בין משנת רבי נחמן למשנת הרב קוק – קוים להשוואה. (המשך)

(והפעם - על נקודות טובות ואותיות בולטות ומצטרפות).

 אתחיל בפסקה אותה ציטטתי בעבר:

המסתכלים העליונים, אזורי חסד אל תמיד, מכירים את הכיעור שברע בעומק יותר גדול מאותם שהרוגז והכעסנות הוא שלטון רוחם. ומתוך שהם יודעים, שהרע מצד עצמו הוא דבר שאי אפשר כלל שיתקיים בעולם, אינם מתיראים לעמוד נגדו בגדולה נפשית פנימית, ודולים הם מעומק תוכיותו את כל הנקודות הטובות שנמצאות בקרבו. ומתוך שעינם תמיד פקוחה לחפש את נקודת הטוב, לא תוכל שום שנאת הבריות לשלוט בהם. כי בכל מקום מוצאים הם נקודת הטוב, שמעריכים את ערכה יותר מכל חפצים, והיא בזוהר גדלה מחפה היא על כל הכיעור שברע, עד שאינו נראה כלל לעיניהם, להרשים איזה רושם של קוצר רוח ומיעוט אהבה. על כן גדולי נפש הם הצדיקים, אבות החסד שבעולם, ואין קץ לאהבתם אל כל היצור. ודוקא מתוך האהבה האלהית הגדולה שבלבבם הם דורכים את כל מהלכי המשפט ויודעים הם לבצר את מעמד העולם, להביא לידי גילוי את נקודות הטוב שלו על ידי עמל גופם ורוחם, והם הם הנם עבדי ד', הדומים למלאכי מרום, רודפי חסד וצדקה, שלום ומשפט בכל לבבם ובכל נפשם. והם הם מעמידי העולם על בסיס הצדק והמוסר, להפנות אליו את הפנים המאירים של מעלה בכל עצמת עידוניהם.[1]

כשציטטתי מהפיסקה הזו בעבר והצבעתי על הדמיון הלשוני בין השימוש החוזר   בביטוי 'נקודות טובות' לבין תורה רפ"ב של רבי נחמן, טענו כנגדי (ובמידה מסויימת של צדק) כי הדמיון שיש כאן הוא לשוני גרידא, כי תורף הפסקה מדבר על היכולת למצוא גרעינים של אמת בכל מיני סגנונות ושיטות, שזוהי דרך הרב קוק, ולעומת זה המטרה של תורה רפ"ב היא מעין שיטה פסיכולוגית לעזור לחוטא שלא ייאש עצמו וימצא בעצמו אחרי הכל מספר נקודות טובות שיעזרו לו להאמין בעצמו ולהתרומם מן הנפילה. 

האבחנה הזו אכן נכונה אך קל להשיב עליה. ראשית, קל למצוא באורות התשובה, למשל, את הפסקה הבאה שמתארת תהליך דומה בו אדם מתמקד בנקודותיו הטובות - "כל תשובה שהיא שלמה מוכרחת היא לפעול שתי פעולות נגדיות על הנפש : מצד אחד חרדה ויגון על החטא והרע שבתוכו, ומצד השני בטחון ושמחה על הטוב, שאי אפשר לו שלא ימצא האדם בתוכו איזה חלק ממנו. ואפילו אם לפעמים החשבון שלו הוא כ"כ מעורפל אצלו, עד שאינו מוצא בתוכו מאומה מן הטוב, הלא אז מה שהחרדה והיגון, הם מקיפים אותו, מצד הכרת החטא והרע שבתוכו, הלא גם זה עצמו הרי יש בו טוב גדול".          (והשוו עם תורה רפ"ב --- "רק צריך לחפש בעצמו איזה מעט טוב כי איך אפשר שלא עשה מימיו איזה מצוה או דבר טוב", וכן תורה סח חלק שני--- "ומאחר שעל כל פנים יודע שהוא רחוק, זה בעצמו התקרבות ובזה בעצמו ראוי לו להחיות את עצמו ולשוב אל השם").

