באחד הלינקים שהביא המלנקק הלאומי [קרי הפורומי] למעלה ישנו אחד למה שכתבתי ב 26/11/2002 באשכול אחר: "היתה אפילו הצעה בתיבה אישית לפתוח אשכול על תועלת העירום בימינו, אך לא נעניתי לה כי ביטלתי את דעתי לדעת עמיתי ...". מכמה סיבות אושר הפעם אשכול זה ואכמ"ל.
אירוני אצלי הוא שדווקא אז [כשהוצע הדיון ונדחה כמה חדשים לפני כן ממש לפני שש שנים - ראה בהודעת פותח האשכול אזכור לכך שבששת שני הפורום לא עלה דיון בנושא] הכנתי מאמר לאשכול [והשארתיו בתיבה האישית עד הלום] שיש בו התייחסות רחבה יותר למה שהביא יהוסף מהדברים באשכול מילון ובמאמר היתה יותר הבנה לנודיזם וברוח דברי החסיד הדינגאי למעלה על המצב האוטופי. לעומת זאת, היום אם כי אושר הדיון דומני כי התבגרתי והנני מסכים יותר לדברי יהוסף למעלה ולדברי רוני_גרין שטען שגם מי שהנודיזם לא עולה לו לראש [או ליתר דיוק לא יורד לו לאברי הרבייה] מצבו זה לא אמור להימשך זמן רב ומעט הזמן שהמצב כן מתקיים זה בזכות חינוך טוב שיש לו וחינוך זה עדיין אינו תופס את כלל האנושות. אך אין זה סותר לראויות קיום הדיון ולכן אציג כאן את שכתבתי בלי לבדוק את החלקים שאיני רואה אותם כעת כאז ואולי בהמשך [כאשר יאפשר הזמן] יכה ווטו 2008 את ווטו 2002.
וז"ל ווטו1 ב 14/8/2002:
משמעות העירום והבגדיות
טבעי הוא לאדם להיות ערום כפי שנולד. השמות טבעיות ועירום [נטוריזם ונודיזם] מתחלפים בנוגע לעירום החברתי.
לכן, דרושה סיבה לכיסויו ולא להסרת הכיסוי. כך גם מספר המקרא, שהאדם במקוריותו, איש ואשתו, "ערומים ולא יתבוששו". רק לאחר מכן נוצרה סיבה להתלבשותו.
מאחר וקיימת רק סיבה חיצונית להתלבשות, דרושה בדיקה מתמדת אם הסיבה עדיין קיימת או שתופעת הלבישה פשוט קיימת רק כהמשך מהרגל העבר, כאשר היתה הסיבה עדיין בתוקפה.
אם נעיין במשמעויות האטימולוגיות של המלבוש בלשון העברית, ליתר דיוק: בלשון הקודש המקראית, תמצאנה שתי סיבות ותוצאה שלילית לתופעת הלבוש.
שלושה שמות קיימים לתופעה:
1. כסות,
2. לבוש,
3. בגד.
כסות
משמעות הכסות, היא התכסות הגוף להגן עליו מפני תופעות חיצוניות הפוגעות בו או המפריעות לשלוותו. הכסות נותנת לגוף מחסה ממטר ומשמש ושרב והגנה מגופים זרים העוקצים והחודרים בו. מצד משמעות הכסות, היא מוצדקת אך כאשר הסביבה פוגעת או מפריעה לו. אך כאשר הגוף נמצא בסביבה הערוכה להגן ולחסות עליו, אין סיבה לכיסויו.
לבוש
משמעות הלבוש, היא בושת האדם מלהיות חשוף מדי. על כך מדברת התורה בראשית דבריה בספר בראשית בפרשת בראשית. מסופר שם שכאשר חטא הזוג הראשון באכילת חטא עץ הדעת, נפקחו עיניהם לדעת כי עירומים הם, תפרו לעצמם עלי תאנה לתלבושתם. מאוחר יותר משמע שהעלים לא הספיקו והיו זקוקים לכותנות עור.
התורה בעצמה לא מסבירה את הקשר בין האכילה מעץ הדעת להצדקת ההתלבשות. ניתן להניח שמבחינת התורה, מובן הקשר מאליו ללא צורך בהסברים. לנו בכל אופן, יתקבל בשלמות, רק הסבר שלאחר הבנתו ייהפך למובן מאליו. ההסבר הצץ ספונטאנית למחשבתנו, הוא "כי כולם נוהגים כך". כמובן, שהוא ההסבר הבלתי מוצדק ביותר, באשר הוא מוכיח שאין הצדקה עצמית להטרדה האנרגית ולתוצאה השלילית שתובא להלן, שיש להתלבשות. גם הקושי למציאת הסבר ספונטאני מצדיק, מצביע על כך שאיננו מוצאים סיבה מצדיקה בעלת משמעות חשובה. אבל לא נסתפק בכך ונחפש הסברים תיאורטיים אתם נוכל להשלים שהם -היו לכל הפחות בעבר- סיבות מובנות מאליהן להצדקת ההתלבשות.
