| נשלח ב-8/8/2008 17:04 |
 |
| |
(נסיון ל) מבוא לתורת הרב קוק
כבר זמן רב אני מתלבט בשאלה מה בעצם רצה הרב קוק. יש בכתביו הרבה משפטים יפים ורעיונות כאלו ואחרים, אבל בדרך כלל להוגה דעות יש איזה רעיון בסיסי אחד (או לפחות מספר מצומצם של רעיונות כאלו), רעיון שהוא מספיק עשיר כך שיש לו השלכות לכיוונים שונים ומשונים. מהו המוקד הרעיוני של תורת הרב קוק?
בשנים האחרונות התחלתי לחשוד שתורת הרב קוק היא בסך הכל ייבוא של רעיונות הרומנטיקה מגרמניה, עם איזה שהוא נופך של הזדהות עם העם שבא מן הנארודניקים הרוסים. ראיתי קטעים מתורגמים לעברית של הגל, ושל הוגים גרמנים אחרים, שאני בטוח שאם תראו אותם למרכזניק תקני הוא לא יעלה על דעתו שזה אינו קטע גנוז של הרב זצ"ל. האם באמת יש כאן משהו חדש?
נדמה לי שכן, ולדעתי (לפחות באופן זמני...) זוהי נקודת המוקד של רעיונות הרב קוק שמשום מה לא הובהרה לי עד היום, ונדמה לי שגם רבים מהעוסקים בתורתו לא רואים את הגרעין הפשוט הזה.
בתור הקדמה צריך להבהיר את הניגוד בין חשיבה קלאסית לחשיבה רומנטית, אותו ניגוד ששלט בשיח האינטלקטואלי באירופה של המאה ה 19 (הדוגמאות להלן לקוחות בעיקר מישעיה ברלין ואלאן בלום).
המוקד של החשיבה הקלאסית הוא מושג האמת. ההנחה היא שיש "אמת" , או "נכון" לגבי כל שאלה: אמת על טבע המציאות, אמת על איך אדם צריך להתנהג, אופן נכון בו יש לצייר ציור או לכתוב ספר, השיטה הטובה ביותר לנהל מדינה או להסדיר את היחסים בתוך המשפחה. יכול להיות שאנו לא יודעים את האמת, אבל אולי נצליח להגיע אליה. אם לא בדרך השכל, אז אולי על ידי התגלות. אם לא אנחנו, אז אולי האמת היתה ידועה בדורות קודמים או תהיה ידועה לימות המשיח. האמת היא אחת, ובהיותה אחת היא שוללת אפשרות של סתירות. מה יהיה שיעור המס במדינה אופטימלית ? לא יודע, אבל יש מספר כזה. האם במדינה אופטימלית ינתנו שרותי רפואה חינם? גם לשאלה הזו יש תשובה. יתר על כן, התשובות האלו לא יכולות להיות סותרות, כלומר לא ייתכן שנחליט כי במדינה אופטימלית תהיה רפואה חינם אבל שיעור המס יהיה כזה שלא יאפשר רפואה חינם. האמת הגדולה מתחלקת לפרטים שלא יכולים לסתור זה את זה.
איך מוצאים את האמת? שאלה טובה כמובן. במשך דורות רבים אנשים חיפשו אחריה בהתגלות, במסורת, בסמכות, בעבר, אבל התקופה המודרנית מתאפיינת בטענה לפיה את האמת מוצאים בשיטה הרציונלית, פחות או יותר לפי הדוגמה שהציבו מדעי הטבע. זוהי אותה ה"חשיבה האנליטית" עליה כותב מיכי בספריו. היא לא זהה לחשיבה קלאסית, אלא היא האופן בו אמורה החשיבה הקלאסית להתבצע לפי הרעיונות שהעלו הוגי ההשכלה הראשונים. דמות קלאסית "טהורה" היא דמותו של מדען הטבע, בפרט הפרופסור המטורף שאין לו בעולמו אלא חבורות הטרנספורמציה של מרחבי הילברט עקומים.
