לכתחילה יש לצאת לפי כל הדעות (הלכה ומטא-הלכה)

 באשכול על שילוח הקן התפתח דיון על נושא עקרוני שראוי לו, סוף סוף, אשכול בפני עצמו.

האם צריך לצאת ידי כל הדעות בהלכה? האם צריך לחפש להתחייב מעבר לכל ספק? מה המקור לזה? איך נתפס העיקרון הזה בתולדות ההלכה כפי שהם מתפרשים לפנינו במקורות? מה הטעמים שמאחוריו?

בשורות הבאות אציג כהקדמה מה שכתבתי באשכול ההוא בהמשכו, אביא את שתי הדוגמאות שהוצגו באשכול, את הניתוח שלי, ואת ההערות החשובות שהעירו חרפת-אדם ועוד יודע ספר שכתב לי בתיבה האישית. ואז אשאיר את הנושא לחכמי הפורום שירחיבו את היריעה.

אבל שימו לב: בהמשך של ההודעה הראשונה באשכול אני מרשה לעצמי להציג את הפרשנות שלי לאופן שבו הרמב"ם ובעלי הגישה הרואה במצוות מערכת חינוכית אמורים לראות את השאלה ההלכתית שתידון כאן. מבחינת האשכול, אולי זה נושא צדדי.

בכל זאת, כיון שהגענו אליו, והוא חשוב, אני קצת מאריך בו. אך הרוצה, יכול לאחר הדוגמא לעבור ישר להודעה השניה באשכול ושם אני מציג את מה שכתבו החברים לתקן את דברי.

(וזה המקור לכל מה שיופיע כאן.

http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?whichpage=4&topic_id=1028084&forum_id=1364
)

הקדמה
---------

יש נטית נפש מובנת והאויה לזכות במצוות.

כאשר אדם מתחנך ומחנך את עצמו לרדוף מצוות, לחפש בכל מקום את המצוה, יש לכך שתי תוצאות, שהן מבחינה מסויימת מנוגדות:

א. התקדשות והתעלות. שהרי כל מצוה תורמת לאדם, כמובן במידה רבה יותר ככל שהוא מבין אותה יותר, אבל עדיין היא תורמת לו גם ברמת ההבנה הירודה, הפשטנית והתמימה ביותר.


ב. הפיכת המצווה לנושא המרכזי של החיים.
איני בטוח שניסוח כזה מבהיר את הבעיה - ושיש כאן בעיה.
כוונתי לדבר זה: המצוות והתורה נועדו להוות מסגרת לחיינו. מי שמחפש מצוות בכל מחיר, בכל רגע, הופך את המצווה ממסגרת לתוכן.


דוגמא א'
-----------

לפי דוגמא יפה, שמופיעה בספר ילדים משלנו, נשאל תלמיד ישיבה - שהיה ברבות הימים לתלמיד חכם חשוב - על אירוח בביתו של ראש הישיבה: מה עשיתם בשולחן שבת? התשובה היתה: דיברנו דברי תורה.
ומה עם הסעודה, שאל השואל.
פשיטא, ענה הבחור. אם לא היינו אוכלים, איך היינו מברכים ברכת המזון?

יש כאן תהליך של היפוך. במקום לראות את האכילה כחלק מסדר החיים, ואת ברכת המזון כקידוש הסעודה כחלק מקידוש החיים, הסעודה הופכת להיות רק ההיכי תמצי (הטריגר) שאי אפשר בלעדיו לקיום מצוה זו, שהיא היא העיקר.

