צנזורה בספר אמונה ובטחון לחזון איש

אלה שלא זכו לאור הגמ' בהלכה, המה משוללים גם באגדה באופי' האמיתית, כי בהיותו חסר לב חכמה אי אפשר לו לקנות מושגים שמימיים אמיתיים, גם אינו מסוגל ללימודים מישרים, ומה שהזכירו בגמ' בעלי אגדה היינו חכמים בהלכה שהוסיפו עיונם גם באגדה, אבל לא יתכן להיות ריק מהלכה ולהיות בעל אגדה. ויתכן אנשים שעסקם בהגיונות בני אדם כעין פילוסופיא ריקנית, פעם במדות פעם בקורות הדורות ועוד כיוצא בהם, ומשתדלים לקבוע הגות לבם במסגרות התורה, ויתכן שיצליחו למשוך לב השומעים ולהנעים זמירות באזני המקשיבים, ואמנם אלה אין להם חלק בתורה לא בהלכה ולא באגדה, כי כיסוד ההלכה יסוד האגדה, אין הגדה הגיון לב, ההגדה היא חלק התורה שקבלנוה דור אחר דור אשר מסרה משה ליהושע ויהושע לזקנים וכדתנן באבות, ולהיות בעל הגדה החובה להיות בקי במקרא בתורה בנביאים וכתובים, להיות בקי בכל אגדות שנאמרו בגמ' בקיאות נאמנה, להיות בקי במדרש בקיאות שנונה ומסודרת, ואח"כ לשאת ולתת בהן בהבנת המסקנות שבהם, וכמו שלא יתכן חכם בהלכה בלא קנין הבקיאות המרובה.

ואמנם אלה החפצים בהתגלות לבם, מורגלים בידיעות מקוטעות קטע מכאן וקטע משם עד שנאסף בידם ילקוט של מאמרים ספורים המשמשים בם לברוא הרצאות להשמיע לרבים, [ומהם מופלגים, אינם יודעים לתרגם בתורה נו"כ, אינם יודעים את הכתוב בראשונים ידיעה מספקת, ומהם שלא למדו כלל תנ"ך, ואינם מבינים ללמוד אגדה בגמ' ברוב מקומות הש"ס, ובכל זאת המה מחנכים לצעירי הצאן, ומטיפים לקח במדות ומוסר, ולפעמים גם במדע ומתק שפתים], ואם אמנם המה גורמים לעתים, להטות לב הרכים ליראה ומוסר, וליבנו רוחש להם כבוד והערצה על מעשיהם הטובים, אבל אין שמחתינו שלמה בהם כי סוף סוף חסר לנו תורה ויש כאן עניות דתורה, ויצירתם בלתי מתוקנת בהחלט, כמו שכתוב בפרקים הקודמים, שאם אין תורה אין חכמה אין עצה ואין תבונה.

כט

אם אמנם מצות כיבוד של חכמים ויראתם הם מן המצוות המעשיות, כמו מצות קימה, לפתוח ראשון, לא ישב במקומו, לא יסתור דבריו, הם יסוד בנפש, ראש וראשון בחובות הלבבות, כי הלא הכבוד הוא רגש הגדול מאחיו, ועל פיו משקל כל ערכי החיים. הכבוד בתלמיד חכם, משמש להכנעה לחכמת התורה, לקבל מלכותה, קבלה רצויה, קבלה ענוגה ונעימה, כי מטבע המכבד ליהנות מאהבת המכובד בעת שלבו רוחש הכבוד, ועינו היפה ימריצהו להתאבק בעפר רגלי חכמים, ואין טורחו בזה כטורח של עמלה ויגיעה, רק כמוצא חפץ לבו וכמשיג משאת נפשו, ואותן התנועות המעשיות המגשמים את מצוות המעשיי של הכבוד הן הנה עדיות עד כמה לבו מלא אמונה בתורה, ועד כמה ינהר להתרפק עליה ולהשתעשע בסגולותיה.

וברנש דליבו ריק מרגש זה, ואין נפשו חרד לכבוד תלמיד חכם, ליבו ריק מהכנעה לתורה, ליבו ריק מקבלת עול מלכותה עליו, ואם סיבת חולי זה הוא ממיעוט הרגש כללי כי נולד בטבע קר וברגש גס, ומחנכיו פשעו בו מלהחכימו ולהשכילו, אין הקולר תלוי בצוארו, ואמנם הוא חסר בנפשו ביסוד התורה ואהבתה, וחלקו רע תחת השמש.