מוקד החשיבה הרומנטית, לעומת זאת, הוא מושג האותנטיות. הרומנטיקה היא בראש ובראשונה מרד האמנים נגד החשיבה הקלאסית. אין "ציור נכון", טענו הוגי הרומנטיקה, וגם לא שיטה נכונה לכתוב ספר או לאהוב אשה. מה שחשוב הוא שהאדם יבטא את הכחות הגנוזים בו, יעמיד את עצמו "על מתכונתו" ויוציא לאור את יכולותיו. הדמות הרומנטית המפורסמת היא האמן המשוגע, בטהובן בעלית הגג: הוא עני, הוא חולה, אף אחד לא שם עליו, הוא בכלל חרש ולא שומע את המוסיקה שלו, אבל הוא עושה בשארית כחותיו ומתוך הקדשה עצמית מלאה את מה שהוא יודע, ובזה הוא גאון. הוצאת כל כחות האדם אל הפועל באופן היותר עמוק ושלם – זה הרעיון המרכזי של הרומנטיקה.
התרבות המערבית של היום מכילה תערובת קלאסית ורומנטית, פעמים רבות עד כדי סתירה פנימית. ההערכה של החברה לאידאליסט באשר הוא אידאליסט היא רעיון רומנטי ממש "טהור". למה להעריך אדם על היותו "בעל מחויבות", "מסור", "איכפתניק" בלי לברר למה המחויבות שלו, או איזה דברים הוא מנסה לקדם, ולתהות על התועלת או הצדק שבהם? קלסיקן לא מעריך את אויבו על זה שהוא "בעל ערכים", אלא טוען שהערכים הללו הם שליליים ולכן אין מה להתפעל ממי שמחזיק בהם. בעיניו של רומנטיקן, לעומת זאת, אין שאלה כזו של ערכים נכונים יותר או פחות. מי שפועל על פי מהותו הפנימית, אותו יש להעריך. תופעות קרובות הן הערכה או הערצה של "הנוער" (מה יש להתפעל ממי ששיחק דוק עד לפני שנתיים? התשובה היחידה היא שההתפרצות שלהם אותנטית יותר) וכו' וכו'.
אחד מהמרכיבים הבסיסיים של אופן החשיבה הרומנטי הוא המאבק המתמיד. אם לי ולך (או לעם שלי ולעם שלך) יש סכסוך, הקלסיקן ייטה להניח שהצדק המוחלט נמצא איפה שהוא באמצע, שהרי מיהו זה ואיזה הוא שהאמת עמו בכל מאת האחוזים? אפילו אם אתה צודק לגמרי, בדרך כלל עדיף להתפשר ולא ללכת עד הסוף, "אל תהיה צודק, תהיה חכם", מפני שקרב בין הצדדים סביר שיגרום יותר נזק מכל סיטואציה של פשרה.
הרומנטיקן רואה דברים אחרת. אם האותנטיות הפנימית היא שם המשחק, אזי הפתרון הסביר היחיד הוא הקרב לחיים ולמוות. אולי אני אהרוג אותך ואולי אתה אותי (ואולי שנינו ניהרג), אבל הדבר הגרוע ביותר הוא שנתפשר, מפני שאז שנינו בגדנו באידאלים שלנו. לכן הרומנטיקאים נוטים להעריץ את גיבורי הטרגדיות היווניות. אלו שלא שמעו לעצות הטובות של ידידים, צפצפו על המלכים ועל האלים, ואכן גרמו נזק עצום וסבל מר לעצמם וליקרים להם. איזה עדות יותר עמוקה יש לאותנטיות הפנימית שלך מאשר העובדה שאתה הולך בדרכך גם במחיר הרס עצמי?