אך ברצוני לדון דווקא בנקודה אחרת. נקודה אחרת שעולה ממאמר רפ"ב היא שרבי נחמן טוען שעל ידי שאדם מחפש נקודות טובות בחברו, או באדם רשע, אזי הוא באמת מעלה אותו מכף חובה לכף זכות ---  

"על ידי שמוצא בהרשע עוד מעט טוב, ששם אינו רשע, על ידי זה 'והתבוננת על מקומו ואיננו' היינו כשתתבונן ותסתכל על מקומו ומדרגתו 'ואיננו' שם על מקומו הראשון. כי על ידי שמוצאין בו עוד מעט טוב, איזה נקודה טובה,ודנין אותו לכף זכות על ידי זה מוציאין אותו באמת מכף חובה לכף זכות".

לדעתי על נקודה זו לא מתעכבים בשיעורי חסידות דהיום ולכך יכולות להיות מספר סיבות. כהתחלה, אפשר שמה שמעניין את הבאים לשיעור זה דווקא מציאת עידוד ונחמה ופחות ביכולות מסטיות שמייחס רבי נחמן (או הזוהר) למחשבה. וסיבה נוספת, שאפשר שמסבירי ברסלב לא מרבים להרחיב את הדיבור על כך בכדי ליצור חיץ בינם לבין דיבורי ניו אייג' למיניהם על כוחה של המחשבה.( דוגמת 'הסוד' וכדו').

דוגמא לעקרון זה (-השפעת המחשבה) בדבריו הבאים של הרב קוק ---" כל מה שדרישת ד' מתגברת ביותר בלבו של אדם, אהבת כל הבריות כולם מתרחבת בקרבו, והוא אוהב גם את הרשעים ואת הכופרים, וחפץ בתקנתם, מפני שהוא באמת מתקנם בגדולת אמונתו".[2]  ונקודה זו מחזירה אותי לסוף הציטוט שבתחילת דברי שלדעתי אומר את אותם דברים --- "והם הם מעמידי העולם על בסיס הצדק והמוסר, להפנות אליו את הפנים המאירים של מעלה בכל עצמת עידוניהם" – חיפוש הצדק והמוסר בתוך המציאות הוא בעצמו מחולל גאולה והארת פנים.

כדי להמשיך את הרעיון אני רוצה לפנות לפסקה אחרת ולנסות להבין מה גורם לרב קוק לבחור במילים אותן הדגשתי. בנסיון להסביר את השימוש בסגנון להלן, אנסה לתת פרשנות לתורה יסודית אחרת בחסידות ברסלב. להלן הדברים (של הרב קוק):

 כל מה שהנשמה יותר גבוהה היא ביסודה היא מרגשת יותר את האחדות שיש בכל, והפרידות והשינויים אינם גורמים לה לתן לכל דבר ערך מובדל ומופרד. וביחס להמוסר, נשמות הללו מלאות הן אהבה וחסד עולם, וחפצן הוא מלא טוב(...) וכל מי שהוא מתקרב לחוגו של צדיק טוב כזה, הנקודות של הטוב הגנוזות במעמקי נשמתו מתנוצצות ובולטות, והרע הולך ונאפס לגמרי.(...)[3]

 הציטוט שמסביר את הסגנון, לדעתי, לקוח מממאמר לג בליקו"מ חלק ראשון. כהקדמה אומר שהרעיון של העלאת ניצוצות אינו ייחודי לרבי נחמן, גם לא הרעיון שהעולם נברא בסוד האותיות ( 'ברזא דאתוון'). אבל נדמה לי שהאופן בו הוא מציג את הדברים   הוא ייחודי   וכך הוא אומר:

וצריך לדעת, שמלא כל הארץ כבודו, ולית אתר פנוי מיניה, ואיהו ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין. ואפילו מי שעוסק במו"מ בעכו"ם, לא יכול להתנצל ולומר: אי אפשר לעבוד את השם יתברך מחמת עוביות וגשמיות, שנופל תמיד עליו, מחמת העסק שעוסק תמיד עמהם. כי כבר גילו לנו חכמינו ז"ל, שבכל דברים גשמיים ובכל לשונות העכו"ם, יכול למצוא בהם אלקות. כי בלא אלקותו אין להם שום חיות וקיום כלל, כמו שכתוב (נחמיה ט'): ואתה מחיה את כולם. לבד שהחיות ואלקות הזה שם בצמצום גדול ובמיעוט, רק כדי חיונו להחיותו ולא יותר, כי הקב"ה צמצם את אלקותו בצמצומים רבים ושונים, מראשית המחשבה עד נקודת המרכז של עולם הגשמי, ששם מדור הקליפות : ובכל מה שמשתלשל יותר ומצטמצם יותר למטה, אלקותו מלובש  במלבושים רבים יותר.

