על החוויה המיסטית בברסלב וברב קוק (1)
דומה שאם ננסה לערוך השוואה בין האופן בו חווה רבי נחמן את המציאות לאופן בו חווה אותה הרב קוק נוכל לגזור רשימה של הבדלים המבחינים ביניהם: רבי נחמן סלד מפילוסופיה ככלל וממורה הנבוכים של הרמב"ם בפרט בעוד הרב קוק הוקיר אותם. על אף היותם שניהם פנאנתיאסטים, שניהם מחפשי ורואי האלוהות בכל מקום, נותרה גישתו של רבי נחמן כלפי העולם ותרבותו שוללת יותר מאשר מחייבת כמו זו של הרב קוק. נוסף לאלה, תהליך התשובה כפי שהוא מתבטא בתורתו של רבי נחמן הוא תהליך אינטנסיבי, מלווה בעליות וירידות אין מספר. החוטא שכבר הספיק לרוצץ את ראשו של הנחש מגלה שוב ושוב כי זה האחרון חוזר לתחייה ומבקש לבולעו והוא נדרש להתחזק כנגדו ולהכניעו. התשובה אצל הרב קוק, אמנם, מלווה בהרגשה של בטחון ומנוחה. ייסורים ועצבות אפפו את חווית המציאות של רבי נחמן בעוד הילה של אושר הקיפה אותם אצל הרב קוק.
אולם שניהם, הרב קוק ורבי נחמן, נמשכו מאוד למסתורין וזה כבר מספיק ליצירת הקבלות רבות בין הרעיונות שיצרו. אך יותר מהרעיונות שהעניק להם המסתורין, הוא העניק אישור לחוויה הקיומית שליוותה אותם, לרגשות שפקדו אותם, ובכך מצאו את מנוחתם. אין ברצוני לעסוק באותנטיות של החוויה, רק לערוך השוואה בין האופן בו היא מתוארת אצל רבי נחמן והאופן בו היא מתוארת אצל הרב קוק. למעשה מדובר ביותר מחויה מיסטית אחת, אך נתחיל בראשונה, ואולי זה ימשיך להתגלגל.
נתחיל ברבי נחמן. אם אמנם הכתבים של רבי נחמן מרובים באזכורים ותיאורים אישיים, הרי שלגבי החויה הראשונה אותה בחרתי אין הדבר כך. כפי שנראה בהמשך לחוויה זו תיאורים וניתוחים רבים בפסקאותיו של הרב קוק, אך אצל רבי נחמן היא מופיעה במאמר אחד בליקוטי מוהר"ן – מאמר מ"ט. התיאור עצמו הוא קצר ומסתורי, אולם התלמיד, רבי נתן, מנסה להאריך ולבאר את מה שסתם הרב. עוד לפני הבאת הציטוט הקדמה קצרה למי שחסרה לו היכרות עם הטרמינולוגיה של החסידים והקבלה.
בקטע הבא רבי נחמן יעשה שימוש במונח הצמצום של האר"י. מונח זה בא בעצם לענות על השאלה כיצד קיים העולם. אם אלוהים ותודעתו ממלאים את הכול היכן יש מקום לעולם להתרחש? לפי האר"י האלוהים צמצם את נוכחתו, המעיט אותה וכמעט והעלים אותה, ובכך פינה מקום לתודעה - או לכל הפחות לאשליה של תודעה - אישית. לאחר הצמצום יכול כל יצור לחוות את החויה הקיומית הפרטית לו מבלי להרגיש במקור שמחיה ומהווה אותו בכל רגע.
צמצום ההתלהבות
נשוב למאמר בליקוטי מוהר"ן. מכיון שהמאמר פותח בציטוט דברי רבי נחמן, והם כאמור סתומים וקצרים, מוטב לקפוץ לדברי ההסבר של רבי נתן בהמשך, וכך הוא כותב:
וכלל התורה היא, כי מבואר ב"עץ חיים" בתחילתו, שכשהשם יתברך רצה לברוא את העולם, היה אור הקב"ה אין סוף, ולא היה מקום לבריאת העולמות, והוצרך, כביכול, לצמצם אור האין סוף לצדדין, ונעשה חלל הפנוי, ובתוך החלל הפנוי הזה, ברא כל העולמות [..] כל זה מבואר בזוהר ובכתבים, ורבינו ז"ל מבאר כל זה בכל אדם.
