בכל עיר ועיר ובכל פלך ופלך ישנה אשה אחת, ישישה במקצועה, שאינה עושה דבר בעולמה מלבד לשבר את שיני עוללינו. ובמה? בסוכריות.
בנוהג שבעולם, שזו הסבתא לעולם לא תתן לילד סוכריה בהכשר טוב. שהרי זה מעין טבע נוגה שהחשיך בעדן את דרכי התבונה, לבל יראו את עיני ההורים כלות כאשר ניבט לנגד עיניהם איך בניהם מוצצים בחדווה שרימפס אדום ומתוק.
כוונותיה רצויות הנה, תדיר, שלא כמעשיה. רוצה היא לשמח ילדים במיני מתיקה, ולעולם לא תשכח לומר להם לברך. רוצה היא גם לענות אמן אחר ברכתם. וכי ישאל השואל אז למה בלי הכשר? חוקה היא, ואי אתה רשאי להרהר אחריה.
ולא זו בלבד, אלא מרץ רב עוטף אותן בשעה שרואות בקצה גבול ראייתן – ילד קט מדדה לו לכיוונן. לו ראה אותו ציניקן קר מצפון אשר המציא את הביטוי "גיל העמידה" - כדי ללעוג לאלו שאינם יכולים לעמוד - את ניתור הזקנה לקראת הילד, ודאי היה נכלם.
בפינת הרחובות הנושקת לביתי, עומדת תדיר ליסטים ממין נקבה, שנוהגת אף היא להכשיל את כל הנמוך ממטר עשרים, במאכלות אסורות, וכמובן - לדרוש ממנו שיברך.
לימדנו את ילדינו, אילפנו ותרבתנו את צאננו, שלא יקחו ממנה סוכריות. ואם עבר ולקח – בל יאכל. אבל היא בשלה, נותנת להם ודורשת שיברכו ויזכוה בעניית אמן.
יום אחד גילתה היא את אוזני. בעבר הייתי נותנת לילדים סוכריות בלי הכשר. בטעות. לא ידעתי. לא הבנתי בזה. כיום אני מקפידה יותר, ואיני נונת להם אלא סוכריות המקובלות על כל הציבור.
נדתי בראשי ככח סיבלי.
הוסיפה ואמרה - פעם ניגש אלי יהודי אחד, ואמר לי "את רואה את החותמת הזו? אנא, אל תתני לילדי כזה הכשר, אנו מקפידים שלא לאכול אותו". מאז אני מקפידה שלא לקנות עם הציור הזה.
לאחר מכן ניגש אלי איש אחר, וביקש על ציור אחר, שלא אביא אותו יותר לילדיו. "איננו אוכלים מזה בבית", פסק.
מאז אני מקפידה שלא לקנות סוכריות עם שום ציור. שכולם יוכלו לאכול.
