(נסיון ל) מבוא לתורת הרב קוק

אז אולי נכפול את מוסד הנשיאות ב-I-, וכל בעיותינו ייפתרו? בעצם אני חושב שצריך לכפול בזה את העולם כולו.
לזה גופא קראתי למעלה 'ליכסון'. הרי אם תסובב אותו במישור הקומפלכסי הכל יסתדר (אם כי אתה עלול לקבל ע"ע שליליים, ואני לא בטוח שזה יותר טוב).

לאור הניתוח לעיל צריך להבין תופעה מעניינת והיא ההתמודדות של המרכזניקים עם הפער בין האוטנטיות לאמת.
מה עושים עם חילוני מאושר?
מה עושים עם קיום מצוות מאמלל?
אמנם כאן זאת יותר שאלה לחוקרים, ועדין זה דבר שמעניין לענות בו.
מה האפשרויות הלוגיות לתירוץ?
1) החילוני לא באמת מאושר.
2) המצוות הן לא באמת המצוות.
הדרך הראשונה מאפיינת,במפתיע, את ההחזרה בתשובה הליטאית-ספרדית.התעמולה שמציגה את החילונים כעם אומלל, שהילדים שלו לא שמים עליו ואשתו בוגדת בו.הדרך הזאת נפגעה (ונפגעת) קשות מכל גילוי לא מחמיא מחדרי חדרים (או אולי מחדרי חרדים....), היא אם ההסטריה של "חילול השם" מכל גיהוק שבורח לחובש כיפה באוטובוס.
הדרך השניה היא אמם הורתם של כל ה"רמת גניות" שקמו בעשור האחרון.במילים אחרות,הסיבה שהמצוות לא עושות לנו את זה ,היא שאנחנו לא מתפללים קבלת שבת קרליבך.

בבחירות 96 המפד"ל הוציאה חוברת של "חילונים תומכי מפד"ל". צבי הנדל אמר אז, שהחוברת הזאת עובדת מצוין על הדתיים.

מישאחזו,

זה בדיוק מה שניסיתי להסביר כאן, שתורת הרב קוק מבטאת יותר את התכונות האישיות שלו (הוא בעצמו מתייחס לזה) מאשר "אידאולוגיה". האדם שמדבר בה אינו זה העוצם עיניו מראות ברע אלא מי שגם כשהוא פוקח את עיניו הוא לא רואה את הרע, ויצא לי להכיר אנשים כאלו.

למעשה הרב שג"ר כתב את זה בספרו "כלים שבורים" (בחלק שכן אהבתי). הוא כתב שם משהו על כך שתורת הרב קוק הפכה מחוויה לאידאולוגיה, וזו בדיוק הבעיה. מי שהקושיות שקשות לך מפריעות לו, יכול להמשיך ולהחזיק בתיאוריה רק דרך הכחשה והדחקה מסוג מסוים.  

שנרב

תמיד אפשר לרדד אמירה ולחתוך בבשר החי שלה, ואז לשאול, מה החידוש?

כמו לומר לגבי תורת הרמב"ם "מה החידוש? הרי כתוב ה' אחד ושמו אחד!", כן, אחרי שמקלפים את כל הרובדים החדשים אפשר להישאר עם משהו מוכר.

אני חושב שאנחנו גדלים על מצע שבו דברחי הרב קוק הם חלק מכונן ולכן לפעמים לא מבינים את החידוש.
מבט אינדיבידואלי ביהדות הוא בהחלט חידוש.

לגבי מה שכתב הרב שג"ר אני מסכים איתך ואיתו.
האידיאולוגיזציה גורמת לרידוד הגמור ביותר של דברי הרב קוק, כואב לראות את זה.

מעין הנושא
באקדמות ט התפרסם מאמר של אלון גושן-גוטשטיין על חווית נוכחות רבש"ע בעולם הדתי. הוא ניסח שם את המשוואה
אידיאולגיה = נוכחות - דת

תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 14/08/2008 20:39:06

דוזר,

לא ברור לי על מה אתה משיג. לא היתה לי שום כוונה לזלזל ברב קוק ואם הובנתי אחרת אני מתנצל.

את הודעתי העלית מפני שבאמת בתקופה האחרונה "נפל לי האסימון" לגבי החידוש בתורת הרב קוק ביחס לרומנטיקנים של המאה ה - 19. למען האמת אני זומם לכתוב איזה מאמר על הנושא בכלל (שם זמני: "פרידריך ניטשה כברסלבר")  שיתמקד בעיקר ברבי נחמן ובניטשה, אבל יאזכר אולי גם את הרב קוק. במסגרת הזו ניסיתי לקבל כאן קצת היזון חוזר ביחס לנושא מאנשים שחלקם חשבו עליו בעבר. זה הכל.

