אשכול ההלכה: חנוכה

נישטאיך יקירי, תנסה לרדת לסוף דעתי.
ולכולם.

אינני מקבלת את השיטה שהבאתי למעלה במלואה, אך אי אפשר להתעלם מזה:

שלא הוקצתה מסכת מיוחדת לחנוכה. למה לפורים כן ? מה ההבדל ? ואף על פי שחכמים התלבטו, בסופו של דבר "הכניסו" אותה. היכן נרמז דבר זה אתה בטח יודע, ובכל זאת: "שלחה להם אסתר לחכמים: קבעוני לדורות. שלחו לה, קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות, שלחה להם, כבר כתובה אני בדברי הימים למלכי מדי ופרס" (מגילה,ז)

ואני אביא את דבריו של המשך חוכמה כשהוא מסביר : מהו הנס, ועל מה חוגגים.

בדבריו על פירוש התורה לפסוק: "כי כל האוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל"

' הנה ב'פסח מצרים' לא היה חימוצו נוהג אלא יום אחד, כן כתבו דיום- טוב לא נהיג, ולדעתי הוא דאמר להם עתה דבר שלדורות, הוא להורות שלמות מיצוותיו יתברך בין כל ה*עמים בדתותיהן הנימוסיות*
יעשו יום הנצחון יום מפלת אויביהם לחוג חג הנצחון.*לא כן ישראל* המה לא ישמחו על מפלת אויביהם, ולא יחוגו בשמחה על זה, וכמו שאמר " בנפול אויבו, משום שהשמחה רע בעיניי ה', הלא הרע בעיניי ה' צריך לשנאותו, ולכן לא נזכר בפסח חג המצות כי בו עשה במצרים שפטים, רק כי הוציא ה' את בני ישראל ממצרים, אבל על מפלת האויבים אין חג ויום טוב לישראל.

ולכן על נס חנוכה אין היום מורה (אלא) על הדלקת שמן-זית וחינוך בית ה' וטהרתו, והשגחת אלוקים על עמו בית ישראל בזמן שלא היה נביא וחוזה בעם ישראל, ולכן נעשה ההדלקה על עניין בלתי מפורסם, ההדלקה שמונה ימים בהיכל, משום שהמנהיגים ושרי הצבאות היו הכוהנים הגדולים החשמונאים, והיה חוששת ההשגחה שמא יאמרו *כוחם ועוצם ידם* ובתחבולות מלחמה נצחו, הראתה להם ההשגחה אות ומופת בהיכל אשר אינו ידוע אלא, רק לכוהנים, למען ידעו כי יד אלוקי עשה זאת, והם מושגחים דרך למעלה מן הטבע'

(יש להבחין בין המושגים 'פסח מצרים' לבין 'פסח דורות'
אותו פסח מקורי ראשון הנקרא 'פסח מצרים', נחוג רק יום אחד בלבד שהוא יום היציאה ממצרים, ו'חימוצו', כלומר: ישראל נמנעו מאכילת חמץ, רק באותו היום.
'פסח דורות' אותו נוהגים לחגוג עד עצם היום הזה, במשך שבעה ימים, כפי שנקבע בתורה בסדרת 'אמור')



נישטאיך, האמת ההיסטורית היא כי מלחמת החשמונאים היתה מכוונת למעשה נגד היהודים המתיוונים, כלומר: מלחמת אזרחים של אחים נגד אחיהם, מושג שכיום מעורר בנו חלחלה וזוועה, ואת העובדה הזו משתדלים להעלים מפני ילדי בתי הספר.בדיוק כמו המעלימים את האמת על בר כוזיבא

במלחמה זו ישראל היו אלה שהחלו בה והיא התגלגלה למלחמה נגד השליט היווני-סורי הזר, שבטיפשותו החליט להתערב לצד המתיונים היהודים, ואלמלא כן לא היה עולה על דעת היהודים לפתוח במלחמה נגד השליטים הזרים. זו האמת!

וגם הגמרא אינה קובעת את חנוכה בגלל הנצחונות בקרבות נגד היונים, אלא, בגלל פך נס השמן כמובא במסכת "שבת", מה גם שנס פך השמן לא מוזכר כלל בברכת "על הניסים" (שמת לב לזה?)

ושים לב שהרב מדגיש ומגדיר את נס פך השמן כ"בלתי מפורסם"
ואגב, מה שמציין הרב בעניין ה'כוהנים הגדולים החשמונאים' יש בו טעות היסטורית.

מתתיהו החשמונאי מעולם לא היה כהן גדול, ואפילו יהודה המכבי שכבש את ירושלים וטיהר את המיקדש לא מינה את עצמו כהן גדול, אלא, הכוהן הגדול הראשון מן החשמונאים היה *יונתן*
הכהונה הגדולה שייכת היתה לכוהנים 'בני צדוק', והחשמונאים לא נימנו על 'בית צדוק', זה רק שנקלט בתודעה העממית כי מתתיהו בן יוחנן היה כוהן גדול.

מלחמת החשמונאים כנגד בית המלוכה הסורי, התפרסמה לא רק בישראל, אלא, גם בקרב הגויים שהיו עדים לנצחון הגדול, ואילו נס השמן והנר שדלק שמונה ימים לא נודע כלל בציבור, ואיש לא ראה זאת חוץ מהכוהנים שעסקו בהדלקת הנרות, ומלבדם לא נכנס להיכל שום אדם.
עד כדי כך דבר זה לא נתפרסם ברבים, שהוא אינו מוזכר בברכת ההודאה 'על הניסים'

'וכן נס פורים לא עשו יום-טוב ביום שניתלה המן או ביום שהרגו בשוניאהם, כי זה אין שמחה לפני עמו ישראל, רק היום טוב הוא בימים אשר נחו מאויביהם, וכמו שהיו צריכים למנוחה, והיה נחשים על דרכם ונהרגו הנחשים, היתכן לשמוח יום שנצחו הנחשים, כי רק השמחה על המנוחה, לכן "ויכתוב מרדכי את הדברים האלה וישלח ספרים,,,לקיים עליהם להיות עושים,,, כימים אשר נחו בהם היהודים", שלכן לא היה חושש לקנאה המעוררת עלינו בין האומות (שאנו שמחים במפלתן , לפי רש"י). שאין השמחה, אלא, רק על המנוחה לא על יום ההרג בשונאיהם. ולכן כיון שהחלו לעשות, אם היו מפסיקין מלעשות היו סבורים שעשו השמחה על ה"הרוג בשונאיהם", ובתוך אלו השנים כבר נצמחו אויבים חדשים ושונאים מקרוב, חושבים מחשבות להשמידם ולכלותם מעל פני האדמה.
לכן היו עושים כל ימיהם להראות אשר שמחים על ההצלה מן הרוצה להשמידם, לא על הנקימה, וזה אשר החלו לעשות, והבן!'