וכאן נכנס הרב קוק לתמונה, בעמדה שאולי איננה ממש חידוש שלו אבל היא מקורית לפחות בהקשר ההיסטורי של ימיו. משנתו של הרב קוק היא שיא שיאי הרומנטיקה. "לשחרר את האדם על ידי התעלותו, על ידי התפתחותו, בגילוי כל כשרונותיו הפנימיים, זו היא מגמתנו" (אוה"ק ח"א צו). ממש תרגום מגרמנית של מושג ה"בילדונג" הרומנטי. למרות זאת, הרב קוק רואה את העולם כהרמוני, שלם ומשתלב. למה? מפני שהקדוש ברוך הוא ערב להרמוניה של האותנטיות של הפרטים.
זו הנקודה החדשה. בדומה לרעיון הלייבניצי של האל המתאם בין ה"מונאדות" האנושיות, ובדומה לרעיון של ריצ'ארד טיילור בדוגמת "הרכבת לסקוטלנד" שהביא מיכי בספרו, הרב קוק מאמין שבירור אמיתי של המהויות הפנימיות של כולם (כל האנשים ואף הבריאה כולה) חייב להשתלב, מפני שהקדוש ברוך הוא דאג לכך. כדוגמה אפיינית ניתן להביא את מאמרו של הרב צבי יהודה "על הפרק" (נדפס ב"לנתיבות ישראל") בו הוא מביע ביטחון מוחלט כי אם נעמיד את הפוליטיקה שלנו על התוכן היהודי הפנימי והאותנטי שלה, אזי "שכנינו הערבים ויתר העמים הפלשתינאיים" יגלו כלפינו את "הסימפתיה וההתעניינות היותר עמוקה".
כמובן שיש הרבה מקום לדון בשאלת הרלוונטיות של אופן החשיבה הזה. האם הוא לא דורש מהמחזיק בו איזה סוג של אוטיזם עמוק כלפי המציאות ויכולת לראות רק את הטוב בכל דבר? האם זו בכלל אידאולוגיה, או פשוט תפיסת מציאות שמתאימה לאנשים מאד אקסצנטריים? אבל בכל זאת אני חושב שיש צורך בהבנת המסר הבסיסי הזה של הרב קוק, לכל מי שרוצה או שלא רוצה ליישם חלקים ממשנתו.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-9/8/2008 22:43 |
|
| |
כמדומני שהיו שראו ברבש"ע את הערב לחוקי הטבע. נשמע לי קצת דומה.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/8/2008 01:45 |
|
| |
ד"ר שנרב אני מודה שלא הבנתי...
מה החידוש הגדול בתורתו של הרב קוק?
הלזה התכוונת?
"הרב קוק מאמין שבירור אמיתי של המהויות הפנימיות של כולם (כל האנשים ואף הבריאה כולה) חייב להשתלב, מפני שהקדוש ברוך הוא דאג לכך"
אם כן אז מה הפרוש של המהויות הפנימיות של כולם?
ואיך הרעיון הזה שונה מהרעיון הרומנטי של הגל שאתה מציין?
(אגב משפט כזה מזכיר לי סצינה מהסרט Life of Brian אבל זה חוצע מייסע)
|
|
|
|
| נשלח ב-10/8/2008 22:51 |
|
| |
נדב,
הערה צדדית: הגדרתך לרומנטיציזם יכולה לכלול גם אקזיסטנציאליזם וגם פוסטמודרניזם (ואכן יש קירבה רבה).
ועוד הערה: הקירבה של הרב קוק ל'בילדונג' משעשעת, כי שחר פלד מאריך בספרו 'מגרסת הזהויות' להבחין ביניהם כשתי אנטי-תיזות.
הוא כמובן מושפע מביהמ"ד שמעתיק את משנתו של הרב קוק לאמת מוחלטת, שהיא קלאסית במהותה (לדוגמא, הרב קלנר, שרואה ב'כלליות' מדד לאמת). דומני שהם רואים בביטוי האישי מדד לאמת (והזהות בין כל הרומנטיקנים אינה אלא ראיה לכך שהנטיה הרומנטית של כולם היא כנראה הקולעת לאמת. וכמובן שזו אותה טעות כמו קאנט, שמניח שכל הסובייקטים רואים את אותה תמונה), ולא ערך שמחליף את האמת. לכן הרצי"ה חושב שאם נלך עם האמת שלנו כולם יודו לנו, כולל אויבינו.
