוא ואחותו ריקי כילדים, לא כסף לקייטנות היה חסר למשפחת לוינזון אך אהבה רבה הייתה לילדים הקטנים לסבא וסבתא.

   לא היה וויתור על בילוי לפחות של שבועיים, למרות נראה מוגזם גם על מיכל ושמוליק כדי לא להקשות על סבא וסבתא, אך אילו הורים יעמדו בדרכם של ילדיהם שבס"ה רוצים לבלות את חופשתם עם סבא וסבתא.

   באותו זמן עליו חולם שמוליק, קנתה סבתא לנכד היקיר שלה אופניים. מאז ומעולם רצה שמוליק אופניים. הוריו רצו מזמן לקנות מכספם אך אימו של שלומי- אביו של שמוליק התעקשה באומרה- "יש לי כסף ואני רוצה לקנות את האופניים", "אך אני רוצה לחכות שיגדל אני אלמד אותו לרכב עליהם..." הסבירה את העיכוב בקנייה.

   שלומי נסוג. לא רק מפני כיבוד אימו היה בזה משהו מתוק, מיוחד- שסבתא תלמד את נכדה רכיבה על אופניים... שלומי היה רק יכול לחלום על זה.

   והנה, זה הגיע. סבתא ברכה החליטה שהשנה יהיה אופניים לשמוליק. סבתא ברכה רצתה כ"כ להפתיע את שמוליק, עוד בחדר המדרגות הם היו מונחות, גדולות ומבהיקות מוכנות לרכיבה.

   שמוליק היה כ"כ מופתע... סבתא הציצה מהדלת "בשבילך שמוליק'ה, בשבילך חמודי..." אמרה. כ"כ חמוד היה בס"ה בין 10.

ילד חביב, מכבד גדולים ממנו-  פשוט ילד למופת- חשבה.

   סבתא ברכה ישבה על גדר האבן, מביטה בדאגה בשמוליק רוכב על האופניים מכוונת ממרחק ככל יכולתה. "שמוליק.. שמוליק תיזהר, אתה יכול ליפול..." כדרכם של ילדים שלא תמיד מצליחים לעצור את ההתלהבות נסע שמוליק קצת יותר מידי מהר- לא נורא בשביל שביל ישר אך נורא בשביל פנייה חדה.

   "שמוליקקקקקקק.  שמוליקקקקקק אוי ויי" צעקה סבתא.

שמוליק התרומם וכבר היה אפשר לראות את התוצאה. ברך שמאל הייתה מלאה בדם.

המחזה היה נראה די מבהיל. סבתא הובילה את שמוליק לגדר האבן והוציאה חבילת טישו.

"קח ביד, תחזיק על הפצע. לפחות לספוג את הדם..." הבהלה מהנפילה הפחידה את שמוליק וגרמה לו לבכות יותר מכאב הפגיעה.

   סבתא ליטפה באהבה, אפשר לומר ששמוליק היה מכור לליטופים אלו... מביט למעלה- קומה אחת הפרידה בין ביתם של משפחת לוינזון לקרקע- רואה את סבא יושב על אדן החלון לכיוונו מחייך חיוך של חיבה, חיוך של אהבה... ואולי חיוך שאומר, תפסיק להתפנק ילדון.

   באופן פתאומי נקטעה תמונתו של סבא והחיוך, והחלום עבר כמה שנים קדימה...

שמוליק בישיבת נחלת-יצחק לצעירים, המשגיח עומד על הבימה, השעה 8:30 בבוקר.

דבריו של המשגיח מתפזרים בחלל אולם בית המדרש...

    "מה זאת הפארסה הזאת! מה קורה פה??? אני לא מבין אין אחריות לבחורים פה, אין כבוד לישיבה??? אני מעדיף להתפטר ולא לנהל ישיבה כזאת! פשוט בושה וחרפה!!! אין לכם גבולות, ה-אתם בחורים הראויים להיקרא 'בן-ישיבה' ???"

   לאירועים ממן אלו קוראים בשפה פסיכולוגית מקצועית 'אירוע מכונן'. כן, בשביל שמוליק זה היה אירוע מכונן. לילה קודם המשגיח עוד היה בביתו אחרי שבוע של היעדרות.