נישטאיך אתה שם לב לדבריו של הרב בתחילת דבריו, הוא מציין את המילה 'לדעתי' ובסוף דבריו הוא אומר: 'והבן' ללמדנו כי דברים אלה הוא אומרם על דעת עצמו, והם לא נכתבו או נאמרו במקורות.
החשיבה שלו איננה קיימת בחשיבה המסורתית, ואף על פי כן אין זה מפחית מן השגב שיש בדבריו.ואולי הוא בעצם מדבר על מה שהיה ראוי היה שיהיה!

הייתי יכולה להמשיך ולנתח, ,,,,

כ"ט




תוקן על ידי - איקה - 17/12/2003 23:45:24

להלבן

כתבת:

"רובו של נוסח ועל הניסים דן בנצחון ונקמה, ורק אח"כ באו לדביר ביתך והדליקו כו'".

ייתכן שהביאה ל"דביר ביתך", סימלה את נצחון המלחמה, והנרות שהדליקו בחצרות הקודש, היו נרות שמחה, (ראה תלמוד ירושלמי מסכת תענית פרק ד ה"ה: "ולמה חרבה (ביתר) על שהדליקה נירות לאחר חורבן בית המקדש"), ולא היו אלה נרות המנורה, כידוע הדיוק מהלשון "חצרות" - לשון רבים, עיין בשיחת שבת חנוכה תשכו. אני יודע, הייתי שם. וראה בדרשות החתם סופר (ד' ס"ז), הדן בענין זה.

לאיקה היקרה,

שמחתי שכשחזרת כתבת: "אינני מקבלת את השיטה שהבאתי למעלה במלואה", אך לא הסברת מדוע אינך מסכימה, גם אני איני מסכים עמו, ובהמשך אסביר לך מדוע.

לעיל התייחסה תמיד לומדת לדברי שמואל ספראי, בענין חג החנוכה, שגדליהו אלון היה מורו ורבו, ולאחר שהלך אלון לעולמו בשנת 1950, התמסר פרופ' ספראי תקופה ארוכה, לעריכת כתביו ולהכנתם לדפוס.

כתבת מדבריו:

"החנוכה לא נשתמרה ולא נתקיימה כתיקנה אלא בבבל, מקום שעובדי האש הפרסיים ביקשו לעקור את "חג האורים" וישראל מסרו נפשם עליה ולפיכך נתחזקה בידם, מה שאין כן בארץ ישראל, שלא נזהרו ולא דיקדקו במצוותה".

איני יודע איך הוא הגיע למסקנה זו, אך אציין למספר מקורות שייתכן והם מקור דבריו, אך לאחר עיון הם אינם נראים לי כלל וכלל.

קשר בין החברים הפרסיים לנרות חנוכה, מצאנו בדברי רש"י (שבת דף כא עמוד ב), שבסוגיא העוסקת בנר חנוכה, הוא מפרש את דברי הגמרא: "ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו": "היה להם לפרסיים חוק ביום אידם, שלא יבעירו נר אלא בבית עבודה זרה שלהם, כדאמרינן בגיטין (יז, א).וגם שם מפרש רש"י: "שקלה לשרגא - שיש לפרסיים יום איד שאין מדליקין אור באותו יום אלא בבית ע"ז שלהן".

כדברי רש"י מפרש את ה"סכנה" גם ר"י בתוספות (בד"ה מקמי חברי) שם, "נראה לר"י דהיינו מכי אתו חברי לבבל כדאמר בפ' כירה".

לדברי ג. אלון, על אף הסכנה מהחברים, (ח פתוחה, ב קמוצה), המשיכו בני בבל להדליק נרות חנוכה, ו"מסרו נפשם עליה ולפיכך נתחזקה בידם".

רעיון זה, מקורו בספרי דברים פיסקא עו ד"ה (כג), "רבן שמעון בן גמליאל אומר כל מצוה שמסרו ישראל נפשם עליה בשעת השמד, נוהגים אותה בפרהסיא וכל מצוה שלא מסרו ישראל נפשם עליה בשעת השמד, עדין היא רופפת ביד".

אלא שלא מצאתי כאן רמז לדבריו. "ולא נתקיימה כתיקנה אלא בבבל, מקום שעובדי האש הפרסיים ביקשו לעקור את "חג האורים, מה שאין כן בארץ ישראל, שלא נזהרו ולא דיקדקו במצוותה".

מצאתי שם פרסים עובדי אש, שאסרו על הדלקת נרות חנוכה, אך לא מצאתי יהודים ש"מסרו נפשם עליה ולפיכך נתחזקה בידם". ו"שלא נזהרו ולא דיקדקו במצוותה, בארץ ישראל".

אם לא הדליקו הדליקו נרות חנוכה בארץ ישראל, לא היה זה מפני ש"לא נזהרו ולא דיקדקו במצוותה", אלא שגם שם היו גזרות על הדלקת נרות חנוכה, וייתכן, שהנתפס בהדלקה היה מומת, בתוספות (שבת דף מה עמוד א), מובאים דברי ר"י המפרש את ה"סכנה" באופן אחר: "א"נ אומר ר"י דשעת הסכנה דלעיל לאו סכנת חברים (ח פתוחה, ב קמוצה) קאמר אלא סכנת גזירה שגזרו שלא להדליק נר חנוכה".

ונראים דבריו, מאחר ודברי הגמרא על "שעת הסכנה", הם בברייתא (ת"ר) מתקופת המשנה, זמן רב לפני תקופת החברים-האמגושות עובדי האש, שהיתה בימי האמוראים.

הרב ראובן מרגליות שהעיר ע"כ, (בספרו "יסוד המשנה ועריכתה", עמ' כג), מפרש את הסכנה, כדברי התוס' שבדף מה, "שגזרו שלא להדליק נרות חנוכה", המסמלים מרד ונצחון, ולא נס דתי (לבדו), וטוען, שהיתה בתקופת גזירות אדרייאנוס - מרד בר כוכבא, שבהם, כאמצעי במלחמה במרד היהודי, גזרו על כל דבר בעל משמעות לאומית, ועליה מצאנו במקומות רבים, את הביטוי "שעת הסכנה, כקשור לקיום מצוות בצורה שאינה "מושלמת", וכך היא מצוות הדלקת נרות החנוכה כשמדליקה "על שלחנו", שהרי המצווה ה"מושלמת" היא בהדלקתם "על פתח ביתו מבחוץ", וההדלקה "על שולחנו", היא רק "בשעת הסכנה", שהיתה הדרך מקובלת להדלקת נרות כשהיה רצונם להאיר את הבית, הדלקה שאין בה כדי לפרסם את הנס, ואינם כהדלקת נרות בחוץ, שאין להם מטרה אחרת, מלבד הפרסום.

בשעת ה"סכנה", ה"מליצו" חכמים, על קיום המצוות בצורה לא מושלמת, כדי שצורת קיומם לא תעורר את תשומת לב הרומאים, ולא תגרום להריגות "מיותרות", העקרון שהנחה אותם היה: "גזירה עבידא דבטלא", (כתובות דף ג עמוד ב), אין לקיים את המצוות ב"שלמותם" כד שלא למות, שלא "לצורך", "על קידוש השם".