כי כל אחד מישראל הוא חלק אלוק ממעל, ועיקר האלקות - בלב. והאלקות שבלב איש הישראלי הוא בחינת אין סוף, כי אור להביותו הוא עד אין סוף, היינו אין סוף ואין תכלית לתשוקתו. ולפי גודל ההתלהבות הלב של איש הישראלי, שהוא עד אין סוף, לא היה אפשר לו לעשות שום עבודה, ולא היה יכול לגלות שום מידה טובה,כי מגודל התלהבותו עד אין סוף אינו יכול לעשות שום דבר,שזהו בחינת מה שבתחית הבריאה לא היה מקום לבריאה, מחמת שהיה הכל אין סוף כנ"ל,כי בריאת העולמות, הן הן המדות כנ"ל. ועל כן צריך האדם לצמצם אור התלהבות ליבו, שהוא עד אין סוף, כדי שיוכל לעבוד את ה' בהדרגה ובמידה, כי השם יתברך רוצה בעבודתנו, שנעבוד אותו בעובדות ובמידות טובות, שזה אי אפשר כי אם ע"י הצמצום כנ"ל.
וכשמצמצם את אור להביות ליבו, אזי נשאר חלל פנוי בלב, בחינת: ולבי חלל בקרבי (שזהו סוד חלל הפנוי, שהיה בתחילת הבריאה), ובתוך זה החלל הפנוי נתגלין מידותיו הטובות, שהם סוד בריאת העולמות, שהיה בתוך חלל הפנוי הנ"ל. [...]
רבי נחמן, אם כן, מבצע הקבלה בין האופן בו ברא אלוהים את העולם להתפתחות הרוחנית של האדם. האדם הוא חלק אלוה ממעל, וככזה, אמור לחול בו אותו תהליך שחל באלוהיו. כשם שהאלוהים היה צריך 'לצמצם עצמו' כדי ליצור חלל פנוי בו יוכל העולם להיווצר, כך אליבא דרבי נחמן אמור לעשות האיש הישראלי. החויה שאמורה ללוות את האיש הישראלי היא תחושה של אינסופיות, של חוסר יכולת לצמצם את עצמו במסגרת של מעשה או הרגשה. אלא שהוא צריך לצמצם את ההתלהבות הזו כדי שיוכל לקיים מצוות כי לשם כך נברא העולם. כמיסטיקן, רבי נחמן שיווה לפעולה זו משמעות קוסמית: האיש שיפעל באופן זה הרי הוא מעלה את בחינת מלכות ומייחד אותה עם ספירת הבינה. מבלי להיכנס למושגים אלה ולקיומם מבחינה אונטולוגית, נוכל לומר במילים פשוטות וקצרות שלפי דעתו של רבי נחמן איש כזה גואל את העולם.
במקום אחר רבי נתן מסביר כי החוויה הזו נמצאת גם מן הקוטב השני. כמו שבוערת בלב האיש הישראלי התבערה לאלוהיו כך גם ההיפך, לעתים תתקוף אותו האינסופיות בתשוקות רעות וגם שם הוא נדרש 'לצמצם עצמו' ולא לבצע עבירה חלילה.השורש לשתי התשוקות האלה הוא אחד: אינסופיותו של אלוהים.
כאמור, תיאור מפורט יותר של החוויה הזו לא מופיעה בכתבי ברסלב, על כל פנים אני לא מצאתי כזה בספרים שמתארים את סיפור חייו של רבי נחמן כחיי מוהרן או שיחות הרן וכדומה, גם במאמר מ"ט כותב רבי נתן אמירה חריגה כי רבי נחמן סתם ודיבר 'כמאן דמחוי במחוג והדברים נכוחים למבין'.