לשון אחר: לשיטתם, אצל הרב קוק הנטיה הפנימית אינה מחליפה את האמת (כמו אצל הרומנטיקנים), אלא מהווה אינדיקציה עבורי כדי שאדע מהי האמת (כמו הקלאסיקנים).
משל לדבר: ניתן לראות בפרגמטיזם תחליף לאמת הקלאסית. כלומר הייאוש מהגעה לאמת ומהאלימות שטמונה בתפיסות קלאסיות (אם כי הרומנטיות לא פחות אלימה, כמו שכתבת, וכאן המקום להבחין בין שלוש הקטגוריות שהזכרתי למעלה) מוליך אותנו לקבל את הפרגמטי כמדד שמחליף את האמת הקלאסית. אך יש כאלה שאצלם מידת הפרגמטיות היא אינדיקציה לאמת. מה שיותר מוסרי ויותר מועיל הוא כנראה גם יותר אמיתי (מסיבה כלשהי). לפעמים פרקטית די קשה להבחין בין שני אלו, אבל פילוסופית ישנו כאן הבדל תהומי.
אני לא מספיק בקיא בכתבי הרב קוק כדי לדעת מי מביניכם צודק (אני קלאסי, כלומר לדעתי יש אמת  ), אבל דומני שההבחנה היא דקה יותר מזו ששרטטת.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/8/2008 16:58 |
|
| |
שנרב
הקרבה הפילוסופית בין הרב קוק להגותם של היגל קאנט ועוד רבים אחרים ידועה.
אני לא מצליח להבין אותך, הרי אורות הקודש מסודר מאוד, אמנם הסידור הוא לחלוטין של הרב הנזיר, ואעפ"כ.
הטענה בדבר האמת מצריכה הבחנה בין אכזיסטנציאליזם לפוסטמודרניזם.
לענ"ד עמדת הרב קוק בשאלה הזו מבחינה בין פינומינולוגיה ולבין "הדבר כמות שהוא" ולפיכך הוא לא יכול להיות ידוע כלל. דבר זה קרוב (ואני יודע זאת מפי השמועה בלבד) לעמדתו של קאנט.
זוהי לא טענה אכזיסטנציאליסטית טהורה, ובודאי לא פוסטמודרנית.
שיחרור האדם של הרב קוק, ודאי לא מקביל פילוסופית לתפיסת החופש האכזיסטנציאליסטית, שבה ה"אדם הוא מה שהאדם עשה מעצמו" (ז.פ סארטר) שהרי הוא טוען שהמצוות טבעיות לאדם. (תהא המשמעות של זה מה שתהא).
ועוד יש להתייחס להשקת הפילוסופיה והקבלה בדבריו של הרב קוק, שזוהי כידוע סוגיה חובקת, ואכמ"ל, אלא שבפגישת העולמות יש חידוש גדול, ותפיסה קבלית שיש בה פניה אל האדם בן זמנו של הרב קוק ובן זמננו המושפע מניצני הרלטיביזם ומהתפיסה האכזיסטנציאליסטית יש חידוש גדול, ולענ"ד זוהי העבודה האדירה באורות הקודש.
ובזה לענ"ד הרב קוק כולו חידוש גדול ועצום, עצם המפגש בין השפות השונות ועצם הפניה היא היא החידוש. וחידוש כזה לא חייב להיות מוגבל לנושא או למסר מרכזי אחד.
ההגות של הרב קוק עוסקת בנתיבה המרכזי ברעיון הקדושה לפי תפיסתו, וזהו מסר אחיד וחובק שמתפרט רבות אבל הוא אחדותי וחזק, הלא כן?
ועוד ראה בכלים שבורים לרב שג"ר עוד על תפיסת האוניברסליות בכתבי הרב קוק, יש מה לעיין בזה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/8/2008 14:12 |
|
| |
תודה למגיבים. הצום קצת חיסל אותי לכן אני עונה באיחור.