ברצוני להעיר, שאלישע בן אבויה, שחז"ל כינוהו כ"אחר", ולא רצו אף להזכיר את שמו, שיתף פעולה עם הרומאים, גילה להם את כל ה"פטנטים" של היהודים, וע"י כך גרם להריגת רבים, מאחר והעונש באותה תקופה, על העובר על הגזרות, היה גזר דין מוות, ("רבי נתן אומר, לאוהבי ולשומרי מצותי, אלו ישראל שהם יושבין בארץ ישראל ונותנין נפשם על המצות. מה לך יוצא ליהרג , על שמלתי את בני, מה לך יוצא לישרף, על שקראתי בתורה, מה לך יוצא ליצלב, על שאכלתי המצה, מה לך לוקה מאפרגל, על שנטלתי את הלולב; ואומר (זכריה יג ו) אשר הוכיתי בית מאהבי, מכות אלו גרמו לי ליאהב לאבי שבשמים", (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מס' דבחדש יתרו פרשה ו, ועוד), ייתכן שבגלל בגידתו היה אלישע בן אבויה כ"כ שנוא ע"י חכמים, (ראי על סיפור "שיתוף הפעלה", בתלמוד הירושלמי מסכת חגיגה פרק ב ה"א: "אחר הציץ וקיצץ בנטיעות, מני אחר, אלישע בן אבויה שהיה הורג רבי תורה").

פעמים רבות, אף שבטלה הגזרה, לא בטלו "מנהגי השמד", והמצווה המשיכה בצורתה הלא מושלמת, דוגמה לדבר, במנהג הדלקת נרות החנוכה בימנו, ואף שמהברייתא ברור, שהמצווה ה"מושלמת", היא הדלקתן "על פתח ביתו מבחוץ", ורק "בשעת הסכנה מניחו על שולחנו ודיו", אעפ"כ, ישנם הנוהגים אף בימנו, להדליקם בתוך ביתו, אך שלא קיימת סכנה, להדליקם בחוץ, ייתכן ומנהג זה, הוא מנהג שמד שהמשיך, והטעמים שניתנו אינם סיבות.

דוגמאות נוספות:

"אמר רבי יהודה מעשה בשעת הסכנה והיינו מעלין ספר תורה מחצר לגג ומגג לחצר ומחצר לקרפף לקרות בו. אמרו לו: אין שעת הסכנה ראיה". (עירובין דף צא עמוד א)

"אמר רבי יהודה: מעשה בשעת הסכנה שהביאנו נסרים שהיו בהן ארבעה וסיככנו על גבי מרפסת, וישבנו תחתיהן. אמרו לו: משם ראיה? אין שעת הסכנה ראיה".(סוכה דף יד עמוד ב).

"אמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב: (איכה ה') מימינו בכסף שתינו עצינו במחיר יבאו? בשעת הסכנה נתבקשה הלכה זו", (יבמות דף קח עמוד ב).

דברייך אינם מובנים אצלי, ואתייחס אלהם:
כתבת: "שלא הוקצתה מסכת מיוחדת לחנוכה. למה לפורים כן ? מה ההבדל ? ואף על פי שחכמים התלבטו, בסופו של דבר "הכניסו" אותה. היכן נרמז דבר זה אתה בטח יודע".

מצטער, איני יודע היכן נאמר שהיתה בעיה עם כתיבת מסכת מגילה, ידוע לי רק על מגילת אסתר.

כתבת: "לא הוקצתה לה לחנוכה מסכת מיוחדת במשנתנו, ואף ההלכות של התנאים והאמוראים בארץ ישראל בדיני חנוכה בכללן מועטות".

לדברייך- דבריו, עובדה זו יכולה להוכיח שחג החנוכה לא היה ידוע בארץ ישראל, אך כבר הבאתי בדברי לתמיד לומדת, את דברי הרב ראובן מרגליות, שהדבר היה מכוון כדי שלא להרגיז את הרומאים.

ברצוני להוסיף, שאדרבא, דוקא חסרון כתיבתם יכול להוכיח שהיו ידועיים לכל, ולכן הם לא נכתבו, והדברים הם דברי הרמב"ם, שכה אהובים עלייך.

דברי הרמב"ם בפירוש המשניות - מסכת מנחות פרק ד משנה א:

"ודיני הציצית והתפילין והמזוזה וענין מלאכתן והברכות שחייבין לברך עליהן וכל העניינים התלויין בכל זה מן הדינין ומה שנאמר עליהן בשאלות ותשובות אין ראוי כפי קבלת חבורינו לדבר בהן לפי שאיני אלא מפרש והמשנה לא דברה על אלה המצות דבר מיוחד לכלול דיניהן עד שיהא חייב לפרש אותו וסבת זה בעיני לפי שהיו הדברים האלו מפורסמים בזמן חבור המשנה והיו ענינים ידועים ונהוגים ביד כל העם פרט וכלל ואין ענין מהן נפלא משום אדם וע"כ לא ראה לדבר בהן כמו שלא הסדיר התפלה ר"ל נוסחה ואיך יתנהג שליח ציבור לפי שהיה מפורסם ולא חברו בזה סדור אבל חברו ספר גמרא וביאורו".

יש להוסיף, שמצאנו בירושלמי סיפור על מרד אחר, שנזכר בירושלמי באריכות גדולה (תלמוד ירושלמי מסכת תענית פרק ה"ה), והוא מרד בר כוכבא, שלא נזכר כלל בבבלי, אלא במספר מלים, לא כסיפור על מרד אלא כסיפור על הוזה שחשב שהוא המשיח: "בר כוזיבא מלך תרתין שנין ופלגא, אמר להו לרבנן: אנא משיח. אמרו ליה: במשיח כתיב דמורח ודאין, נחזי אנן אי מורח ודאין, כיון דחזיוהו דלא מורח ודאין - קטלוהו". (סנהדרין דף צג עמוד ב).

ייתכן, שקיים הבדל בין שתי המרידות: מרידת החשמונאים החזירה את המלוכה ואת המקדש לישראל, ליותר ממאתיים שנה, מרד בר כוכבא רק גרם חורבן וגירוש.

ורצוני לציין לדברי רש"י ( ראש השנה דף יח עמוד ב), על דברי הגמרא, מדוע ביטלו את כל החגים המנויים במגילת תענית אך השאירו את חג החנוכה, "דמפרסם ניסא - כבר הוא גלוי לכל ישראל על ידי שנהגו בו המצות, והחזיקו בו כשל תורה - ולא נכון לבטלו", שימי לב: "גלוי לכל ישראל", "שנהגו בו המצות, והחזיקו בו כשל תורה", לא רק בני בבל, אלא כל ישראל.

בעודי בענין זה. רצוני לחזור לדברי תמיד לומדת: "אולי בגלל סופם הרע נשכיחים את תחילתם, כי הרי בהמשך הם נעשו רשעים, הרגו ת"ח והצטרפו לצדוקים".

קשה לי לקבל טענה זו. חג החנוכה הוא סיפור מלחמתם ונצחונם של מתתיהו ובניו, ה"קדושים, הטהורים והצדיקים", ולא של בני בניו החשמונאים, האם העלימו" את הכהנים הגדולים שבסופם היו "רעים"?

כתבת: "ספר החשמונאים א' שנכתב מעיקרו בעברית, נשתקע מן האומה".

