(נסיון ל) מבוא לתורת הרב קוק

נדב,
אני בסך הכל איתך, למעט העובדה שאתה מפרגן לרב קוק קצת יותר ממני.
הקוקיזם הוא אכן הגליאניזם יהודי-דתי, וכמעט כל הביקורת על ההגליאניזם חלה גם על משנת הרב קוק.
כידוע, יש ויכוח במחקר על מקורות ההשפעה שמהם ינק הרב קוק. גולדמן מדגיש את מקורותיו ברומנטיקה הגרמנית, אביב"י את מקורותיו הקבליים ואיש-שלום סבור כי הוא לוקח מקורות מגוונים ועושה בהם שימוש חופשי כמיטב רוחו העצמאית.
כשלעצמי, אני חושב שהרב קוק אומר הרבה ובעצם אומר מעט מאד. קח טענה של הרב קוק, נסח את היפוכה בלשון קוקיאנית, הצג אותה לקורא מן השורה, ואיש לא יוכל להגיד שזה לא הרב קוק. כי הוא יכול בעצם לומר הכל, ועל שום דבר אתה לא יכול לומר שהוא מנוגד תכלית ניגוד למשנתו.
הוגה דתי שתחת כנפי פרשנותו יכולים לחסות 'תלמידים' מוקטבים כל כך - איננו עושה את העבודה; הוא הופך לטקסט קנוני סתום בעצמו, שעה שתפקידו הוא לפרש באופן חד ומוגדר את הטקסטים הקנוניים הסתומים של המסורת.
הוא בעד אמונת דעת, אבל גם בעד אמונה תמימה, ובתוך אמונת הדעת - הוא בעד קבלה, אבל גם בעד שכתלנות. הוא בעד ההלכה אבל גם מועיד תפקיד היסטורי חשוב לפורצי גדרותיה. וכך הלאה בשורה ארוכה של נושאים.
אני לא אומר שבכל דבר הוא סותר את עצמו; יש עניינים קונקרטיים שבהם הוא מחווה עמדה ברורה ועקבית; אלא מה, מי שמשנתו העקרונית מבקשת לכלול בתוכה הכל, הרי שכל עמדה ברורה שהוא נוקט בנושא קונקרטי איננה תלויה במשנה העקרונית, ולפיכך היא חייבת להיות  שרירותית. לכן כל עמדה קונקרטית שהוא נוקט, אפשר להצדיק (מתוך משנתו העקרונית) גם את היפוכה, ובאותה מידה של הגיון פנימי.
פרשניו וחסידיו מתרצים את כל זה כ'דיאלקטיקה', אבל מילה יפה איננה יכולה לכסות על מציאות תוכנית עגומה.
א"ג

א"ג
איך תסביר את התופעה שת"ח ואיש הלכה כמו הרב קוק שידע לפסוק בצורה חתוכה ובהירה, כשהגיע למחשבה הוא מגיע למצב של כזו אי קונקרטיות?

במקור ראשון היום התפרסם ראיון עם ר' יוסף אביבי ונאמר שם שהוא כותב כעת ספר על קבלת הרב קוק.
ונזכה ונחיה ונראה.

אידך גיסא,
מה שאתה מציג כחובבנות, יכול להיות ביטוי של רלטיביזם פוסטמודרניסטי מובהק (אולי לא מודע).

אני מסוגל להאמין שהרב עצמו עמד על הקוטביות והסתירות לכאורה של משנתו וראה בה שלמות באופן מסוים. ובטח אתה יודע שדואליות של אידיאות היא כבר לא רק נחלתם של רומנטיקנים או פוסט'ניקים.

דווקא הקלאסיקנים מוצאים עצמם בעמדת התגוננות לעתים קרובות בגלל הפרדוקסים המובנים שנחשפים בתחומים הכי לא צפויים של המדע והפילוסופיה.

_________________

עוד הערה בנושא האשכול עצמו.

כידוע, יחסו של הרב קוק לתנועת ההשכלה הגרמנית היה חיובי, עקרונית. במקרה אחד הוא טען שההשכלה ניערה מאבק את היהדות אשר עמדה לשקוע בביצה של בערות.

ייתכן בהחלט שהוא ראה בה את מה שראה משה מנדלסון, שהיה בין אבות הבילדונג, אם כי התאים אותו לדרכיו.

