ע"פ בקשתו של שרפ- הסדרה סרוגים

ט"ו באב חלף לו ואנו עדין תקועים עם אלפי צעירים במצוקת הרווקות. הנחדש את מנהג מחולות בכרמים? ספק רב בעיני אם לבחורים בימינו המוטיבציה לחולל ו'לתפוס', ואם לבחורות יש רצון 'להיתפס' ולהינשא כך.  

מדי שבוע בסדרה 'סרוגים' אנו צופים במצוקות צעירי מגזרנו - משאת נפשם למצוא אהבת אמת ולהתחתן. משום מה נראה הדבר כמשימה קשה ומיגעת. הם נוגעים ללבי - וכן, אני יודעת שהם רק שחקנים. הם מזכירים לי אותי וחברותי לפני שלושים שנה. בליינד-דייטים, דירות בנות ברחביה. אז לא קראו לזה 'ביצה' ולא היו כאלה כמויות. בתקופה ההיא כבר הבנתי שאנו חיים בחברה שמשדרת מסרים סותרים.

מחנכים אותנו ללמוד, להוציא ציונים טובים, תואר באוניברסיטה, עבודה, להביע דעה על כל דבר, ובסוף להיות אישה טובה.

בשביל ל'תפוס חתן' זקוקים לכישורים אחרים. בחברה בה את נזרקת לחלל המציאות - חוקי המציאות חלים עליך. את ברחוב. את נכנסת לבדך לעולם הסחר-מכר, בחור פה ובחור שם - תלויה בחסדי אחרים - ובעיקר בחסדי שמים. בחיי ה'ביצה' עליך לומר את המילים הנכונות, להתלבש נכון, לדעת את המינון הנכון בין שיווק עצמי לבין צניעות. מי נחמד ומי לא? במי תוכלי לתת אמון? מי קורא אותך נכון, ומי אטום רגש? כללי משחק שונים לחלוטין ממה שלמדת באוניברסיטה. מתבהר לך במשך הזמן שעליך להתחיל ללמוד מחדש את החיים.

בחברה החרדית דואגים ההורים לסדר את השידוך לילדים שלהם בגיל צעיר. ההורים עמלים בכך לא מעט. שם קוראים לילד בשמו, ותשומת לב מרובה ניתנת למשפחה טובה, מידות טובות, ראש טוב ללימוד תורה לבנים - וכישורי נשים לבנות. בחוגים מסוימים החיצוניות משחקת תפקיד חשוב - אם את לא יפה - את שווה פחות. את תצפי לפחות. צלם חתונות של חרדים סיפר לי, שהרבה בנות עוברות ניתוחים פלסטיים - לשדרוג הפנים. הרבה התעסקות סביב תלבושת. הם יודעים על מה הם מדברים. תשאלו את השדכנים.

תכנית ה'סרוגים' מדויקת ומעוררת שאלה רבתי: הכיצד זה הבחורות הן כה רגישות, פתוחות, גמישות, נוטות חסד ונדיבות - ואילו הבחורים - לוקים בחסר. מרובעים, עד שבא לטלטל אותם. מאיפה זה בא? מהבית או בגלל היציאה מן הבית לישיבה, פנימייה וצבא? שמא עדיף לו לבחור הצעיר לצאת מרשות אמו היישר לרשות אשת-חיקו, אחרת הוא מאבד צלם אנוש?

ספרה לי אשת חינוך, שלפני כמה שנים השתתפה בכנס, בו התבטא מנהל מוסד חינוכי ואמר, שעלינו להתכונן למציאות בה בנותינו תינשאנה לבחורים חילונים. מבחינה זו סדרת ה'סרוגים' מדויקת להפליא. נקודת החיבור שלנו היא יותר עם החילונים מאשר עם החרדים.

אז אם בנותינו יתאהבו בחילונים - מה אנחנו עושים עם זה?

גם בחור חילוני משתייך אלינו. יהיה עלינו לתת תמיכה. בשערי 'מכון מאיר' עברו לא מעט זוגות כאלו במשך השנים. דווקא בחור חילוני עשוי להעריך את ה'דוסית' שהכיר - כי יש לה להציע משהו שאין לחילוניות. משהו פנימי, ערכי, מידותי, לאו דווקא חיצוניות רהבתנית.

הכרות בין חילוני לדוסית - היא מעין פעולה של הצלת ניצוצות. לקב"ה הרבה שליחים. אולי דווקא אותן בנות, חזקות, מודעות, ממשפחות טובות - תוכלנה לקחת על עצמן פרויקט כזה, של השבת הבחורים לחיק היהדות.

לאור כל זאת, האם לא שווה בבתי הספר שלנו, להשקיע במה שהמציאות בסוף תדרוש? כלים לבנות להיות נשים - נשיות, אמהות, מודעות למורכבות החיים ומומחיות ביחסי אנוש? ולבנים כלים לנשיאת נטל ולקיחת אחריות, להבין מה זו אישה, איך מתנהגים אתה, ולשדר שאשרי מי שיזכה בגיל צעיר לממש את דברי המשורר: " הכניסיני תחת כנפך...".