| נשלח ב-8/7/2008 11:04 |
 |
| |
עוילם גוילעם [הליכה לערכאות]
הליכה לערכאות העסיקה את העולם היהודי במשך אלפי שנים, אך בעיר שבה אני גר, החלו הרבנים רק בשנים האחרונות לצעוק: ארקאעס!
אם בעבר היתה בקהילות חלוקת תפקידים ברורה בין הרבנים והדיינים: הרבנים היו מורים הלכות, ובתי הדין היו מגינים על חיי חברי הקהילה, ואילו בעירי, הרבנים אינם מורים הלכות, והדיינים מוגבלים לסידור גיטין וגיורים.לא שלא היו בה עד עתה סכסוכים והזמנות לבתי המשפט, העיר בה גר אינה שונה מערים אחרות, אלא שהרמאים הפכו ל"חשובים", והרבנים התחילו להשמיע קולות, כש"חשובים פחות" החלו לתבוע "חשובים יותר" לבתי המשפט.
יש בעירי "עורכי דין חרדים", ה"מופיעים" בבתי המשפט כמייצגי תובעים יהודים נגד נתבעים יהודים, ויש בה רבנים למכביר, מיעוטם בני תורה, ורובם בני תורא, יש בה בית דין, שאין בו דין.
בסכסוך שהיה בעירנו, שהגיע לבית המשפט, נתבקש שופט שאינו בן ברית, להחליט בסכסוך בין רבנים, אם לפי ההלכה היהודית, אדם שהלך לבית משפט, עבר על איסור הליכה לערכאות, ואם אסור לו להיות בעל תוקע.
סיפור מ"חלם"?
לא!
סיפור מהעיר "שלי", שבארץ גוילעם לאנד.
בעירי ישנם אנשים היודעים שיש לצעוק: "עהר איז מאָסעֶר"! לא נגד הרמאים, שהרי "ביזנעס איז ביזנעס", אלא נגד יהודי "פשוט", שהלך ל"ארקאעס" ללא היתר מהרב, כדי לתבוע את כספו ש"נגזל" ממנו ע"י יהודי "בעל מעמד ומושב".
הם "יודעים", שליהודי פשוט שיש לו סכסוך עם יהודי אחר, אסור ללכת לבית משפט, עליו להיות "ילד טוב ירושלים", ללכת לרב לדין תורה ולעשות את מה שהרב אומר לו, וכשהודי דתי לא הולך לרב והולך לבית המשפט, או שהוא נקרא לרב ולא עושה את אשר הוא אומר לו, הוא "מאסער".
למה באמת שלא ילך לבית הדין?
כי בעירי אין אין ב"ד לממונות.
למה אין?
כי אין בה מי שמסוגל לשבת בדין.
למה אין בה ב"ד לבוררות?
כי רבני העיר אינם רוצים!
למה הם אינם רוצים?
כי אז לא ילכו אליהם.
מעשה שלא היה.
מעשה ביהודי דתי, שחברו הדתי לווה ממנו סכום כסף גדול, אך כשהגיע זמן הפרעון, החל הלווה להשתמט, בסיפורי "אין לי כסף עכשיו", "עוד מעט יהיה לי", "כמעט היה לי", לאחר מספר נסיונות ל"שכנעו" כי יחזיר את חובו, הוא דחה את ה"הצעה" ללכת לרב, כי אמר לעצמו, מה טוב "יצא" לי מללכת לרב, הרי ברצוני לקבל את כספי, ולא סיפורי מופתים, על אדם שלא הלך בית משפט ובשכר המצווה הוא מצא מטמון, השווה פי כמה מסכום ההלוואה, ופנה אל עורך דין והורה לו להגיש תביעה לבית המשפט להחזר ההלוואה, אך "ידידיו" הסבירו לו שכדאי לו לבטל את התביעה בבית המשפט ולפנות לרב, כי אם הוא ימשיך בתביעתו בבית המשפט, יקראו לו "מאסער", וביום מן הימים כשיחפש שידוך לילדיו, יהיה עליו להסתפק ב"מחותנים מסוג ב", כי שום "משפחה חשובה", לא תתחתן עם משפחת "מאסער", וכאשר שאל אותם: והרי משפחות "חשובות" גם לא מתחתנות עם "סתם אנשים טובים", אלא רק עם אנשים עשירים ודשים כסף רב בשביל ה"כבוד" להתחתן "אתם", ואם לא ילך לבית המשפט, לא רק שלא יהיה לו כסף "רב", כדי "לקנות" מחותנים מסוג א', גם לא יהיה לו כסף בשביל מחותנים מסוג ד', הם השיבו לו, שבמקרה "שלו" לא ייתכן שהרב לא ידאג שכספו יוחזר לו.
אף שבתחילה הוא לא רצה ללכת לרב, הוא נשמע לבסוף לבקשות אשתו שדאגה ל"ייחוס", והסכים ללכת אל הרב.
מעשה נסים.
בדרכו אליו הוא החל לחלום, שהוא יקבל את כספו, והחל לעשות תוכניות, כמה יתן לכל אחד מילדיו כשיתחתנו בשעטו"מ עם בני/בנות זוג ממשפחות חשובות, וכמה "יתרום" למוסדות הרב, כדי שהרב לא יצטרך לבקש תרומות מאנשים שאינם משלמים את חובותיהם, וטוענים "אין לי כסף עכשיו", "עוד מעט יהיה לי", מפני שלא מומלץ לקחת תרומות מ"רשע" שאינו משלם את חובו.
אך הוא התעורר מחלומו מהר מאוד.
כאשר הוא סיפר לרב את סיפורו. נענע הרב בראשו, ואמר לו: "אף שאתה צודק, איני יכול לסייע לך, והציע לו שילך לרב אחר, מומחה גדול ב"דיני תיירע".
הוא פנה אל הרב ושאל אותו: "הרי אמרת שאני צודק, וכרב הקהילה, למה אינך דואג לצדק, ולמה אתה שולח אותי לאחרים",
השיב לו הרב: "איני יכול להתערב"!
למה אתה לא יכול להתערב?
כי הוא תורם הרבה כסף למוסדות שלי"!
סוף פסוק.
