מי שמבקש להדר במצוות הדלקת נרות חנוכה, אומרת הגמרא במסכת שבת, ידליק חנוכייה ובה מספר נרות לפי מספר הימים. ביום הראשון נר אחד, בשני שני נרות וכן הלאה. אך כיצד יתנהל סדר הדלקת הנרות הללו? הגמרא סתמה ולא פירשה.

מנהג איננו יכול להישאר עמום, טבעו שהוא עובר תהליך אבולוציוני של ספציפיקציה. אדם רואה כיצד נוהג אביו, כיצד נוהג רבו, כיצד נוהגים זרים המגיעים לקהילה והוא מחקה אותם, או בונה את מנהגו האישי בניגוד להם. מדור לדור הולך המנהג ונעשה מסוים יותר, סופח אליו גוונים ותת־גוונים, נימוקים ורציונליזציות ומקבל אופי ייחודי המשתנה מקהילה לקהילה וממשפחה למשפחה. עם השנים, הדיוק והליטוש הוא נעשה לייצוג של דבר מה גדול ממנו, לסמן זהות משפחתי, קהילתי ורב־דורי.

אבולוציה זו אינה יכולה להתרחש בהלכות המתייחסות לגופי תורה, שיש להן רקע טקסטואלי ברור ומידת הגמישות שניתנת למבצעיהן מוגבלת. הדינמיקה המתוארת מיוחדת דווקא לשוליה של המערכת ההלכתית, שבדרך כלל אינה משקפת מערכת אתית ברורה או הכרעה ערכית חד־משמעית. זוהי דינמיקה המייחדת את הליטורגיה, את הפולקלור, את המנהגים המחזוריים התלויים בעונות השנה ובמעגל החיים.

רבי יוסף קארו מתאר ב"שולחן ערוך" את דרכו בהדלקת נרות חנוכה בבהירות רבה — "יתחיל להדליק בליל ראשון בנר היותר ימיני, ובליל שני כשיוסיף נר אחד סמוך לו יתחיל ויברך על הנוסף שהוא יותר שמאלי, כדי להפנות לימין. וכן בליל שלישי, כשיוסיף עוד אחד סמוך לשני הנרות הראשונות, יתחיל בנוסף ובו יתחיל הברכה, ואחר כך יפנה לצד ימין, וכן בכל לילה. נמצא שתמיד מברך על הנוסף, שהוא מורה על הנס, שהרי בתוספת הימים ניתוסף הנס" (שו"ע אורח חיים סימן תרע"ו סעיף ה').

לפי המחבר יש לסדר את הנר הראשון בימינה של החנוכייה, אך מן הלילה השני והלאה יש להתחיל את ההדלקה מן הנר השמאלי, החדש, שנוסף לחנוכייה בכל יום. שני טעמים לכך מביא המחבר: האחד "כדי להפנות לימין", עצה טובה שנלמדה מהגמרא, והטעם השני הוא כדי שיברך האדם תמיד על הנר החדש, שהרי עיקר הנס היה שכד השמן החזיק שמונה ימים ואם כן ספירת ימי הנס נעשית על ידי הנר המתווסף בכל יום.

רבי יוסף קארו לא המציא את המנהג הזה. מקורו הוא בדבריו של מהר"ם מרוטנבורג, החשוב בחכמי גרמניה בסוף המאה הי"ג, שהתפרסם בשל מאסרו ושאלת פדיונו על ידי הקהילה. מגרמניה פשט המנהג אל ספרד, שבה נולד רבי יוסף קארו. אבל בספר "תרומת הדשן", ספר פסקים אשכנזי מן המאה הט"ו, כותב מחברו רבי ישראל איסרליין שישנם למעשה שני מנהגים אשכנזיים שונים, האחד של בני ריינוס והשני של בני אוסטרייך. בני ריינוס נוהגים כפי שהציע מהר"ם מרוטנבורג והתקבע על ידי רבי יוסף קארו בשולחן ערוך, ואילו בני אוסטרייך "מתחילין לצד ימין ומדליקין כדרך שאנו בני ברית כותבין", כלומר מתחילים מימין וממשיכים מימין לשמאל כדרך הכתיבה בעברית (תרומת הדשן סימן ק"ו).

שטחה של אשכנז, היא גרמניה המודרנית, היה מחולק בימי הביניים לשתי תרבויות משנה יהודיות שגבולן נמתח פחות או יותר מרגנסבורג בדרום למגדבורג שבצפון. בני אוסטרייך חיו ממזרח לקו זה, בשלזיה, מורביה, בוהמיה ואוסטריה, ואילו בני ריינוס חיו לאורך הריין ונחשבו לקהילות המיוחסות והעתיקות ביותר באירופה, ובמרכזן קהילות שו"ם, שפירא ורמייזא ומגנצא.