וזה שגילו חז"ל ופתחו לנו פתח, שהמשכיל ידע ויבין, שבכל הדברים גשמיים יש אלקותו וחיותו, כמו שאמרו חז"ל (מנחות ל"ד ע"ב): טַט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים, להודיע שבכל לשונות העכו"ם יש שם אלקותו המחיה אותה. וזה שמביא בירושלמי (תענית פ"א): אם יאמר לך אדם היכן אלקיך, תאמר לו בכרך גדול שברומי, שנאמר: אלי קורא משעיר(...)

נמצא, אפילו במדור הקליפות, היינו בימי רע, שהם מידות רעות ולשונות עכו"ם, [גם] שם יכולין למצוא אותיות התורה. אבל מחמת ריבוי הלבושים וגודל הצמצום, אינם נתראים אותיות התורה, היינו ימי טוב, ע"י ימי רע והחושך השורה עליהם, אבל מי שכופה את יצרו הרע, היינו הימי רע, היינו המידות רעות, אזי הרע נתבלבל לגמרי נגד ימי הטוב שבהם, אזי אותיות בולטות ונתראים ומאירים ביותר, כי מתחילה לא היו מאירין כל כך, כי לא קיבלו אור מלמעלה, כדי שלא יקבלו הימי רע יותר מכדי חיונו, ועכשיו שנתבטל הרע, ונשארין אותיות התורה לבד, אזי מקבלין אור רב מלמעלה.

נמצא, זה שכופה את יצרו, היינו שכופה את ימי רע, כשהוא מדבר עם העכו"ם או שרואה מידותיהם, אזי תיכף הרע ששוכן על הטוב, היינו אותיות התורה, נתבטל ונופל, ואותיות התורה בולטין, אזי הוא יודע התורה שבאותו הדבר:

 כהוגים חסידיים אחרים גרס גם רבי נחמן שכבוד אלוהים ממלא עלמין וסובב עלמין. כהשקפת הזוהר גם הוא סבר שהעולם נברא בסוד האותיות. אבל מעניין הוא האופן בו רבי נחמן מתאר את החיות האלוהית והאופן בו מצייר את גאולת העולם. כחלק מהתיאור הזה החיות האלוהית מצוירת   כאותיות התורה שממלאות את המציאות. במקומות בהם אנו מוצאים קדושה וטהרה הן מתגלות כמקורי החיים באופן היותר בהיר, ובאופן מטושטש ונסתר – במקומות הקליפה והטומאה("כדי שלא יקבלו יותר מכדי חיונם").

התפקיד של הצדיק (ושל האדם) זה להבליט את אותן אותיות מטושטשות ונסתרות, כלומר לגלות את אותו טוב נסתר גם מתוך המקומות היותר שפלים.

 הדרך לחיבור הדברים עם תורה רפ"ב כבר קלה --- ברגע שמחפשים נקודות טובות באדם רשע ממילא גורמים לאותיות התורה, לנקודות הטובות שבו, להיות מאירות ביותר ("להתנוצץ" ---- כדברי הרב קוק), להיות בולטות ("להיות בולטות"---הרב קוק), והרע שלו מתבלבל לגמרי כנגד הטוב שבו ("והרע הולך ונאפס"---הרב קוק). כך שתורה זו והקשר בינה לבין תורה רפ"ב הוא לדעתי המצע שעליו מתבסס הרב קוק כשהוא בוחר בסגנון זה.