הוא התחרט על ששמע לאשתו ולחבריו, וידע שהוא צדק כשלא רצה ללכת אל הרב.
הוא חשב על צעדו הבא, הרי אינו יכול ללכת לאותו הרב, שאף שהוא לא הכירו אישית, הוא שמע מחביריו, שאותו ה"מומחה", הוא מומחה גדול ל"פשארעס", רב שאינו יודע שפשרה שבתלמוד אינה פשארע, וש"מצוה לבצוע" אין פירושה מצוה לגזול, שהרי לקחת מזה ולתת לזה אינו אלא גזילה, וחושב ש"דיין דחצצתא" הוא תואר כבוד,
לפתע צץ במוחו הרעיון:
למה באמת שלא ילך ל"דין תוירע", הרי אינו יכול להפסיד, כי כל מה שעליו לעשות כדי שיקבל את כספו, הוא להכפיל את סכום התביעה, וכשהרב שאינו יודע בין ימינו לשמאלו יעשה פשאָרֶע, ויתן לו "רק" %50 מהתביעה, הרי יתן לו למעשה %100 של החוב, ושלום על ישראל.
אך הוא חשב:
הרי כדי לקבל את ממונו עליו לתבוע כפול מהחוב, שהיא תביעה שאינה אמת ואולי היא אף שקר, אף שהוא עושה זאת לא כדי לגנוב, אלא כדי שהשני לא יגנוב ממנו, וזה לא "ממש" שקר, ובפרט שע"י העבירה הקטנה שלו, הוא מונע את חבירו מלעבור על עבירה חמורה של גניבה.
ממש צדיק.
אלא שהוא החליט ללכת לבית המשפט, ול"צפצף" על כולם, ואם ירצו לקרוא לו "מאסער", שיקראו עד שיתייבשו, והוא היה בטוח שכאשר יהיה לו הרבה כסף, יפסיקו לצעוק, ויבואו ל"לקק לו" בשקט, ואין זה אומר שלעולם לא ילך לדין תוירע אצל רבנים, הוא ילך ועוד איך, אלא שאליהם הוא ילך בסכסוכים שאינם יכולים להשמע בבית משפט מחשש עינא בישא, וד"ל, והוא אינו מבין, למה יקראו לו "מאסער", והרי הוא הלך לבית המשפט, רק לאחר שרבו לא רצה לעשות דבר, "וייל עהר קעהן זיך נישט מישען", ומדוע דורשים ממנו שילך לרב שאינו רוצה להתערב, שישלח אותו לרב אחר, שיתייעץ עם רב שלישי, שיסביר לו שכדאי לו לוותר למען השלום, שגדול השלום שהוא כלי מקבל ברכה, ו"יבטיח" לו, שאם יוותר, הוא יקבל אלף פעמים ככה.
הוא אינו רוצה, לא פי אלף, ולא פי מאה, הוא רוצה רק את כספו, ואת זה לא נראה לו שיקבל אצל הרבנים, אלא בבית המשפט.
המקרה שתואר כאן, אינו מקרה מן המציאות, העיר אינה עירי, המדינה, והרב לא קיימים, אבל אנו מוצאים חלקים ממנו בכל סכסוך בעירי, מאחר שכל עושי ה"דין תוירעס" הם חובבים.
האם צדק מי שהלך לבית המשפט ?
שהרי אין לתאר את מסלול העינויים שעל תובע לעבור עד שהוא מגיע לדין תורה, בפרט אם הוא תובע מאדם "חשוב", ראשית עליו למצוא "רב" שלא יאמר לו: "איני יכול להתערב", ואם ימצא אותו, עליו לברר שאין הוא נוגע בדבר, ישירות או בעקיפין, שהרי רב בר דעת, הוא רב "מעורב עם הבריות", ועם החשובים, ואם ימצא אחד שכשר לכל הדעות, ירצה אותו הרב, שאינו ת"ח או משפטן, שיחתמו לו על שטר בוררות, שהם מקבלים עליהם את הרב, שיפסוק "כפי הנראה לו על פי דין תורה, או על פי פשרה, או עפ"י יושר ולטעות, ואף אם יטעה, יקבלו את דבריו ללא טענות ומענות, ולא יצטרך לתת נימוקים, וללא זכות ערעור.
בקיצור, שיחתום על "תסמוך עלי".
למה שיסמוך עליו?
כי הוא רב בית כנסת!
תוקן על ידי נישטאיך ב- 08/07/2008 12:03:12
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-8/7/2008 11:07 |
|
| |
לא רק אצלכם.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-8/7/2008 11:32 |
|
| |
[1] המורשה מופיע בספרות ההלכה בשמות רבים, שאחד מהם הוא "עורך דין", (שיטה מקובצת, כתובות דף נד עמוד ב, בשם תלמידי רבינו יונה ז"ל: "כעורכי הדיינין, פירוש כמו בני אדם המסדרין הטענות בערכאות בעבור הבעלי דינין לפני הדיינין ומלמד כל אחד הזכות שיכול ללמד על אותו שטוען בעבורו'' (שהוא משמעותו בגמרא, כתובות דף נב עמוד ב: "אמר רבי יוחנן: עשינו עצמינו כעורכי הדיינין", אך ראו בפירוש רבינו יונה על אבות פרק א משנה ח: "יהודה בן טבאי אומר אל תעש עצמך כעורכי הדיינין - ר"ל ראש כמו שאמר בבראשית רבה ועפרון יושב בתוך בני חת באותו יום מינוהו ארכי כלומר ראש הדיינין וגם בוישלח יעקב מלאכים. ארכי ראש הלסטים וגם בערוך תמצא ארכי ולשם מפרש אותו: ופי' זה הוא אל תעש עצמך כעורכי הדיינין שישאלוך ותאמר להם הדינין ואחר שישמעוה ממך הולכים לדיינין אחרים לדון ויאמרו להם כבר אמר לנו ראש הדיינין כך הדין אל תעש עצמך כמותם. והמביא גם את פירוש המובא והרמב"ם ז"ל פי' אחר: אל תעש עצמך כעורכי הדיינין [לא] דבר בכאן במי שמלמד טענות של שקר לחברו ולטעון