(מיומנו של שיעור א' צעיר) 

יום ראשון, א' אלול התשנ"ח

היום יואש ואני הגענו לישיבה הגבוהה למוסיקה, הר הקול.

נכנסנו בערך באחת עשרה בבוקר לבית המדרש, אולם קונצרטים קטן וצפוף.  הוכיתי בהלם למראה הסובב אותנו. כל כך זר, כל כך מנוכר לעולם שהורגלתי אליו.

מאות אברכים ובחורים ישבו והתנדנדו קדימה ואחורה על הספסלים, מחזיקים בידיהם כלי מיתר, נשיפה וקלידים ומתאמנים כשאוזניות ימאהה גדולות באוזניהם. הם ישבו שניים שניים, מבקרים איש את רעהו לגבי ההרמוניה, המלודיה ואופן הפקת הצלילים מהכלים.

עמדנו כמה רגעים, נבוכים ולא כל כך מבינים מה הקשר הישיר שלנו לעניין. שאלתי את יואש מה עושים. לא היה לו מושג. הצטופפנו בפינה וניסינו כמה שפחות להתבלט. תחילת שיעור א', ככה קוראים למצב הזה בישיבות.

עברו בערך חמש דקות עד שאחד מהאחראים ראה אותנו. ראיתי אותו לפני כן נושף בטובה ענקית. איזה צדיק. בטח לומד כבר שש שנים על הכלי הזה. הוא חייך ופנה אלינו "אהלן חבר'ה. איך קוראים לכם?". ענינו לו. הוא הנהן בראשו קצרות ואמר "אוקיי. נסדר לכם מיטה וחדר בהמשך. בינתיים תיכנסו פנימה, תנגנו משהו. אני מקווה שהבאתם את הכלים שלכם אתכם".

ברור שהבאנו. קצת נעלבנו מהשאלה הזאת.

 נכנסנו שפופים לבית המדרש, מנסים למשוך כמה שפחות תשומת לב. הרי אנחנו סך הכל שיעור א', נגנים בזעיר אנפין. כאלה שמנסים לנגן בשקט כדי שלא ישמעו את הבורות שלהם במוסיקה. התיישבנו על ספסל קטן שנדמה היה שהוא פנוי. הוצאנו את הגיטרות הקלאסיות מהנרתיקים.

שעתיים עברו. שעתיים שלמות של סדר מוזיקה. לא היה לי דבר כזה בתיכונית. יצאנו, יואש ואני, קצת יותר זקופים וקצת יותר בטוחים בעצמנו. אנחנו כבר יכולים להאמין שנכנסנו לישיבה.

הלכנו לחדר אוכל. שוב צפוף. המון אנשים ישבו מסביב לשולחנות ודיברו בלי הפסק. על מוסיקה, כמובן. מדי פעם מישהו התרומם בזעם מהשולחן ואמר בכעס שהמלודיה הזאת מז'ורית ולא מינורית, ושאנשים לא יודעים ללמוד צ'ייקובסקי בעיון.

יואש ואני התיישבנו ליד שני אברכים רציניים, פסנתרנים, אני חושב, שניסו לתאם ביניהם על סופטאקורד מינורי מוקטן שיצליח לשלב את הרכות של בטהובן עם הקשיחות של ואגנר. הם לא התווכחו אלא פשוט דיברו ביניהם בשקט על העניין. ניסינו להקשיב קצת, יואב ואני, אבל לא הבנו כלום. "הם הרבה מעלינו", לחשתי ליואש. הוא הנהן בראשו והביט בהם בהערכה. גם אני התבוננתי מוקסם בשיחה שביניהם. הלוואי וגם אני אהיה כמותם יום אחד.

האוכל לא היה משהו, אבל למי אכפת. "אנחנו בישיבה", הזכרתי ליואש. "עכשיו המהות היא מוסיקה, לא אוכל. עזוב אותך מהצדדים השפלים שבך. תתרכז במה שחשוב".

"שמעתי שיש שיעור של הרב יונגרמן בראשית הקלאסיקה, בשעה שתיים. אומרים שזה שיעור פגז ואסור להפסיד", הוספתי. מישהו שעבר לידינו ושמע אותי, הסתובב ואמר "חבל על הזמן. אם אתם לא נכנסים חבל לכם שבאתם הנה בכלל. זה השיעור של הישיבה". "נכנסים, נכנסים", ענה לו יואש ברצינות. "למה אתה חושב שבאנו הנה, להתפרפר?". הלה חייך. "מהשיעור הזה יוצאים הקומפוזיטורים של האומה, תדעו". "תודה", אמרתי לו ולקחתי את יואש ביד הלאה כי ההוא קצת עייף אותי.

יום שלישי, כ"ו חשוון התשנ"ט

איזה יום, אלוקים, איזה יום. קמתי בשעה תשע ורבע, הרבצתי תרגול מהיר לאצבעות, מעברים כרומטיים וכאלה, שטפתי פנים ורצתי במהירות לישיבה. שיעור בעיון של הרב אשי, זה מה שאני מפסיד בדקות אלו ממש. הגעתי לבית המדרש, חטפתי חוברת תווים קטנה מהארונית שלי ורצתי לשיעור, מתנשם ומתנשף.

יופי. עוד לא התחיל השיעור. החבר'ה ישבו מסביב לשולחן, קלסרים ודפדפות תווים בידיהם, חוזרים על מה שהם למדו אתמול בסדר. נדמה לי שהייתי צריך להכין את חלום ליל קיץ של מוצארט, אבל אני לא בטוח. שאלתי מישהו מה היה צריך להכין. הוא הסתכל בי במבט מוזר. "אתה לא בעניינים או מה?", הוא שאל בקול רם. רם מדי, לטעמי, שכן הרב אשי נכנס באותו הרגע ודממה השתררה בחדר. כולם נעמדו והרב הניח את האורגן הקטן שלו על השולחן והתיישב. כולם התיישבו, גוררים את הכיסאות קדימה ומארגנים את כלי הכתיבה. הרב הביט בנו לרגע, הרהר קמעא, והחל להסביר מה המוטיב המרכזי בחלום ליל קיץ וכיצד הוא בא לידי ביטוי ביצירה. מדי פעם הוא הדגים על האורגן איזשהו רעיון מוסיקלי שהיה קשה להעביר בעל פה. כולם סיכמו, רכונים על מחברות התווים שלהם. מישהו שאל שאלה או שתיים לגבי היחס המדויק בין חלקי היצירה, והרב ענה לו באריכות, מסביר לפרטי פרטים את דעת רבינו, מוצארט זצ"ל.

הייתי ממש עייף. שפוך לחלוטין מעייפות. העיניים שלי כמעט ונעצמו אבל הכרחתי את עצמי להישאר ער ולנסות לקלוט את דברי הרב. אפילו קצת סיכמתי, בלי הקפדה יתירה על קווי החמשה.

השיעור נגמר בשעה אחת וחצי. לא קל. לגמרי לא קל, לפי דעתי. כמה חבר'ה נשארו לשאול את הרב כמה שאלות הרחבה קלאסיות. אני ברחתי לחדר האוכל. השיעור הזה גמר אותי.

החברותא הגיע באמצע האוכל.

"אדם, יש לנו חברותא עכשיו במודוס הפנטטוני", הוא אמר ונעמד מאחורי.

"אוקיי", עניתי, "אני רק גומר לאכול".

"תוך כמה זמן?", הוא שאל.

"לא יודע", עניתי נחרצות וזזתי הצידה, רומז לו שהוא מפריע. הוא לא הפסיק.

"נו, אדם! הרב אשי אמר היום בשיעור שמרן, באך ע"ה, היה אוכל רק חמש דקות ביום וזה הספיק לו".

התעלמתי ממנו. הוא נפגע, הסתובב, והלך לכיוון בית המדרש. בלי לומר מילה.

כשחיכיתי בתור למנה השנייה ראיתי מודעה תלויה מולי. מישהו צילם אותה מאיזה ספר והדגיש כמה מילים- "דעו, בני, כי אין דרכינו בעניינים שהם חוץ למוסיקה ודורשיהם חוץ למוסיקה. נעסוק אנו במוסיקה שהורו לנו רבותינו, ולא ניפול בבור תחתיות".

עיוויתי את פני. אברך מבוגר ראה אותי. "אתה חושב שזה שטויות?", הוא שאל. "אתה חושב שכשהרב כתב את זה הוא לא ידע מה הוא כותב? הוא לא הבין את מה שאתה מבין?".

לא הייתה לי תשובה. באמת לא הייתה. אז אמרתי לו שהוא צודק. "תעשה תשובה", הוא ייעץ לי. 

אחר כך חשבתי שאולי העניין הוא שהרב התכוון למוסיקה של החיים ולא למחברות המוסיקה שהחזיק האברך. אבל היה מאוחר מכדי לומר לו ובטח גם הייתה לו תשובה למה שאני אומר.

יום חמישי, כ"ט כסליו התשנ"ט

היום אני במשבר. נמאס לי מהכל. תעזבו אותי מהחיים האלה. זה לא בשבילי.

חודש שלם אני קורע את עצמי בשביל לנסות להבין את הקלאסיקה הזאת. רק  מנסה ושוב מנסה. נופל, וקם, ועוד פעם קורס, ושוב מתרומם בשביל ליפול. ומה יוצא לי מזה? כלום. שום דבר. נאדה. נסינג. אפס.

וזה עוד היה נסבל אם האנשים מסביבי היו קצת יותר פתוחים. רק קלאסי בראש שלהם. קלאסי וקלאסי וקלאסי. בחיים לא תשמע אותם מנגנים משהו שמתקרב לצד האתני, המזרחי או למוסיקה ברזילאית. לך תנסה להסביר להם שאולי אתה בנוי קצת יותר לג'אז. שאולי הנפש שלך מחבבת את האלתורים החמודים האלה שכל כך נצרכים לפעמים. זה הגיע עד כדי כך שאלתורים זו כמעט מילה גסה אצלנו. כאילו אמרת "אני אוהב לואי ארמסטרונג". טוב, נו, לא עד כדי כך. אבל כמעט, בכל אופן.  וזה שובר. אנשים לא מחפשים את המוסיקה שלהם אלא רצים עם כולם באותו הזרם. "הקלאסיקה היא המוסיקה האמיתית", הם אומרים. כל כך בטוחים. כל כך חסרי ספיקות. אני לפעמים לא מצליח לתקשר עם אנשים בגלל הקטע הזה. אני מרגיש שאנחנו חיים בשני מישורים שונים.

הלכתי אתמול לרב אשי. רציתי לספר לי על הנפילות האלה ששוברות אותי. על הכאב. על זה שאני מרגיש שכולם אותו דבר ואף אחד לא מנסה להגיע לאמת במוסיקה הפנימית שלו. על חוסר היכולת שלי לתקשר עם חלק מהאנשים.

הוא עמד בקצה בית המדרש, מסביר לאברך גבוה ומנומש איך להלחין מעברים קאמריים בשלשה קולות. התפלאתי שההוא לא חשב על זה לבד. וריאציה בראהמסית מוכרת. האברך ניסה קצת להתווכח ואפילו הרים מעט את קולו, אך הרב הסביר לו באורך רוח את העיקרון. הוא אפילו ביצע הדגמה קטנה על פסנתר הכנף שלו. האברך שהה רגע, חכך בדעתו, ופנה בחזרה אל הספסל שלו, מנסה את מה שלמד זה עתה על אורגן. מישהו הסתכל בו וחייך. "אנחנו עבדנו על זה אתמול סדר שלם", הוא אמר לו. "אל תתייאש".

ניגשתי לרב. הוא הבחין בי ומיד הפסיק את הנגינה, סוגר את מכסה הפסנתר ומניח את חוברת התווים העבה בצד. "כן?", הוא שאל.

לקח לי רבע שעה לנסות להסביר לו מה הקושי שלי בישיבה. מדוע אני לא מסתדר ולמה אני נופל כל הזמן. הוא הקשיב בתשומת לב. ניכר היה בו שהוא כואב את כאבי וחש בצערי. כשסיימתי את דברי, שתק הרב. הוא הרהר מספר דקות, מהמהם לחן שקט. "שמע, אדם", הוא אמר לי חרש לאחר זמן מה. "קשה לך כאן. אתה מרגיש בודד. אתה לא מתחבר למוסיקה כאן. למה שלא תנסה ישיבה אחרת למוסיקה? יש הרבה מקומות טובים שתוכל לצאת מהם ברמה מוסיקלית גבוהה, בלי כל הלחץ הזה. יש כאלה שמתאימים לרמה הזאת של הישיבה ויש כאלה שלא.  למה שלא תנסה?".

הרגשתי שמה שהרב אמר לא בדיוק עזר לי . כלומר, הוא הציע לי פתרון אפשרי אבל לא נגע בשורש הבעיה, לא הסביר את הסיבוך עצמו.  חזרתי קצת עצוב מהפגישה אתו, החזרתי את הגיטרה לנרתיק שלה והלכתי להסתובב קצת בחוץ.

עכשיו אני זרוק בחדר לבד, מוטל על המיטה, בודד כרגיל. עוד מעט אולי מישהו יכנס כדי לשמוע בטייפ יצירה שהוא הקליט בשיעור. כמו תמיד הוא יעיף בי מבט מהורהר שיגיד הכל, ייאנח קצרות, ויפעיל את הווקמן. מה אכפת לי. לא חייב לו כלום.

יום רביעי, כ' אדר ב' התשנ"ט

לפני כמה ימים ישבנו, חגי ואני, בחדר שלי. דיברנו קצת על השיעור בתקופת הבארוק של הרב עומר. הרב אמר שלא היו הרכבים של צ'מבאלו עם כינורות. אני חשבתי שיכול להיות שהרב טועה. אולי דווקא כן היו. אפילו קראתי מאמר של רב אחר שאומר שהיו. חגי אמר לי לא לבלבל את המוח. "זה הרב שלך, נכון?", הוא אמר בלהט. "אז אתה אמור להקשיב למה שהוא אומר, לא למה שאחרים אומרים. אם כל אחד היה חולק על רבו, הקלאסיקה לא הייתה מתפתחת בגרוש. תכניס את זה טוב לראש. הרב לא אומר דברים לא נכונים".

"אז בעצם הרב הוא האמת המוסיקלית האובייקטיבית?", הגבתי בהתקפה.

"בדיוק", הוא ענה. "אם זה לא מתאים לך, לך תחפש לך תורה מוסיקלית אחרת".

גם כן אחד שמבין, חשבתי אחר כך כשהייתי שוב לבד בחדר. מי הוא בכלל, הילד הזה. כאילו הוא מבין משהו שאני לא מצליח לתפוס. שחצן אחד. ואז חשבתי שאולי אני זה שטועה כאן בגדול. ואולי העולם שלי הוא העולם השקרי. אחר כך חשבתי שאולי כלום לא נכון. ואז שוב נשברתי ובכיתי כמה דקות, מקווה שאף אחד לא ישמע. חוץ מאלוקים. דווקא קיוויתי שישמע.

בסוף נרגעתי קצת והוצאתי חומש מהארון שלי בחדר. מין ספר ישן שכתובים בו כל מיני דברים בעברית עתיקה. גיליתי אותו בחנות שמוכרת ספרים כאלה בעיר. אין הרבה דתיים שמתעסקים עם זה, אמרו לי בחנות. אמרתי להם שזה בסדר מבחינתי ולקחתי את החומש. דווקא נהניתי מאוד מהקריאה בו.

 אביהו נכנס כדי לקחת את הצ'לו שלו וכשראה אותי אמר לי שאני אעזוב כבר את כל השטויות. יש דברים יותר חשובים והגיע הזמן להתחיל להשקיע בדבר האמיתי ולא בשקרים שמסביב.

בטח, חשבתי בשקט. ממש הגיוני ששקרים כאלה קיימים בשביל להכשיל אותי. אני חושב שמאוד פשוט לעלות על איזה גל ולעצום את העיניים. לדמיין שקיים רק דבר אחד אמיתי בעולם, הקלאסיקה, וכל השאר שטויות. זה באמת פשוט. אבל אני לא יכול ללכת על זה. אני לא חושב שאני מספיק חזק לעצום את העיניים על הגל הזה. אני לא סומך על הים. הוא נורא הפכפך.

לקראת ערב הלכתי לישיבה. היה שיעור של הרב יונגרמן. הוא אמר שכל אחד צריך למצוא את התו המיוחד שלו בקלאסיקה. לא ללמוד כמו תוכים אלא לנסות להבין איך אני והכלי שלי מתקשרים לעניין. את מי אנחנו משחקים בסימפוניה הענקית של החיים. הוא דיבר על משמעויות. על הירידה לפרטי הפרטים של המציאות השמיעתית. על ההבנות המוטעות שסיגלו לעצמם אנשים במשך ההיסטוריה, ועל הנזק הבלתי הפיך שהם גרמו לכל ההתפתחות המוסיקלית בעולם. על חוסר היצירתיות שגרם לקלאסיקה לחזור על עצמה במשך שלוש מאות שנה. על איך אנחנו מבטאים את עצמנו, את נפשנו הפנימית, ולא את נפש המלחין שאותו אנו לומדים. השיעור הזה ממש נגע לליבי.

בסוף השיעור ניגש אלי חגי. "מה אתה מאושר כל כך?", הוא שאל. הסברתי לו.

הוא גיחך. "כנראה שלא הבנת את השיעור בכלל. אם היית מגיע לשיעור הקודם היית מבין שזו בכלל לא הכוונה". הוא נפנה והתחיל ללכת. "לי דווקא נראה שהבנתי אותו מצוין", קראתי לעברו. הוא הסתובב. "תהיה בריא, אתה והמחשבות שלך", הוא ענה. "ככה לא תצא גדול במוסיקה, זה ברור".

הוא הלך ואני חשבתי שהוא צודק. אם להיות גדול במוסיקה זה לעשות טוב מה שהסביבה מצפה שתעשה אז אני לא אצא גדול במוסיקה.
 

יום שלישי, י"ג אייר התשנ"ט

שבוע שעבר הלכתי לרמת גל. לא שאני משייך את עצמי לאנשים האלה. פשוט ניסיתי להיות קצת בראש שקט, לצאת מהאווירה השגרתית בהר הקול.

יצאתי באוטובוס מהתחנה המרכזית עם עוד כמה חבר'ה מהשיעור. לקחתי איתי חומש קטן, התחביב שלי לשעות הפנאי. הם, כמובן, הביאו אתם חוברות תווים עבות, יצירות קלאסיות מודפסות במחשב והקלטות של נגנים ידועים. אחד אפילו הביא קאזו קטן וניגן עליו כל הנסיעה. אני חושב שהכלי הזה נבזי בצורה בלתי רגילה, אבל החבר'ה אומרים שכל מה שקשור למוסיקה זה דבר נפלא ואני סתם מוציא שם רע.

ירדתי במרחק שתי תחנות מהישיבה והלכתי ברגל, מהרהר אודות שאלות חדשות שעלו בראשי במשך הנסיעה. כמעט פספסתי את הישיבה.

ישיבה אמרתי? הדבר הזה  פשוט לא נראה כמו ישיבה. המבנה לא היה בצורת אולם קונצרטים כמו בהר הקול אלא בצורת מעויין ענקי, מצופה בבידוד אקוסטי עבה.

למעלה מזה, הצלילים שבקעו מהישיבה היו פשוט חילוניים! פאנק, ג'אז, בוסהנובה וראגיי התערבבו ביחד לכדי הרמוניה נפלאה וכופרנית שאילולי הייתי יודע בבירור, הייתי מאמין כי היא אתאיסטית.

ההלם גבר כשנכנסתי פנימה. המוני תלמידים ישבו בצורה מבולגנת להפליא ברחבי האולם. פה ושם ניתן היה לראות קבוצות שהתארגנו ביחד וניגנו ביטלס, פינק פלויד ודייר סטריטס. ישבתי לרגע על ספסל סמוך, מנסה לעכל את מה שאני רואה. זה לא עזר. הוכיתי שוב בתדהמה כאשר ראיתי במרכז האולם קבוצה של שלושים איש, יושבים וקוראים בחומש ומשנה. כלומר, אני מחבב את החומש אמנם, אבל באמצע בית המדרש? בלי בושה?

הייתי עסוק בלהתפלא כשמישהו התיישב לידי פתאום. "אהלן ילד", הוא אמר. "קוראים לי רן. שיעור ג'. אני רואה שאתה חדש פה. מאיפה אתה?". "הר הקול", עניתי בלי להעיר את תשומת לב הסביבה.

"המממ...", הוא הרהר לרגע. "לא רואים שאתה משם. בקלות הייתי מחשיב אותך כאחד מאתניאל. רוצה לנגן משהו ביחד?".

הסדר נגמר אחרי שעה וחצי, אבל משום מה הרהרתי שעוד שש שעות לא היו מזיקות לי. ניגנו ביחד את רוב סוגי המוסיקה הקיימים. נגן מצוין, רן הזה. אם הוא היה אצלנו אני בטוח שהוא היה מהעילויים.

אחרי ארוחת הערב היה שיעור ארוך של ראש הישיבה בפרנק סינטרה. אני עוד צריך לשמוע אותו עוד פעם בקסטה. החשמלית של הרב (סטראטוקאסטר יו אס איי, כמובן) הייתה אחד הדברים המדהימים שראיתי. הוא ניגן עליה במהירות שלא תיאמן וביצע כמה מעברים שלדעתי ג'ים הנדריקס ז"ל היה סוגד להם. פשוט אהבתי.

שבוע שלם למדתי עם רן את כל יסודות הג'אז, שמעתי שיעורים נהדרים והתפתחתי המון, אבל מתישהו הרגשתי שזה לא זה. כלומר, ממש נחמד כל הקטע של לנגן מוסיקות אחרות, אבל במקום מסוים שוכחים שם את הקלאסי. גם החבר'ה מרמת גל חוזרים על עצמם. לא מחפשים את המוסיקה האמיתית אלא מנגנים מה שכולם מסביב מנגנים. לא מספיק מחפשים בעצמם את המוסיקה של החיים.

הערתי את תשומת רן לעניין. "באמת, אדם!", הוא ענה לי. "אתה חושב שאתה יכול למצוא את המוסיקה של החיים לבד? יש רבנים, והם אלה שנותנים את ההדרכה. אם תנסה לבד תלך לאיבוד. הרבנים כאן נותנים הדרכה מסוימת, ואצלכם יש הדרכות אחרות".

"אבל במוסיקה הזו יש דברים שאני היחיד שיכול למצוא מה שמתאים לי! אני היחיד שיכול להכיר את עצמי באמת ולבנות לעצמי נכון את הסימפוניה של החיים! אפילו הרב יונגרמן דיבר על זה!".

"עזוב אותך, אדם", אמר לי רן, כאילו שמע את הדבר פעמים רבות מספור. "אני מכיר את העניין. זה לא הולך. אנשים מתייאשים ונופלים בדרך ורק קצת מאוד מגיעים".

"אני מאמין שאני יכול להגיע. אני מאמין שאפשר לנצח את הדטרמיניזם הזה שאתה מדבר עליו", עניתי. ניסיתי לענות, לפחות.

רן חייך חרש בעצבות מסוימת. "אם אתה כבר נוגע בנקודה הזו, אני אישית חושב שאין דטרמיניזם. כל אחד יכול לבחור בעצמו מה לעשות. להחליט אם ללכת עם הרבנים או לא. ללכת בשביל הישר והסלול או לפול לבור תחתיות. אבל", הוא הוסיף ונאנח, משעין עצמו אחורה, "תעשה מה שאתה רוצה. מי אני שאחליט בשבילך". "עוד משהו-", הוא הוסיף, "שמעתי את השיעור הזה של הרב יונגרמן. אני חושב שהבנת אותו לא נכון".

וככה נפרדתי מרמת גל.

עכשיו אני חושב לנסות שבוע ישיבה באתניאל. שמעתי שהחבר'ה שם ממש קרועים .

מישהו אפילו אמר לי שיש שם סדנאות בחומש בין הסדרים.

תוקן על ידי עצכח ב- 10/08/2008 2:17:53