המעניין הוא שמנדלסון עצמו דגל בהשכלה, שהיא במובנה המילולי ידע פונקציונלי בעיקרו. באופן די מפותל, הוא הצליח לזהות את ההשכלה עם העקרונות של הבילדונג. לדעתי הלא מוסמכת ייתכן שהעניין נבע מהצורך לפשר בין המיתוסים, שמנדלסון המשיך לדגול בהם, ובין ההתפתחות של החשיבה המדעית באירופה.

מנדלסון הצליח להציג את ההשכלה בתור מימוש של רעיונות אלוהיים, רומנטיקניים, ולשלב אותה עם הבילדונג. והרי זה בילדונג עצמו: לקחת עיקרון סמי-אוניברסלי ולהראות איך אפשר למצות אותו דרך תרבות מקומית פרטית.

תוקן על ידי סיקוונסטו ב- 08/04/2009 10:47:53

סיקוונסטו (כתגובה להודעתך הראשונה)

אין ספק שאתה צודק במאה אחוז, אף על פי שכל דבריך שגויים מיסודם. דואליות האידאות, כפי שהיא מתבטאת במשולשים בעלי ארבעת הצלעות העשויים מקרח רותח, יכולה להסביר את האמת הפנימית העמוקה אשר מתנוצצת מעצם השקר היותר בזוי, ופשוט. למה לא?

שנרב

על אף עומקה של תגובתך -היא רדודה להפליא.

צריך להתאמץ הרבה כדי לזכות בתואר 'המבקר החריף ביותר של הרלטיביזם'.

אין ספק שמדובר בצורת חשיבה מאתגרת שמעוררת בצדק את תסכולם וחמתם של רבים וטובים. אך אני עדיין מאמין שהייאוש הרלטיביסטי נעשה נוח יותר כשמשווים אותו לרדידות של האובייקטיביזם, או לגישות המכניסטיות שהן נחלתם של דיסציפלנרים הגונים בעלי תפיסת עולם קלאסית.

נכון שחברה אנושית מוכרחה להחזיק במערכת ערכים תקפה כדי לשרוד. אבל בשוק הדעות הפילוסופי יש מקום לרעיונות מאד ביזאריים.

נכון גם שבמכניקה הקלאסית אין מקום לדואליות. אבל צפונה משם, במכניקה הקוואנטית, או אפילו דרומה, ביחסות הכללית והפרטית, דברים מתחילים להתנהג מוזר.

הערך של הרלטיביזם הוא בהכרה שהגישה הקלאסית מסוגלת לתאר היטב רק נתח קטן של הספקטרום.

  אחד הכותבים כתב:

 "לשחרר את האדם על ידי התעלותו, על ידי התפתחותו, בגילוי כל כשרונותיו הפנימיים, זו היא מגמתנו" (אוה"ק ח"א צו). ממש תרגום מגרמנית של מושג ה"בילדונג" הרומנטי

מאמר של חוקר הקבלה והחסידות הלל צייטלין.