ידוע לנו על שני הורמונים היוצרים נוחות למגע מיני בין בני האדם, הטסטוסטרון והאוקסיטוצין. טבעית, נמצא הטסטוסטרון בכמות גדולה יותר בגוף הגבר והאוקסיטוצין בגוף האשה. הנוחות שבטסטוסטרון, הוא שחרורו מן הגוף. כעוצמת ההתפרקות, כך עוצמת ההנאה. ישנם מחקרים המצביעים על כך שכאשר ניתנת זריקת טסטוסטרון לנשים [בדרך כלל מסיבה רפואית], משתולל אצלן היצר ליחסים.
הנוחות שבאוקסיטוצין, הוא המישוש הלטיפתי. נשים וכנראה גם גברים שיזריקו אוקסיטוצין לגוף שלהם, מרגישים נוחות מהנה ביותר ממישושו. [מסבירים בכך את ההבדל הפסיכולוגי שבין גברים לנשים. כל אדם הרי הוא מצד אחד אוטונומי, אך מצד שני הוא משתלב כחלק מהסביבה והחיים הכלליים. כך גם כל גוף וכל תופעה במציאות, יחידה מחשבתית מחד, וחלק מהכלל מאידך. אצל הגברים גובר הצד האוטונומי ואצל הנשים צד ההתחברות החברתית. מסבירים זאת, כי פשוט כך נוח להם יותר מצד טבעם הפיזי כתוצאת החומר ההורמוני הדומינאנטי שבגופם. נמצא שמה שבעבר ולדאבוננו עדיין כיום, ניצלו הגברים את האשה להשפלת מעמדה, זה לא רק מחמת חולשתן הפיזית, אלא גם מחמת המבנה ההורמוני שלהן. ייתכן גם שההבדל ההורמוני, הוא הגורם להבדל בכוח הפיזי. סטינו לנושא אחר, אמנם חשוב, אבל מסיח אותנו מהדיון שלנו על העירום.]
חטא עץ הדעת הוא בעיקרו, התקשרות המודעות לישים מצומצמים שהפקת התועלת וההנאה [ההתאמה בלשון החושבים] מהם, היא קרובה ומצומצמת. מיידית, קונקרטית ואינטנסיבית.
לפי זה נבין שמצד תוכנית הבריאה המקורית [וזה לא רלוונטי אם כבר התיישמה התוכנית "קודם החטא" או שרק תתיישם בעתיד ושסיפור החטא רק בא להציג בפנינו את האידיאל העתידי שקיפחנו.] לא היו ההורמונים אמורים להעביר את האדם על דעתו, בגישתו ליחסי גוף עם זולתו. זו אך תוצאה מצמצום התקשרות מודעותו למוחשי הקונקרטי יותר, מאשר להיותו משכיל מתוך מופשטות מקיפה. לפי סיפור התורה, נגרם הדבר מחטא עץ הדעת [נוכל לתארו כעישון סם המעוות את המודעות ואכן חז"ל חיפשו להמחיש את פרי העץ בפירות המכבידים על המודעות].
מעתה ואנו מבינים שתוצאה טבעית מחטא עץ הדעת, היא איבוד שליטת השכל על השפעת ההורמונים לגישה ליחסי גוף, טבעי ומובן מאליו הוא, שדרושים 'גדרי הפרדה' לצמצם את נזקי הטרור ההורמוני. מכאן מושג הלבוש המשרת את בושת האדם, לא במובן ה'לא נעים' הנפוץ בשפה המודרנית אלא במובן ה'התבוששות' המקראית שמשמעותה, נסיגה. האדם נסוג מהחשיפה הטבעית והמקורית שלו, כדי להגן על עצמו ועל זולתו מהטרור ההורמוני. בכך שהוא לבוש, לא ימהר ליחסי גוף וגם לא יגרה את זולתו לכך.
ברור שנעשה שקר בנפשנו, אם נתיימר לחשוב שהאנושות הגיעה למצב רגיעה בהשתוללות ההורמונים. ברור שלא ושעדיין זקוקים אנו לאמצעי הגנה. השאלה היא אם אנו עדיין זקוקים לאמצעי הגנה מיושנים - מלבושים פיזיים, או שאמצעים אלה דווקא מזיקים למטרתם ועלינו למצוא אמצעים מתוחכמים יותר - השקפות מחשבתיות.
