"עשה לך רב" - על הסמכות ההלכתית בדורנו

בעקבות דיון שהתפתח בתת-פורום "צוותא" אודות מצוות ה"תכלת" שהתחדשה בדורנו, על ידי מומחים הטוענים לזיהוי ודאי של החלזון ודרכי הפקת הצבע ממנו, ברצוני לפתח כאן את הנושא של דרך פסיקת ההלכה אצל כל אחד מאיתנו.

שיטת הלימוד המקובלת כיום בעולם הישיבות, איננה מכוונת בדרך כלל את הלומד להגיע לבירור הפסיקה ההלכתית. הלימוד בדרך של "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא", רווח בדרך כלל רק ב"כוללים" העוסקים בלימוד טור שו"ע עם המקורות ההלכתיים ואשר מייעדים את תלמידיהם למלא תפקידי רב, מו"ץ, דיין וכיו"ב. בשל כך מצוי שגם מי שזכה שנים רבות לשבת באוהלה של תורה, איננו מרגיש את עצמו ראוי להכריע בשאלות ההלכתיות העומדות לפניו. לשם כך הוא עשוי להסתמך על ספרי הלכה מצויים או להפנות את שאלותיו לרב ומורה הוראה בסביבתו. הדבר נכון גם כלפי ת"ח מובהקים כראשי ישיבות ור"מים, אשר אינם עוסקים בפסיקה הלכתית אפילו לעצמם ובודאי לא לאחרים. גם בקרב העוסקים בפסיקה ההלכתית, אנו רואים מגמה של צמצום הסמכות להלכות שגורות ומצויות, בעוד ששאלות חדשות ו/או ציבוריות מובאות להכרעתם של רבנים מפורסמים בלבד המכונים "פוסקי הדור" וכיו"ב. לעיתים רבות, רבנים ומו"צים מקומיים מסתפקים בפירוט דעותיהם של אותם פוסקים, ללא הכרעה כאחד מהם. הדבר מצוי בפרט בספרי הקיצורים הרווחים כיום, העשויים להביא בכל דבר ועניין דעות שונות ללא הכרע.

במציאות זו, כשעולה על הפרק שאלה הלכתית כלשהי, האדם מן השורה איננו רואה את עצמו כבר סמכא לעסוק בה. כך אנו רואים כיצד שאלות על כשרותו של שער הפיאות המיובא מהודו; כשרותו של בשר הז'בו; יבוא פירות בשביעית מהערבה הצפונית; פירות מ"היתר מכירה"; מעמדם ההלכתי של העולים מאתיופיה; הכרה בגיורים של בית הדין בראשות הרב דרוקמן ועוד נידונים אחרים, נתונים להכרעה בלעדית של מורי ההוראה והיחיד איננו מנסה לגבש את עמדתו בהם. הנושאים בהם מביעים רבים מאיתנו עמדות עצמאיות, עוסקים בדרך כלל אך ורק בנורמות חברתיות ו/או בנושאים אחרים הנוגעים ברמה כזו או אחרת לשאלות אידיאולוגיות/השקפתיות. לאור זאת, ניסיון להביא לידי היחידים שאלה הלכתית כדוגמת התכלת, הינו בעל סיכוי נמוך ביותר.

בעניין שלפנינו ישנה בעיה נוספת, שכן מורי ההוראה עצמם אינם רגילים לעסוק בשאלות המצריכות ידע והבנה מדעית. גם פוסקים חשובים ומפורסמים, נהגו בשאלות הנוגעות למדעים שונים, כגון רפואה; בוטניקה; פיזיקה; כלכלה וכיו"ב לשאול מומחים המוכרים להם כיראים ושלמים שהיו נאמנים עליהם. הם עצמם לא ראו מקום לקרוא לבחון ולהכריע בעצמם בשאלות מדעיות. כמדומני שבשאלות הנוגעות להיסטוריה ולארכיאולוגיה, ישנה חשדנות רבה במיוחד וחוסר אימון מוגבר בחוקרים, בשל העובדה שרבים מהממצאים המקובלים בתחום זה סותרים את ידיעותינו מהתוה"ק.