דוגמא ב'
-----------

מי ששתה את כוסו בלגימה אחת חייב בברכת בורא נפשות (על כל משקים חוץ מהיין). בדרך כלל, אנו שותים יותר לאט. אך מי ששותה לאט מדי, אינו מתחייב בברכה אחרונה של "בורא נפשות רבות".
מקובל בזמננו להקפיד לשתות לפחות חלק מהכוס בבת אחת, כדי להבטיח חיוב של ברכה אחרונה. אחרת, לפי הסברה, יוצא שהאדם שתה בלי לברך ברכה אחרונה.
הרעיון הפשוט שאין מצוה לחפש חיוב, ואם אדם שתה לאט כדרך שתייתו אין בכך בית מיחוש, נעלם ואיננו. לא רק שמי ששתה לאט ולא התחייב בברכה אחרונה נתפס כמעט כגזלן, שנהנה מן העולם הזה ללא ברכה, אלא שהוא נחשב למי שמחמיץ את עיקר הדבר, את השתיה כהיכי תמצי ליצירת מצוות ברכה אחרונה.


הגישה החינוכית מיסוד הרמב"ם
----------------------------------------

אולי עלי להבהיר עוד הבהרה. סליחה שאני חוזר ומזכיר את שיטת הרמב"ם (איני רמב"מיסט עד כדי כך), אך לפי גישתו, המצוות הן מעשים שמטרתם לחנך את האדם להתעלות, וההתעלות היא העיקר. המחלוקת בין שתי התפיסות היא בשאלה האם המצוה עצמה היא כה חשובה, ולכן יש לרוץ ולחפש אחריה, או התוכן שלה, ואז מה לי מצוה זו מה לי מצוה אחרת. ואין האדם צריך לחפש לחייב את עצמו במצוות, אלא לחפש את התוכן הפנימי והאמיתי של החינוך וההתקדשות.

ושוב אני מסכם: שתי הגישות קרובות מאד מבחינות רבות, יותר ממה שניתן לחשוב ממבט ראשון. אך המרחק ביניהן בולט ביחסן למצוה: האם בשעה שאיני מחוייב, האם עלי לנסות בכל זאת ליצור לעצמי מצב של חיוב - או שלא זוהי ההתנהגות הנדרשת ממני.


תוספת להבהרת הגישה החינוכית
-----------------------------------------

מדוע אני כותב שהשיטות קרובות יותר ממה שנראה?

מצד אחד, יש הבדל משמעותי בהתנהגות. מי שילך בדרך שאינה מחפשת חיוב, ישתה ולא יטריח עצמו להתבונן אם נוצר מצב של חיוב ברכה אחרונה או לא. כשיסיים, יבדוק, ואם התחייב יברך, ואם לא, יעבור לסדר היום.

מצד שני, מי שחי את חייו לעומק במאמץ של התחנכות והתקדשות, אזי אין זמנו בטל. הוא אינו עוסק בצורת ההתחייבות הודאית ביותר מפני שיש מצוות אחרות שמעסיקות אותו. וכאן אנו מגיעים לשאלה נוספת הקשורה לכל זה: מהי מצוה. האם המצוות כפי שהן מוגדרות מבחינה פורמלית, או העיסוק והמחשבה בדברי תורה, פילוסופיה, תפילה, עבודה עצמית ועוד.

רגע, מה עם כל אותם אנשים שאינם בדרגה כזו ולכן אם לא יעסקו בתיכנון השתיה כראוי אז יסיימו לשתות ולא יברכו, אלא שסדר יומם אינו בנוי ממעבר מעיסוק תורני לפילוסופי אלא מדברים אחרים. הרי הם לא יברכו ברכה אחרונה וזהו? ובכן, מה שאני בא לומר הוא שהתורה, בין בחלק שלה מדאורייתא, בין בתוספות שהוסיפו חכמים, לא ירדה לפרטים במידה כזו של התערבות בחיי האדם. התורה נותנת לנו הזדמנויות לקדש עצמנו. אבל לא התורה ולא חכמים לא חייבו אותנו לעיין בצורת השתיה שלנו שאמורה להיות דרך שתיה "רגילה ו"נורמלית" ולא שתיה מתוכננת כדי לצאת ידי הפוסקים...