 פרשנות אחרת לאופן  שבו יש 'להבליט את אותיות התורה' כותב הרב גם בפסקה אחרת אותה מצאתי בשמונה קבצים:

 התפילה השלמה, מתעכלת היא עיכול רוחני, ומתהפכת לאור תורה. היא משגת את טבעה השלם, דוקא כשההגדלה התלמודית של התורה בשכל צלול וחופש דעת באה אחריה. יש אמנם קצב להזמן במובנו הרוחני - מתי יוכל העיכול הזה להחל ולסיים את פעולתו. סגולת תפילה ישנה לכל געגוע טהור טבעי, המתלוה לכל ענין שיסודו ברום עולם של תשוקה אצילית, עד אשר אפילו אהבת המשפחה הרגילה, כשהיא ביושר בטהרה ובכשרות, מתהפכת היא לאור תורה, ומוסיפה להתורה לשד רענן ושפעת קודש. ובאופן היותר עליון באה האהבה הטבעית של האומה, המתגלמת באהבת ארץ ישראל, ובכל הסעיפים שדרכה של אהבה זו להתפשט אליהם - השפה, ההיסתוריה, הגאון הלאומי - בין שהם מלובשים בגדי קודש, בין שהם עטופים מעטפה חולית, היסוד הפנימי הוא אהבת הקודש האיתנה שבסגולת ישראל, שזולתה כבר היתה האומה חרבה ונמוגה. בטוחים אנו, שמכל התנועות היותר חופשיות ומגושמות שהולכות לבסס בנין האומה, משך נמשך לאהבתה, אע"פ שהן נראות רחוקות מהופעת התורה, כולן מלאות הן מאותיותיה של תורה העליונה, החיה בעז קודש מלא בנשמתן של ישראל(...)ותיכף כשבאה אהבה כללית ונטיית לב לטובת האומה בכללותה, מחוברת לתקוה של ישועתה לידי הבעה, מיד החיים המשיחיים מתגלים בקרבה, והודו של משה הולך ומתפשט, הולך ומתגלה, ואותיות התורה המקורית במקור הנשמה הגדולה של האומה מראש צורים, יסוד תורה שבכתב מעוטפת בתורה שבעל פה, הולכות ומתבלטות. ואחרי העיכול הרוחני באים הדברים בתור לשד חיים ומרפא, לאמץ את הכח האלהי של הכלל, ולהרבות גודל ועצמה לישראל ולקודש ד' במלא העולם. וצדיקים צופי ישועה מבליטים את האותיות ברוח קדשם, הדומה לאורים ותומים[4]

(כדי לא להאריך אותיר את פירוש הדברים לקורא).

המעניין הוא שחשבתי לתומי - אם אני נפגש  בניסוח כזה של הדברים בספר כמו אורות הקודש (,שמונה קבצים) הגיוני גם שאפגוש אותו בספר המרכזי של הרב – אורות. ונראה לי שאכן מצאתי---

שריד קטן מדבר גדול הוא יקר ומעולה מדבר קטן שלם. ניצוץ אחד מאור חיי האבות, מקדושתם וגבורת אלהים העליונה שבגדולתם, ההולך ואור באחרית הימים להשיב לתחית עולמים את ישראל, ועמו יחד את העולם כולו, על-פי סדר והדרגה, הוא נעלה ונשגב מכל הקדושה הגלויה שבתוכן של אמונה ויראה, תורה ומצוה, של ההמשך המועתק מספיחי ספיחים של בנים, יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים. ושיחה זו היא מחיה דור אחרון באהבה מסותרת, בה מתגלה התוכן הכביר של זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה. נדחים הם האורים הקלושים, שרגא בטיהרא, החוצפא מגרשת אותם - ובתוכה רוח ד' נוססת. גדולי קדושי עולם יכירו את הרז ויצדיקו קודש. הם, בתומתם העליונה, יחברו את תורת הבנים לשיחת האבות ועבדיהם, ותורה מעוטרת בכל הוד ובכל גבורה, בכל חן ובכל תפארה, תתגלה להיות לעטרת צבי ולצפירת תפארה לשאר עמו