האם ישנה סיבה לנסות ולערער את הנורמות הנ"ל? האם יש מקום לעודד אנשים מן השורה להכריע בעצמם בשאלות הלכתיות שונות על ידי עיון במקורות הרלוונטיים? האם לרבנים עצמם ישנו צורך להגדיל את הבנתם וידיעתם המדעית, בכדי לברר באופן אישי סוגיות רלוונטיות? אולי יש מקום לחלק בין סוגיות הלכתיות מובהקות לסוגיות שאינם כאלו? אני סבור שהתשובה לכך היא שלילית בכל הנוגע לאנשים מן השורה, וכי מלבד יחידים ממש רובא דעלמא איננו מסוגל [אולי בשל שיטת לימוד לא נכונה בעולם הישיבות] להגיע למצב זה של יכולת להכריע בעצמו בשאלות הלכתיות. אינני מתכוון שהמצב המתואר לעיל הוא טוב וראוי, אבל הפתרון איננו מצוי בביטול מוחלט של הסמכות ההלכתית המקובלת.

אחד מן המעוררים הראשונים על החובה לחדש את מצוות התכלת היה למיטב זכרוני הרב יצחק ברנד, אשר במשך מספר שנים הוציא מספר רב של חוברות אודות נושאים שונים. לאחר ספרו הראשון שעסק בהלכות עירוב, בו הוא הגיע למסקנה שאסור לטלטל בכל מקום, הוא עורר אודות האיסור למכור חמץ לגוי בער"פ; החיוב להטיל תכלת; המצוה לתקוע בחצוצרות בזה"ז; הצורך בחידוש מצוות יבום והאיסור להחזיר שטחים. המכנה המשותף בדרך פעולתו היה הפניה לקהל הרחב בשכנוע בצדקת דבריו, על ידי מראי מקומות ומו"מ הלכתי. כך גם נהגו אחרים אשר טענו שעל אנשי ירושלים החדשה לקרוא מגילה בי"ד אדר ו/או שמצות המכונה הינם חמץ גמור. אני סבור, שהניסיון מלמד שדרך זו היא חסרת סיכוי, ולדעתי היא גם איננה נכונה. הדבר דומה לאדם שפיתח תרופה מסויימת או שיטת טיפול רפואית חדשה, אולם מסיבות שונות לא הצליח לעבור איתם את התהליכים המקובלים לאישור. גם אם המניעים שמנעו זאת היו פסולים כמו צרות עין; שוחד; שרלטנות או סתם קטנות מוחין, אין שום טעם לניסיון לעשות זאת על ידי הפצת החומר המקצועי בציבור הרחב.

יש כמובן כאלו שיטענו כנגדי, שהדברים הללו נכונים באותה מידה על שאר הנושאים הנידונים ב"אגודה אחת". כלומר, שגם בשאלות של חינוך; תעסוקה; נישואי ילדים; אפליה; שיטת הלימוד; יחסי דת ומדינה ועוד, הסמכות המכרעת איננה אנשים מן השורה אלא גדולי תורה בעלי "דעת תורה". אני סבור שזוהי אמנם הנקודה המרכזית העומדת בבסיס הדיון כאן, אבל אין זאת אומרת שמי שאיננו מכיר באבסולוטיות של "דעת תורה" יאמץ גישה זו גם לענייני הלכה.

א. יפה בן ציון, עד עתה לא עסקו פה בפורום אלא בענייני חברה,
והנה מעתה נזכה לדון גם בתורתינו עצמה.

ב. בתגובתך לאשר אתה מכריע במה שהסתפקת בהודעה הפותחת
הינך מכריע שפתרון לפיו כל אחד יתחיל להכריע לעצמו הינו פיתרון
שהקלקול בו רב על התועלת. וא"כ לא נותר לנו לדון על עצם הסמכות ההלכתית
אלא לגשת לרבני הציונות הדתית שהותירו עיניים פקוחות ולא חששו לדון
בשום נושא.http://www.zomet.org.il/?CategoryID=170

בעזהי"ת




   א. מאיר, במאמר אשר כתב לעלון אגודה_אחת, העלה והסביר את העניין שלכאורא לימוד התורה בישיבות, לאו דווקא הוא מצוות התלמוד תורה. ומתוך אשר פתח בצ"כ בכותרת "עשה לך רב", דומה ואנחנו מגיעים בדיוק בדיוק לסוגיא הזו.