מה זה מוכיח? גם חלקים משני התלמודים, הבבלי והירושלמי אבדו לנו, בהקדמת הירושלמי תמצאי רשימה ארוכה של ספרים שאבדו, אז מה?

"התלמוד שואל לתומו: מאי חנוכה? הרי שלא ידעה הגמרא מקורו וטיבו של החג".

צדקת. שאלת הגמרא יכולה להוכיח, ש"המנהג" היה ידוע להם, שקיימוהו, אך לא ידעו את מקורו וטיבו, אך דוקא דברייך נותנים מקום לטעון, שמאחר ולא ידעו על הסיבה ה"אמיתית", היה "קל" לתת תשובה "מתאימה", שלא תגרום לבעיות, תשובה שאינה בהכרח האמת, כל האמת ורק האמת.

המשכת: "העמדת עיקר התשועה על נס פך השמן".

היותה סיבת "פרווה", שלא יכולה לגרום לבעיות.

ש"יחלמו".

איני מבין מה הוספת כשאמרת: המטרה היא פרסום הנס.

הרי איש לא הכחיש שנרות החנוכה מטרתן פרסום נס, הבעיה איזה נס הן באו להזכיר, קשה לי ל"התחבר" להסבר, שמצוות הדלקת נר החנוכה, קשורה רק לנס פך השמן, כי מדוע נס חד פעמי בבית המקדש, יזכה לאלפי שנים של זכר ל"מהדרין מן המהדרין", ושאר הניסים שהיו בו, זמן ארוך יותר, לא יזכו אפילו לזכר.

עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש:

"לא הפילה אשה מריח בשר הקדש ולא הסריח בשר הקדש מעולם ולא נראה זבוב בבית המטבחים ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים ולא כבו גשמים אש של עצי המערכה ולא נצחה הרוח את עמוד העשן ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים עומדים צפופים ומשתחוים רווחים ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים", (משנה מסכת אבות פרק ה משנה ה).




תוקן על ידי - נישטאיך - 18/12/2003 6:09:43

תוקן על ידי - נישטאיך - 18/12/2003 6:23:29

דוד יקר , תודה על התגובה וההסבר המפורט. את חלקה ידעתי, וחלקה היו חידוש, ולמדתי ממנה.

הדברים אותם הבאתי בשם גדליה אלון היו רק כדי להצביע על כיוון מחשבה אחר, והצורה בה הבאתי אותם , (מרב רצון טוב, ) לא היה מוצלח .הדגשתי בתגובתי האחרונה מה אני כן מקבלת והיסברתי מדוע. לא ראיתי צורך להסביר למה אינני מקבלת את מה שממילא אינני מקבלת, חסרים חוקרים.....שכותבים ככל העולה על רוחם ומתאימים את ההיסוטריה להשקפת עולמם?

רק שתי נקודות אני רוצה להבהיר בדבריך.

כשהבדלת בין שתי המרידות, אמנם המלוכה חזרה, אך היתה זו מלוכה לשעתה, כפי שהסתבר לנו מסיפור ההסטוריה העגום. (ואולי החכמים = הפרושים "התנגדו לחשמונאים מפני שמלכותם אינה ממלכות בית דוד בעומק משמעותה? יכול להיות) הרי את הסוף אנחנו מכירים, חזרה המלכות, ומיד אחריה באה הפורענות.
ונישטאיך תמהה אני עליך, הרי כל סיפור מעשה אבות סימן לבנים, או אבות אכלו בוסר,,, וכו' הוא בעצם מתחיל מ"טעויות - וחטאים" של האבות המחנכים, זה הצדק האלוקי בהתגלמותו, בני בנים לא הופכים להיות סתם ככה מה שהם.

ונקודה אחרונה בדבריך:

כשאתה לא מבין למה הוספתי פרסום הנס, הרי הבאתי באופן הברור ביותר למה כוונתי בתגובה האחרונה שלי.

עוד לא התייחסת לדברים אותם הבאתי בתגובתי האחרונה, מחכה בקוצר רוח.

לידידי המיימוני

במה שכתבת אודות מנהג חב"ד להדליק באופן שידלקו הנרות 50 דקות ש"לגבי מנהגי חב"ד. אני משער שהדלקה במשך חצי שעה לאחר צאת הכוכבים נובעת מהרצון לצאת ידי חובה כלפי הדעה שההדלקה מתחילה בעצם מצאת הכוכבים. אבל הפשטות נראית שאת הזמן של הנרות יש לחשב מן השקיעה"

אכן השערתך בהסברת המנהג נכונה מאד - ויש להמליץ על כך את לשון הגמרא בבבא מציעא [פג ע"א] "ומה ספיקות שלכם כך וודאות שלכם על אחת כמה וכמה".

וזה לשון הרבי מליובאוויטש בהסברת המנהג ["שערי הלכה ומנהג או"ח חלק ב' עמ' רע"ג] "..כיון שישנן דיעות חלוקות בזמן ההדלקה, אם הוא קודם תפילת מעריב או לאחריה. ולכן מהדרין לעשות כשתי הדיעות, היינו להדליק לאחר תפילת מנחה ובאופן שיהיה שמן בנרות כדי כל השיעור לאחר מעריב".

אלא שכל זה בהסברת המנהג האמור, אמנם בעיקר הדבר מה שכתבת בכוונת הגמרא באמרה שמצוות נר חנוכה הוא "משתשקע חמה" וכו' "אבל הפשטות נראית שאת הזמן של הנרות יש לחשב מן השקיעה"
- הנה בשולחן ערוך סי' תרע"ב [סעיף א] כותב "אין מדליקין נר חנוכה קודם שתשקע חמה, אלא עם סוף שקיעתה". וכותבים על כך הב"ח והמגן אברהם, וכפי שמסכם זאת במשנה ברורה שם [ס"ק א] "היינו צאת הכוכבים"! ובהמשך דבריו כותב, שאף שכן הוא דעת הטור וסייעתו, "אבל באמת יש הרבה ראשונים דסבירא להו דכוונת הגמרא היא על תחלת שקיעה.." עיין שם עוד, ואין כאן המקום להאריך בכל זה.

תוקן על ידי - ידענוביץ - 19/12/2003 5:26:45

לאיקה.

מי זה ה"דוד היקר" ?

שמחתי שלמדת "חדשות" מתגובתי.

לא הגבתי על דברייך, אלא על דברי גדליהו אלון, מאחר ואני רואה צורך להסביר גם למה אינני מקבל דעה פלונית.

אצלי הוא דבר פשוט, שלא די לומר "אני מקבל/מקבלת", "לא מקבל/מקבלת", אלא צריך גם להסביר: מדוע כן ומדוע לא, גדליהו אלון לא היה אידיוט, ואני בטוח שלפני שפירסם את דבריו, בדק אותם וחשב שדבריו נכונים, ומאחר ולא ראיתי את דבריו, או את מקורותיו, נסיתי להבין "בקול", ולחשוב ב"אילו הייתי אני" אומר הדברים, מה היו מקורותי.