מבלי להכנס לפרטים של תוכן הקדושה אותו מוצא הרב קוק ב'דור הבנים'[5], נתבונן על האופן בו הוא מתאר זאת – הוא מתאר זאת כגילוי של ת-ו-ר-ה ('תורתן של בנים') שחוזרת להיות עטרת צבי וצפירת תפארה. אם נשאל את עצמנו מדוע דווקא עטרת וצפירה? נראה לי כי כוונתו של הרב קוק היא שהאור שמתגלה מתוך החושך היותר נורא חוזר למקור היותר נעלה שמתואר כ'כתר' בספרות הקבלית. חיזוק לדברים ניתן למצוא בפסקאות דומות דוגמת ---"הצדיקים הגדולים מתעלים הם הרבה בקדושתם ע"י מה שמסתכלים לפעמים בעולם התוהו, באופני הדיעות הזרות, בדמיונות ארחות העבודות הזרות וכל נבכי תעלוליהן. ומתוך הירידה לתהומות המחשכים הללו, מעלים פנינים יקרים מסולאים בפז, שהם נעשים מילואים לעטרת קודש קודשים" ועוד כהנה[6]. כאשר , שוב,כמו שניתן לראות, האור הבא מתוך המחשכים חוזר למקורו הקדוש שבקודשים.

המשך (אולי) יבוא.

ה'איני יודע' של ר' נחמן מברסלב וה'עליה אל עולם התעלומה' של הרב קוק

האיני יודע של רבי נחמן

רבות מאמרותיו של רבי נחמן מברסלב ניתן לאפיין כ'איפכא מסתברא': החל  בהתרחקות הרוחנית שאינה אלא התקרבות, הירידה שהינה עצם תכלית העליה, המשך בשכחה – שנדמה לעולם שהיא חיסרון, אך באמת היא יתרון שמאפשר לאדם לשכוח  את משגי העבר, ועד סיפורי מעשיות – שהעולם מספרים כדי להירדם אך הוא,רבי נחמן, מספר כדי לעורר. לא מפתיע אם כך שרבי נחמן התפאר דווקא במה שהוא איננו יודע וטען בתוקף שה'איני יודע' שלו הוא הוא החידוש היותר גדול, יותר גדול אף מה'יודע שלו'.

כדי לפתור מעט מהחידה הזו אומר שברקע הדברים עומד מאמר החכם – 'תכלית הידיעה שלא נדע'. מאמר זה מוזכר בשיחות ותורות שונות של הר"ן ותופס מקום מכובד בהשקפתו:  האלוהים הוא בלתי מושג, וככזה, כל מה שמשיג האדם את האלוהים הוא צריך להעפיל למדרגה עליונה יותר בה הוא 'משליך' את השגותיו, עובד את האלוהים בתמימות ובפשטות, ובתנועת רצוא ושוב הוא משיג שוב מה שלא השיג לפני כן, משליך פעם נוספת כל מה שהשיג וחוזר חלילה.

נמצאנו למדים שלדעת הר"ן מדרגתו האמיתית של האדם נמדדת ביכולתו 'להשליך את שכלו', הגיוניותיו, השגותיו, מסקנותיו ולפנות מקום לתובנות חדשות. אולם כשהר"ן תיאר  את המהלך הזה על עצמו, אנו מוצאים תיאור של מהלך שמתרחש מאליו ולא במודע ובכוונה תחילה – כאילו נשא בכנפיו את הר"ן וכפה עליו עליה אחר עליה ללא הפסק. 
 תיאור שכזה ניתן למצוא בקטע הבא שנכתב על ידי רבי נתן מנמירוב, שבת נחמו, בערוב ימיו של הר"ן:

     (...) ויש בזה הרבה לספר איך ובאיזה ענין נאמרה זאת התורה אך אי אפשר לצייר בכתב כל מה שעבר בעניין זה, אך אף על פי כן ארשום מה שאפשר.