המשגיח- הרב גוטמכר היה חולה, לא משהו מיוחד קצת הצטננות אך הרב גוטמכר חשש באמצע החורף לזלזל בהוראות הרופאים למרות שטובת הישיבה עמדה מנגד. כמובן שאיש אחראי ירא שמים כמוהו ילך בעצת גדולי הדור.

   כיוון שבחינתו לא התאפשר הדבר שלח את בנו שימי, שהיה אחד מחבריו הקרובים של שמוליק. שימי חזר עם תשובה חד-משמעית, להישאר ולנוח כעצת הרופאים למשך שבוע ולאח"מ לחזור לניהול הישיבה.

   לא היה קשה לחשבן בעוד כמה ימים יחזור המשגיח לישיבה, את פרטי הוראתו של גדול הדור שמע שמוליק משימי חברו.

   אביו אמנם, אמר לשימי לא לספר לאף אחד בישיבה, אך שימי בטוח בשמוליק חברו, הכניס אותו בסוד העניינים. שמוליק היה עוד צעיר ופזיז בכדי להבין את משמעות הדברים מבחינתה של הישיבה, אשר תלמידיה סרו בעיקר למרותו של המשגיח אם לא נאמר- רק למרותו.

   שמוליק שיתף בחורים נוספים מהשיעור במידע העסיסי והחגיגות התחילו... לקראת סוף השבוע בלילה שבוקרו יביא איתו את המשגיח סיכמו החברים על 'לילה של שיגעון' מעין סיכום לשבוע שלם של ישיבה ללא השגחה.

   הלילה נמשך ונמשך... התוצאה הייתה שלתפילת הבוקר לא היה מניין.

הרב גוטמכר נכנס בשערי הישיבה עטוף בחששות על שבוע שלם של היעדרות מהישיבה מנסה עוד להילחם ברגשות האשמה למרות שהייתה זאת הוראה מפורשת של אחד מגדולי הדור.

   הרב גוטמכר נעצר בתדהמה בפתחו של אולם בית המדרש. פיו נפער בתדהמה. בית המדרש לא היה ראוי לתפילה אחרי לילה שלם של הוללות. דמעות החלו להציף את עיניו של המשגיח- שנים של עבודה שנים של השקעה, וזה מה שהוא קיבל בחזרה- הפקרות לשמה.

   אחרי לילה כזה אמר לעצמו כנראה שאין עם מי לדבר על תפילת שחרית. הרב גוטמכר שירך עצמו לבית כנסת מקומי בשכונה בה מוקמה הישיבה- כפר אברהם.

   המתפללים הקבועים השתוממו למראהו של המשגיח המכובד מכתת רגליו לבית הכנסת המקומי במקום להתפלל בישיבה. הרב גוטמכר התעלם מהעיניים שננעצו בו וניסה להתפלל ברוגע עד כמה שיכול היה...

   עטופים עוד בקורי שינה, ישבו/עמדו בחורי ישיבת נחלת-יצחק והקשיבו/נבוכו/ לדבריו השקטים של המשגיח שהצליח איכשהוא לעצור את עצמו מלצעוק, אך דבריו נשמעו כצעקה למרות שלא יצאו ככה. 

   מה זאת הפארסה הזאת! מה קורה פה??? אני לא מבין אין אחריות לבחורים פה, אין כבוד לישיבה??? אני מעדיף להתפטר ולא לנהל ישיבה כזאת! פשוט בושה וחרפה!!! אין לכם גבולות, ה-אתם בחורים הראויים להיקרא 'בן-ישיבה' ???"

   האירוע נחרט אצל שמוליק עמוק בתוך הלב. שמוליק קיבל על עצמו מאז שתי קבלות. א' לשמור על סודיות דברים שנאמרו אך ורק לאוזנו. ב' אחריות למעשיו.

   גופו של שמוליק ננער, היה נראה כאילו הוא עומד להתעורר אך לא, הצינה הקרה היא זאת שגרמה לגופו לזוע על מקומו.

   שמוליק קפץ בחלומו חזרה לימיו בהווה רואה את יפעת בחזיונו, סוקר אותה, את עיניה. כ"כ הרבה חכמה יש בהם כ"כ הרבה תובנה, רצון ללמוד דברים חדשים... נראה כאילו נועדנו זה לזו, ספק חשב, ספק חלם לעצמו.

   אתה חושב שהפגישה היום הייתה במקרה- שאל את עצמו. הפגישה, בעצם כל הפגישות כולן היו מכוונת מלמעלה. יד נסתרת מכוונת אותי ואומרת: יפעת היא הגורל שלך, היא נועדה לך, אל תאבד אותה...