ואמנם אם הוא בעל כשרון בהשכל ודעת, ולבו מלא רגש כביר כח, אך נפתול נפתל בדרך חינוכו, ובאות נפשו משתדל לעקור מלבו רגש הכבוד לחכמים כאשר מוצא בזה סתירה לכבוד עצמו, וברב גאותו הנחיל במחשבתו את כל הכבוד לנפשו, בהיותו בעל בטחון, בהיותו מזכה הרבים, בהיותו ברור המדות, והלא זה כל האדם, וזה חובתו בעולמו, ומה יתרון לבעל החכמה בהויות דאביי ורבא, הנה זה חוטא בכפלים, ומוכה בכפלים. והגר"ח זצ"ל בס' נה"ח בש"ד האריך במשפטו ודן אותו כמבזה תלמידי חכמים, וכמגלה פנים בתורה, וז"ל וגם כמה מאותן אשר קרבת אלק' יחפצון המה בחרו לעצמם לקבוע כל עיקר לימודם בספרי יראה ומוסר כל הימים כו' ועדן לא ראו מאורות מימיהם ולא נגה עליהם אור התורה, ד' יסלח להם כי כונתם לשמים אבל לא זו הדרך ישכון בה אור התורה, [פוק חזי מאן גברא רבה דקמסהיד עלה הגר"ח זצ"ל תלמידו המובהק של הגר"א זצ"ל ורבא דרבי' של הגרי"ס זצ"ל, ואינו חושב ספרי היראה והמוסר בלי היותו חכם בהלכה בגפ"ת לאור התורה, ומי לנו אוהב היראה והמוסר יותר ממרן הגר"ח ז"ל, וברב אהבתו אליה ברור מללו דמבלעדי היותו חכם מובהק בהלכה אין אור תורה עליו בעסקו בספרי יראה ומוסר, וכמו שהאריך בש"ד ובח' פרקים לפני ש"ד], ושם בפ"ב גם תוכל לגרום לאדם התנשאות בלב מאשר הוא עובד אותו ית' בטהרת הלב, שיקל בעיניו ח"ו אם יראה מי ומי שאין עניני עבודתו לו ית' במחשבה טהורה כו' וכ"ש כשיראה איש עוסק בתורת ד' ויתבונן עליו שהוא שלא לשמה [ר"ל לשם כבוד או אהבת הלימוד וכיו"ב כמו שהאריך הגר"ח ז"ל שם לבאר] יתבזה בעיניו מאד ח"ו, והוא עוון פלילי הרחמן יצילנו, ושם בפ"ג ומי שימלא לבו לבזות ולהשפיל ח"ו את העוסק בתורה ומצוות אף שלא לשמה לא ינקה רע ועתיד ליתן את הדין ח"ו, ולא עוד אלא שנמנה בדברי חז"ל בין אותן שאין להם חלק לעוה"ב לגמרי ח"ו וגיהנם כלה והם אינם כלים והם האפיקורסים, וכן במשנה ר"פ חלק מנו את האפיקורס בכלל אותן שאין להם חלק לעוה"ב, ואמרינן בגמ' שם רב ור"ח דאמרי תרוייהו זה המבזה ת"ח כו' וגם מגלה פנים בתורה נמי מקרי כו'. הנה דבריו מבוארים שת"ח שעוסק בתורה שלא לשמה לא נגרע בזה ח"ו חשיבותו, והאומר עליו מאי אהנו לי רבנן בכלל מבזה ת"ח ובכלל אפיקורס, וכ"ש בת"ח העוסק בתורה לשמה. ובעל המוסר שמתנשא בלבו נגד ת"ח ומשפיל אותו בלבו, וכש"כ כשמשפיל אותו בפני אחרים, שהוא בכלל מבזה ת"ח, שדינו כאפיקורס ונכרת חלקו מארץ החיים, ומגלה פנים בתורה. שעל פי התורה, להעמיד ברום המעלה במחשבה ובמעשה את הת"ח שזהו כבוד התורה וכבודו ית'. ואין ת"ח אלא החכם בהלכה בגפ"ת וכמו שהאריך הגר"ח ז"ל בקבלתו מהגר"א ומדור דור עד משה רבנו ע"ה.

ומה נורא הוא המראה כי אנשים עטופים בטליתות של ת"ח ומקושטים באיצטלאות דרבנן ומרצים למוסר וחסידות כל היום, והן הנה מכת מבזי ת"ח ומגלי פנים בתורה, ואם אמנם שוגגים הם וכונתם רצויה, אבל מה רב הוא ההפסד ומה גדול ההרס בבית המדרש. והנה לפעמים תולים עצמן על איזה סיפור המסופר על רבם אשר משמש אצלם לתמוך בטעותם ולהתמיד בדרכם המשובשת, והסיפור המתעה מרגלא בפומם ומתענגים בו ליהנות מביזוי ת"ח כאילו בפירוש ביזה גם רבם את ת"ח כולם וכי לדעת רבם המה לא ראו אור מימיהם וכאשר כתב כן במכתב לחכם תלמודי.