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < language="">

כיון שהדברים התארכו, אני מסכם:

הנידון שלנו הוא אדם ששתה כוס לאט לאט ואין בזה שיעור הצטרפות ל"דרך שתיה" ולכן נראה שאין לו ברכה אחרונה.

לפי האופן שבו התפתח הדיון הקצר עד כה, מצאנו

א. שיש מחלוקת בדבר.

ב. לכן כמובן ספק ברכות להקל.

ג. אבל משתדלים לכתחילה לצאת ידי כל השיטות.

ד. ומנין לנו סעיף ג'? יש לזה דוגמאות רבות וכגון ר"ע שעישר פעמיים.

אז כך:

(מועתק ממכתבי לכותב בתיבה האישית)

א. לגבי סעיף א' בדקתי בפסקי תשובות (חלק ב' סימן רי סעיף ב ליד הערה 21). ושם הוא מביא כמה מחלוקות יסודיות. האם צריך לשתות מייד (הרמב"ם) או תוך כדי אכילת פרס (הראב"ד). ומה הדין בשתיה חמה שהמ"ב מביא בזה מחלוקת בין "גדולי עולם" שהרי אין דרך לשתות מהר. וכן לאידך גיסא גם בשתיה צוננת אך השותה בקש.

ב. באלו והדומים לאלו יש מחלוקות. ולכן יש מקום לומר שספק ברכות להקל ואינו יכול לברך.

ג. זו בדיוק הנקודה. עד כמה יש להשתדל "לצאת ידי כל השיטות"? ואם אדם שותה כהרגלו, ומגיע למצב שבו לא יברך, בין מחמת הספק, בין מסיבה אחרת. האם זה רע? האם הפסיד איזה "לכתחילה"?

הנקודה שלי היתה שיש כאן שתי גישות:

1. האם האדם צריך לשתות וזהו, ואם ימצא עצמו במצב הראוי לברכה יברך ואם לאו לאו.

או

2. עליו לתכנן מראש את צעדיו כך שלא ייקלע למצב שבו לא יהיה במצב של חיוב ברכה.

הטענה שבאתי לטעון היא שאין כוונת התורה שנתנהג כמו הדרך השניה.

והעליתי את השאלה מדוע יש קבוצה גדולה של פוסקים ומפרשים הסבורים שדווקא הדרך השניה היא הנכונה?

ועל זה הצעתי את ההסבר כי השאלה היא איך תופסים את המצוות בכלל. לפי הגישה שאני סבור כמוה, וניתן למצוא אותה אצל הרמב"ם, אין לאדם לדאוג לייצר מצוות ולהעמיד עצמו במצב חיוב מצוה. לפי השיטה השניה ודאי שחייב.

ד. האם יש קו של פסק (או מטא-פסק) שקובע כי אדם צריך תמיד לברוח מן הספקות ולהעמיד את עצמו במצב של ודאי חייב כדי לברך וכן בשאר מצוות?

זו שאלה מעניינת וראוי להתחקות אחרי ההיסטוריה שלה. הבאת דוגמא אחת, מר"ע שעישר את האתרוג פעמיים, כב"ה וכב"ש. והסוגיה צריכה אצלי תלמוד.

איני בא לומר שאין קו כזה אצל האחרונים (ואולי קודם?) אני כן בא לומר שצריך לראות היכן זה נאמר והיכן לא, ולנסות להבין את הטעמים שמאחורי גישות אלו.

אלו אם כן הנושאים לדיון:

א. האם צריך לצאת ידי כל הדעות בהלכה? מה הן הדעות בפוסקים בשאלות אלו?

ב. האם צריך לחפש להתחייב מעבר לכל ספק? מה הן הדעות בין הפוסקים בשאלות אלו?

שתי השאלות הראשונות הן הזמנה לעיון במקורות בסוגיות הרלוונטיות, רצוי בסדר כרונולוגי, שהרי המוקדם הוא בסיס למאוחר, אם גם המאוחר מפרש את המוקדם לפי הנחות היסוד שלו.