להבנת הנושא, נקדים משל. היו שני בני אדם שאהבו חתולה, אבל לחשוב על חתולה עשה להם כאבי ראש נוראיים. כמה שניסו להסיח את דעתם מלחשוב על החתולה, לא עזר להם. תמיד חזרה המחשבה שלהם על החתולה ועם זה כאבי הראש הבלתי נסבלים. בהתחלה שמו מסביבם הרבה תמונות של כלבים, של בתים, של כלי רכב, של נוף. אבל כלום לא עזר. בכל דבר הם מצאו משהו שדומה לחתולה ושמפנה אותם לחשוב שוב על החתולה וכך לא הפסיקו הכאבים. לא היתה עצה אלא להדביק אזהרה על הקירות הסובבים אותם המכריזה: "אל תחשוב על החתולה, כי אם תחשוב אוי לך ואוי לנפשך, אתה תמות". גם זה לא עזר הרבה כי הרי כדי להתאמץ לא לחשוב על החתולה היו צריכים לדמיין אותה, אבל יחסית למצב הקודם, זה הקל מעט כי התאמצו גם לחשוב על דברים אחרים. לאט לאט פחתה ההתלהטות שלהם לחתולה. כך גם פחתה האסוציאציה של המילים 'אל תחשוב וכו' לדמות החתולה, כי הרי אסוציאציה פועלת לפי ערנות הרצון למצוא אותה.
באשר להמשך הטיפול, נפרדו דרכי השניים. בעוד א' העדיף להמשיך בהצבת מודעת האזהרה ששיפר את מצבו עד לשלב זה, טען ב' שעצה זו לא רק שפגה תועלתה, אלא שמשום כך היא מזיקה שהרי היא עדיין מעוררת פנייה לדמות החתולה הגורמת כאבי ראש. לכן בחר ב' בדרך של בדיקת גבולותיו ביכולת התמודדותו עם דמות החתולה עצמה. בהתחלה החזיר את התמונות שהייתה להם אסוציאציה חזקה יותר לחתולה. במבט הראשון בתמונות, אכן היה לו קשה, אבל מתוך רצונו הכנה להתמודד עם בעייתו, הצליח להפיג את ההשפעה בהעלותו על דעתו שהחתולה היא סך הכל בריאה ככל הבריאות שאין להתרגש ממנה. כך הצליח לאט לאט להתמודד גם עם תמונות של החתולה ובהמשך עם החתולה עצמה, עד שיצא כליל ממחלתו. אז צחק על עצמו ולא הבין בכלל איך שבעבר הייתה לו בעיה עם החתולה. א' נשאר תקוע עם מחלתו עד סוף ימיו. לא הועילו טענות חבריו שאמרו לו ללא הרף: "מה זה משנה שלקח לך שלושת אלפים שנה להגיע לכיתה ח' אם עכשיו אתה מנוע לעלות לכיתה ט'?" או: "אין לנקיטת דרך ממורשת העבר, להפוך לדוגמה כפייתית שאינה ניתנת להחלפה".
אותו דבר עם העירום. האסוציאציה ליחסי גוף הושפעה בעבר מהלהיטות הבלתי מנותחת ומבוקרת, לקיום יחסים. כיום, מחונכת האנושות הכללית יותר, לראות ביחסים אך ביטוי לגיטימי לקרבה נפשית בין מקיימי היחסים. כמו שאין לעירום קרובי משפחה שהם שארי בשר כאם-בן, אב-בת ואח-אחות, השפעה אסוציאטיבית לקיום יחסים ביניהם, כך מתקרב האדם למצב בו תתבטל כל אסוציאציה כלפי מי שאין זה מוסרי לקיים עמו יחסים. ישנה עוד כברת דרך להגיע למצב זה, אבל כדי להתקדם בדרך זו, דרושה התנערות ממעוררי האסוציאציה, הטמונים במיתוסים הישנים.
עובדת ההתבוששות מאחורי הביגוד, הרי מכריזה שבלעדי הבגד אמורים להתלהט ליחסי גוף. בתרבות הפרימיטיבית יותר של העבר כאשר שלטה ההתלהטות ללא מצרים ללא התחשבות במוסריות, היה זה הכרחי לכלוא את הגוף בבגד. כיום מהווה הבגד הגורם להרהורים מתוך פרישות, מכשול להתקדמות, בדיוק כמו מודעת האזהרה על דמות החתולה.