בהן", ובמחזור ויטרי סימן תכד: "אל תעש עצמך כעורכי הדיינין. כמקבלי טענות שבב"ד שמלמדים בעלי דינין להערים ולהסדיר טענותיהן היאך יטענו. ... ובברייתא כך שנינו (ייתכן שכוונתו לאבות דרבי נתן (נוסחא א פרק י), וכך הוא גם לשונו של המאירי על מסכת אבות פרק א משנה ח, שהלשון שם הוא: "אל תעש עצמך כעורכי הדיינין כיצד מלמד שאם באת לבית המדרש ושמעת דבר או הלכה אל תבהל ברוחך להשיב אלא הוי יושב ושואל באיזה טעם אמרו מאיזה ענין היה הדין או הלכה ששאלוני", אל תעש עצמך כעורכי הדיינין. ויש גורסין כארכי. באלף. והיא היא. כיצד מלמד שאם באת לבית המדרש ושמעת דבר הלכה או טעם אל תבהל להשיב. ואל תהא יושב ושותק. אלא שאל באיזה עיניין הדין ובאיזה טעם אמרוהו. ואל תעש עצמך כאילו אתה יודע טעם הדין כאותם שהן גדולים ובקיאין בדין. כמו איש פלוני ארכן ובאגדה יש ארכי הרבה. וכי חושי הארכי שהיה יושב ויועץ בראשי ערכאות של דוד: ויש לפרש אל תעש עצמך כארכי הדיינין. לכפות בני אדם לדון לפניך ביחיד שהן רשאין ולא אתה"] וכן הוא במגן אבות לרשב"ץ על אבות, פרק א משנה ח) אבל באבות דרבי נתן [פ"י הל"ב] פירשו בענין אחר, שלא יהא התלמיד היושב לפני רבו, עושה עצמו כגדולי הדיינין היודעים הדין, אלא ידבר במה שיודע, כשואל. ולשון פירוש עורכי הדיינין, הוא גדולי הדיינין, כמו שאמרו שטר העולה בערכאות של גויים. ויש משניות שכתוב בהם כאורכי הדיינין, והוא ענין גדולה, כמו פלוני ארכן, ארכן דיגון, בפרק גט פשוט [ב"ב קסד ב] ובראשון מראש השנה, שם המלכות. ויש מפרשים, חושי הארכי, שהיה מערכאות של דוד. וכן הוא במדרש תהלים [בובר, מזמור ג] ובמדרשי אגדה יש הרבה ארכי. ובמדרש רות ובמדרש רות [רבה פרשה ב ח ד"ה ר' יוחנן] ארכיות, ארכיות. ותרגום קרית ספר [יהושע טו טו[ קרתא דארכייא. וכן הוא מתפרש גם כן לפי פירוש ראשון, שהרי מצינו, אוממות, כמו עוממות, אידיהן של גויים, עידיהן [ע"ז ב, ע"ב] ויש מפרשים, אל תעש עצמך כגדולי הדיינין, לכוף בעלי דינין לבוא לדון לפניך ביחיד, לפי שהן רשאין ולא אתה''.
"מורשה": "אמרי נהרדעי: לא כתבינן אורכתא", (בבא קמא דף ע עמוד א, שבועות דף לג עמוד ב, וברש"י בבא קמא שם: "אורכתא - הרשאה", "כותבין הרשאה זה לזה". (בבא בתרא דף קכז עמוד א).
"אנטלר": "וימנה ליה אנטלר!". (ירושלמי סנהדרין פרק ב ה"א).
"אדבוקאט": "שיהיה טוען בעדו בעסקיו בערכאות העכו"ם, הנקרא בלשון העכו"ם אדבוקאט". (שו"ת הרשב"א חלק ג סימן קמא).
"סניגורין": ("שלא יעמיד אצלו סניגורין, שנ' עד האלהים יבא דבר שניהם". (מכילתא דרבי ישמעאל משפטים - מס' דכספא משפטים פרשה כ ד"ה מדבר שקר), "לא תשא שמע שוא, שלא ידברו סניגורין לפניהן". (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק כג פסוק (א)).
"מליץ": "והוצרך ליקח מליץ שיטעון בעדו". (טור חושן משפט סימן כו).
"אבוגדוריש": "בפרט בארץ וניציא מנהג פשוט דבין תובע ובין נתבע רובם ככולם ממנים מורשה לטעון בעדם הנקרא אבוגאדוריש". (בעי חיי לבעל כנסת הגדולה, חו"מ ח"ב סימן צ).
"אפוטרופוס": "אם יכול אדם למנות אפוטרופוס לטעון בעבורו לבית - דין ולמסור טענותיו לחבירו", (שו"ת רש"י, מהדורת אלפנביין, סימן רכד (ראו שם בהערות), במקומות אחרים מפרש רש"י את האפוטרופוס, (שבמקורו היווני פירושו "פקידי הממשל" ראו קאהוט, הערוך השלם בערכו), ושונה אצל חז"ל לממונה מטעם בית הדין, לפקח על נכסי מי שאינו יכול לפקח עליהם בעצמו, ראו שו"ת רש"י סימן עד ד"ה ועל הבית: "יראו בית דין שטר כתובתה, ובית דין יעמידו אפוטרופוס עליך, בקי ויודע להפך בטענות זכותך וישאל על השבועה, כיצד נשבעה", ובפרט לפקח על נכסי יתומים קטנים: "יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם, ב"ד מעמידין להם אפוטרופוס ובורר להם חלק יפה", (יבמות דף סז עמוד ב) כתובות דף פח עמוד ב, גיטין דף נב עמוד א: "אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים - ישבע, מינוהו בית דין - לא ישבע".
"פרקליט": אבן שושן במלונו ערך "פרקליט" מביא שני הסברים נוגדים, האחד, "סניגור", אדם המלמד זכות על נאשם, והשני, "תובע" – בפרקליטות המדינה ... ".
אצל חז"ל מופיע פרקליט רק כמליץ יושר.
"טוען": "ושוכר טוען, ומוציא הוצאות ונתחייב בדין". (שו"ת הרשב"א חלק ה סימן רפז).