ג. מה המקור לזה? (מנלן? היכא תניא?) איך נתפס העיקרון הזה בתולדות ההלכה כפי שהם מתפרשים לפנינו במקורות (כלומר, האם הוא מנוסח או מובלע? מה הם הגבולות שלו? )

ד. ובסופו של חשבון: מה הטעמים שמאחוריו? האם זו מטא-הכרעה פנימית או שיש מאחוריה חשיבה פילוסופית כפי שטענתי בראש האשכול?

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < language="">

בדוגמא של ברכות, דומני שיש שיטות שספק ברכות להקל היי' שיברך, וא"כ אין להלכה התייחסות ברורה למצב כזה.
נכון שגם למצב שיש שני שיטות בפרשנות יש פתרון, אבל די ברור שיש כאן בעיה.
די ברור שאדם שלעולם לא יברך ברכה אחרונה מחמת ספקות אלו נמלט מהמצוה, וזה לא גרע מציצית.

מה גם, שפלוגתא דרבוותא נחשבת בכללי הפסק "אלו ואלו דא"ח" כלו' שתי השיטות לגיטימיות, ולפיכך יש מקום להתייחס לשניהם.

הרגשתי האישית במקרים כאלו היא גם שלרוב גם לי יש דעה במחלוקת הפוסקים אלא שאני נרתע מלסמוך עליה, משום שאיני בטוח וכו', גם במקרים שאין לי דעה מוצקה נטיית לב יש למצוא בכ"ז, ולפיכך אמלט מלשלול את דעתי, ואמלט מלשלול את דעתי כיצד נקבעת ההלכה.

לו יצויר שבשביל לשתות הי' צריך לא לברך הי' מותר לשתות בלי לברך, וכמדומה שכך פסק מ"ב בבית המרחץ.

מיימוני
שאלה אישית - אתה לובש טלית קטן?

הועלו כאן שתי נקודות, האחת, האם צריך להכניס את עצמו למצווה, לדוגמא לשתות מהר או ללבוש בגד של ארבע כנפות, והשניה, שהיא המתאימה יותר לכותרת, היא האם צריך לצאת ידי חובת כל הדעות, כגון לשמוע תקיעות בכל הסגנונות השונים.
יתכן ונפשית שתי הנקודות שונות, הראשונה בנויה על חיבת המצווה והשניה בנויה על כך שאין ביכולתנו להכריע וגם קורטוב נערווען.

תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 22/07/2008 8:44:13

בעלבמיו

מצוות ציצית נאמרה בתורה בסגנון של המלצה להתחייב בה, וראה ברש"ר.
וגם בלי זה, זו הלכה מנהגית בכל מקרה, וגם להסוברים שמנהג ישראל אינה תורה, כשהיא חיובית ומאפיינת ראויה אף למסירת נפש בשעת שמד.

לגוף שאלת האשכול, התשובה משתנה מעניין לעניין.
נניח לגבי פסולי הדר באתרוג, ודאי שהמשתדל לצאת כל השיטות עולה בידו אתרוג יותר מהודר [וזה לכל הדעות].
מאידך, לגבי ציצית, אם לובש הרבה סוגי טליתות וציציות, הוא לא עושה בכך טוב יותר. שכן ריבוי הטליתות מעקר את תוכן המצווה. המצווה היא להוסיף על הבגד המכונף שהאדם לובש, [והתורה גם מכוונת שאדם יהיה לבוש כך] ומשעה שמוסיף עוד ועוד זה לא חלק מלבוש אלא חלק מטקסיות דתית ולא זה המכוון.

כמו כן בכל עניין, רמת החשיבות של השלימות היא זו שתקבע אם יש להצדיק מאמץ לצאת ידי כולם.

בדברים רבים, אדם עושה דבר כי זו ההלכה, ולא בגלל שאכן יש לו את הזיקה לתוכן ההלכה. מה לו א"כ לצאת ידי כל הדעות? הן אם יש לו על מי לסמוך הוא "בסדר" הן בעולם דהכא והן בעולם דהתם, ומה לו לאדם להיות יותר מ"בסדר" בנושאים שמלכתחילה אינו עושה אותם אלא כדי לא להיות "לא בסדר".