   ב. לכאורא יש כאן משהו מאוד תמוה ובלתי אפשרי: הרי כל ערך לימוד התורה, אינו אלא משום שגדול התלמוד אשר מביא לידי מעשה (קידושין מ); וכל אשר הוא תלמוד תורה כנגד כולן - הוא בהלומד על מנת לעשות, דהלומד שלא לעשות נח לו שלא נברא (ירושלמי ברכות פ"א ה"ב); וכך איפסקא הילכתא ברמב"ם (ת"ת ג), בשלחן ערוך (יו"ד רמו), ד"תלמוד תורה שקול כנגד כל המצוות, היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה, אם אפשר למצוה להעשות על ידי אחרים - לא יפסיק תלמודו, ואם לאו - יעשה המצוה ויחזור לתורתו".

   והנה א"כ, כשמגיעים לפרטי הלכות תלמוד תורה עצמן, ולפרטי הלכות סדר היום היהודי עצמן, כל לימוד תורה אשר מתעלם מההלכות הללו ומבטל אותן, בזה המעשה ממש מפקיע את עצמו מגדר מצוות תלמוד תורה!

   הרי אין לומדים תורה בשביל חידוד השכל בעלמא. אפילו אם מסתמכים על דברי הרמ"א משמיה דהטור ורבינו תם (יו"ד שם), דהאידנא "בתלמוד הבבלי שהוא בלול במקרא, במשנה וגמרא, אדם יוצא ידי חובתו בשביל הכל" - עדיין יש כאן חובא למילף כולה תלמודא, מראשית ועד אחרית, ולא בשביל קנייטשים ולומדעס, אלא בשביל "עד שידע היאך עיקר המצוות והיאך יוצא האסור והמותר" (לשון השו"ע, שם).
   לא כל שכן דברי הש"ך על אתר: "אבל לי נראה שיש ללמוד ספרי הפוסקים דיני התורה, כמו הרי"ף ומרדכי והרא"ש ודומיהן, שזה שורש ועיקר לתורתנו, ואינם יוצאים כלל בלימוד גמפ"ת".
   או כדברי שו"ע אדמוה"ז (יו"ד, הל' ת"ת), על אשר הוא שליש בתלמוד: "אבל בלימוד זה לידע הטעמים בדרך קצרה מהתלמוד והפוסקים בלי עיון רב ופלפול חייב הוא לעסוק בכל יום ויום שליש זמן לימודו".



   ג. ומתוך שאין לומדים למעשה, ועוד מגדילים עשות, להחזיק תדמית ירודה על הבחור שמקום להחזיק כל ימיו בפלפולים אין קץ - עוסק בלימוד אליבא דהילכתא, מגיעה כאן המציאות עליה סח ותוהה בצ"כ, מציאות אשר בה יהודים אשר עסקו בתורה מאז ילדות, יכולים להיות מופתעים ונבוכים מלשון סעיף פשוט בשלחן ערוך (וכמו; "אחר כך ילך לעסקיו, דכל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עון, כי העוני יעבירנו על דעת קונו" - או"ח קנו), ומן הסתם בתחילה מנסים לתהות ולהתחקות היכן חלה כאן יד מרעים לזייף בלשון השו"ע דברים אשר לא שמעום מימיהם...




   ד. אי לכך, עוד לפני שתעשה לך רב (אבות א), על מנת שתתסלק מן הספק, על מנת שאם יבא לפניך דין ונסתפקת בו - עשה לך רב (ר"ע מברטנורא, שם), עשה את עצמך רב! עשה את עצמך ליודע הלכה פסוקה בטעמיה, בכל היקף התורה, מראשית ועד אחרית - דהרי זוהי עיקר מצוות תלמוד תורה.
   (וכך, אישית, לאט לאט הגעתי יותר ויותר לסדר לימוד, בו עיקר עיסוקי הוא באשר טענתי שהינו ממש היד החזקה והמשנה תורה של דורנו אנו - ספרי ערוך השלחן וערוך השלחן העתיד, אשר בלימודם מקצה ועד קצה, חזור ושנן חזור ולמד, אפשר ללמוד בדרך קצרה כמעט את כל התורה שבעל פה).



   ה. היות ואם נאספים חכמי ישראל למניין, יש להביא לחשבון גם את גדולי התורה מהציבור החרדי לאומי, והיות שאף אחד לא מוכן למנות את הגר"ד ליאור או הגר"י אריאל או שאר רבני צהר, ממילא אף בר האוריין הפשוט עצמו אינו מחוייב לדיעות חלקיות של קבוצת ההשקופע החרדית המצומצמת - שהרי "כל הפוסל, במומו פוסל".