בתקנות הדיון של הרבנות הראשית, מוסדרת הופעת המורשים בבתי הדין הרבניים בחוק,(תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל תשנ"ג, סעיף מז, פרק ה, הרשאה, (ראו פרטים מגבילים בתקנת המורשה, שם סעיפים מז - נא שם): "כל בעל דין יכול למנות מורשה להופיע ולפעול בשמו ובמקומו, בפני בית הדין, כל אימת שאין צורך כי בעל הדין יופיעו אישית, (ראו שם סעיפים נז- סב, על "נוכחות בעלי הדין אישית"
[2] אם איסור הליכה לערכאות, הוא רק על התובע או אף על מייצגו, ראו הר"מ קליין, במשנה הלכות (ח"ג סימן ריד, ח"ז סימן רנה, חלק ו, סימן שי"ג בד"ה עוד אמרתי, חלק יב סימן שפז), הטוען, שהאיסור גם על המורשה, אך הרב עובדיה יוסף טוען בשו"ת יחווה דעת (ח"ד סימן סה), שהמרשה עובר רק אלפני עיוור.
ראיתי מי שטען, שמכיוון שהאיסור כפי שהוא מופיע בהלכה, משמעו איסור על "תביעה", ולכן הוא טוען שאין העורך הדין "תובע", אלא עושה עבודה עבור התובע, אך ברור שדבריו אינם אלא דקדוקי עניות, שהרי העורך דין הוא יותר מ"עושה עבודה".
אף אם אין המורשה אלא שליח, הרי ברור שאין דינו כשליח גרידא, שהרי ייתכן והוא פסול לעדות בסכסוך בו הוא מייצג את התובע או את הנתבע, ולא רק מסייע לו, ראו באריכות בשו"ת מנחת יצחק חלק י סימן קמו: "בענין אם הא דמבואר דחו"מ (סי' קכ"ג סעי' י') דמורשה שהורשה בשכר ידוע, אפי' אם לא יוציא, כשר להעיד, ואם השכר תלוי בבע"ד דעת הש"ך (שם סקכ"ב) דפסול להעיד,... הנה בשו"ע מבואר רק דין מורשה, ומ"מ אין נראו לחלק בזה דטוען נמי דינו כמורשה ...", וראו שוחטמן, "סדר הדין", עמ' 67 הערה 152 על היחס לעו"ד, כנוגע בדבר לגבי עדות בבתי הדין של הרבנות בישראל, ובהמקורות המצויינים שם, ולאשר כתב: "נראו שאם גובה שכרו של העו"ד תלוי במדת הצלחתו, הרי בודאי שהוא נוגע בדבר, שהרי יש לו ענין ממוני ברור במשפט, לעומת כאשר שכרו של העורך הדין אינו תלוי במידת הצלחתו במשפט אלא הוא שכר קבוע מראש, אפשר שלא ייחשב בהכרח כנוגע בדבר", ויש להעיר לדבריו מהרמב"ם הלכות עדות פרק טז הלכה ד: "דברים אלו אינן תלויין אלא בדעת הדיין ועוצם בינתו, שיבין עיקר המשפטים וידע דבר הגורם לדבר אחר, ויעמיק לראות אם ימצא שיש לזה העד צד הנאה בעדות זו, אפילו בדרך רחוקה ונפלאה הרי זה לא יעיד בה", ויותר מתקבל לומר שייפסל לעדות שהרי אף אם שכרו קבוע, הרי כל שתגבר "הצלחתו", יקבל יותר עבודה, וידרוש שכר יותר גבוה עבור ייצוגו, וראו מה שכתבו בפסקי דין רבניים חלק ה עמוד ג, לגבי קבלת עדות מבלש: "ובשו"ת השיב משה אה"ע סי' ס"ה כתוב: ,,, ודאי דמ"ש הרמב"ם אם ימצא שיש לזה העד צד הנאה בעדות זו אפילו רחוקה ונפלאה ה"ז לא יעיד, היינו דוקא שיש לו צד הנאה בעדות זו, דהיינו בדבר ובנדון שמעידין עליו ואפילו בדרך רחוקה, כגון במוכר שלא באחריות דאמרינן דלמא חייב זה לאיזה אדם וניחא ליה להעמיד בפני בע"ח ...וכן כל כיוצא בדברים אלו אבל לא לחשוש שמא חושב ע"י עדות זו יגיע לו ריוח ממקום אחר ומשום זה מעיד שקר, דא"כ אין לדבר סוף, והרמב"ם בדקדוק כתב בעדות זו ולא כתב ע"י עדות זו, בזה ודאי דלא נחשדו ישראל שיעידו שקר משום שיחשבו שמא יגיע לו ריוח בדרך רחוקה דכולי האי ואולי האי. ולא נחשדו ישראל על כך רק דאנו חוששין אף בדרך רחוקה שמא יש לו ריוח. ולנו הוא בספק ובדרך רחוקה לחשוש כן. אבל לו היה בודאי ולא בדרך דחוקה /רחוקה/ כלל וע"ז נחשד שפיר להעיד שקר ... אבל שיעיד שקר משום חשש שיש לו להעיד בדרך רחוקה שמא יגיע לו ריווח ע"ז, לא נחשד...", ראו גם בפסקי דין רבניים חלק ה עמוד קח, וחלק ז עמוד שיד, בענין פסול "נוגע בדבר" של בלשים.
ראו את נוסח שטר ההרשאה, שבספר השטרות למהר"י אלברצלוני, שבו מופיעה גם ההרשאה: " ... על כל ממון דאית לי על כל אדם כדי שילך פלוני וידון וייתחייב ויזכה עמו בין בדיני ישראל בין בדיני אומות העולם ויוציא מידי פלוני דנן ..." .