פגי נונאן, מומחית סוציולוגית וכותבת הנאומים של הנשיא רייגן, כתבה מאמר מעניין בנושא, ב"גוד האוזקיפינג" לחודש ספטמבר 1998. היא מתלוננת על הרוויה התקשורתית הקיימת בנושאי מין בימינו, אבל היא מקבלת את זה כמחיר להתפטרות מהמצב הטרום מתירנות שלפני שנות השישים. היא טוענת שהלהיטות למין כאשר זה היה פרי אסור אפוף מסתורין, היתה הרבה יותר גרועה. כיום אמנם ישנה אובססיה מוגזמת שצריך להיפטר ממנה, אבל כך מתפתחים הדברים. זה מזכיר את המעבר מהמודעה על החתולה להחזרת התמונות המעוררות אסוציאציה לחתולה.
העירום החברתי שהתמסד זעיר פה זעיר שם, מביא עמו את בשורת הגאולה מהשתוללות ההורמונים. לפי עדויות חברי מועדוני וחופי עירום, כמעט ולא קיימת אצלם האסוציאציה ליחסי גוף, כאשר הם נמצאים במקומות פתוחים. נאמר שהחורגים מכך בחופי אירופה, הם בדרך כלל, דתיים מוסלמים הבאים ל'הציץ. מתברר כי דווקא האוכלוסייה הערומה, בריאה יותר בנושא זה מהאוכלוסייה הלבושה והאוכלוסייה הכללית יותר מהאוכלוסייה החיה ברפרסיה הדתית.
המסקנה היא, כי לו מפני סיבת הריפוי ללהיטות המינית בלבד, שהיא היתה המקור להתבוששות הלבוש, יש לעודד כיום את הסרת ההתבוששות.
ייתכן שאפילו מעבר חד למתירנות המונית בנושא, תעשיר את תעשיית המשקפיים בתקופה הראשונה, אבל בהמשך היא אמורה להביא את הגאולה. בכל זאת קשה להמליץ על תפנית חדה כזאת, הנושאת עמה גם סיכון וגם פרישה מן הציבור הדורשת הסתגלות. לכן יש לעודד תהליך הדרגתי בביטול חוקי האיסור ובהגברת ההשתתפות בחופים ובמועדונים ובפתיחת נוספים מהם.
ישנה סיבה נוספת, החשובה מאד להתפתחות ולרווחה הנפשית של האדם. זו תובן מתוך התבוננות בשם השלישי: "בגד".
בגד
מאחר והתבושש האדם בלבושו, למרות שזה היה מסיבה מוצדקת, יצר בכך חציצה ביחסי אנוש. האדם הלבוש מצהיר לזולתו: "יש לי מה להסתיר ממך, איני פתוח/ה כלפיך". יש בכך בגידה [כלשון בגד] ביחסי אנוש הראויים והאידיאליים. גם בכך יעידו בני המועדונים והחופים ה"טבעיים", על הפתיחות והידידות הטהורה השוררת ביניהם.
*****
בעיני ההמון הבלתי חושב לא יתקבלו הדברים, אבל אצל החושבים, נדמה כי כולם יסכימו לאידיאל*. חילוקי דעות תהיינה רק לגבי קצב תהליך ההתפתחות לקראת מצב של טבעיות רווחת בעולם.
חז"ל קוראים לבגדים מכבדים. כבוד מלשון כבד, אכן כבידות זו מכבידה ביחסי אנוש.
כל שהלבוש פורמאלי יותר, נוצר מרחק "דיסטנץ" יתר בין בני אדם.
חבר סיפר לי סיפור אגדי שחלקו מדבר על פינגוינים שאחת מהן החליטה להתהדר בלבוש. מאז, החלו כולם לחזר אחריה..... הרעיון הוא שהמיניות שבעירום הינה יחסית לנסיבות שע"ז אמרו המושלים: "פורנוגרפיה היא גיאוגרפיה". באותו מובן ניתן להשוות נסיבות פנימיות לחיצוניות ולומר: "פורנוגרפיה היא פסיכולוגיה".
____________
* הערת ווטו 2008: על משפט זה תעיד ההתקוממות כשנתיים אח"כ באשכול הפרידה לר"ג עקב מה שהובא [דווקא ע"י רוני שכבר אז התנגד לנודיזם] שר"ג היה אדם שהגיע לדרגה של "ולא יתבוששו" כלשון החסיד.
_________________
למד לשונך לומר: "איני יודע" כך תדע את שהנך יודע
תוקן על ידי עצכח ב- 07/08/2008 22:20:46
 |
|
|