דע כי זאת התורה נאמרה בשבת נחמו באומאן סמוך להסתלקותו ומעשה שהיה כך היה: באותה העת נכנס לדירה אחרת שנסתלק שם, ואותה הדירה הייתה טובה לפניו מאוד לישב בה כי היה לו שם רחבת ידיים ואויר יפה כי היה שם גן לפני החלונות אך הדירה הייתה של וכו' (כך במקור), וסמוך לשבת נחמו נכנס לשם ועל אותו השבת נתקבצו כמה אנשים חדשים גם ישנים שבאו אליו על שבת קודש, והיה שם קיבוץ גדול ובליל שבת קודש נכנס מחדרו לבית, שהיה העולם מקובצים שם, והיה חלוש מאוד וכמעט לא היה לו כוח לדבר, ותיכף קידש על הכוס ואחר הקידוש ישב אצל השולחן ולא חזר לחדרו תיכף כדרכו תמיד בעת הקיבוץ, וישב בחלישות גדול והתחיל לשיח ולדבר מעט בחלישות ובעייפות גדול. ענה ואמר:

'מה אתם נוסעים אצלי? הלא איני יודע עתה כלל. כשאני אומר תורה יש לכם על מה לנסוע ולבוא אלי אבל עתה על מה באתם? הלא איני יודע עתה כלל, כי אני עתה רק פראסטיק (איש פשוט) לגמרי'.    והאריך בשיחה זאת וכפל ושילש כמה פעמים שאינו יודע כלל ושהוא רק איש פשוט לגמרי ושהוא פראסטיק. ואז אמר שהוא מחיה את עצמו עתה רק במה שהיה בארץ ישראל, והאריך בשיחה זו שבאמת לאמיתו אינו יודע כלל וכלל לא, ושהוא רק פראסטיק לגמרי, רק שהוא מחיה את עצמו בעת הפשיטות מהדרך של ארץ ישראל ושבזה מחיין את כל הפשוטים שבעולם – הן לומדים ובעלי תורה בעת שבטלים מן התורה, הן אנשים פשוטים שהם פראטיקס גמורים, אפילו אומות העולם צריכים לקבל חיות וכו' וכו' כמבואר כל זה בסימן הנזכר עיין שם היטב.(...).

וגמר כל עניין התורה הזאת ואחר כך בא בשמחה גדולה וציוה לזמר אזמר בשבחין תיכף קודם נטילת ידיים לסעודה [ מה שדרכו היה תמיד לזמר אחר ברכת המזון] , וגם בעתים הללו שהיה חלוש מאוד (ו)על פי רוב לא היו מזמרין כלל אך עכשיו מגודל השמחה ציוה לזמר תיכף וגם הוא בעצמו היה מזמר עמנו יחד ואחר כך היה מדבר ומשיח עמנו הרבה בשמחה גדולה ובחן אמיתי (...).

 ולצייר ולבאר החן, האמת והיופי , והפאר והקדושה והיראה והשמחה של אותו השבת לא יספיק כל עורות אילי נביות לבאר. ואז ראינו ישועת השם ונפלאותיו ונוראותיו העצומים שהוא חומל על עמו ישראל בכל עת שמתוך העלמה והסתרה כזאת נתהפך לרצון כזה.

 (שיחות הרן קנג)

שיחה זו סובבת והולכת אחר מאמר בליקוטי מוהרן שנאמר באותה שבת, ועל ידה התכוון הר"ן לשפוך אור על מה שחווה באותה שעה.  תחושת הקדרות שאפפה אותו וגרמה לו להתכנס אל עצמו ולסרב לקבל את חסידיו, מוסברת כ'ירידה' שמוכרחת לעבור על הצדיק, של עת כזו בה 'הכל נשכח ממנו' והוא מוכרח להיות 'איש פשוט לגמרי' ש'אינו יודע כלל'. ארץ ישראל מתוארת כאן כמקור לאותנטיות הגמורה שבעומק הנשמה, ללא צורך בהשגה ובחכמה, ומשם הצדיק שואב את כוחו בצוק עתים שכזה. אלא שהר"ן מעמיד את האותנטיות והפשטות הזו בהיכל השן של ההשגה הרוחנית ולכן לדעתו ה'ירידה' הזו של הצדיק היא היא תכלית העליה:

אמר: מה שאין (שאינו) יכול לומר תורה לפרקים זהו חידוש יותר, שכבר מוכן ומזומן אצלי כמה חידושים גדולים ובתוך כך הכל נשכח מאתי ואיני זוכר כלום ואיני יודע כלל משום ספר שבעולם ואפילו ניגון איני יודע רק הכל כאשר לכל נשכח ונעלם ממני וזהו פלא גדול באמת.