כתבת: "לא חסרים חוקרים.....שכותבים ככל העולה על רוחם ומתאימים את ההיסטוריה להשקפת עולמם".

משום התעלמת גם מהרבנים, העושים היסטוריה במקום לספר עליה.

ביקשת שאבהיר את דברי, הרי הם כבקשתך:

כשהבדלתי בין שתי המרידות, הבדלתי בין התוצאות: בנין ירושלים והחזרת המלוכה למאות שנים, וכדברי הרמב"ם (הלכות מגילה וחנוכה פרק ג הלכה א): "והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני".

הרמב"ם אינו מתעלם מהעמדת המלך מן הכהנים, והמלכות הקלוקלת, אך אעפ"כ הוא ראה בה דבר חיובי' "חזרה מלכות לישראל".

לעומת זאת, תוצאת מרד בר כוכבא, היו חורבן, הרס, גזרות וגלות, גם כאן אביא את דברי הרמב"ם, (הלכות תעניות פרק ה הלכה ג): "ונלכדה עיר גדולה וביתר שמה והיו בה אלפים ורבבות מישראל והיה להם מלך גדול ודימו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא המלך המשיח, ונפל ביד גוים ונהרגו כולם והיתה צרה גדולה כמו חורבן המקדש".

כשנפל היתה צרה גדולה כמו חורבן המקדש.

כהערה אציין לדברי הרא"ש, (ברכות פרק ז סימן כב), ורבינו ירוחם – (תולדות אדם נתיב טז חלק ז (דף קמח טור ב), ספר כלבו (סימן כה ד"ה וכל אחת ועוד), שכתבו בענין ברכת הטוב והמטיב: "משום דאמרינן בירושלמי על חורבן ביתר באותה שעה נגדעה קרן ישראל ואינה עתידה לחזור עד שיבא בן דוד, ולפיכך קבעוה אחר בונה ירושלים". (בספר אבודרהם (ברכת הלחם, זימון, ברכת המזון ד"ה וכבר כתבנו): "תקנוהו על הרוגי ...ואז נגדעה לגמרי קרן ישראל"), ופירש זאת הרב הרצוג (שו"ת היכל יצחק אה"ע א סימן יב): "עכשיו מובן לנו מה שהירושלמי מסיים באותה השעה נגדעה קרן ישראל ועוד אינה עתידה לחזור עד שיבוא בן דוד, כלומר שבאותה הזמן, אף שהיה אחר החורבן, שוב עלתה קרן ישראל והיתה הגאולה קרובה אלא שגרם החטא".

ברצוני להעיר שבנוסח הירושלמי שלפנינו (מסכת סוכה פרק ה ה"א) נאמר המאמר על אלכסנדריה שבמצרים).

מדבריהם ברור, שהגלות ה"אמיתית" והשלימה, לא החלה עם חורבן בית המקדש וירושלים, אלא עם חורבן ביתר, ש"באותה שעה נגדעה קרן ישראל ואינה עתידה לחזור עד שיבא בן דוד".

ההבדל בין תוצאות שתי המרידות = חזרת המלוכה לעומת צרה גדולה כמו חורבן המקדש.

יחי ההבדל הגדול.

אם צדקת בדברייך: "כל סיפור מעשה אבות סימן לבנים, או אבות אכלו בוסר,,, וכו' הוא בעצם מתחיל מ"טעויות - וחטאים" של האבות המחנכים, זה הצדק האלוקי בהתגלמותו, בני בנים לא הופכים להיות סתם ככה מה שהם", אנא הסבירי לי את הדברים הבאים (לפנייך נוסת הספרי דברים פיסקא לא, אך הדברים מופיעים בצורות שונות בספרות המדרשית): "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, למה נאמר? לפי שנאמר דבר אל בני ישראל, דבר אל בני אברהם דבר אל בני יצחק אין כתוב כאן, אלא דבר אל בני ישראל, זכה אבינו יעקב שיאמר דבור לבניו, לפי שהיה אבינו יעקב מפחד כל ימיו ואומר אוי לי שמא תצא ממני פסולת כדרך שיצאת מאבותי אברהם יצא ממנו ישמעאל שעבד עבודה זרה שנאמר ותרא שרה את בן הגר המצרית, שהיה עובד עבודה זרה".

ה"פסולת" לא היתה בבני הבנים, לא בשלשים, ואף לא בדור רביעי, ואעפ"כ...

והערה אחרונה לדבריך:

שאלת למה לא התייחסתי לדברים אותם הבאת?

כדי למלא את בקשתך, אגיב על נקודה אחת שבדברי המשך חכמה.

מדבריו:

"ולכן נעשה ההדלקה על עניין בלתי מפורסם, ההדלקה שמונה ימים בהיכל, משום שהמנהיגים ושרי הצבאות היו הכוהנים הגדולים החשמונאים, והיה חוששת ההשגחה שמא יאמרו *כוחם ועוצם ידם* ובתחבולות מלחמה נצחו, הראתה להם ההשגחה אות ומופת בהיכל אשר אינו ידוע אלא, רק לכוהנים".

ואף שה"משך חכמה" רואה את הנס דוקא ב"סודיותו", הרי החתם סופר רואה את הנס דוקא ב"פרסומו", והרי דבריו (דרשות, חלק א דף סז טור א):

"אז היה ההיכל מלא גילולים, עד שפינו את היכלך וטיהרו את מקדשך, אז לא הדליקו נרות בפנים אלא בחצרות קדשך בעזרה, *ומזה נתפרסם הנס שכל ישראל ראו הנרות דולקים ח' ימים רצופים, דאילו היתה המנורה בהיכל,לא ראו הנס אלא הכהנים, אבל בחצרות קדשך נתפרסם הנס*".


שבת שלום לך, ולכולם, ו(חג) חנוכה שמח.


תוקן על ידי - נישטאיך - 19/12/2003 7:15:43

תוקן על ידי - נישטאיך - 19/12/2003 7:38:29

נישטאיך,

שוב, למדתי ממך, הרווח כולו שלי.

ושוב נותרו שתי נקודות לבירור, האחת , עניין : מעשה אבות וכו'

והשניה, דברי ה"משך" על פרסום הנס, לעומת דברי החתם סופר.

ובכן לגבי הנקודה הראשונה, אשיב לך כיהודיה טובה בשאלה, למה ראתה התורה צורך לציין שבן בנו של משה רבנו עבד עבודה זרה? גרשון בן מ(נ)שה?

