ברכות הנהנין

מאותה סיבה שלא מברכים על כל נגיסה ונגיסה, קבעו שלא לברך בתוך האוכל על מאכלים אחרים. קביעות הסעודה גורמת שברכת המוציא נאמרה על הבשר יותר מאשר על הלחם.

אין קשר מחייב
אבל יש קשר כאפשרות
ואין סיבה לחלוק על חז"ל בענין.

אין קשר מחייב בין היות המן חומר לבין היותו מתעכל במערכת העיכול
אבל יש קשר כאפשרות
ואין סיבה לחלוק על חוקי הטבע בעניין.

אינני חולק על חז"ל. חז"ל מעולם לא אמרו שהמן לא התעכל במערכת העיכול. האם אמרו עליו שני דברים
א. הם כינו אותו לחם של מלאכים.
ב. הם אמרו שלא היתה בו פסולת. "פסולת" פירוש הדבר - חלקים מתוך האוכל שלא מתעכלים. חז"ל לא אמרו מה קורה עם החלקים שכן מתעכלים. ואין שום סיבה לחשוב שחוקי הטבע הרגילים לא פועלים שם.

מיכה
הדיון ההחל- מדוע לא מברכים ברכה אחרונה על הבשמים, ברכה ראשונה כן.
והתשובה היא, שאין אחר כך על מה לברך, כפי שלא מברכים בהמ:ז לאחר שעתיים כי  לא נשאר ממנה כלום.

שאלתי אם כן הדבר- הרי את ברהמ"ז תקנו על המן, מהמן כמו מהבשמים לא נאר בגוף כלום כאמור.

_________________

מודה ועוזב

אני זוכר היטב כיצד החל הדיון, ואני מבין היטב את השאלה (אולי לא הבנתי אי אלו ניואנסים שאליהם אתה מתכוון).

מהמן לא נשאר בגוף כלום,
וגם מארוחת בוקר שאכלת לפני שבוע לא נשאר בגוף כלום.

יש רק שתי נקודות שבהם עשוי להיות הבדל -
1. האם יש פסולת.
2. הזמן שלוקח לאוכל להיבלע באיברים

התשובות:
1. לפחות לפי מדרש חז"ל, במן לא היה פסולת, בשונה מהרגיל.

2. פה נקודת המחלוקת -

אתה טוען שהמן נעלם מיד. (אם כי אינני יודע מתי זה מיד? לאחר ההכנסה לפה? לאחר גמר הטחינה בשיניים? בכניסה לושט? בסוף הושט? שאלה נוספת - באיזה דרך זה נעלם? האם זהו תהליך עיכול מרתוני? או שיש פה משהו אחר?)
ולשיטתך קשה, מתי הספיקו לברך ברה"מ.

אני טוען שהמן כנראה עבר תהליך עיכול ככל אוכל אחר.
ולשיטתי לא קשה, כי בירכו בזמן שלקח לאוכל להתעכל. כמו בכל אוכל אחר.