מה שאתה אומר, נדב , הוא חידוש מזעזע.
מה שאתה טוען לעיל הוא לא טענה אקדמית, זה כתב אישום חמור.
זאת פניה למרביצי תורת הרב קוק היום (שזה משהו כמו 70% מתופשי ההוראה הדתל"ים) ואמירה: "אתם מנסים לכפות על כל האוכלוסיה אידאלוגיה שמתאימה ל0.01%".
זה השמטת אבן מאוד בסיסית בכל תיזת החינוך (העל תיכוני) הציוני דתי כיום.

לזה אין לי אלא להצטרף. אכן, יותר מ-70% מתופשי התורה הדת"לים כופים על הציבור שבהנהגתם ותחת חינוכם אידיאולוגיה בעייתית, שלא מתאימה למציאות, וממילא גם לא להם.

גם אני מודה על כל הנ"ל,

יותר מ70% מתופשי התורה הדתלי"ם אשמים במה שהאשימום נדב ומיכי.

נדב
לא חשבתי שזלזלת הקבילה שלי היא תוכנית, אני חושב שאתה מרזה את הפשה ולפיכך מפספס משהו עיקרי.
מעבר לזה אני חושב שהרב קוק מדבר הרבה יותר עם הקבלה מאשר עם הפילוסופיה, ולכן ההשוואה היא קצת לא ממין העניין.
וראה אגב (בטח ראית כבר) בכלים שבורים על יחסו של הרב קוק לחכמות חיצוניות, זה מעניין.

דווקא מאחר ותורת הראי"ה היא חוויה ולא אידיאולוגיה, אין מקום להאשמה גורפת כזו.
נכון ש 0.01% [או פחות] מתאימים לחיים מלאים של החוויה הזו, הרי שלאידך גיסא כמעט בכל אחד יש משהו (רומנטי, במינוח שנידון כאן) שיכול להפיק תועלת רבה מהחשפות לחוויה עזה ומורכבת זו. (אני מניח שגם ברב מיכי ה'קלאסי';))
נכון שיש צורך ממשי בשינוי מתודה וגישה, אבל לשלול את התועלת שבתורת הרב קוק לכלל הציבור זה מוגזם.

_________________

מרחביה,
ח"ו לאבא בר אבא לומר שענק כהראי"ה קוק לא תרם לי מאומה או שמשנתו לא היתה נחוצה. ודאי שכן. אני מתייחס כאן רק להיבטים שמעבירים את המטפיזיקה הגאולית למישור של קבלת ההכרעות הפרקטית, מה שאומץ בהתלהבות על ידי כל סוגי תלמידיו (ממרכז והר המור ועד מימד). מעבר לזה, יש אצלו עוד הרבה רעיונות וחידושים עצומים ונפלאים, בעיקר במישור העיוני, אבל בהחלט לא רק בו.

נדמה לי שהסיטואציה קצת יותר עדינה, ואולי דורשת דיון נפרד.

בואו נתחיל מהניגוד. ישנם רעיונות שלא צריך להבין אותם, או לדעת את מקורותיהם, כדי להשתמש בהם. לא צריך להיות מהנדס אלקטרוניקה כדי לדבר בטלפון סלולרי, לא צריך להיות יצרן רכב כדי לנהוג במכונית, ובאופן עדין יותר לא צריך להיות הוגה דעות ליברלי וחתום על "הפדרליסט" כדי להשתמש או להנות מפירות המשטר הדמוקרטי. כל הדברים האלו הם סוגים של "המצאות" שהממציא מסר אותן לרשות הכלל, ומרגע זה ואילך השמוש מסור לכל אחד.

האנלוגיה לזה במישור הדתי היא הדת ה"רבנית" או דת המצוות. במסגרת הזו מניחים כי משה רבינו היה אדם מספיק גדול בכדי לקבל תורה משמים, והוא מסר לנו פרטים על מצוות ועבירות אותם יש לקיים או מהן יש להמנע בכדי לקבל גמול לעולם הבא, לשפר את המצב המטפיזי בעולם הזה, או מה שלא תרצו. דבר אחד ברור כשמש, והוא שאין צורך להגיע למדרגת משה כדי להנות מ"פירות ההמצאה": אילו היה כן אף אחד לא היה ניגש בכלל לעניין הזה.
 