והנה יש יתרון לביזוי הנתמך על קבלה, כי אמנם כאשר יבזה על דעת עצמו אפשר לו לפעמים גם ליצר טוב ללחוש לו באזנו איזה מחאה, ואם לא לעצרהו ולשום מחסום לפיו, לא יבצר ממנו איזו רעדה בליבו ובכל אופן אין שמחתו שלמה וענגו נפגם, לא כן בהסתמכו על קבלתו מרבו הוא מספר בבחינת כל עצמותיו תאמרנה, ולבו רחב ספוק וגיל, חיכו ממתקים וכולו מחמדים לבזות החכמים בעולם הלומדים, ואז הוא מכוון בו לפלוני ופלוני ומשנן את לשונו להטעים דבריו לפני השומעים, וכרוצה להשכילם כי יש בדבריו גם רמז לפלוני או לפלוני והעיקר שידעו שמדרך הת"ח היא (אי אפשר להזכירו מפני איסור גידוף ר"ל) ואל יטעו עוד בשוא נתעה, להיכנע בפני תלמידי חכמים או להעריצם בלב, כי כבר אמר רבינו ז"ל כי לא ראו אור. והנה כבר אמרו חגיגה כ"ב ב' ואם אתה אומר לו טמא, כלום משגיח עליך ולא עוד אלא שאם אתה אומר לו טמא אומר לך שלי טהור ושלך טמא.

ולו חכמו השכילו כמה מן החטא והאשמה בסיפורים כאלה כי יוסיפו לדבר סרה על רבם כאילו ח"ו גם הוא כמותם בעוון המר הזה, וכאילו לא ראה לדברי הגר"ח בנפה"ח או ח"ו הי' חולק על ישיבתו של רבא דרביה ועוד ועוד, ועוד הוסיפו עולה להנות מהעברה ולדבר ברהב בשמחת לב להעליב מלאכי עליון ולשום לאל חכמי ישראל וקדושיו, עוד מלאם לבם לדרוש כזאת ברבים [אוי] (עוד) לאזניים שכך שומעות.

וכמה מן הטפשות ללמוד הלכה מפי מעשה פרטית, וכי אין אנו יודעין כי יתכן שאיש אשר עסקו לימוד התורה ויהיה גם שקדן ולפעמים מופלג בשקדנות ובכל זאת הוא ראוי לתוכחה ואף יתכן להוכיחו בעוז ולהגיד כי עדין לא ראה אור, ואמנם פעולת שקידה מופלגת איננה מבטיחה את בעליה שם תלמיד חכם כי יתכן כי למודו באופן שטחי ולא זו דרכה של תורה באמת כי עיקר סגולת התורה לעמלים בה בעיון עמוק, ולא לעמלים במעשה זמרת הגמרא, ולפעמים סיבת הדבר בחסרון רב שלא למד לפני חכמים ולפעמים חלקו רע שלא חונן בכישרון מספיק, ולפעמים מפני קלקול המדות בקלקול מרובה ולפעמים חסר לו יראת שמים וכיו"ב. והנה כשבאין ללמוד הלכה חמורה כזו רבה האחריות, שכל גופי תורה תלויים בה, הלא קלות ראש אסור בזה בהחלט, ואמנם בהיות לבם חומד למשפט המעוקל הלזה לא יתנו לב לדעת עד כמה אין מכתב רבם מספיק לחרוץ ממנו משפטם, בהיות מהותו של זה שהמכתב כתוב אליו עלומה מהם, ובזדון לבם יגדילו את ערך זה האיש שהוכיחו רבם, ויתארוהו חכם וגדול הדור, מופלג בצדקות ובחסידות ולומד תורה לשמה וכל זה בשביל [חפצם הם] לגמור עליו את ההלל שלא ראה אור מימיו. ובשביל זה, אולי בשביל שאינו יודע לבזות ת"ח, או בשביל זה עצמו שהוא חכם, או בשביל שהוא שקדן, או בשביל שאינו מרבה בשיחות בהגיונות בדויות, ואם יקלו בגדלות האיש המוכח מרבם הלא לא יוכלו להוציא את המסקנות הדרושות להם, לזאת יתחילו בשבח שבשבחים ולסיים בגנות כאוות נפשם הזדונית.

כאלה וכאלה מנת חלקם של בני אדם שעזבו חכמת ההלכה מקור מים חיים ויתנו לה כתף סוררת, והשמר נא בני אל ינעם לך חברתם, ואל תתאו למטעמיהם, הדבק נא בהויות דאביי ורבא ומינה לא תזוע הפוך בה והפוך בה דכולי בה. (ההדגשה בכתב יד קדשו)

_________________

כי אולם כל ענין אמיתי ישוב כוזב - אם יילקח שלא בגבולו, או אם ייוחס לנושא בלתי הגון לו. (הקדמת רמח"ל לדרך ה')

תוקן על ידי לוצאטי ב- 14/08/2008 2:33:08

תוקן על ידי לוצאטי ב- 14/08/2008 3:21:07

תוקן על ידי לוצאטי ב- 14/08/2008 3:45:19