(וראו גם אליאב שוחטמן, "סדר הדין", עמודים 65-75, בפרק עורכי דין, מ. אלון, "המשפט העברי", מדף 1258 ואילך), על המורשה שאינו שליח גרידא, אף שדינו כשליח, ראו אנציקלופדיה תלמודית (חלק יא עמוד מד) ערך הרשאה, אות י, בפרק "המורשה בטענות ועדיות", וראו נוסח ההרשאה לעורך דין, המופיע בספר דיני ממונות (לר"ע בצרי ח"א עמוד רסג): "ויכול המורשה לתבוע ולהשיב על תביעה שישנה כנגדי לטעון ולהשיב על הטענות ולדון בעדי ולהפך בזכותי ולערער במקומי.. ו... ו... ו...", וקשה לומר על בעל סמכות כזאת שאינו עובר על איסור הליכה לערכאות, ה"טוען הרבני" התקבל בכל בתי הדין תפוצות ישראל, בין כמייצג או כיועץ לצד מן הצדדים, אף שייתכן, ש"מורשה" כמייצג בעלי הדין לא היה מקובל בהלכה, שהרי בתלמוד הוא מופיע רק באופן שלילי: "ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו - רב אמר: זה הבא בהרשאה", (סנהדרין פרק ב ה"א), יש לציין לגידולי תרומה, שער נ אות ח, שכתב: "אבל אם עושה בשביל ליהנות מהשכר ולא מהאלמות לא דיבר בזה, ואולי אין כאן משום לא טוב עשה, כי להנאת עצמו הוא דורש ולא מיקרי ריב לו לו", ובירושלמי, "וימנה ליה אנטלר! הגע עצמך שנפלה לו שבועה ואנטלר בשבועה?!
בראשונים מצאנו מחלוקות בפירוש מאמר זה, באם פירושו הוא, שמהעובדה שאינו יכול להישבע ניתן להבין שאינו "ממלא את מקומו", או שרק במקום שהוא צריך לישבע אינו יכול למלא מקומו, אך כשאין צורך בשבועה הוא יכול למלא את מקומו, ורבו החולקים בדבר, נציין רק לחידושי הרמב"ן, מסכת שבועות דף ל עמוד א: "וחזינא פלוגתא בי דייני, איכא מאן דאמר אי בעי איניש דלא למייתי לדינא מצי איהו גופיה למנויה שליח בעדים למטען בשבילו בב"ד, ואית ליה ראיה מדאמרינן בירושלמי במסכת סנהדרין (פ"ב ה"א( גבי כהן גדול דתנן דנין אותו ואקשינן התם וימנה אנטלר הגע עצמך שנתחייב שבועה ואנטלר נשבע אלמא מצי לשוויה שליח, ורב נתן בעל הערוך ז"ל כך כתב מהא שמעינן דיכול הנתבע למנויי אנטלר וכו' וכן כתב רבינו חננאל ז"ל, ואיכא דפליג ואמר אינו רשאי שלא תהא סנהדרי שומעת מפי התורגמן טענות של שקר, והתם משום יקרא דכהן גדול ושלא לבזותו דכתיב וקדשתו, וכן כתב רבינו הגדול ז"ל בתשובתו שאין נתבע רשאי למנות שליח, וכן נמצא בתשובה לרבינו סעדיה גאון ז"ל, ... ובדברי הרב אלברגלוני ז"ל סיוע למה שכתבנו". על מעמדו של העורך דין על פי ההלכה ראו שמחה אסף,"בתי הדין וסדריהם אחרי חתימת התלמוד" (ירושלים תרפ"ד), עמודים 95- 99, והמקורות המובאים בהערה 1 שבמאמרו של פרופ' אליאב שוחטמן "מעמדו של עורך הדין במשנת הרמב"ם", תחומין כ עמוד 38. גם ראו בJournal of Halacha and contemporary society xx - (עמודים 5-47), על הבעיות ההלכתיות העומדות בפני עורך דין יהודי בחו"ל.
[5] ראו בתחומין חלק ט"ו, עמ' 240, במאמר: "תביעה בבי"ד לאחר תביעה בערכאות", המביא שם את דברי ה"זקן אהרן" חו"מ חלק ב סימן קכה), באם פניה לעו"ד לבדה, כדי שיגיש תביעה, נקראת הליכה לערכאות".
[6] ראו ספר חסידים סימן תנד: "מי שחייב לאחרים לא ירבה בצדקות עד שיפרע", ובהערות "מקור חסד" שם, הערה א, וראו גם גם שם בסוף סימן שצה. והחיד"א בדבש לפי, מערכת פ אות כ"ז, ומערכת צ אות ט, שכתב כן בשם הזוהר (ויקהל דף קצח עמ' א), ומביא רמז ע"ז "דרך צחות", המבוסס על הפסוק בשופטים, פרק ה פסוק ב (בשירת דבורה): "בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם", שרק לאחר שפורע את חובותיו אז יתנדב עם.
אך המעיין בדברי הספר חסידים, מקור הלכה זו יראה, שייתכן שהאיסור לתת, אבל לא לקחת ממנו.
[7] ראו אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק כט ד"ה חמשה תלמידים: "(רבי יוסי) [רבי שמעון]אומר הלוה ואינו משלם אחד לוה מן האדם כאילו לוה מן המקום שנאמר לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן (תהלים ל"ז כ"א). וראו במדבר רבה (וילנא) פרשה יח ד"ה יב וידבר ה': "רשע שנא' (שמות ב) ויאמר לרשע למה תכה רעך הכית לא נאמר אלא תכה, והלוה ואינו משלם שנא' (תהלים לז) לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן".
[8] על תקנת קהילות, שלא למנות דיין למי שיש קרוב בעיר, ראו שו"ת חתם סופר חלק ה (חו"מ) סימן יז: "דברי שער אפרים, אינו ענין לכאן. התם הי' תקנות הקהל, שלא לקבל רב שיש לו שום קורבה בקהלה. וטעמם ונימוקם מובן, וקצת מפורש שם. א', משום דכמה עניני ציבור וגביות מסים, יעשו בצירוף הסכמת חבר עיר. ואינו מן הדין שיהי' לו קרובי' בעיר, הנוגעי' בענין זה. אע"ג דממוני הקהל גופי' נוגעים, וגם יש להם קרובים בעיר. ומ"מ, כך נהגו לדון על פיהם. כמבואר בש"ע, ועי' סס"י ר'. מ"מ, התם א"א. אבל לקבל רב בתחלה, הנוגע בכל עניני העיר. מה לנו ולצרה הזאת? אדרבא! הואיל ואנשים הממונים נוגעים, טוב שיהי' הרב א' מחוץ לעיר, שאינו נוגע בדבר. לשמור אותם, מפרצת עולה. זהו חדא. ב', שהוא פסול לדון לקרוביו. וכל מי שיש עמהם דין ודברים, יצטרך להביא לו דיינים מחוץ לעיר. וגם כל קרובים נפסלו מבוא במנויי הקהל, או שלא יצטרפו הרב עמהם. או, ע"כ יקבלוהו עליהם לדון, עם קרוביו. ע"כ, טוב שלא לקבלו בתחלה, אם יהי' לו קרובים בקהלה. ג', מפני תחלת הקבלה, שכל מי שיש לו קרוב למדן, יאמר: אותו תקבלו לרב. וירבו מחלוקו' ביניהם. וגם לפעמים לא יהי' אותן אותם הלומדים ראוי' לכך, ומפני זרוע עוז של הקרובים יתקבל לרב. ומפני כל זה, תקנו שם בחרם שלא לקבל שום רב שיהיה לו שום קורבה בקהלה. ואח"כ כשכבר קבלו עליהם רב אחר, וישב שם שוב התחתן בנו עם א' מגביר העיר. ועל זה סובב תשובתו, שאין להסיר הרב מהתמניותו. יען עלה לא ירד. ובאמת יש לפקפק על ראיותיו".