   הדבר האחרון שיצחק, הבחור מחבר'ה קדישא ציפה לראות זה בחור, ועוד בחור ישיבה יושן בבית קברות.

   "בחור... היי בחור..." צעק יצחק מחלון הטנדר "מה קורה לך, קום. אסור לישון בבית קברות... לא ידעת?"

   שמוליק חשב שהוא שומע קולות מהחלום, אך הקולות חזרו ונשנו...

"בחור" צעק שוב יצחק.

   יצחק ירד מהרכב מתקרב פיזית לשמוליק, רואה שצעקות דרך הרכב לא עוזרות.

יצחק נענע ברגליו את שמוליק... כנראה שהבעיטות של יצחק עבדו...

באחת פער שמוליק את עיניו. מביט כלא מאמין, בחור מגודל גוהר מעליו ובועט בו ברגליו.

   שמוליק ניסה לברוח מהבעיטות מנסה לעצום את עיניו, אולי הוא באמת באמצע חלום ולכשיפתח את עיניו בפעם השנייה יחזור למציאות.

   שמוליק אכן חזר למציאות כשפקח את עיניו בפעם השנייה אך הייתה זאת המציאות של יצחק, עדיין גוהר מעליו...

   "קום בחור, בית קברות פה, מה אתה נורמאלי, קום לך הביתה". הפעם זה היה נראה אמיתי.

   שמוליק עבר למצב ישיבה בוחן את השטח מסביבו מנסה לשחזר רגעים אחדים לפני שנרדם- כן, ישבתי על הדשא, דיבר אל עצמו...

   ו... ואז... שמתי את הראש ו... נרדמ... הגה שמוליק את המילה האחרונה בקושי... לא יאומן הוא אכן נרדם, בבית הקברות...

   "שמע בחור" חזר יצחק להשמיע את קולו.

"אני בדרך החוצה, אני בכיוון לת"א אם אתה רוצה אני יכול לקחת אותך. אם זה בכיוון שלך כמובן"

   שמוליק היה עדיין בהלם. לא קולט את מה קורה מסביבו. "בחור, תענה לי כן או לא, אני רוצה לזוז"

   שמוליק באמת לא קלט שהבחור הלז שעומד מעליו מציע לו טרמפ לת"א- הביתה. "אממ בחור, איך אמרת שקוראים לך?"

"עוד לא אמרתי איך קוראים לי, יווו בחיי אתה לא מאופס. אני יצחק. שומע, י-צ-ח-ק"

"אההה" ענה שמוליק כמתוך חלום. "תראה אני אסתדרררר אתההה יכוללל לנסועעעע"

"טוב, אם אתה רוצה להישאר פה תישאר" זרק יצחק.

   יצחק עלה על הטנדר של חבר'ה קדישא מניע בקול רעש גדול את המנוע הרעשני. משהו ברעש העיר את שמוליק...

"היי חזור לפה, אני רוצה לנסוע אית..." צעק שמוליק ורץ ביחד... "היי חכה, אני לא רוצה להישאר פה, כך אותי איתך..."

   לולי מראת הצד היחידה שעדיין הייתה קבועה על הטנדר מצד ימין לא היה רואה יצחק את שמוליק. על 'לשמוע' לא היה מה לדבר, מוזיקת ברסלב רעשנית בקעה מן הטנדר.

   יצחק עצר את הרכב נותן לשמוליק לעלות לרכב. "הזמנתי אותך מקודם לעלות, למה לא עלית?" שאל יצחק.

"לא יודע, ראית שרק התעוררתי, אין לי מושג מה עבר עלי" ענה שמוליק עדיין מבולבל מהדקות האחרונות.

"מי יושן בבית קברות..." צחק יצחק. פאותיו המסולסלות הוסיפו נופך הומוריסטי לשאלה...

שמוליק לא ענה לשאלה לא מבחירה, גם לא היה נראה שיצחק חיכה לתשובה...

   הרכב המשיך בדרך העפר בטרם עלה על האספלט בדרכו חזרה למשרדי חברה קדישא-ת"א וממלא לביתו של שמוליק...

תוקן על ידי אסיק_good ב- 30/06/2008 9:26:10

תוקן על ידי אסיק_good ב- 30/06/2008 11:50:30