וכדוגמא, טבילת כלים, יש לזה תוכן ענייני של התבדלות מהגויים. כיום שהכל תעשיית זה הרבה פחות משמעותי, מה גם כשמדובר על בורו פארק, ירושלים, בני ברק, מונסי וכיוצא בהם שאדם אינו חש עצמו מסובב בגוים. וכל עניינו או עיקר עניינו בהלכה זו על מנת לשמר הדין והמסגרת ההלכתית ולזה די בלצאת ידי חובה, אם כן למה לו להעמיס מה שאין בו לא טעם הלכתי ולא ענייני.

יהוסף
מהאי טעמא אני בעד היתר עיסקא, מכירת חמץ והיתר מכירה בשביעית.

יהוסף
מצוות ציצית נאמרה בתורה בסגנון של המלצה להתחייב בה,

מצוות ציצית היא מצווה כמו כל מצווה,- ולא המלצה, אלא המצווה היא על החפצא ולא על הגברא. עד שאין לגברא חפצא של ארבע כנפות הוא לא חייב בה.

על ארבע כנפות. יש חיוב מצווה ולא המלצה.


בליל חמסין  התעורר האבא משנתו צמא מאד, ואמר בקול, צמאתי מאד, מי מילדי מוכן להביא לי כוס מיים קרים,

מיד התעוררו חמשת ילדיו, והחלו לריב מי יהיה זה שיקיים את המצווה הגדולה של כיבוד אב- להביא מים לאבא.

ראה הבכור את הריב הגדול, השתיק אותם ואמר בנוסח מישברך -מי שיתחייב ללמוד יותר דפי גמרא הוא יביא את המים.
זה התחייב על חמשה דפים וזה על שמונה, ושוב הראשון צעק עשר והרבעי התחייב על חמישה עשר וכך זה נמשך הרבה זמן.
עד שקם האבא ממיטתו מרוב צמא והביא מים לעצמו.

_________________

מודה ועוזב

ואני שמעתי, שמי שקנה את המצוה, כיבד בה, לרוב חביבותה, את האבא!

לירוחם ויהוסף -

מדברי יהוסף על מצות ציצית חובתה וענינה (מסתברא)
http://hydepark.hevre.co.il/topic1.asp?topic_id=485382&whichpage=#R_15

_________________

בברכה

אני רוצה לומר  משהו אבל אני צריך לפני זה הקדמה קטנה:

נוכעיינר

טעיתי בך בפעמים הקודמות- חשבתי שאתה  נוכעיינר, ואני רואה שאתה עיינר.

איה החמור
הנוסח שלך גם מוכר, בעיקר בחו"ל, שם לא כל כך חם, אבל פה האבא היה מאד צמא, ולא חיכה שיכבדו אותו,

אגב זו הסיבה באמת שלא תקנו ברכה לפני מצוות כיבוד אב וצדקה, אם היתה ברכה לפני המצווה
אנשים היו אומרים לשם יחוד, הנני מוכן ומזומן, והמהדרין היו גם הולכים לטבול, לפני קיום המצוות הגדולות והחשובות הללו.

וכך העני היה מת מרעב, והאבא ילך לבד לקחת כוס מים. חז"ל הכירו את הסיפור! על העני, ראה בתענית, כא, מעשה נחום איש גמזו.