וילי כהנא:
"המהות הפנימית" זה משהו שאתה/אני אמור "למצוא" בתוכך אם תצליח "להתחבר לעצמך", כלומר אופן החיים או הפעולות שיהווה ביטוי אותנטי שלך. דוגמה פשוטה (וקצת רדודה) היא המהנדס אלקטרוניקה ששמר איתי פעם בש.ג. וסיפר לי שחלום חייו הוא להיות פקח של רשות שמורות הטבע.
כעת, אין שום סיבה אפריורית לחשוב שהאותנטיות שלו לא תסתור את זו של אנשים אחרים. אולי הרבה מאד אנשים רוצים להיות פקחים ומספר המקומות מוגבל, ואולי בתפקידו כפקח הוא יצא לקרב נגד אנשים שהמהות הפנימית שלהם מתאימה לצייד בלתי מרוסן של הגרביל המצויץ. הרומנטיקאים רואים בהתנגשויות האלו דבר בלתי נמנע ומעודדים את שני הצדדים ללכת "עד הסוף", לפעמים מתוך תפיסה דרוויניסטית שאומרת שמי שיצליח הוא יותר אותנטי (כמו הסברה שאומרים לפעמים בכדא"ג). הרב קוק מאמין איכשהו שבמקרים כאלו (טוב, אולי לצורך זה הדוגמה כבר רדודה מדי אבל העקרון מובן) הצרכים הפנימיים של הבחור מהש.ג. ושל ציידי הגרבילים אכן עולים בקנה אחד, נניח (שוב רדידות מזעזעת אבל רק למען הדוגמה) שהוא ישמור עליהם בשמורות והם יצודו בחוץ. ודוק: זו לא "פשרה" בין הצדדים, אלא האמת העמוקה על האותנטיות שלהם היא אכן כזו, שהפקח לא זקוק לפעילות מחוץ לשמורה והם לא יבטאו את פנימיותם בצייד בתוך השמורה.
האם כל זה כלול בדיאלקטיקה של הגל? אני לא חושב. (כמובן היכרותי עם הגל היא רק מכלי שני ושלישי, אם יש לך מקור או סימוכין אשמח להתוודע אליהם).
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/8/2008 14:23 |
|
| |
מיכי:
תודה על התגובה, באמת לא חשבתי על הכיוון הזה.
בעצם מה שאתה אומר הוא שהרב קוק (או, כדי להיות הגון, הצורה בה אני מנסה להסביר אותו כאן) מבטל את ההבדל בין חשיבה קלאסית לרומנטית. הרי גם הקלסיקן לא יכחיש שכשם שיש "אמת" על איך לנהל מדינה או איך לבנות מכונית כך יכולה להיות "אמת" על אילו מעשים מתאימית לאותנטיות הפנימית שלך. לא על זה הויכוח, אלא על סדר הקדימויות: לדעת הקלסיקן עליך (או על החברה) לבטל את האותנטיות שלך מפני האמת ה"חיצונית" [באמת למה? כנראה מפני איזשהו עקרון מוסרי של טובת הכלל או אי גרימת נזק לעצמך], בעוד הרומנטיקן טוען שהאותנטיות גוברת.
הרב קוק בא ומסביר ששני הצדדים חייבים להשתלב, וטוען שאין ביניהם סתירה שאינה מדומה: או שאתה טועה בהבנת האותנטיות שלך, או שאתה טועה בעקרון ה"חיצוני". ממילא אין מקום לשאלה מי גובר על מי, וגר זאב עם כבש וגו'.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/8/2008 14:46 |
|
| |
מיכי,
את ספרו של פלד לא קראתי. יש איזה תמצות סביר למה שהוא כותב שם בעניין זה?