 
"האר"י ז"ל העלה את הקבלה לשמי שמים העליונים. אף על פי שבמשלו האדיר הוא מלביש, כמקובלים שקדמוהו, את כל עולם ועולם מעולמות העליונים פרצוף אדם (אדם קדמון, אדם דאצילות, אדם דבריאה, אדם דיצירה, אדם דעשייה), ומדבר הוא, הרבה יותר מן המקובלים שקדמוהו, על כל איבר ואיבר מאיברי האדם, ועל כל גיד ועורק ועצב, על כל מיני הבעות הפנים. אולם בעצמותו של דבר, בנמשל של "העץ חיים" ו"פרי העץ חיים" וכל ה"כתבים", העולמות העליונים הם מופשטים מכל מה שהוא אדם בתכלית ההפשטה. בא הבעש"ט ז"ל והוריד את העולמות העליונים שבעליונים ואת כל הנסתרות שבנסתרות - אל האדם. ואף על פי שהבעש"ט משתמש דווקא בדרך ההפשטה, והוא מבאר גם את כל קבלת ה"זוהר" ואת כל קבלת האר"י בדרך אצילי - רוחני, נשגב שבנשגבים, מפני שברח אף מצל צילה של איזו הגשמה שתהי, ומפני שנלחם בכל ימיו מלחמת מגן ומלחמת תנופה בכל שבתאות גלויה ונסתרת, והדבר גלוי וידוע לכל חוקר החסידות בעין בלתי משוחדת, שהחסידות הבעש"טנית היא בכל כלליה ופרטיה, בכל הלך מחשבתה ועומק שאיפתה, ההיפך הגמור והמוחלט מכל שבתאות. ולא עוד, אלא שממניעי החסידות המלחמה בפראנקיסטים ובכל יתר שרידי השבתאות - באותה שעה הוא מקרב את העולמות העליונים אל האדם, אם לא אל האדם החיצוני הרי אל האדם הפנימי, אל הנפש האלוקית שבאדם ואל לבושי הנפש ההיא.
בא החב"ד, ושם ליסוד מוסד של כל הסתכלות אלוקית את הכתוב: "ומבשרי אחזה א-לוה". ואע"פ שהקבלה כולה נשענת על הכתוב האמור (עיין של"ה "תולדות אדם", ועיין מהר"י שעפטל בהקדמתו לספרו "שפע טל", ובמקומות רבים בספרו), שונה הוא החב"ד מן הקבלה הרגילה בזה, שהוא החב"ד, חותר לתוך עומקי העומקים של חיי הנשמה, מכליל ומגדיר ומצריף את כל ההופעות השונות של אותם החיים, בונה מהם ארמון שיסודו בארץ, בחיי האדם התחתון, ושיאו מגיע על לגובהי "עתיקא דעתיקין". הוא מייסד פילוסופיה, שאין בכל השיטות הפילוסופיות המקובלות באירופה ובאמריקה משלה לברק מחשבה ולדקות מחשבה, ומכונן פסיכולוגיה יחידה במידה, שדורות יעברו עד שתזנח האנושות את כל מה שהיא מעטרת עתה בשם פסיכולוגיה, ותעלה ותגיע לאותן הנשגבות והתעלומות שבנפש, כפי שראו אותן גדולי חב"ד, הרב ובנו רבי אייזיקל אפשטיין (בעל "השפלות והשמחה", "חנה אריאל" ועוד), ודומיהם.
"התניא" (ה"אלפא ביתא" של החב"ד, ועם זה גם ה"עץ חיים" שלו), מיוסד כולו, כפי שכתב מחברו בשער ספרו, על הכתוב "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" - "לבאר היטב איך הוא קרוב מאד בדרך ארוכה וקצרה". כל עומקי הקבלה וכל שיא תועפותיה, הכל בנפש האדם ובעבודתו של האדם.
ואולם ה"אדם של חב"ד הוא, לרוב, היחיד ביחודו. ואע"פ שמדובר הרבה בחב"ד על צירופי האורות ועל התכללות של כל הנשמות בסוד ה"שכינה" ובסוד "כנסת ישראל" ("כמו ששמעתי מרבותי, כי אילו נמצא מלאך אחד עומד במעמד עשרה מישראל ביחד, אף שאינם מדברים דברי תורה, תפול עליו אימתה ופחד בלי גבול ותכלית משכינתא דשריא עלייהו, עד שהיה מתבטל ממציאותו לגמרי"( בכל זאת אופן ההסתכלות של החב"ד, אופן ההשכלה שלו ואופן החדירה שלו, אופן המחקר האלוקי שלו וכל "הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", הוא ביחיד. ורק מתוך היחיד אנו מגיעים לנשמת הרבים, עבודת הרבים והתיקונים הנעשים בכל רחבי העולמות, ע"י עבודת הרבים.