בני אוסטרייך כונו בדרך מליצה "בני חי"ת" ואילו בני ריינוס "בני הי"ת". אלו הגו את האות ח' ככ"ף רפויה, כמו בעברית המודרנית, ואלו הגו אותה כמו ה"א. ההבדל בין הקהילות החל ברובד הלשוני והמשיך אל הרובד הליטורגי ואל מערכת המנהגים האשכנזית המסועפת (את הבדלי המנהגים בין האזורים מנה י' זימר בספרו "עולם כמנהגו נוהג", ממנו לקוחה גם הדוגמה הזאת). בקהילות ריינוס הדליקו משמאל לימין ואילו בקהילות אוסטרייך מימין לשמאל.

"תרומת הדשן" פירט את המנהגים הסותרים וניסה להסביר את הרציונל שמאחורי כל אחד מהם, אך בעיני רבי יוסף קארו חילוק מנהגים שכזה אינו ממין האפשר. רבי יוסף קארו ביקש לייצר הלכה אחידה ובשמה מחק את מאפייניהן הייחודיים של תרבויות המשנה, לכן ציטט ב"בית יוסף" את דברי "תרומת הדשן" ופסק באופן חד־משמעי: "ונראה שמנהג בני ריינוס הוא הנכון... וכן אנו נוהגים" (ב"י שם). בשולחן ערוך הביא המחבר את מנהג בני ריינוס בלבד, ללא אזכור מנהג בני אוסטרייך. הרמ"א לא העיר על כך דבר ומשתיקתו נראה שגם הוא סבר שיש להדליק משמאל לימין. שיטת בני אוסטרייך נזרקה אל עליית הגג המאובקת של המנהגים שעברו מן העולם.

שיטת בני ריינוס משלה בכיפה, היא התגוונה כדרך מנהגים המשמשים הלכה למעשה ובתוכה הופיעו שיטות משנה ובנות גוון. אך דרכן של שיטות דחויות שמשעה שהן נדחות וזכרן נותר בעולם הספרותי בלבד הן נהפכות לכלי בידיהם של מחיי התרבות הנשכחת שבדור הבא, אלו שבאים למרוד במאחידי המנהג כרבי יוסף קארו.

מרדן אחד כזה נמצא כבר בדורו של השולחן ערוך והוא רבי מרדכי יפה איש פראג, בעל ספר ה"לבושים". יפה השיב את מנהג בני אוסטרייך אל השיח ההלכתי ועיטר אותו בנימוקים רציונליים שונים כדוגמת הנימוק המדעי־הכוריאוגרפי הבא, "והגע עצמך בטבע ובהרגל כל בני אדם, כשמסובבין את עצמן במקרה כגון במחול, תראה שהם אינם מסובבים ופונים עצמם מצד טבעם בלי כוונה ורצון רק דרך זה (=מימין לשמאל)". בסופו של הדיון, כבדרך אגב, הוא מעיר "וכן היו נוהגין בני אושטרייך וכן נראה לי הלכה למעשה" (לבוש החור, תרע"ו, ה').

הנימוק נאה גם אם בר ויכוח, אך המוטיבציה של ה"לבוש" טמונה במסורתו. יפה איש פראג, בירתה של בוהמיה, משיב את המנהג הלוקאלי המודחק של עיר מולדתו אל חזית השיח ההלכתי תוך שהוא מצייד אותו בהסבר "מדעי" עדכני.

את מסקנתו של ה"לבוש" הביא ה"טורי זהב", נושא הכלים הפולני על השולחן ערוך (1586-1667), שכתב: "ונראים לי דבריו (של הלבוש) נכונים... ועל כן נהגתי בעצמי הדרך היותר נכון לפי עניות דעתי...", ובעקבותיו נפסק שכיום יעשה כל אחד כמנהגו ואין מנהג אחד עדיף על חברו ("משנה ברורה", שם).

אך מה רב ההבדל בין ה"לבוש", בן המקום השב אל מנהג אבותיו, לבין ה"טורי זהב", מולו עומד מנהג אוסטרייך כאופציה ספרותית שאותה הוא קורא בעצמו, ללא כל מסורת מנהגית, משתכנע ומחליט "לפי עניות דעתו". דעתו זו משמשת ככלי בתהליך הברירה הטבעית של ההלכה ומחזירה את המודחק בכוח הזרוע מן הספרות אל הפרקסיס.