אגב, הגבאי של ישיבת "עץ חיים" הירושלמית ניסה פעם להפיץ שטרי הגרלה של הישיבה באירופה כדי לעשות קצת כסף, ובנוסח הלועזי של שטרי ההגרלה (היו צריכים חתימה של הקונסולים האירופיים כדי להבטיח אמינות בחו"ל) הוצגה הישיבה כמי שעוסקת ב"בילדונג". הדבר נודע בירושלים של המאה ה 19 והקנאים התחממו פלאים ויצאו נמרצות נגד הגבאי ויוזמותיו. בהמשך הסכסוך רשם הגבאי על שמו את נכסי "עץ חיים" ומזה יצא בלגן אדיר שבסופו ישבו בכלא כמה יהודים. לא אתפלא אם יתברר כי אי הבהירות המשפטית שנוצרה בגלל הסיפור הזה גרמה לדחיית תביעתה של ישיבת "עץ חיים" לבעלות על מתחם חורבת רבי יהודה החסיד ("ת"ת הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נגד החברה לשקום ולפיתוח הרובע היהודי 2005). מכל מקום מדובר כנראה במושג מסוכן ביותר...
דוזר: לא ממש הבנתי. התוכל להסביר את טענתך?
******* src="http://pagead2.*****************.com/pagead/show_ads.js" type="text/">
|
|
|
|
| נשלח ב-12/8/2008 15:47 |
|
| |
שנרב
אני טוען בפשטות שכל תורת הרב קוק היא חידוש עצום.
יצירת שפה ששוזרת הגות כללית עם הגות יהודית בצורה אורגאנית וחיה היא חידוש.
לגבי מוקד החידוש - אורות הקודש הוא החיבור המקיף ביותר אודות מושג הקדושה בכתבי הרב קוק- וזהו אחד ממקודי תורתו בלי ספק.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/8/2008 17:04 |
|
| |
דוזר.
אנחנו מדברים על דברים שונים. אני מנסה להציג חידוש תוכני (מהותי), להבדיל מחידוש מתודולוגי כמו שימוש במקורות שונים או דיון בנושא כלשהו.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/8/2008 20:28 |
|
| |
שנרב
שפה אינה מתודולוגיה.
שפה יוצרת מהות, התודעה נוצרת ע"י יצוגים, יצוגים יוצרים מיוצגים שיוצרים יצוגים וכן הלאה.
למשל: "רק לתוכן הקודש, האישי, והעולמי, יש אופי עצמי, וישות החיים ממקוריות פנימיות עצמית. אבל תוכן החול, וקל וחומר הרע, הטמא אין לו אופי עצמי, ולא תאוה עצמית, ולא מהות רצון עצמיכי אם דחיפה חיצונית, המנענעת את הפעולות נגשמיות והרוחניות, ומקור החשק, התאוה, האופיות, העצמויות הוא בקודש ומושפעים ממנו כל הדבקים בו, ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כלכם היום."
מה הרב קוק עשה פה? הוא עבר בין מושג הקודש הקבלי, העצמיות, החיים, יחסי הכוח האישיים וחברתיים, ושזר את כולם לתוך כלי משמעות חדשה.
שבה לאותנטיות המתבטאת בחיים האישיים ובתנועות העולמיות, יש משמעות קדושה, האותנטיות של המסר היא מבחן לקרבתו למקור.
אבל המקור הוא האצלה אלוקית.
יש כאן יצירה של יצוגים שלא היו קיימים בעבר, הרי זה גדול החידושים.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/8/2008 01:47 |
|
| |
לדוזר
מר דוזר היקר
אני מצטער אבל לא ירדתי לסוף דעתך. האם אתה יכול לומר את מה שאמרת בכמה מילים פשוטות יותר?
כמו כן, הרב קוק התכוון בפיסקה הזו (לענ"ד) לרעיון שלסטרא דקדושה שואבת חיות מה so-called שכינה, לעומת הסיטרא דאחרה שיונק את כוחו מה"שאריות" של הקדושה. רעיון דומה לזה יש בחב"ד בכתבים של האדמור האמצעי (אם אני לא טועה). בוודאי יש גם בעוד מקומות.