בא הרב קוק וגילה בקבלה את נשמת הרבים, את מאורעותיה, סכנותיה, ירידותיה, הצלותיה, גאולותיה, צירופיה וזכוכיה, עליותיה ושגשוגיה של הנשמה ההיא, כלומר של כללות נשמת ישראל, והסתכל אף בנשמתו של היחיד רק מתוך האספקלריה של נשמת הרבים. החב"ד מסתכל בנשמתו של אחד מישראל ומשם הוא מביט בשכינה; הרב קוק מביט בשכינה, בכנסת ישראל, כלומר בשורש השרשים של נשמות ישראל, ומשם הוא מסתכל בנשמתו של היחיד.
משל למי שעמד במקום אחד ידוע במגדל גבוה, ומסתכל במהלך הכוכבים, והלך ועמד במקום אחר באותו המגדל. אותו המסתכל ואותו המגדל ואותם הכוכבים, אלא שרואה הוא אותם מנקודת זוית אחרת.
ומכאן כל השירה האין סופית שבקבלת הראי"ה; מכאן כל הפאתוס האלקי, שאין דומה לו בכל ספרי הקבלה שבדורות האחרונים; מכאן המעין הנובע בלי הרף, מעין של מילים על גבי מילים, והשנות דברים הנראה, לכאורה, כשטף מליצות. ובאמת היא שפע של דבקות אלוקית, חזיונות ומשא נפש לרום עולמות אציליים, שביחד עם זה משכנם גם פה בארץ בהאבקותה של כנסת ישראל על קיומה המשיחי, יסוריה ותקוותיה, שהם ביחד עם זה - גם גאולתם של העולמות, צירופם, העלאתם, זיכוכם והמשכתם כולם ל"זיהרא עילאה דאדם הראשון".
ומכאן גם הצורך המיוחד לסיים כמעט כל סעיף בכתובים שלמים מן התנ"ך כמחרז ומאגד את הדברים היותר חדשים בקבלה והעיונים היותר עמוקים בפילוסופיה, עם שרשם של כל האמיתיות - בנבואה ובספרי רוח הקודש.
אין מרן הראי"ה בא ב"אורות" וב"חכמת הקודש" שלו לפרש כתובים או מאמר חז"ל, מאמרי הזוהר ומשליהם של גדולי המקובלים. אבל כל המאמרים המובאים בספרים הנזכרים בדרך אגב, או שבהם מסתיימים הסעיפים המיוחדים, מתפרשים ממילא ע"י הרעיונות והסמלים שהוא, מרן הראי"ה, מביע, והקורא מתחיל לראות אותם הכתובים או המאמרים עצמם באספקלריה זוהרית שלא ראה אותם מראש.
אין מרן הראי"ה דורש את הכתובים כמין חומר, ואינו מרמז בהם רמזים (מלבד במקומות אחדים כיוצא מן הכלל, כמו הרמז בכתוב "ישר יחזו פנימו", ועוד), וכמעט שאין הוא מוציא אותם מידי פשוטם, ובכל זאת הם נגלים לעיני הקורא כחידושי חידושים. החידוש הוא כאן בעצם לא בפירושם של כתובים, אלא באור השפוך עליהם.
דבר גדול עשו המסדרים, הרבנים רבי דוד הכהן ורבי צבי יהודה קוק, שהוסיפו בסוף הספרים את מראי המקומות מתוך כל ספרותנו העתיקה, ביחוד ממאות ספרי הקבלה, שבהם נשען הראי"ה בקבלתו. אלא שלפי דעתי צריכים היו לציין את ספרי החסידות הבעש"טנית, שעליהם נשען הראי"ה עוד יותר, מעל ספרי הקבלה הראשונים וכתבי האריז"ל.
אילו היה סיפק בידי הייתי יכול להוכיח דבר זה באותות ובמופתים, כלומר בהשוואות מתוך כל אלה הספרים, עד שלא היה כל קורא יכול להטיל שום ספק בהנחתי, והייתי גם מגלה את כל המקומות היותר עמוקים שבספרי הקבלה של הראי"ה, שלכאורה נראים רק כהפלגות שירתיות-לאומיות ובאמת הם הררים גדולים בחכמת הנסתר התלויים בשערה דקה מן הדקה שב"דיקנה קדישא" (ב"אידרא רבה", ב"אדרא זוטא" וב"ספרא דצניעותא"). אם החב"ד גילה את המטפיזיקה של הקבלה ואת הפסיכולוגיה האישית שלה, גילה מרן הראי"ה, אם אפשר לומר כן, את הפסיכולוגיה הציבורית-לאומית של הקבלה, ואת מהלך ברורם של העולמות כולם ותקונם, מתוך חוק ההתפתחות המקובל עתה בכל שרשי המדעים וענפיהם. "

תוקן על ידי מחפשהשראה ב- 08/04/2009 13:07:58