[9] ראו את דברי ר"י בן קרחא שמצוה לבצוע, וראו שם בגמרא את דברי רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, האומר "אסור לבצוע, וכל הבוצע - הרי זה חוטא, וכל המברך את הבוצע - הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר בצע ברך נאץ ה', אלא: יקוב הדין את ההר, שנאמר כי המשפט לאלהים הוא, וכן משה היה אומר יקוב הדין את ההר", את מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע בן קרחא, מסביר רח"ד הלוי בספרו "מים חיים" (תל אביב תשנ"ה, חלק ב' עמ' 233), שהשולל את הפשרה סובר, שאין הפשרה צודקת, שהרי אחד הצדים נאלץ לוותר, אולם הממליץ על הפשרה סובר שמטרת הדין הוא השלום, והוא מושג ע"י וויתור, שבגמרא שם ובדפים הסמוכים, אנו מוצאים את המושג "פשרה", על ההבדל בין פשרה לביצוע ראו שו"ת תמים דעים להראב"ד סימן רז, שבביצוע יש לדקדק יותר מאשר בפשרה, ולכן, רבי מאיר המצריך שלשה כותב בלשון ביצוע, ואילו חכמים, שלדעתם די באחד, כותבים בלשון פשרה: "ביצוע בשלשה, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: פשרה ביחיד", (סנהדרין דף ו עמוד א), אך היד רמ"ה כותב שם, שמי שאוסר קורא לה ביצוע (מלשון בצע-גזל), ואילו המתיר קורא לה פשרה, אולם במקורת אנו מוצאים שהם מושגים, מתחלפים ממקור למקור, בתוספתא, (סנהדרין מהדורת צוקרמאנדל פרק א הלכה ב): "וכשם שהדין בשלשה כך הפשרה בשלשה, נגמר הדין אין רשאי לבצוע", (הביצוע והפשרה במשפט אחד), אך אותו המאמר מופיע בבבלי (סנהדרין דף ו עמוד א) בלשון ביצוע: "כשם שהדין בשלשה כך ביצוע בשלשה".
[10] ראו סנהדרין דף ח עמוד א: "אמר רבי חמא ברבי חנינא: אמר הקדוש ברוך הוא, לא דיין לרשעים שנוטלין מזה ממון ונותנים לזה שלא כדין, אלא שמטריחין אותי להחזיר ממון לבעליו", וראו דברים רבה (ליברמן) פרשת דברים ד"ה מהו הרבה אתכם: "אמ' בן עזאי אזן כלבו של ישראל יפה מן דיאניהון של ישראל, כיצד, בא אדם ואמ' לחבירו מחליף את עמי ונוטל גדי הזה ונותן לי הכלב הזה, א"ל הן. עד שהן עומדין בא אחר ואמ' לו, טול לך שנים, בא אחר ואמ' לו טול ג', בא אחר ואמ' לי טול לך ד', לא קבלו עליהם, נכנסו לדין אצל הדיין ואמרו את הדבר. התחילו הדיינין אומרי' יחלקו את הכלב לארבעתן, יטול זה א' מד' לכלב, וחכמי' אומרים אין הדין אלא של ראשון, וחילקו אותו לארבעה בני אדם, נמצא מטה את הדין ונותן לאחד יותר מחבירו אזן מן הכלב, ומה נעשה לדיינין מאבדין נפשותיהם ונפש בניהם וכל שלהם, מי גרם להם לכך, שנתן לזה יותר מזה, הוי אזנו של כלב יפה מדייניהון".
[11] ראו בבא בתרא דף קלג עמוד ב: "א"ל: דייני דחצצתא הכי דייני", וברשב"ם: "דייני דחצצתא - דייני פשרה שאין בקיאין בדין וחוצצין מחצה לזה ומחצה לזה, כדין ממון המוטל בספק, ורבינו חננאל פירש חצצתא בית הקברות".
[12] ראו שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס לבוב סימן קכז): "אם אנטלר יכול לטעון כל מה שיכול לטעון ולהערים אפילו בדבר שיודע בטוב שאינו" והשיב "חלילה לו מעשות כן ולהיות חוטא ולא לו, ואפילו בשל עצמו אינו רשאי לשקר...".
[13] שבת דף ד עמוד א: "וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך?".
[14] ראו החיד"א ב"דבש לפי", מערכת ו אות ז', המפרש את דברי הגמ' במגילה דף כח עמוד א, "שאלו תלמידיו את רבי נחוניא בן הקנה: במה הארכת ימים? אמר להם:... וותרן בממוני הייתי בממוני ...", שהיה וותרן בכספו, ולא בכספם של אחרים.
[15] "אמר רבי שמעון בן חלפתא לא מצא הקדוש ב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר (תהלים כ"ט) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום". (עוקצין פרק ג משנה יב).
[16] זכות הערעור בבית משפט, על פסק דינו של בורר בגלל "חריגה" מתנאי שטר הבוררות היא זכות יסודית, בכל חוק בוררות חילוני, ראו להלן הערה 23, אך ראו את נוסח שטר הבוררות שב"ספר השטרות, הלכה למעשה", (שמואל אליעזר שטרן) בני ברק תשנ"ט עמ' צו.