שורה תחתונה: אני לא מוצא פה חידוש (הבעיה היא אצלי).
אולי תאיר את עיני?
|
|
|
|
| נשלח ב-13/8/2008 11:22 |
|
| |
מר ויליאם כהנא היקר.
אכן, זה מה שכתבתי בעניין הקודש הקבלי, אך גם כל שאר מה שכתבתי בדבר האותנטיות, בדבר יחסי כוחנות, (אפילו פנימיים!) נמצא גם הוא.
הרעיון שציינת ודאי אינו מקורי לרב'ה מחב"ד, הוא מופיע במפורש בזוהר, בכתבי ר' יוסף ג'יקטיליא (שערי אורה - הספירה השישית ואולי גם בספירה העשירית) ובספר סוד הנחש לאותו מחבר.
זה רעיון שמקובל בכל עולם הקבלה החל מהזוהר.
אבל יש הבדל בין יניקה מואצלת לתוכן פנימי, אם רק נשווה את המושגים לרגע, נוכל לטעון שלסטרא אחרא יש אופי עצמי, (כמו שטוען ר' יוסף ג'קטילייא ועימו רבים) אלא שאת כוח ה"חיות" היא מקבלת מהשפע המואצל אל האצילות, ע"י (לפי האר"י), הידבקות באחורי עולם האצילות.
אין לזה קשר לשאלת העצמיות, כידוכ הרב קוק גורס כי תשובה במובן העמוק היא שיבה אל המקור (אכן גם זה מופיע בקבלת האר"י כעליה ביום הכיפורים אל פרצוף אמא) אבל התוכן הוא שונה, לא יניקה ממקור גבוה, אלא שיבה אל האותנטיות שהיא תמיד ממקור הקודש, מכיוון שהיא הואצלה לאדם אף שהוא מעורב מטוב ורע ומכל מקום כיוון שהוא מואצל השורש העצמי הוא קודש.
זה חידוש עצום, משום ששאלת האותנטיות היא שאלה אקזיסאטנציאליסטית, מובהקת, לאחר שניתן לאדם החופש לאדם עושה מה שמתאים לו, הרב קוק רואה בזה קדושה, אבל מה אם האדם עושה את הפך הקדושה? הרב קוק מזהה את זה ככוח המופעל עליו ביד דבר שהוא לא עצמי.
למשל- הרצון להערכה הוא רצון קדוש כיוון שהוא יחס פנימי אל אנשים אחרים, עשיית פשעים כדי לקבל הערכה כזאת היא לא קדושה כי היא נובעת מכך שהאנשיםמהם אתה רוצה לקבל הערכה שידרו לך שפשעים יובילו להערכה מצידם כלומר - הם הפעילו עליך כוח, ולכן זה לא עצמי.
ההבנה הזו של קדושה, היא מהפכנית.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/8/2008 12:51 |
|
| |
למר דוזר הראשון היקר
האם תוכל להסביר בבקשה, שוב במילים קצת יותר פשוטות?
אני פשוט לא מצליח להבין. האם ההבדל בין הרב קוק לבין האר"י הוא בזה שהארי טוען שה"יניקה"(גם מושג עלום שטעון ביאור) מתבצעת ממקום גבוה ואילו הרב קוק טוען שהיניקה היא מהטבע הפנימי של האדם?
אך הרב קוק טוען שהטבע העצמי של האדם הוא ממקור גבוה, כך שיוצא שאם:
טבע פנימי = מקור גבוה
יניקה מטבע פנימי = יניקה ממקור גבוה
שוב הבעיה היא אצלי. אני לא בא לזלזל חס ושלום בגאון עצום וקדוש כמו הרב קוק זצ"ל, שאת תורתו אני לומד ובעפרו אני מתאבק, אלא להבין את החידוש.
האם ד"ר שנרב יכול לשפוך מעט אור?
נ.ב. האם יש קשר אלגורי בין ערכים עצמיים של פונקציות ומטריצות על ערכים עצמיים פנימיים של האדם?
|
|
|
|
|