אמרתי כי לא קיים תיאור כזה, אך יש לסייג. כי בסיפורי מעשיותיו, שגם הם תיאור חייו הפרטיים של רבי נחמן, קיים גם קיים. הנה הקטע הרלוונטי ממעשה בשבעה קבצנים:
ויש הר, ועל ההר עומד אבן, ומן האבן יוצא מעין, וכל דבר יש לו לב, וגם העולם בכללו יש לו לב, וזה הלב של העולם הוא קומה שלמה עם פנים וידים ורגלים וכו', אבל הצפרן של הרגל של אותו הלב של העולם הוא מלבב (בלשון אשכנז: "הארציקער") יותר מלב של אחר. וזה ההר עם האבן והמעין הנ"ל עומד בקצה אחד של העולם וזה הלב של העולם עומד בקצה אחר של העולם, וזה הלב הנ"ל עומד כנגד המעין הנ"ל וכוסף ומשתוקק תמיד מאד מאד לבוא אל אותו המעין בהשתוקקות גדול מאד מאד, וצועק מאד לבוא אל אותו המעין, וגם זה המעין משתוקק אליו. וזה הלב יש לו שתי חלישות: אחת, כי החמה רודפת אותו ושורפת אותו (מחמת שהוא משתוקק ורוצה לילך ולהתקרב אל המעין), וחלישות השניה יש לו להלב מן גדל ההשתוקקות והגעגועים שהוא מתגעגע וכוסף תמיד ומשתוקק מאד בכלות הנפש אל אותו המעין וצועק וכו' כנ"ל, כי הוא עומד תמיד כנגד המעין הנ"ל וצועק: "נא גיוואלד" (ביטוי צעקה באידיש כמו "אהה") ומשתוקק אליו מאד כנ"ל, וכשצריך לנוח קצת שיהיה לו אריכת הרוח קצת (שקורין "אפ סאפין" נשימת רווחה), אזי בא צפור גדול ופורש כנפיו עליו ומגן עליו מן החמה, ואז יש לו ניחא קצת, וגם אז בשעת ניחא הוא מסתכל גם כן כנגד המעין ומתגעגע אליו
לא קשה לנחש שהלב האמור מתאר את האיש הישראלי בעיני רבי נחמן: הוא משתוקק למעיין היוצא מבית השם. שוב, ישנן שתי בעיות איתן לב זה אמור להתמודד: מן הצד האחד בוערת בו השאיפה האינסופית אל המעיין האלוהי. ומן העבר השני בוערת בו החמה בתשוקות ויצרים. הפתרוו שלו מופיע בדמות ציפור שמווסתת ו'מצמצמת' בכנפיה את אור החמה כך שבמקום לשרוף ולכלות הוא יאיר ויחמם.
ובהיות שההגות הברסלבית המאוחרת - זו שהתפתחה לאחר תקופתו של רבי נחמן - עוסקת בעיקר בחוטא ומניעיו, נדדה החסידות הזו מן העיסוק במצוקה הראשונה המתוארת לעיל והתעסקה בחיפוש פתרונות לתבערת היצר הרע בלבד.
פריצת הגדרים של התהו
מנגד, ההגות של הרב קוק עמוסה בתיאורים בכל הנוגע לחויה המיסטית האמורה. הוא כותב פסקאות ושירים על הקושי להסתגל אל עולם הפרטים, אל הדקדוק המעשי, כאשר נפשו שואפת למרחבים ולשיטות השמימיות. הוא אף מנסה לנתח את המקור לחויה זו: פעם זו הדבקות באלוהים שטורדת אותו מהעיסוק בעולם החומר, פעם זו השירה המתפרצת. לעתים הוא רואה בשאיפה חסרת הגבולות עדות ליתרון רוחני ולעתים מנכס אותה למינות. כפתרון הוא מציע לעסוק בחכמות מעשיות אך לעתים יטען שחוסר האחיזה בעולם המוגבל במידות ובקירות המעשה הוא לקותא וחולשה נפשית
הרב קוק הכיר את תורתו של רבי נחמן ובשני מקומות מצאתי התייחסות דומה שלו לזו שהובאה כאן ממאמר מט בליקוטי מוהרן. ההתייחסות הראשונה מובאת בעולת ראיה בברכות השחר על הפסוק " ואני אשתחוה ואכרעה אברכה לפני ד' עושי" וזו לשונו שם:
המדה הרגילה של ההתמסרות אל הקדושה האלהית, וההתבטלות האישית הבאה מיסוד קבלת מלכות שמים, היא בתכונתה הולכת ומתגברת באדם, מתחיל מהמדה הקטנה וכח האור הולך ומתפרץ, זורם ומתגבר. אבל יש עוד מדה אחרת, של הופעה גדולה של אורה פתאומית, המתקפת את האדם עד כדי ההתבטלות הגמורה המפליאה ומשמימה אותו בתמהון עוזה, ומתוך הדהימה [תדהמה] הגדולה לא יוכל להיות מוכשר לבא לסדר חיים קבועים, בדבור פה של תפלה, וק"ו שלא יוכל להמשיך סדרי חיים מעשיים כטוב וכישר, שזוהי המטרה העליונה של עושה כל בפועל, שיהיה האדם במעשה מסדר חייו ומפעליו כתורה וכמצוה, כדבר ד' הנאמן. לשם מטרה זו יבא האדם לסדר לו את המשכת יחושו להרגשתו את כח הקדושה העליונה במדה כזו, שאף שבתחלה באה ההשפעה האלהית עליו בתוקף ובהרעשה, עד כדי מדת ההשתחואה המוחלטת, של פשוט ידים ורגלים, המורה על בטולה של כל הויתו מפני חוזק יד ד' הנטויה עליו, בהופעת גדלו ותפארתו, יצמצם בעצמו את ההופעה עד כדי הכריעה, שהיא אמנם מכפפת את כל הגוף, אבל כח הפועל בזה הלא הוא רק התנועה של הברכים, ואח"כ יבא לצמצם ולהגביל עוד את רגשי התפעלותו מההתגלות האלהית אשר בלבבו, עד כדי הבריכה, שהיא מתיחסת כבר לברכים בעצמן, מבלעדי היחש המתפשט בהכרעתה של הכריעה על הגויה כולה.ותכלית בואם של כל אלה הענינים וצמצומיהם היא, מפני שכל ההשתחואה הזאת לצורותיה השונות הלא היא לפני ד' עושי, המכונן אותי להיות בעולם המלא עשיה ומפעל, אשר בהתגברות רגשי הנפש, גם העדינים שבעדינים שבהם, כשהם מתפרצים בלא גבול,הם מטשטשים את העשיה. ע"כ כדי לכונן את התוכן העשיתי, מבלי להנזק מכחה של ההופעה העליונה בחוגי המעשה, יש אשר ילך האדם מקירוב לריחוק, וממעמד של בדידה [התבודדות] ועלוי רוחני, למעמד של חברותה וירידת ערך, מלמעלה למטה, וכל אלה יכוננו את יסוד העשיה ביקר תפארתה. וכן הענין של כל אלה, ההשתחואה, הכריכה והבריכה, הבאות מסודרות זו אחר זו, הלא הוא לפני ד' עושי, ובטובו יאיר את אור החיים בפועל ובמעשה, ע"י ההדרגה התכונית שבטבע הנפש האנושית, להיות מופעת בהארה אלהית פתאומית, בצורה נשגבה, ולצמצם אח"כ את רוחה ושאיפותיה, כדי להתקרב במעשה אל המטרה היותר נשגבה שאפשר לה להתגשם במעשה, לפני ד' עושי
ניתן לראות שהטרמינולוגיה של הרב קוק כאן מזכירה את זו של תורה מט. כאשר תוקפת את האדם 'הופעה עליונה' שמפריעה לו לסדר את חיי המעשה והמצווה, הוא נדרש 'לצמצם אותה' . כדי להגיע לתוכן של 'לפני ד' עושי' ,כלומר עולם העשיה, הוא חייב לעבור דרך תחנות של 'השתחוויה' (חוסר מוחלט לבצע פעולה מעשית), 'כריעה' ו'בריכה' שעניינן הוא הצמצום.
התיחסות נוספת נמצאת בשמונה קבצים קובץ ב קפו:
יש לפעמים שאי אפשר לעסוק בתורה. ולא בשום פעולה ומצוה, ושום עסק עולמי [עסק שבעולם], מפני שמתגבר הרצון להיות קשור בציור העליון של נעימת אור אין סוף. וצריכים אז ללכת בהדרגה, שלא להיפרד מהתשוקה הקדושה הזאת, שהיא יסוד הכל, וההשכלה היותר עליונה, המחיה את כל התרבותיות האנושית, וכל גוני העולמים השונים שבהויה כולה, אלא לתקן את האור הגדול על ידי תיקוני כלים,
והמשכת רצונות בתור קוים ונקודות. שהם יהיו מתאימים להגיוני תורה ודרכי מצוות וארחות חיים בעולם, בכל ההליכות של דרך ארץ, ובזה מיישבים את העולם ביישוב עליון של קודש.
בפסקה הזו כבר מעניק הרב קוק לפעולה זו משמעות קוסמית והפעם נימוקו בצדו : כאשר השאיפה לנשגב עומדת בפני עצמה ומחוסרת יכולת להכנס אל תוך העולם הממשי עומד הקודש מבחוץ. המיסטיקן שמחפש ליישב את העולם ביישוב עליון של קודש צריך להתאים את שאיפותיו, לצמצמם, ולהמציא להם כלים בדמות הגיונות ואורחות חיים שבעולם אחרת ימשיכו לשוטט באויר שאיננו נתפס.
עד כאן.