לדעתי הפחד הגדול של יעקב שבניו או בני בניו יספגו את ה"פסולת" שישנה בו, באשר הוא אדם.
הפסולת היא הדוגמא האישית ה"רעה" שהצדיק נותן. הדוגמא האישית שאדם נותן/מראה בהתנהגותו הנראת לכל עין לא תמיד ראויה לחיקוי ולדוגמא. גם הצדיק שבצדיקים חוטא. ויש חשש שהלומדים מהתנהגותו לא יבינו נכון, יטעו ויחקו את התנהגותו הרעה. (ראה המציאות היום)

לעניין פרסום הנס,- הרי המחלוקות בין חכמים היו עניין "לפי דעתם" כשאני מבקשת להסביר לעצמי את האמת שהיתה באמת, אני מתייחסת למכלול הסיפור, גם לדברים ש"הובאו" על ידי חכמים בגמרא, והנטייה שלי היא לראות בדברים בכל זאת "הדגשה" על פירסום הנס =הצלה מאת ה'.
ואני מסכימה שדברי ה"משך חוכמה" הם בבחינת מהפכה רעיונית, כפי שאתה מציין החנוכה נחוג בגלל הניצחון על האויב, ואילו הרב מציין שהחג לא נחוג בגלל הנצחון, אלא בגלל פך השמן (כשהבאתי את דבריו של הרב עובדיה יוסף על "התגברותם של המכבים (במשחק כדורסל)על היוונים, לא נתכוננתי לזלזל בו, הרי לא אחשוד בו שהוא אומר משהו שנוגד את "דעת הגמרא")
והרב מדגיש שהדלקת הנרות בחנוכה נקבעה לא בגלל 'העניין המפורסם' שהוא נצחון באויבים, אלא דוקא בגלל 'עניין בלתי מפורסם'

והשאלה שלי נישטאיך היא שהיות והרב מציין שהדברים אותם הוא מביא בקטעים אותם הבאתי בפניך הם ל"דעתו הפרטית" מכך אפשר ללמוד שהוא מכוון על מגמה מסוימת. אולי יש בהם רמז לקילקול שהעם נעשה נגוע בו? "כוחם ועוצם ידם" ? האחריות שהמנהיג צריך לקחת על עצמו שיכולה לבוא לידי ביטוי רק על ידי החינוך, ,,,אולי הוא ראה בהדגשת הניצחון כישלון, והוא רצה לתקן משהו?

וזה הכל מהירהורי לבי....

שבת שלום וחנוכה שמח

כ"ט



תוקן על ידי - איקה - 19/12/2003 10:09:29

להלן תקציר שיעור מפי הרב פרופ' דניאל שפרבר, שרשמתי בשנה שעברה.
נא לזכור שכתיבה משמיעה איננה שלימה.


חנוכה ההלכתי במבט היסטורי

כיצד טימאו היוונים את השמן של בית המקדש?

מבחינה הלכתית יש כאן שלוש בעיות עיקריות:

א. שנינו 'העיד יוסי בן יועזר על משקה בית מטבחיא – דכן'. מקובל שמשניות שהן בארמית הן קדומות מאד, וההלכה אז גרסה שהמשקים יין, שמן, ומים של המקדש היו טהורים.
ב. הגזירה שגוי מטמא במגעו היא מגזירות י"ח דבר, שנגזרו כמאתיים שנה אחר כך לפחות, בסוף המאה הראשונה לספירה.
ג. עוד קשה, שזה היה רק ספק טומאה, וספק טומאה ברשות הרבים טהור, וכן הכלל של 'טומאה הותרה בציבור'. ר"ש קלוגר, והנצי"ב, מציעים, ש'טומאה הותרה בציבור' נאמר רק כאשר יש צורך בהמשך תיפעל המקדש, לא כאשר מחנכים ומתחילים אותו מחדש.

ד. החשמונאים היו בודאי טמאי מתים, ואיך נגעו בשמן?
במגילת תענית כתוב שבכלל לא מצאו מנורה אלא שיפודים של ברזל וחיפום בעץ, יש כאן הרבה גרסאות, בשל הבעיות של קבלת טומאה במתכת. במגילת 'מלחמת בני אור בבני חושך' שנמצאה במדבר יהודה, יש תיאור של כלי הנשק, שהיו עשויים מוט של עץ, והיה עליו 'שפוד' של מתכת. ה'שפוד' היה אז כלי מלחמה, כך גם במסכת כלים ועוד.
ביוונית 'אובליסקו - לונכיוס' הוא חוד, שיפוד. בצבא היווני החיילים היו צריכים לישא על גבם 'חגור מלא' של כלי נשק שהיו רב שימושיים, השיפודים שהיו חלולים בקצה האחד, שימשו הן להקמת אוהלים והן להריגה, וכיון שהיו חלולים הדליקו בהם אור בחשיכה.
כשנכנסו חשמונאים להיכל, מצאו שם שיפודים של ברזל, לא היו אלה כלי אוכל, אלא כלי מלחמה, רומחים. ועשו כדרך כשל חייל סלווקי היה עושה, הדליקו נרות בתוך השיפודים. נמצא שלקחו את הכלי הכי טמא שהרי 'חרב הרי הוא כחלל', (שכנראה עוד לא נטמא בטומאת מת) ועשו ממנו סמל לאור ולטהרה.

קבוצת השאלות המדגמית דלעיל, מאד אופיינית לחנוכה, והיו אתגר הלכתי-פלפולי לדרשנים רבים במשך הדורות לפתור את הבעיות שבסיפור. בדרך כלל קושיה שיש עליה מאות תירוצים, אין לה בעצם אף תירוץ.


מתי נכנסו החשמונאים לראשונה להיכל?
מן הגמרא בשבת משמע שזה היה בכ"ה בכסלו.
במגילת תענית נאמר שבעשרים ושלוש במרחשוון הוסר הסורג שבנו היוונים במקדש, ואז גנזו את האבנים שטימאו מלכי יוון. בשלישי בכסלו נטלו את ה'סימאותא' (סמל הגדוד ששימש לפולחן) שהניחו שם היוונים.
בספר מכבים א' מסופר על תהליך ארוך של שיפוץ וטיהור שעשו המכבים במקדש לאחר שנכנסו, הכינו מחדש מנורה ושולחן, ורק אחרי כל זאת הקריבו קרבן וחגגו בכ"ה בכסלו, ביום אשר שנתיים לפני כן טימאו היוונים את המקדש.
היוונים גם הם ביצעו תהליך ארוך של בנייה והפיכת המקדש לבית פולחן פגאני. הם בנו על המזבח נדבכים נוספים, והניחו פסל גדול על המזבח, וכל זה היה לפי תפיסתם 'חניכת המקדש' והכשרתו לפולחנם. כנגד זה בחרו החשמונאים את אותו היום לחניכת הפולחן הנגדי, המקורי.
האבנים ששקצו מלכי יוון נגנזו, במקורות אחדים הנוסח הוא 'שטמאו' מלכי יוון. כידוע אבן אינה מקבלת טומאה. האבנים שימשו לעבודה זרה והם אסורים יותר מאשר איסור טומאה. הביטוי 'טומאה' כאן בהשאלה, וענינו שיקוץ וריחוק.
ממקורות יווניים ידוע שהם היו ממחזרים את השמן שניסכו לפני הפסלים, כך שהשמן שמצאו החשמונאים, גם אם הוא היה בתוך כדים, הוא היה של עבודה זרה. לכן היו זקוקים לכד חתום.
גם בשום מקום לא כתוב שנס פך השמן קרה בכ"ה בכסלו. לא היה כאן עניני טומאה, השימוש הלשוני מראה שהיה כאן רק ענין של עבודה זרה.

