לתועלת הקוראים אני מביא את הסיפור בלשונו של מונדשיין (שם):
בשלהי שנת תרצ"ז פרסם הסופר ש"י עגנון (בעיתון 'הארץ') את סיפורו "ולא נכשל", שלימים נכלל בסידרת כתביו בחלק "אלו ואלו" (עמ' רפט ואילך).
להלן תמצית הסיפור בלשונו, הספוגה בתורה יותר מאשר בכל גלגוליו דלעיל גם יחד:
לעולם אל ישנה אדם בתפילה מנוסח אבותיו... סדר תפילה שמתפלל אני נשתנה מנוסח אבותי... טלטולים שניטלטלתי מתחלתי ועד עכשיו גרמו לכך... חוץ מברכת המזון שלא זזתי מנוסח אבא זכרונו לברכה. וכשם שהוא היה נוהג לומר בבקשת 'רחם' "שלא נבוש ולא נכלם ולא נכשל", כך נוהג אני. אף על פי שברוב הסידורים לא נזכרה בקשת "ולא נכשל".
פעם אחת נתארחה אצלנו ריבה נאה אחת בת טובים, בת גדולי אשכנז שאבותיה שמשו ברבנות בכמה קהלות קדושות שבגולה. שמעה שאני אומר "ולא נכשל". שאלה מה מקום לבקשה זו. אמרתי לה כך מקובלני מבית אבא.
אמרה כיצד אתה אומר כך מקובלני והרי בקשה זו אינה נזכרת בסידור. אמרתי לה ודאי היא נזכרת...
נטלתי סידור להראות לה ולא מצאתי בו בקשה זו. נטלתי סידור אחר ולא מצאתי בו בקשה זו. מכיון שרגיל אני בתפילות בנוסחאות הרבה כינסתי לי סידורים הרבה. עמדתי ובדקתי בכל אותם הסידורים, ולא מצאתי בברכת המזון זכר לשתי תיבות אלו של "ולא נכשל".
אמרה אותה ריבה וכי לא אמרתי לך שתיבות אלו אינן מכלל הבקשה. וכשאמרה כך הציצה בי כאדם שאומר לחברו נפסלה מטבע זו.
אחר ימים... חזרה לאשכנז להשלים לימודיה...
נכנסתי לחנות של ספרים. נזדמן לידי סדר ברכת המזון, כאותו שהיה תלוי בבית אבא למעלה משולחננו. הצצתי וראיתי שכתוב שם בתפילת 'רחם' "ולא נכשל". לקחתי את הספר ויצאתי שמח...
עלתה מחשבה בלבי אשלח לה לאותה ריבה ספר זה, כדי להראות לה שלא בדיתי דברים בעולם... מיד צירפתי מחשבה למעשה ונטלתי מעטפת וכתבתי את שמה... וטבלתי קצה הקולמוס בדיו אדומה ושירטטתי למטה מתיבות של "ולא נכשל", שאם תקרא תראה.
אחר ימים כתבה לי איגרת תודה... עוד כתבה שהיא עומדת לעלות לארץ ישראל, ועמה בן זוגה, ועומדים הם לעשות חופתם בירושלים...
משאכלנו ושתינו כיבדו אותי לברך שבע ברכות... ובירכתי ברכת המזון וכשהגעתי לתפילת 'רחם' אמרתי כמנהגי "ולא נכשל". חשתי שהכלה מביטה בי...
יצתה הכלה ללוותני... הוציאה ספר קטן משובץ באבנים טובות ומרגליות. הצצתי וראיתי שהוא סדר ברכת המזון ששלחתי לה אני.
אמרתי הספר בפרוטה וכריכתו בזהב. אמרה לי כדאי הוא ספר זה לכריכה נאה זו... מפני שנעשה לי נס על ידו.
מה נס נעשה לה. נכרי אחד היה מחזר אחריה לישא אותה לאשה וקבעה לו זמן. כשהגיע זמנו בא ונכנס אצלה... טפחו על הדלת והביאו לה דבר... פתחתו והציצה בו. באו שתי תיבות "ולא נכשל" ונשתטחו לפניה. נתנה הדבר על לבה והרהרה בעצמה. עמדה ופטרה את הנכרי וחזרה אצל אביה. מצאה שם את חברה יהודי... עלתה עמו לארץ ישראל וניסת לו כדת משה וישראל. אמרה לי אותה אשה בכל יום אנו מברכים אותך, שבזכות מתנתך עמדתי ביהדותי וזכיתי לעלות לארץ ישראל...
כמה גדולים דברי חכמים שאמרו לעולם יהא אדם זהיר במנהג אבותיו. אם בשביל שתי תיבות ניצלה נפש מישראל ועמדה ביהדותה, כמה נפשות מישראל ניצולות מן השמד ומן הכליון אילו היו כל ישראל זהירים במנהג אבותיהם.