תוקן על ידי 000_אלישיר ב- 22/07/2008 0:40:44

בצ"כ

הזכרת את האגרות משה, אכן אפשר לראות כאן את ההבדל התהומי. שהרי ר' משה זצ"ל כתב את כל המו"מ וכל הסוגיא ואפשר להתמודד איתו. בעוד שכיום יוצא  מכתב בסגנון "דעת מרן שליט"א היא כך..." בדר"כ בלי לדעת מדוע, ואף פעם אי אפשר להתווכח עם זה, כי כל המהרהר אחר רבו וכו' וממילא הפסיקה היא לא רצינית ואין לה כל משמעות.

אכן, הרב הלל זקס, מראשי חברון וישיבת כנסת הגדולה קרית ספר, סבור שאברך צריך לפסוק לעצמו. הוא מסרב לענות לשאלות בהלכה, אא"כ מדובר בשאלת חכם: השואל עיין בשו"ע, ויש לו ספק בהכרעה.
לפי מה ששמעתי, עזיבתו את ישיבת חברון, היתה בשל ביקורת, שהפסיקו לחנך בדרך סלובודקא של גדלות האדם, שהצמיחה ת"ח עצמאיים, ובעלי שיעור קומה, אלא מטיפים לנמיכות קומה, וצייתנות לגדולים, בבחינת מלאך מכה על ראשו ואומר לו: "קטן".

הכישורים הנדרשים לצורך ניתוח הלכתי, הם היכולת ללמוד לבד גפ"ת. הרב ש"ב ורנר אב"ד ת"א, לא היה מעניק סמיכת חכמים למי שלמד שו"ע יו"ד, אלא למי שנבחן גפ"ת על פרק כל הבשר בחולין.
הרב א"ס מלצר למד שו"ע יו"ד בקיץ לאחר התמנותו לרב ור"מ סלוצק, ולפני שנסע לשם.
ראשי הישיבות הגדולות מעניקים סמיכה לתלמידיהם על סמך לימודיהם בישיבה, ולא על סמך בחינות בטוש"ע.

האדמו"ר מליובאוויטש, שהבין את השינויים הסוציולוגיים שאירעו בקהילה היהודית, דרש מתלמידי ליובאוויטש, שילמדו סמיכה מיד לאחר סיום הלימודים בישיבה. ההרגל לעיין בדבר הלכה, מאפשר לפסוק ברוב השאלות.

נדרש אימון מסוים בעיון בשו"ע, וכן היכרות ביבליוגרפית עם ספרי העזר לפסיקת הלכה, פתחי תשובה, דרכי תשובה, ערוך השלחן, שדי חמד, אוצר הפוסקים, ועד למאגרים הממוחשבים בני זמננו. רוב רבני הערים כיום הפוסקים הלכות, ומנהלים מערכות כשרות, אינם בעלי הכשרה מעבר לכך. בנוסף כדאי ליצור קשר עם רבנים בעלי ידע כללי או מומחיות ספציפית, שאיתם ניתן להתייעץ (לא לשאול - להתייעץ).

יעבץ
גפת לבד לא מספיק.
הלימוד היום הוא באוריינטציה הבריסקאית שאם יש שאלה מבקשים מר' יצחק אלחנן שיענה ללא נימוקים.
אם צריך לפסוק לבד מנסים להתיחס לכל החומרות ללא התיחסות למסורת פסק שקיימת בעם ישראל.

לכן כדי לפסוק, צריך גם ידע בפוסקים ובמסורת וגם מוכנות לפסוק.

מי שעובר את המסלול הישיבתי הרגיל - פחדו מפסיקה עצמאית מובנת ומתבקשת. אין לו ידע מקיף! אם אמנם  יש לו ידע בשלושת השערים - אין לו ידע בסיסי, שורשי, מהמקור, על הלכות תפילין, שבת, ונידה - היומיומיים.

היאך יוכל לאזור עוז להכריע לעצמו באיזשהוא ענין או נושא?

מי שאין אצלו מושג של ללמוד רמב"ם ללא נושאי כלים הלוך ושנן כדי לקבל מושגים מקיפים בכל סוגיות התלמוד - היאך ימנע עצמו מלילך לחכם על כל שאלה ועניין,  ובסוף גם על מה שאינו שאלה ואין בו כלל ענין כגון בספרי השאלות שהטרידו בהם את הגר"ח קנייבסקי.