המסקנה המתבקשת היא, שהיה כאן תהליך בשלבים: כיון שטומאה הותרה בציבור, הדליקו החשמונאים נרות בתוך שיפודים, עוד בכ"ג בחשוון, על פי מגילת תענית. בג' בכסלו הסירו את האיקונין היווני, ורק בכ"ה בכסלו חגגו את סיומו של התהליך.

הופה!
כתבה היום ב'הארץ', ממש לכבוד הדיון שלנו:


בעשרים וחמישה בו חנכת יומין תמניא ודלא למספד

מאת חננאל מאק

מגילת תענית - המונה ימי שמחה שבהם אסור להתענות, וביניהם ימי החנוכה - לא נגאלה מן השכחה, שכן מאז ראשית ימיה נודעה ברבים ונלמדה. אולם עד כה לא זכתה המגילה למהדורה מוארת, מוערת, מפוארת ומדויקת כנוסח המונח עתה לפנינו


מגילת תענית - הנוסחים, פשרם ותולדותיהם, מהדורת ורד נועם, הוצאת יד בן צבי, תשס"ד, 452 עמודים

הכינוי "מגילת תענית" יש בו כדי להטעות: לא מגילה של תעניות הונחה זה עתה לפנינו במהדורה מחודשת, אלא מגילת איסור תעניות. איסור זה הוא עניינו העיקרי של החיבור הקצר שיצא מתחת ידיהם של חכמים בסוף ימי הבית השני ונתכנה בשם מגילת תענית. המגילה מונה כ-35 ימים שבהם אירעו את אבותינו שבימי הבית השני מעשים של שמחה, ניצחונות צבאיים או שניהם כאחד. על כן - קבעו חכמים קדמונים - באותם ימים אין להתענות, ובחלקם נאסר אפילו להספיד את המת.
ימים אלה פזורים בכל חודשי השנה, והמגילה מונה אותם לפי לוח השנה, מניסן ועד אדר, איש לא נעדר.

המאורעות ההיסטוריים שימי השמחות מתייחסים אליהם פזורים אף הם - ולא על חודשי שנה כי אם על כ-500 שנה - למן ימיהם של עזרא ונחמיה, בוני חומות ירושלים במאה החמישית לפני הספירה, ועד ביטול גזירותיו של הקיסר קליגולה (41-37), סמוך לחורבן הבית השני. כפי שאפשר לצפות, רוב הניצחונות וההישגים החורזים את המגילה מתייחסים לתקופה החשמונאית, והרצף הממושך ביותר של ימים שנאסרו בצום ובמספד הוא שמונת ימי החנוכה. עוד ימי שמחה מוכרים שמציינת המגילה הם שני ימי הפורים. אפשר לומר שהזיכרונות ההיסטוריים הכרוכים בימי חנוכה ופורים, כפי שהם עולים מן המגילה, דומים לאלה המוכרים ממקורות אחרים: ספרי החשמונאים, מגילת אסתר, כתבי יוסף בן מתתיהו, ספרות התלמוד ועוד. גם אופיים החגיגי של ימים אלה לא השתנה הרבה מאז ימי הבית השני, אם כי לא ברור מתי החלה הדלקת נרות החנוכה בידי כל יחיד לתפוס מקום כה מרכזי בהוויית החג.

אל ימי המועדים הללו אפשר לצרף את יום חמישה-עשר באב, הנזכר אף הוא במגילה כיום שאין לספוד בו, אולם גדול מאוד המרחק בין מהותו הכוהנית-המקדשית של יום זה במגילת תענית לבין אופיו האזרחי-הרומנטי כפי שהוא מצטייר במשנה. והנה הזדמנות להעיר כי אפילו חכמי המשנה, שתיארו את מחולות הקיץ של בנות ישראל הלבושות לבן בכרמים, לא התכוונו בדיוק לחג האהבה כפי שהוא נחוג כיום, בצמח ובעוד מקצת מקומותינו.

מסורת תנאית שהובאה בתלמוד הבבלי (שבת דף יג ע"ב) מייחסת את כתיבתה של מגילת תענית לחנניה בן חזקיה וסיעתו. מן המשנה ומן התלמוד בסוגיה זו מתברר כי אותו חנניה היה אדם רב פעלים בשדה הספרות, וכמה נושאים נרשמו על שמו ובהם פרשנות - חלקית לפחות - של ספר יחזקאל והצלתו מסכנת גניזה שאיימה עליו. על פי המקור התנאי התחברה איפוא המגילה כמה עשרות שנים לפני החורבן, אך מסורת מימי הגאונים מעתיקה את כתיבת המגילה אל זקני בית שמאי ובית הלל, כשבאו לבקר את חנניה החולה. והיה מי שהעדיף לראות באלעזר בן חנניה, מראשי המורדים ברומאים, את כותב המגילה (גרץ), ולראות בה מסמך בעל אופי לאומי התואם את השקפת המורדים. מכל מקום, כמעט אין ספק שהמגילה הועלתה על הכתב כבר בשלב מוקדם מאוד של מסירתה, ובכך היתה לחריג בולט, שכן עד מחצית האלף הראשון לספירת הנוצרים, בקירוב, נאסר על כתיבתם של חיבורים שאינם כלולים בכתבי הקודש: "דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב". בתקופת האמוראים הלך מעמדה ההלכתי של המגילה ונחלש (ראה למשל, בבלי תענית דף יב ע"א) עד שבטל לגמרי, כנראה בתקופה הבתר-אמוראית (עמ' 22). עם זאת, נשמר מעמדם של ימי חנוכה ופורים וכן ימי ראש חודש, שאיסורי התענית בהם תקפים עד היום הזה.

מועד חג החנוכה שבמגילה מעורר כמובן עניין רב, אולם נושא מורכב זה דורש עיון בפני עצמו. כאן נסתפק בהבאת הנוסח הקצר והיבש במיוחד, המציג את המועד עצמו: "בעשרים וחמישה בו (=בכסלו) חנכת יומין תמניא ודלא למספד", ובציון העובדה שתיאור ההתרחשויות שהובילו לקראת החג בסכוליון שונה במידה ניכרת מזה שבתלמוד. סכוליון זה הוא כעין הרחבה מבארת של המקור, וראשיתו כבר בימי התלמוד. כבר עמדו חוקרי המגילה על הדמיון בין יחסו של הסכוליון אל המקור הקדום לבין יחסו של התלמוד אל המשנה, ועל כן, אותם טופסים (כגון מהדורתו של בן ציון לוריא משנת תשכ"ד) שכינו את גוף המגילה בתואר משנה, כינו את הסכוליון שעליה בתואר גמרא.