תוקן על ידי נישטאיך ב- 08/07/2008 12:30:25
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/7/2008 05:03 |
|
| |
אכן אחר שכל רבני דורנו וחשוביו הרסו את מוסד הדין תורה בחילוקי דעותיהם, יש מקום לחשוב שא"צ אישור מסוים לערכאות שהרי תמיד זה מקום פסידא, וצ"ע לדינא.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/7/2008 05:43 |
|
| |
מורה נבוך
<אכן אחר שכל רבני דורנו וחשוביו הרסו את מוסד הדין תורה
בחילוקי דעותיהם, יש מקום לחשוב שא"צ אישור מסוים לערכאות שהרי תמיד זה
מקום פסידא, וצ"ע לדינא.>
כבר היה לעולמים, ראה צילום מצורף מתוך ספרו של אביגדור
שולוואס: "חיי היהודים באיטליה בתקופת הריניסאנס".
|
|
|
|
| נשלח ב-13/7/2008 05:46 |
|
| |
|
|
|
|
| נשלח ב-16/7/2008 16:59 |
|
| |
סנשו_פנשה: דין תורה והליכה לערכאות בימינו
בימינו שאין כמעט דיינים שמוכנים לדון על פי עיקר הדין ודורשים לחתום על הסכמה לפשרה וכפי ראות עיני הדיין וכו' האם זה עדיין נקרא דין תורה?
(יש להדגיש אין מדובר בדיינים שסוברים שמצווה לבצוע ומשתדלים להגיע לפשרה אלא פשוט אינם מוכנים לדון על פי עיקר הדין בכלל)
במקום שאין אפשרות לדון על פי דין תורה האם יש איסור הליכה לערכאות? האם אנרכייה עדיפה על הליכה לערכאות?
שאלה נוספת, במצב היום שכמעט כל סכסוך בין "שמנה וסלתה" של החברה החרדית (פוניבז' סטמר ועוד) מגיע לבתי משפט (בדרך כלל בגיבוי של "גדול" זה או אחר) ואף אחד לא מעלה בדעתו לנדותם על פי דין האם יש מקום לנדות אנשים פשוטים שמעדיפים בתי משפט על פני בתי דין? ("מבחן בוזגלו").
(מבלי להתייחס לטענות הרווחות על אי סדרים בבתי דין ועל חוסר שביעות הרצון של רוב הנזקקים לשירותיהם).
|
|
|
|
| נשלח ב-17/7/2008 03:30 |
|
| |
פנשו
<"בימינו אין כמעט דיינים שמוכנים לדון על פי עיקר הדין">
זו מדיניות.
לפניך מפסקי דין רבניים חלק יא עמוד 262, מפסק דין של בית הדין הגדול שדן בתביעתו של טוען שרצה לחתום רק "לדין" :
"ב. גם לפענ"ד יש לחייב את הצדדים לחתום על שטר בוררין אף לפשר. החלטה זו מבוססת לפי הדין על ההלכה כי כל דיין צריך להשתדל שהצדדים יסכימו לפשרה, כנפסק בטור חו"מ סימן י"ב, וזה לשון הטור: ומצוה לדיין להתחיל להם בפשרה,,, וזה לפי הגמרא בסנהדרין ו' ע"ב, אמר רב הלכה כרבי יהושע בן קרחה דאמר מצוה לבצוע,,, וכן שם בטור, סעיף ד', וכל דיין שעושה פשרה הרי זה משובח. ועיין ברבינו ירוחם בנתיב ט"ו ח"ג, הובא בב"י שם אות ט', לגבי פשרה צריכה קנין שכתב ואפילו הודיעוהו הפשרה שרגילים הפשרנים לחייב על הכתות כדי לפשר וחידושי הגהות שם אות י"ב מפרש שרצה לומר שרגילים לעשות אימה לשני הצדדים כדי שיתרצו בפשרה. הרי רואים אנו שצריכים להשתדל להשפיע על בעלי - דין וגם להטיל אימה עליהם שיתרצו בפשרה. ובר מן דן יש גם דין שעל הדיין להתרחק בכל היכולת שלא לדון דין תורה כפי שנפסק בחו"מ שם ובטור, וז"ל הטור: צריכים הדיינין להתרחק בכל היכולת שלא יקבלו עליהם לדון דין תורה. וזה מהירושלמי סנהדרין פ"א: רבי יוסי בן חלפתא אמר להם איני יודע לדון לכם דין תורה. ובאמת המנהג בארצנו שכל דיני ממונות הבאים לפני בית דין מחתימין את הצדדים הן לדין והן לפשר. לכן על ביה"ד להחליט שעל הצדדים לחתום על שטר הבוררין כרגיל - הן לפשר והן לדין.
אולם מאידך כשצד אחד תובע בדווקא לדונו בדין תורה ואינו רוצה לחתום על פשר בשום אופן, אין ביה"ד יכול לכופו ממש שיסכים לפשרה. כי הנה הגמ' שהבאנו מרבי יהושע בן קרחה מקשה: איני, והא תלמידי דרב כי הוי אתו לקמיה דרב הונא אמר להו: אי דינא בעיתו, אי פשרה בעיתו. ומתרצת הגמ': מאי מצוה דקאמר רבי יהושע בן קרחה, מצוה למימרא, אי דינא בעיתו ואי פשרה בעיתו. ועיי"ש בב"י סעיף ב', ובפרישה, דהכוונה כי זו מצוה להדר אחרי פשרה בפיוסים ופתויים, אבל ברור ששואלים אותם אי דינא בעיתו. זכותם של הצדדים לומר לאחר כל הפיוסים והפתויים של הבי"ד כי הם רוצים בדין דווקא ולא בפשרה. זאת ועוד. אפילו כשהסכימו הצדדים לפשרה כל עוד שלא עשו קנין יכולים לחזור בהם. וכן נפסק בטור חו"מ סימן י"ב סעיף ז', והרמב"ם כתב: אף על פי שרצו בעלי דין בפשרה בבית דין יש להם לחזור ולתבוע את הדין עד שיקנו מיד שניהם. ועיין בש"ך, סימן ג', ס"ק י', וז"ל: אכן צ"ע שהרי כל הפוסקים לא הביאו את הירושלמי דהאידנא לית דחכים לדון דין תורה. ונראה דגם הסמ"ג והטור דהביאו אינו אלא לענין שיש לשות /לעשות/ כל מה דאפשר לעשות פשרה וכן משמע להדיא ממה שהביאו גבי עשיית פשרה וכתבו צריכים הדיינים להתרחק בכל היכולת שלא יקבלו עליהם לדון דין תורה דגרסינן בירושלמי כו'. משמע להדיא דלכתחילה דוקא הוא דצריכים להתרחק בזה אבל ודאי גם האידנא יודעים לדון דין תורה בכמה דינים המפורשים בש"ס ופוסקים אם כן ודאי כשבאים מתחילה לדון לפניו וקבלוהו מסתמא קבלוהו אדעתא לידון דין תורה. אם כן, לגבי יכולת ביה"ד לכוף את הנתבע לחתום גם לפשר, דעתי שאין לכוף את הנתבע לדון בפשר וזכותו לבקש רק דין תורה. עם זה אני סבור שבמקרה בו יחתמו הצדדים רק על דין תורה יש זכות לדיין להסתלק מלדון רק דין תורה, לפי ר' יוסי בן חלפתא, בירושלמי דלעיל".