והפיסקה האחרונה (לימוד הרמב"ם ללא נושאי כלים)  קשורה לנקודה נוספת.

אדם שמופרך אצלו לקיים פסיקתו של הגר"ע יוסף בדיני 'חזרה'  בשבת וודאי שלעולם לא יפסוק דבר לעצמו. מאחר וכל עניינו הוא לשמר מסורת אבותיו ולא לקיים דברי התורה. והציבור הליטאי כיום חונך לשמירת מסורת ולא לקיום דברי התורה. ודוגמאות למכביר יוכיחו זאת.

יהודים
כיווני הפוך מכיוונך. צורת הפסיקה היום היא בגלל שהמסורת אבדה, וחזרה בשבת אין הנידון דומה לראיה שכן אלו שאלות שנובעות מהטכניקה המודרנית.

וכמובן אני מפנה שוב למאמרו של חיים סולובייצ'יק

תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 29/07/2008 14:51:50

הייתי נותן כותר נוסף לנושא , "עשה לך דיקטטור והסתלק מן הספק" או לחילופין "עשה לך מנהג והסתלק מן ההלכה" (בחירה חופשית).

דוגמה לטרור: ר' זבולון שוב הורה לקרוא מגילת אסתר ברמות ביום י"ד ולא בט"ו. ר' זבולון שוב לא היה יחיד בדעתו וכדבריו פסקו ר' ניסים קרליץ, הרב וואזנר, הרב עובדיה יוסף ובד"ץ העדה החרדית שהורו לקרוא בי"ד. אבל איך העז ר' זבולון שוב לעלות בדעתו כי אין הלכה כרבו של יתד והמפלגה, ועל כן הופעל עליו טרור ועל כל אנשי ליטא דמתקראים ליטאים שהעזו לקרוא בי"ד.

דוגמה נוספת: יתד נאמן מאן לפרסם פסק הלכה של ר' ניסים קרליץ והרב ואזנר בעניין הפאות יומיים לפני שיצא פסקו של הרב אלישיב, ושבוע קודם הפסק (ולפני ששלוחו של הרב אלישיב חזר מהודו) סרבו אנשי החצר של הרב אלישיב להתיר לשלוחו של ר' ניסים להכנס לרב אלישיב. השליח של ר' ניסים חזר מהודו כשבוע קודם ותיאר את כל תעשיית הפאות (מיתוג השליח).

תעשיית ההלכה הליטאית מוזנת בעיקר מלבלרי חצרות ומעסקנים בעלי יכולת שיווק. לת"ח ולאנשי ספר, אין כמעט מילה על דמויות הלכתיות.
 

דוגמה למנהג: אצל חסידים רבים למושג הלכה ולמילה כתובה אין מקום של ממש במרחב הקהילה, וכל מעשיהם אינו אלא איך נהג האדמו"ר ועוד עניניים מיסטיים כאלו ואחרים. עיקר הכבוד יקבלו בני האדמו"ר, ולדמויות ההלכתיות בקהילה שמור כבוד משני בלבד.




בטווח של שתי קצוות אלו, יש מרחב רב עם קהילות מגוונות והווי חיים מעורב. המרחב הנ"ל אינו נהנה מעצמאיות מוחלטת ומזכות חשיבה מנותקת, אלא מותקף מחד על ידי הדיקטטורה ההלכתית הליטאית ומנגד נשטף בזרם ההילה המיסטית ומהוד קדושת סגולות הקברים וכו'. באם יעז להתבטא  נגד מנהג כלשהו ואין שמו רבי עובדיה, סופו יהיה כר' ירמיה הכהן ואחריתו כר' בנימין זילבר.
 

ואכן בבריסק מתייחסים בזלזול לאלו שרצים לפתוח משנה ברורה על כל צעד ושעל. משום ש"אנו לא בעלי תשובה, ויש לנו מסורת בכל דבר".

רק שבשאלות חדשות באמת אין מסורת....

ואני הקטן והדל באלפי, אינני מצליח להמנע מלהזכר בחוג שכוח ולא פעיל, בו בירור הלכתי נעשה בידי כל הראוי לכך ואין איסור להתדיין עם כל מי שמוכן לדיון, כקטון כגדול תשמעון.

רמז: יש להם כיפה אבל היא לא בצבע שחור.

_________________

הרמז לא הספיק, במי מדובר?