סוג אחר של "דברים" הוא תורות העוסקות במצבו הרוחני הפנימי של האדם. תקראו לזה רוחניות, "מדרגות", דבקות בהשם או מה שלא תרצו. ברור, כמו שהאריך הרמב"ם בהקדמתו למו"נ, שאין כאן מקום להעברת נוסחאות מוגמרות, והלימוד מטרתו לעורר בלבו של התלמיד חוויות הדומות לאלו שישנן אצל המורה. מעבר לכך שדרושה כאן מתודולוגיה שונה לגמרי, מתעוררת כאן גם בעיה סוציולוגית קשה.

בני האדם אינם שוים, בשום תחום, ובודאי לא בתחום הרוחני. מטבע הדברים הוגה הדעות הראשון שיצר שיטה או תת שיטה רוחנית  כלשהי, ויהא זה האר"י, רבי נחמן, הרב קוק, שופנהאור או שפינוזה,  היה "אדם גדול" - אם לא בכח השכלי המנתח, לפחות בהרגשות. היתה לו מה שקרא הרב קוק "הזרחה נשמתית". כאשר באים להפיץ את השיטה ברור שנתקלים באנשים מהרחוב שעולמם הפנימי שונה לגמרי, לכן באופן עקרוני נוצרת כאן בעיה. מה הערך של שיטה "רוחנית" מעבר לקהל היעד של מייסדה ושנים  וחצי החסידים האמיתיים שלו?

אני זוכר שיעורים בכתבי הרב קוק בישיבה, קטעים שבהם הוא מדבר על "הצדיקים העליונים" או "הצדיקים הטהורים" וכיו"ב, ומשום מה אף בחור לא טען כנגד בזבוז הזמן בלימוד דברים לא שייכים לעולמנו. כל אחד חשב שהוא הצדיק הטהור העליון. האם זה טוב?

אגב, במקרה נתקלתי השבת בלקוטי מהר"ן תנינא ע"ח. זו בדיוק הבעיה שהוא דן בה שם (הוא מרחיב אותה אפילו לצדיק עצמו, מפני שהוא טוען שגם הצדיק, בשעות בהן אינו עסוק בתורתו, הוא כאדם פשוט).

ובאמת אם נחשוב על זה, הרי גם הרב קוק לא היה הרב קוק 24 שעות ביממה. הרי גם הוא, כשקרו מאורעות תרפ"ט, לא התיישב לכתוב את "למהלך האידאות בישמעאל" ולהסביר איך ההתעוררות הלאומית הפלסטינית משתלבת במהלך התחיה האנושית הכללית, למרות גילוייה המצערים פה ושם, אלא יצא מגדרו מזעם ומתסכול.

לכן אני חושב שהשאלה, למרות שהיא קיימת, צריכה להשאל באופן יותר עדין.  כל מי שמוכר "ספיריטואליטי" והוא אדם הגון צריך לענות לעצמו על השאלה הזו: האם יש תועלת בסחורה שלו עבור האדם הממוצע עם ההבנה שתהיה לו באותה תורה רוחנית.

ובאותה מידה שניתן לשאול זאת על תלמידי הרב קוק, (שאישית גם אני בטינה עליהם  בגלל התעקשותם להתייחס אל אויבים קיומיים אכזריים כאל אחים טועים), אפשר גם לשאול על תלמידי הרב שג"ר שמוכרים רומנטיקה למשרתות המשולבת ב"ניים דרופינג" פרובנציאלי לעקרות הבית הנואשות בגוש עציון (בקורסים מוכרים לגמול השתלמות, כמובן), או על הברסלבים, או על החסידים בכלל, או על מי שתרצו שאינו ליטאי קשוח ומחפש קצת רוחניות ולא רק רובוטיקה של מצוות וחקירות של מיגו נאמנות או כח הטענה.

אפשר להיות אליטיסט קיצוני כמו ניטשה (או כמו הרמב"ם) ולטעון שאכן הרוחניות תישאר אצל קבוצה מצומצמת שראויה לה וכל היתר שיילכו לעזאזל. איכשהו לי אישית רע עם הגישה הזו. אני מאמין שיש משהו אמיתי שנמצא איפהשהוא בין האליטיזם לבין ה"בילד פור יורסלף דה גוד יו דיזרב" של הניו אייג' סטייל קליפורניה. איפה? קשה לי לשים את הקו.