תוקן על ידי נישטאיך ב- 17/07/2008 3:37:59
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/7/2008 03:45 |
|
| |
שאלתי פעם דיין נכבד, וא"ל שהואיל וכל בתי הדין כופים לפשרה מחד, ואינם מוכנים לנימוקים מאידך, ומצד שלישי מחשיבים את עצמם כ"א ואחד כב"ד חשוב <וכבר הוכיח ע"ז בתשו' אגרות משה> וכופים לדון לפניהם.
שממילא א"א לכוף אותם לשום דין אא"כ ירצה הב"ד מעיקרא לדון ע"פ דין תורה ולפשר רק כהלכה.
ושלא נחשב קבלה של ב"ד שלא נותן נימוקים.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/7/2008 10:45 |
|
| |
מורה נבוך
<"שאלתי פעם דיין נכבד">
מהי הגדרת דיין נכבד?
<"וכופים לדון לפניהם">
איך הם עושים זאת?
<"ושלא נחשב קבלה של ב"ד שלא נותן נימוקים">
היכן ראית זאת?
בתי הדין הרבנים הפרטיים אינם אלא "שגעון גדלות" של משתתפיהם ויוצריהם.
הסיבה שפתחתי את האשכול:
בעיר בה אני גר היה "רב" זקן שלא "תיפקד" זה שנים, לפני מספר שנים מינתה ה"עסקונה" את חתנו כ"דיין" בקהילה.
למה כדיין?
כי זה שלא תיפקד עדיין היה חי, ואין שני רבנים משמשים בכתר אחד.
הדיין החליט שאם קוראים לו דיין אין ספק שהוא דיין, והעובדה שאין בקהילתו בית דין ואין בה חברות, אינן אלא בעיות טכניות.
ה"דיין" ישב ב"בית הדין" שדן בענינה של מנהלת "לסבית מתעוללת" מקהילה אחרת.
עכשיו לסיפור ה"אמיתי".
בסכסוך כספי על מליוני דולרים, שהיה בין חברים של שני הקהילות, הופיעו ה"מסוכסכים" לבוררות בפני עורך דין מומחה שנתן את פסיקתו, ומאחר שכדי להפוך פסק בורר לפסק בית משפט, יש להופיע לפני שופט לאשר את פסק הבורר.
כשהצד שהפסיד ערער על פסק דינו של הבורר והשופט דחה את ערעורו, הוא פנה אל ה"דיין", שפנה אל הרב בקהילתו של הזוכה יחד עם "בעלי ממון" שבעבר תמכו בקהילתו, שיפעיל "לחץ" על הזוכה שיוותר על כספו. בעלי הממון איימו על הרב, שאם הוא לא יעשה כן, הם יפסיכו לתמוך בקהילתו.
זהו.
תוקן על ידי נישטאיך ב- 17/07/2008 10:56:15
 עולם הפוך אני רואה
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/7/2008 11:05 |
|
| |
נישטאיך
בעיר בה אני גר היה "רב" זקן שלא "תיפקד" זה שנים,
איזה עולם קטן, גם בעיר שאתה גר? סדנא דארעא חד היא
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-17/7/2008 12:16 |
|
| |
ירוחם
<"איזה עולם קטן, גם בעיר שאתה גר? סדנא דארעא חד היא">
אולי המיוחד בעירי הוא, שכאשר לאותו רב לא מתפקד יש בת, משאירים אותו בתפקידו, וממנים את בעל בתו לדיין.
_________________
עולם הפוך אני רואה
|
|
|
|
| נשלח ב-17/7/2008 15:59 |
|
| |
נישטאיך כתב
<"ושלא נחשב קבלה של ב"ד שלא נותן נימוקים">
היכן ראית זאת?
ברור שאם מדינא אפשר לדרוש מהדיין לפרש מהיכן דנתוני, משום צדק תשפוט, והדיין בעצלותו ופחדנותו אינו מסכים לזה, אין טעם שהקבלה תהי' משמעותית אם לא נכלל בה ויתור ע"ז.
יתר על כן, אין לכפייה שום משמעות.
הכפיה מתבצעת בכתבי סירוב, ואי קבלה לסמינרים.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/7/2008 18:13 |
|
| |
נישט,
"אולי המיוחד בעירי הוא, שכאשר לאותו רב לא מתפקד יש בת, משאירים אותו בתפקידו, וממנים את בעל בתו ל..."
מיוחד בעירך?
_________________
אוי לשכן
ואוי לשכנו
|
|
|
|
| נשלח ב-17/7/2008 20:14 |
|
| |
השכן
אצלך זה שונה, זה את בנו -ולא את הבעל של ביתו
|
|
|
|
| נשלח ב-17/7/2008 20:16 |
|
| |
[השכן,
אולי הוא התכוון שבערים אחרות (מתוקנות יותר?), כאשר לרב הלא מתפקד יש בת, ממנים אותה לדיינת?  ]
|
|
|
|
|