תוקן על ידי ירוחםשמ ב- 22/07/2008 23:07:24

דבר תורה החביב על הרב יעקב מדן ושמעתי ממנו כמה פעמים:

בבלי שבת קמג א לגבי עצמות וקליפין בשבת:
רבה מטלטל להו אגב לקנא דמיא רב הונא בריה דרב יהושע עביד להו כגרף של ריעי א"ל רב אשי לאמימר וכי עושין גרף של ריעי לכתחילה רב ששת זריק להו בלישניה רב פפא זריק להו אחורי המטה אמרו עליו על רבי זכריה בן אבקולס שהיה מחזיר פניו אחורי המטה וזורקן:

בתוספתא כתוב כך:
ב"ה אומרים מגביהין מעל השולחן עצמות וקליפין ב"ש אומרים מסלק את הטבלא כולה ומנערה זכריה בן אבקילוס לא היה נוהג לא כדברי ב"ש ולא כדברי ב"ה אלא נוטל ומשליך לאחר המטה אמר רבי יוסי ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקילוס שרפה את ההיכל.

מה הקשר?
הנהגה זו, של זכריה ורב פפא, היא הנהגת לצאת ידי כל השיטות. אמר רבי יוסי, הנהגה זו היא עמדה גם בבסיס טיעוניו של זכריה בפרשת בר קמצא.
גיטין נו א
סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות אמר להו רבי זכריה בן אבקולס יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח סבור למיקטליה דלא ליזיל ולימא אמר להו רבי זכריה יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג אמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו.

מדוע הבבלי לא הביא סיומת זו? מפני כבודו של ר"פ שקיבל גישה זו למרות הביקורת.
ר"פ נוהג כך באופן עקבי בכמה וכמה סוגיות בתלמוד.
ברכות ס ב רופא כל בשר רב ששת אמר מפליא לעשות א"ר פפא הלכך נמרינהו לתרוייהו רופא כל בשר ומפליא לעשות
שבת כ א רב אמר רוב עביו ואמרי לה ברוב היקפו אמר רב פפא הלכך בעינן רוב עביו ובעינן רוב היקפו
תענית ו ב ברוך רוב ההודאות רוב ההודאות ולא כל ההודאות אמר רבא אימא אל ההודאות אמר רב פפא הלכך נימרינהו לתרוייהו אל ההודאות ורוב ההודאות
מגילה כא ב ברוך אתה ה' הנפרע לישראל מכל צריהם רבא אמר האל המושיע אמר רב פפא הלכך נימרינהו לתרוייהו ברוך אתה ה' הנפרע לישראל מכל צריהם האל המושיע
סוטה מ א בזמן ששליח צבור אומר מודים העם מה הם אומרים אמר רב מודים אנחנו לך ה' אלהינו על שאנו מודים לך ושמואל אמר אלהי כל בשר על שאנו מודים לך רבי סימאי אומר יוצרנו יוצר בראשית על שאנו מודים לך נהרדעי אמרי משמיה דרבי סימאי ברכות והודאות לשמך הגדול על שהחייתנו וקיימתנו על שאנו מודים לך רב אחא בר יעקב מסיים בה הכי כן תחיינו ותחננו ותקבצנו ותאסוף גליותינו לחצרות קדשך לשמור חוקיך ולעשות רצונך בלבב שלם על שאנו מודים לך אמר רב פפא הילכך נימרינהו לכולהו
חולין מו א כזית שאמרו במקום מרה רב אדא בר אהבה אמר במקום שהיא חיה אמר רב פפא הלכך בעינן כזית במקום מרה ובעינן כזית במקום שהיא חיה
חולין סה א ובחגבים כל שיש לו כו':  מאי רובו אמר רב יהודה אמר רב רוב ארכו ואמרי לה רוב הקיפו אמר רב פפא הלכך בעינן רוב ארכו ובעינן רוב הקיפו
חולין עו ב ת"ר נשבר העצם ויצא לחוץ אם עור ובשר חופין את רובו מותר אם לאו אסור וכמה רובו כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן רוב עוביו ואמרי לה רוב הקיפו אמר רב פפא הלכך בעינן רוב עוביו ובעינן רוב הקיפו.

מאיר
קבל
על הדימוי של התוספתא, לפי פירושו של הרב מדן.

להעביר לרב ריבוע עם X בתוכו?

בעיות של FIREFOX