מעניינים במיוחד הם גלגוליהם ההלכתיים של הימים ג' בתשרי וי"ג באדר, הנמנים שניהם במגילת תענית ברשימת ימי השמחה. על יום ג' בתשרי נאמר במגילה: "בתלתא בתשרי אנטלת (או: "בטילת") אדרכתא מן שטרא". משפט סתום זה מתפרש בסכוליון וכן בתלמוד הבבלי (ראש השנה דף י"ח ע"ב) כציון ליום שבטל בו המנהג להזכיר שם שמים בשטרות, דבר שהביא לביזוי השם כאשר השטר נפרע ונקרע לאחר מכן בידי הפורע. לדברי הסכוליון נעשה אזכור שם שמים בלשון: "בשנת כך וכך ליוחנן כהן לאל עליון", אולם לפי ספר החשמונאים, וכן לפי עדותו של יוסף בן מתתיהו, לא כלל ציון התאריך את שם האל בשום צורה שהיא. השמחה ביום הזה מעוררת תמיהה רבה, בעיקר נוכח אופיו הפרו-חשמונאי של החיבור, ועל כן הוצעו גם פירושים אחרים למהותו החגיגית של ג' בתשרי. כל זאת היה ללא הועיל. עם ביטול המעמד המחייב של רוב הלכות המגילה חזר יום זה ונהפך ליום צום רשמי ומחייב, כנהוג אחרי החורבן הראשון (ר' זכריה ז, א-ז; ח, יח-יט), וכך נודע ג' בתשרי עד היום הזה כצום גדליה.

גורל דומה פקד את "יום ניקנור" - יום שלושה-עשר לחודש שנים-עשר הוא חודש אדר. יום זה נזכר בספר חשמונאים א' (ז, כו-נ), בספר חשמונאים ב', המכנה אותו "יום מרדכי" (טו, לו), וכן בדברי יוסף בן מתתיהו. יום מרדכי - שכן עוד קודם לניצחונם של החשמונאים על חיל ניקנור נודע יום זה כיום ניצחונם של יהודי שושן הבירה על שונאיהם (אסתר ט, א ואילך), ובעצם נחוג ביום זה חג הפורים המקורי. אבל אף בזה גברה ידם של המחמירים והמצירים, ובימי הגאונים נקבע היום כתענית אסתר.

ערפל מכסה את פניהם של רבים מהמאורעות ההיסטוריים הרמוזים במגילת תענית, ורבים מהם אי אפשר לפענח או שמשמעותם נתונה בוויכוח בין החוקרים. העדר ידיעות מספיקות על שאירע את אבותינו בימים הרבים ההם, לשונה הארמית של המגילה וסגנונה המקצר - כל אלה מעטים על רבים מפרקיה מסווה של מסתורין. ואכן, מי חכם ויידע פשרו של המשפט הבא: "בארביסר בסיון אחידת מגדל צור"? תרגום המשפט: בארבעה-עשר בסיוון נכבשה מגדל צור, אך עדיין איננו יודעים במה מדובר. מה היא מגדל צור, היכן מקומה, מי כבש את המקום ועל מה זכה יומו של כיבוש זה להיכלל בין הימים הטובים שאין להתענות בהם? גם כאן באה לעזרתנו מסורת הסכוליון, המזהה את קיסרי בת אדום עם העיר קיסריה. על פי אחד מנוסחי הסכוליון (המכונה כאן נוסח א), "מגדל צור היא קסרי בת אדום היושבת בין החולות, והיא היתה יתד תקועה לישראל בימי יוון, וכשגברה יד חשמונאי הוציאום משם והושיבו בה ישראל".

ידיעה זו זכתה למקבילה כמעט זהה הנמסרת בתלמוד הבבלי (מגילה דף ו' ע"א) מפיו של האמורא רבי אבהו, שישב בקיסריה במחצית השנייה של המאה השלישית לספירה ונודע גם כבעל אגדה וכמי שקיים קשרי רוח וידע עם הנוכרים שבעיר. רבי אבהו דרש את המלים "ועקרון תעקר" שבנבואת צפניה (ב, ד) ממש באותן מלים שבסכוליון על "משנת" ארבעה-עשר בסיוון, ובתלמוד נוספה הבהרת שם העיר: "מגדל שר". לדברי מהדירת המגילה, ורד נועם, "זיהוי כפול זה של מגדל שר עם קיסריה מתאשר היטב מתוך ספרותנו ומחוצה לה" (עמ' 193), שכן כבר בפפירוסים של זינון ובשורת מקורות יווניים ורומיים נזכרת העיר מגדל סטראטון, ועל מקומה הקים לימים הורדוס את קיסריה.

המאורע הנרמז במגילת תענית הוא כנראה הסגרת מגדל סטראטון לידי אלכסנדר ינאי מידי תלמי לאתירוס, מלך קפריסין ובנה של קליאופטרה מלכת מצרים, כחלק מעיסקה ביניהם שכללה את בגידתו של לאתירוס בבן בריתו עד אז, הוא השליט היווני זואילוס. אולם היו בין החוקרים שחלקו על זיהוי זה של המקום ושל המאורע, והציעו הצעות חלופיות שונות, כגון כיבוש בית צור שביהודה בידי יהודה המכבי. אגב דיונה בהצעות השונות מראה ורד נועם כיצד "מדגימות תולדות המחקר של מועדנו את התופעה המפליאה של דחיקת כל הנתונים מפני קונצפציה היסטורית מוקדמת".

הדיון הקצר המובא בפרשה היסטורית זו מדגים מעט מן הערך ההיסטורי והספרותי של המגילה ושל פרשנותה. מעט - מאחר שהניסיונות להתיר את הסבך בערכים אחרים בספר הם ארוכים וקשים בהרבה מזה. מגילת תענית נודעה תמיד בעולמם של התלמוד ולומדיו, וגם חוקרי ספרות התלמוד ותולדות ישראל עסקו בה לא מעט. אולם עד כה לא זכתה מגילת תענית למהדורה מוארת, מוערת, מפוארת ומדויקת כזאת המונחת עתה לפנינו, ולמען האמת לא זכה אף לא חיבור אחר כלשהו מתוך ספרות חז"ל למהדורה מרשימה כל כך, לפחות מבחינת הפאר החיצוני. ורד נועם הציבה את הטקסט של המגילה והסכוליון על אפרט נוסחיהם וגלגוליהם, דנה בספר השלם עצמו ובתולדות מחקרו, ובעיקר בפשר המועדים, בזיקה מתמדת אל הספרות המתאימה: דברי חז"ל וממשיכיהם, כתבים מימי הבית השני ואחריו, דברי חוקרים שמקצתם נזכרו למעלה, ועוד רבים אחרים. את טוב הטעם החיצוני של הספר יש לייחס להוצאת יד בן צבי, שהעמידה אותו כראשון בסדרת הספרים המתוכננת שבין מקרא למשנה.

אי אפשר לומר שמגילת תענית נגאלה מן השכחה, שכן מאז ראשית ימיה נודעה המגילה ברבים, נדונה ונלמדה לא מעט. אלא שגם במגילה זו, כמו בחיבורים דומים, רבים השיבושים מפני ש"נפערת תהום בת מאות שנים בין תקופת ההתהוות לבין עדיה הראשונים של המסירה הכתובה" ו"מטושטש ועמום הגבול בין יוצרים ומוסרים" (עמ' 12). תכליתו של המחקר "להתיר את פקעת מגילת תענית לשלביה, למהדורותיה ולחטיבותיה ולהבהיר כל אחת על מכונה" (שם). המעיין כראוי בספר הגדול והמפואר יבחין עד כמה צלחה המלאכה בידי המחברת.

אקדמאי ייש"כ!