וכמה פעמים שמעתי מפיו הקדוש עניין זה כי זה רגיל אצלו שכמה פעמים הוא אומר 'עתה איני יודע כלל כלל לא' , אף על פי שבשעה הקודמת גילה חידושים נפלאים ונוראים' (חיי מוהרן אות שמא)

 
הפלא הגדול בעיניו היה השכחה וההכרה שהוא אינו יודע כלל משום שכל והשגה, ורק הכרה זו היא שמפנה מקום לחכמה והשגה חדשה ,כמו  'שרבי זירא התענה כדי לשכח תלמוד בבלי' כי היה צריך לבוא להשגה יותר גדולה שהיא תורת ארץ ישראל" (ליקוטי מוהרן רמו).

העליה אל עולם התעלומה של הרב קוק

 תיאור של חוויה דומה לזו אני מוצא בספריו של הרב קוק, בניסוח שמתאים לרוחו והגותו הוא:

ישנם הגיוני תעלומות כאלה, שהידיעות הממוצעות של דעת העולם והחיים מעמעמות את אורן. ואי אפשר שיעלה בידי החושב העליון תוכן שלם מסקירות בהירות הללו, רק אם ישכח וימחה מרשמיו הרוחניים (את) העולם המעשי והרוחני המוגבל וכל ציציו ופרחיו, כל הקישיו, תוכניו ואידיאליו, ורק אז יכשר לעלות אל מרומי הדעות העליונות שבעולם התעלומה. אמנם כשיעלה למרומים הללו, בכל שיא גובהם, ימצא חסין ומלא עושר, עד אשר יוכל לרדת אח"כ מלא עצמה, לנהל צאן אדם, עדר ד', בעולמים המוגבלים, על פי כחו של כל אחד ואחד. עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם.

 וכנביאים  חוזים עליונים, כחכמים הוגי דעות עיליות, כמשוררים מקשיבי שיח חיי העולמים, כל חד וחד לפי מרומו, יש שהם נתפשים בזמן של בין השמשות, שרשמי העולמים המוגבלים חלפו מהם ונמחקו מסִפרם הנשמתי. ועד העולם העליון שבמרומי הקודש עדיין לא הגיעו. שעות כאלה הן היותר מרורות לאלה בעלי הנשמה העליונה, אז הם נואקים ומשועים בעטף רוחם, אז כל העולם כולו ויסוריו אינו כדאי למדת עומק יסוריהם. ואחרי חבלים וצירים נוראים, ממעמקים ממצולות, מתוך שועת נשמה, אל ד' ויאר להם. אפפוני חבלי מות ומצרי שאול מצאוני, צרה ויגון אמצא, ובשם ד' אקרא. אנא ד' מלטה נפשי, חנון ד' וצדיק ואלהינו מרחם, שמר פתאים ד', דלתי ולי יהושיע, שובי נפשי למנוחיכי כי ד' גמל עליכי, כי חלצת נפשי ממות, את עיני מן דמעה את רגלי מדחי, אתהלך לפני ד' בארצות החיים. (אורות הקודש, עמ' קכה)

 בעיני הרב קוק 'המחשבות היותר עמומות, שביסודן הן נובעות מרום המעלה העליונה שבאמת, הן הן מישבי העולם והחיים. והמחשבות היותר מבוררות. שהן תוצאות ממדרגה פחותה באורה, מחוסר מעט של אור האמת הנשגבה, הרי הן מבלי העולם'.

