משה פייגלין על "דוד" שזינק על הטרקטור בלי לחשוב פעמיים – והוכיח מי באמת ראוי להנהיג

כשעולים ה'שופלים' הגדולים, ומתחילים להחריב את בתי היהודים בגוש קטיף – שהרי זה היום עיקר תפקידו של 'שופל' בהוויה הציונית החדשה –  איש לא עוצר בעדם. כי רוב תורת מנהיגי הציבור שם היא תורה המשועבדת לממסד. כשריבון העולם הוא המלך – אבל רק בתוך בית הכנסת; כשמחוץ לבתי המדרש קיימת ריבונות חזקה מריבונו של עולם, ופקודותיה קודמות, קורסים בתי גוש קטיף כמגדל קלפים מול הבולדוזר – שרון. אבל  נשאר בית אחד, בכפר דרום, שעל גגו מתקבצים כמה דוידים שכאלה, שתורתם תורת אמת. הם אוהבים את המדינה, הם מוכנים לקפוץ ראשונים אל תוך האש – עבורה. אבל הריבון הוא האלוהים. יש להם אלוהים וכשהמדינה פושעת, נאמנותם לו עומדת במבחן.

כל אמצעי התקשורת עושים מהם מפלצות מסוכנות. בדיוק כפי שעשו לחוסמי הכבישים ולכל מי שניסה להתנגד לטירוף המערכות שאחז בחברה הישראלית ומאיים להחריבה. כל הטלוויזיות מחפשות בנרות איזה לוחם יס"מ שאולי נכווה מאיזו חומצה שלא הייתה ולא נבראה. מפשיטים את הלוחם אל מול המצלמות ומחפשים על עורו את שרידי הכוויה. משסים אומה שלמה בדוידים ההם שנותרו נאמנים – לנו, ליהודים.

כשחזרתי משם אמרתי לאשתי – זהו. הצבא הזה כבר לא ינצח שום מלחמה.  לא ינצח? הרי כולנו ראינו -  איזו עוצמה! איזה סדר! אילו כמויות! איזה תחכום! איזו שליטה. איך אפשר להגיד שהצבא הזה כבר לא ינצח שום מלחמה? אבל בסיבוב ההוא בכפר דרום -  שאול ניצח, דוד הובס, וכמו  שאול גם אנחנו כבר איננו מסוגלים לנצח יותר שום אויב חיצוני. שנה חלפה ואת יכולתו של הצבא שהחריב את גוש קטיף ראינו מול אויב קטן, חלש אך מאמין. מול אויב שאינו מתנחלים צה"ל קרס. וכל עוד לא יתוקן העיוות הבסיסי, הרקב, החטא שהתגלה בגוש קטיף – צה"ל ימשיך להפסיד.

עוד שנתיים חולפות ו'שופל' - בדיוק כמו ההוא שהחריב את היהודים בקטיף ובעמונה, בדיוק כמו זה שעולה מעת לעת על בתי יצהר, בדיוק כמו זה שהבג"ץ ינסה להעלות בקרוב על בתי עופרה - בדיוק שופל כזה מתחיל לרמוס את ירושלים ובניה. כל היס"מניקים הגיבורים מכפר דרום, כל השוטרים האמיצים שידעו לדחוף אצבעות לנחירי המפגינים שניסו לעצור את התנועה ואת תהליך החורבן ולקרוע את חוטמם (כן כן – כך בדיוק זה היה), כולם עומדים עכשיו מול הגוליית הזה ולא מצליחים לעצור את מסע הרצח שלו.

כמה מגוחכים הניסיונות שלהם להסביר בדיעבד שהיה זה כדור של שוטרת שהרג את המחבל – כמה מבינים הם את עליבותם ומנסים לתקנה באמצעות ספינים. למזלנו אוהב אותנו אבינו שבשמיים - אין לי הסבר אחר לכך שלאורך כל המסע הזה מצליח חלאת המין האנושי, נושא התעודה הכחולה, להרוג רק שלושה. אבל לכוחות הביטחון אבדה הרוח. הם כבר לא מסוגלים לנצח, לחתוך, לחתור למגע, לדפוק כדור בראש ולגמור עניין.

זה כמו הנערה מהסצנות בסרטים ההוליוודיים, ההיא שמכוונת אקדח אל הנבל שמתקרב אליה בידיים ריקות כדי לחסלה. אין לה ביטחון עצמי, היא לא מסוגלת, היא לא מרגישה מספיק ביטחון עצמי כדי להעדיף את חייה על חיי הנבל שאט אט ובחיוך, הוא מתקרב ונוטל את האקדח מידה.

הישראלי שאחרי גוש קטיף כבר לא מאמין במדינה הזו יותר. בשבילו הערבי היא הקבוע והנצחי ואילו הוא – היהודי – זמני בלבד. אין לזמני זכות ליטול את חייו של הקבוע. שניים עולים בכל זאת על השופל. מאבטח מכאן ושוטר משם. מעט כוחות של חיים עוד קיימים בכל זאת  בעם הזה. אחד מושך את רגליו מהדוושות, אחד תופס את ההגה. להרוג את החלאה?  כמו עם הבחורה ההיא – מנטלית הם כבר לא מסוגלים.

מסע הרצח עוד היה נמשך אם לא היה מגיע הדוד ההוא – "אויב העם" - ופשוט תופס מנהיגות ומציל את אחיו - שונאיו. "אין חרב ביד דוד" שלנו – אין לו אקדח, יש לו את כל הסיבות להישאר בצד – כמו כל השוטרים שעומדים קפואים בפתח תחנת המשטרה כשהשופל חוף על פניהם. אבל כמו הדוד התנכ"י, ההוא עם הרוגטקה. הוא לא דופק חשבון – יש רוח אלוהים בקרבו וזה חזק יותר מכל האקדחים. האקדח כבר יימצא - למי שראוי שיימצא לו. הוא רץ אל הגוליית השופלי הזה ופשוט דופק, עם הרבה בריאות ועם ברכה בשם ומלכות,  שלושה כדורים ישר בראש וגומר עניין. אחר כך הוא נעלם, צנוע, נחבא אל הכלים – מלכות שאול עוד לא סיימה את תהליך קריסתה.

... וַיֹּאמֶר ה' קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי-זֶה הוּא.  יג וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת-קֶרֶן הַשֶּׁמֶן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו וַתִּצְלַח רוּחַ-ה' אֶל-דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה וַיָּקָם שְׁמוּאֵל וַיֵּלֶךְ הָרָמָתָה.  יד וְרוּחַ ה' סָרָה מֵעִם שָׁאוּל וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ-רָעָה מֵאֵת ה'.

כולנו מבינים היכן מצוי כיום הגרעין שיציל אותנו. היכן הרוח הבריאה – רוח ה' והיכן הרוח הרעה. בתוך תוכנו כולנו יודעים שלא "תמו הנערים". אנו גם יודעים היכן הם נמצאים. זה עוד ייקח זמן. עוד מאבקים קשים ומתישים בין מלכות שאול הקורסת למלכות דוד. אבל הדוידים הללו הם הסיכוי היחיד שלנו לשרוד כאן, ולכן בסופו של דבר – אין להם ברירה אלא לקום ולהנהיג.

_________________

תוקן על ידי מתחבר ב- 06/07/2008 11:58:15

"והוא רחום יכפר עון ולא ישחית והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו"