הכוזרי החדש

ידיעה לאוהבי ספר:
אתמול (ג') יצא לאור ספרו של ד"ר יצחק ברויאר "הכוזרי החדש".
הספר יצא לאור בהוצאת מוסד יצחק ברויאר, וישווק באמצעות פלדהיים. התרגם מגרמנית נעשה ע"י ר' שמחה הנשקה, נערך ע"י פרופ' מרדכי ברויאר ועבר עריכה סופית של מרדכי נויגרשל.
מומלץ.


[אותי אישית מרגיזה קצת העריכה של נויגרשל, שבאה לידי ביטוי בהערותיו. הוא טורח לפרש כל מילה לועזית (גם פשוטות, כמו מונותיאיזם, אילוזיה, פציפיסט) תוך זלזול מסוים באינטלגנציה של הקורא, וללטש כל משפט שעלול לצרום לאוזן תורנית (לדוג', בעמ' 295 שם ברויאר בפי אלפרד כי "מסקנותיה של בקורת המקרא, ככל שיהיו מבוססות מבחינה דקדוקית-הגיונית או הסטורית, אינן נוגעות באמונתנו כלל ועיקר." ונויגרשל נזעק להבהיר "כלומר, גם אם תהיינה המסקנות מבוססות, ק"ו כשאינן כאלה." מי שאל אותך?!). אבל מדובר במטרד קטן, ובפירוש לא במשהו שהורס את הנאת הקריאה]

_________________

במשפחת ברויאר טוענים שלא ניתנה לנויגרשל דריסת עט בגוף הספר כי אם בהערות בלבד. מי יתן.
אכן, טרם הופץ הספר בפלדהיים. הודעתי התייחסה לאירוע שהתרחש לרגל השקת הספר, בבית יד-שרה בירושלים, ע"י מוסד יצחק ברויאר והמשפחה.
אני מצטרף בחום להמלצה על הפרק האמור ב"דרכי". ואם יספיק הזמן אעלה פה ציטוט או שנייים ממנו.

_________________

הנה, כמובטח, פיסקה על קאנט מהפרק השלישי ב"דרכי" (ההדגשות שלי, המרכאות במקור):

הפילוסופיה בה התעניינתי בעיקר היתה זו של קאנט. בתחום זה סייעו אותי ההרצאות אך מעט. מן הסתם קרה כך לרוב אלה שעסקו בקאנט ברצינות. "קניתי" לי את קאנט בעמלי. בראש ובראשונה קראתי את כתביו שלו, והקדשתי לו מאמץ שכלי שכמותו הייתי מוכן להקדיש רק לקטע קשה בחידושי מהרש"א. וכך קניתי לי את קאנט "שלי".
משוכנע אני בעמקי נפשי שאלוקי ישראל ומלכו גורם מזמן לזמן לאורם של אנשים מבני אומות העולם להבזיק, אנשים שייעודם הוא להתערב במטאהיסטוריה היהודית ולפעול בה פעולה מושיעה. לא רק נבוכדנצר וטיטוס הם שבט מטה בידו של ה'. גם את כורש משח ה'. גוטנברג תרם תרומה עצומה לשימורה והפצתה של התורה-שבעל-פה. והגיעה שעתה של ההתמודדות הגדולה, החל עידן המשיח, בו מוטל על עם ישראל להתגונן בפני רוח העמים המתפרצת בסימן האמנציפציה החברתית והלאומית, עידן שבו הכול תלוי בכך שעם ישראל יחזיק מעמד באלפי מצוקות רוחניות וגופניות. באותה שעה העמיד הקב"ה מבין האומות עצמן את האיש הגדול משכמו ומעלה מכל עמו, את עמנואל קאנט, אשר חולל, על יסוד הספק באדם שעוררו סוקראטס ודיקארט, אותה "מהפכת קופרניקוס" שהתוותה לכל החשיבה האנושית גבולות ברזל, אשר רק בתחומן רשאית חשיבה זו לחתור ולהגיע לידי הכרה, בעוד שיציאה מגבולות אלה מסבכת אותה בסבך ה"אנטינומיה", שאין מפלט ממנו. ברוך ה' שנתן מחכמתו לקאנט! כל יהודי אמיתי שלמד ברצינות ובמאמץ כן את "ביקורת התבונה הטהורה" יענה אמן מעומק הלב.

מרחביה, מעלעול חטוף בספר אני חייב לחלוק עליך ולומר שהמטרד לא כל כך קטן. בעמ' 17 נויגרשל כותב: "אנו לא שינינו מהתרגום מלבד במקומות בודדים בהם היה צורך לשם הבהרה יתירה של הענין." דווקא משפט זה מצריך הבהרה יתירה. הצורך הוא סמנטי, אדיאולוגי או שמא אף תיאולוגי?
כמובן שאחרי התיאור בהקדמה של הערצת ברויאר לקאנט היתה חייבת לבוא ההערה הטפשית (לטעמי) על כך שעיקרי שיטתו נמצאים כבר בדברי המהר"ל והרמב"ם, אלא מה? שמעתי בשמו (אולי זה לא מדויק) שהרמב"ן הקדים את איינשטיין.
אין בכך לפגום מכבודו של הרב נויגרשל ואולי מגדולתו (גם בספר זה עבודתו לפעמים מרשימה), אבל למה לערב מין בשאינו מינו?
צלולה היתה החבית, למה לא להשאירה בצלילותה?
עתה ניגש לקרוא את גוף הספר.

את/ה צודק/ת (?) שמדובר במטרד גדול יותר אם מביאים בחשבון את הקדמתו של נויגרשל.
דברי כוונו למי שרוצה לקרוא את ברויאר ולא את נויגרשל, הוא יתחיל את הקריאה -כפי שעשיתי אני- בעמוד 21.

כדי להסיר לזות שפתיים מהעורך הראשון, פרופ' מרדכי ברויאר ז"ל, אציין שהוא לא סמך את ידו על הפקדת המלאכה בידי נויגרשל. השתלשלות הדברים היתה כך: אחרי שמספר שמות של עורכים פוטנציאליים נפסלו על ידו, עלתה ההצעה שנויגרשל יעשה זאת. ברויאר, שלא הכירו, ביקש לקבוע עימו פגישה, אך, אם תותר לי קלישאה, נטרפה השעה, והפגישה לא התבצעה. על סמך העובדה שברויאר לא שלל אותו, החליטו בני המשפחה שהוא יהיה העורך (ואגב אורחא להרוויח גם "חותמת" שתקל את מכירת הספר בציבור החרדי). למיטב ידיעתי מקבל ההחלטות מטעם בני המשפחה הוא בנו הגדול של פרופ' ברויאר, הרב שלמה, המכהן כמשגיח בישיבת בית-מתתיהו.

בס"ד

מרחביה, כהמשך להנ"ל, בעוד שד"ר ברויאר ברוב הגינות מציג את השיטה הרפורמית כדבעי (אף שכמובן אינו מסכים לה), ומסביר את הדת החוויתית (מה שנקרא בפי מנדלסון "הדת הטבעית") שבה השינוי לא גדול בין יהודי לנוצרי, מוצא בעל ה"עריכה סופית" להעיר שכידוע רצו הרפורמים להידמות לנוצרים בהכנסת עוגב וכו'. וכאן אני שואל, וכי יש קשר בין הטקסט להערה? האם עדיף לרדד את הספר רק כדי להכשירו לקבלת "חותמת" (כלשונך) שכלל אינו זקוק לה?

שאלה ל'המחוג_הקטן':
מאיפה לקוח מאמר ה"ביקורת" שציטטת? השבוע (ואתחנן) הוא הופיע במדור הספרים של יתד נאמן.

מרחביה


אתה חושב שיושב מישהו בעיתון וטורח לכתוב מאמרי ביקורת? הם מגיעים מוכנים, עם מספר העותקים הנדרש.

מתון ומסיק

למה אינו זקוק לחותמת? המולי"ם רוצים למכרו בציבור החרדי, שככל הנראה לא כל כך מכיר אותו. ולשם כך הם זקוקים לחותמת וגםלמה שהיא כוללת.

לדידך אין הוא צריך לזה, אבל לדידם צריך גם צריך.

תודה המחוג.
לומד, לזה התכוונתי. הנחתי שכאן היה הפרסום הראשון כי ברשת המאמר אינו ובמקו"א לא נתקלתי בו.

תוקן על ידי מרחביה ב- 19/08/2008 9:12:13

אני קורא את הספר בימים אלו. ספר נהדר שאיני מסוגל להסכים אתו.

אביא קטע משל הרב קוק מאורות, אורת התחיה, כ שנקרא כתגובה לגישה שברויאר מציג.
<

מחלוקת הדעות ע"ד הדרכת הכלל, אם בזמן הזה, שרבו פריצים נושאי דגל ההפקרות ביד רמה, ראוי להפריד את האומה, שהכשרים נושאי דגל שם ד' לא יהי להם שום יחש עם פורקי העול הפושעים, או שמא כח השלום הכללי מכריע את הכל, כל עקרה של פלוגתא זו באה מפני השפלות הכללית, שעדיין לא נגמרה הטהרה לגמרי ביסוד האופי של האומה, מצד חיצוניות נפשה, והיא מטהרת והולכת. אלה הכתות יחדו הנן בזה במדרגת שתים נשים זונות שבאו אל שלמה: הדבור "הביאו חרב" נסיון הוא מחכמת אלהים שבמלכות ישראל: אותה הראויה להדחות, היא הטוענת: "גזורו", ובהתמרמרה מבלטת היא את אמתת הטינא שבלב שהיא חשה בעצמה, שכל ענינה הוא רק "גם לי גם לך לא יהיה, גזורו", והאם הרחמניה, אם האמת, אומרת "תנו לה את הילוד החי, והמת אל תמיתוהו", ורוה"ק צווחת "תנו לה את הילוד החי, היא אמו". אין קץ לרעות הגשמיות והרוחניות של התפרדות האומה לחלקים, אע"פ שפרוד גמור כהעולה על לב המנתחים באכזריות אי אפשר הוא והיה לא יהיה. זאת היא ממש מחשבה של עבודה זרה כללית, שהננו בטוחים עליה שלא תתקים, "אשר אתם אומרים היה נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן, חי אני נאם ד' אלהים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם" וככל מחשבה של עבודה זרה היא מחריבה ומדאיבה אפילו כשלא באה ולא תבא לידי מעשה. יסוד צדקת הצדיקים בכל דור ודור נתמך הוא גם ע"י הרשעים, שעם כל רשעתם כ"ז שהם דבוקים בחפץ לבם לכללות האומה, עליהם נאמר, "ועמך כולם צדיקים", וחיצוניות הרשעות שלהם מועילה היא לאמץ כחם של צדיקים "כדורדיא לחמרא", והפרוד המדומה חותר הוא תחת יסוד הקדושה כולה, כמעשה עמלק שזנב את הנחשלים, פליטי הענן, "שלח ידיו בשלומיו, חלל בריתו"