 המחשבות המבוררות מייצגות עולם מוגדר ומדוד בעוד ההשגה היא דינאמית ושואפת למה שהוא למעלה מכל הגדרה, שלא סופר עדיין ושלא נשמע. לכן על הצדיק להשכיח מרשמיו את כל הידיעות הממוצעות המוגדרות. אלא שההצצה לעולמי התעלומה מלווה בצירים וחבלי לידה, אמנם הם מוכרחים כדי להשכיח את הרשמים הקודמים:

כל השוכח דבר אחד ממשנתו, היינו מהמשנה השייכה לו לפי מדריגתו. אבל אם עלה למעלה גדולה, שנפתחים לפניו שערים של משניות פנימיות, יש שהוא מוכרח לשכח את מה שהעסיק את רוחו, בהיותו במדריגה הנמוכה, כרבי זירא שצם הרבה כי היכי דלשתכח מיניה תלמודא בבלאה כדבעי למיסק לארעא דישראל. וכדוגמת נהר דינור שהוא מעביר את רשמי העולם הגשמי מהנשמה, והכל הוא בכלל גם אלה תשכחנה.Iקובץ ח, קלד)

ולא זו בלבד, אלא שתחושת הקדרות והעצבון לדעת הרב קוק דווקא היא נובעת מעושר רוחני שאינו מסתפק במה שמוגדר ומצומצם ואילו השמחה במדריגה הנוכחית היא זו שנובעת מעניות הדעת ומייבשת את החיים הרוחניים, כפי שמתואר בפסקה להלן.

פסקה זו,אגב, היא יוצאת דופן באופיה מפסקאות אחרות בהן מורגשת השמחה בתחושת הוודאות ואילו פה הרב מעלה על נס דווקא את בית הספק המכוסה בערפילי טוהר, שהוא הוא השביל לודאות מוחלטת ומבוררת יותר. בהבדל זה גם ניתן להגדיר את ההגות של הרן שעוסקת יותר ב'כלים השבורים' ובספק (מאמר  'איה מקום כבודו', למשל, שמבטא את הספק בכל עומקו ונשגבותו) מול ההגות של הרב קוק שאותה מאפיינת יותר הוודאות והתיקון.

יש עצבון שבא מעושר רוחני ויש שמחה שבאה מתוך עניות הדעת. הא כיצד? מתגברות עלי ההופעות חזיונות מחזיונות באות לנגד עיני הרוחניות, מביט אני בספרים ובספרים היותר קדושים והיותר נשגבים, ומעינותיהם חיים ומפכים, מנביעים הם בכחם המקורי ברוחי פנימה, מעינות רבים. ועל כל חזיון נולד המיון פנימי - מהיכן כל זה בא? ראשית החזון וודאותו מהיכן הוא נמשך? והנשמה מצטערת בעצבונה על שמחת עשרה. והעצבון הזה מעדן את הרוח, מחדד את השכל, ומרטיב את הלשד של החיים הרוחניים, וידיעות מקוריות ומקוריות של מקוריות, והקשבות רבות ערך, גדולות ורחבות, נולדות, והן באות עם תעודות ודאיותיהן, והן מעלות את הנשמה למקום עליון, ובמקום העליון באה השאלה עוד הפעם מחדש על הודאוּיוֹת החדשות, העשירוּת היותר עליונה, שבתחילה מופעת היא בכליל הודה ביפעת שמחתה, ואח"כ באה השאלה, בן מי זה העלם, אם כשר הוא לבא בקהל. והרעיון המחקרי חוזר ונעור, מבקש לו נתיבות, ומבקש ומוצא. והודאִיוּת (והודאות) החדשה משתרשת עמוק עמוק בנשמה, באה לכח של פעולה. דחיפה חזקה להשפיע ולהחטיב (לעשותם חטיבה אחת) את החיים של חוג רחב, באה ומפעמת, עד העליה החדשה שעל ידה הכל נשכח, כל העושר העבר גז וחלף, וציורים מעולם יותר עליון באים, אויר דכי (זך) טהור ורענן מאורות זורחים, בצורה שלא פוללה מעולם. ועל דבר העבר אין זכרון, ההוה והעתיד מלבב ומנעים, היצירה הולכת ומתרבה, והודאִיות (ודאות) עולה למרום קצה. והנה רוח חקר בא, ומכניס עצבון חדש כדי להוליד שמחה עליונה וגילוי עולם מתוקן, אשר לא ס(ו)פר להם – רָאו, ואשר לא שמעו  התבונָנו. (קובץ ה, קפג)