מה בין לימוד תורה למוזיקה (וכל שעשוע אינטלקטואלי)

נו נו... אני רואה הבדל גדול בין שני הדברים.

במשל הנ"ל הכותב מקדש את המוזיקה הקלאסית, לעומת סגנונות מוזיקה אחרים שהם חולין.
במקבילה הדתית - התורה, אין קידוש של חלק אחד (נניח לימוד בעיון) לעומת סגנונות לימוד תורניים אחרים.

כמו כן, לימוד תורה שנוא ומתועב על חלק מהציבור. ואותו חלק לא מוכן לדון בו  א ל א  בהתנתקו מהרגש ובהתייחס אליו כחכמה מבין החוכמות.

לעומת זאת, במוזיקה איני מכיר אדם שאין לו העדפה מסויימת. (קלאסית, מודרנית, יהודית, חזנות, רוק, פופולארית, וכן מוזיקה המקובלת בשבטים נידחים וכו' וכו')

אם כן, איני מוצא בסיפור הנ"ל יותר מסיפור יפה וקצת מייגע. ודווקא התלהבתי מהיצירתיות של ה ר ע י ו ן.

<במשל הנ"ל הכותב מקדש את המוזיקה הקלאסית, לעומת סגנונות מוזיקה אחרים שהם חולין.
במקבילה הדתית - התורה, אין קידוש של חלק אחד (נניח לימוד בעיון) לעומת סגנונות לימוד תורניים אחרים.>

האם לא מקדשים בישיבות את לימוד הגמ' והעיון לעומת לימוד התנ"ך למשל? כמובן שההקבלה לא לגמרי מדוייקת אך בשביל דוגמא זה מספק.

מעבר לכך, כותב המשל מדמה את המוסיקה הקלאסית לתורה, ושאת שאר סגנונות המוסיקה לשאר מיני חוכמות, באותה מידה אם אתה מעדיף מוסיקת היפ-הופ אני בטוח שע"י כמה שינויים קוסמטיים תוכל להסב את הפוסט לסגנון המוסיקה החביבה עליך ולהתאים את קטעי המוסיקה ה'נלמדים' בישיבות השונות לפלייליסט האישי של האייפוד שלך.


<כמו כן, לימוד תורה שנוא ומתועב על חלק מהציבור. ואותו חלק לא מוכן לדון בו  א ל א  בהתנתקו מהרגש ובהתייחס אליו כחכמה מבין החוכמות.>

ויש גם רבים ששונאים להאזין לסגנון הקלאסי, אך מוכנים לקבל את העובדה שלצ'ייקובסקי וקורסקוב היתה חוכמה גדולה והבנה במוסיקה, הגם שיצירותיהם אינן עריבות לאוזניהם.


<לעומת זאת, במוזיקה איני מכיר אדם שאין לו העדפה מסויימת. (קלאסית, מודרנית, יהודית, חזנות, רוק, פופולארית, וכן מוזיקה המקובלת בשבטים נידחים וכו' וכו')>

האם לא נתקלת באנשים שמעדיפים ללמוד בדווקא תנ"ך, גמרא, הלכה, אגדה, סוד או כל חלק אחר מהתורה?


<אם כן, איני מוצא בסיפור הנ"ל יותר מסיפור יפה וקצת מייגע. ודווקא התלהבתי מהיצירתיות של ה ר ע י ו ן.>

ואם יתברר בוודאות שהגאון מוילנא אמר את המשפט שמייחסים לו, האם הסיפור ייגע אותך פחות והוא יהיה יותר מעוד סתם סיפור?

_________________

מ. זוהר

סנסאי
בשם המודז'יצר ופשוט.

כלי התזמורת הפילהרמונית שבבית המקדש

קטע מטור של אריאל הירשפלד על אביו. לא בדיוק כתבי הקודש אבל בכל אופן מרגש..

לא אכתוב כאן על חייו הקצרים, וגם לא על יחסו העמוק לספרות ולאמנות, אלא על אותו תו מיוחד שהיה בו וראיתי כמותו גם אצל כמה מידידיו הייקים, והתו הזה עבר בלי חוצץ אל ילדיו ומהם הלאה לנכדיו, והוא האופן שבו הקשיב למוסיקה. תמיד היה בבית פטפון, וכבר בסוף שנות החמישים הוא קנה מערכת סטריאופונית משוכללת, בלי כל יחס לצנעה ולפשטות שאיפיינו את שאר רהיטי הבית, משום שהיחס להקשבה לתקליטים היה אי לעצמו; מובלעת של עושר וחופש גמור. הוא לא אמר על כך דבר. הוא לא "חינך" למוסיקה. כולם הקשיבו כמותו, וברור היה שזה בא ממנו. כשמישהו "שם תקליט" - נעצר העולם, ישבו והקשיבו, והוא היה עוזב את עיסוקיו בחדר עבודתו, נשען על המשקוף ומקשיב.

ברור היה שכניסתם של הצלילים האלה חשובה יותר, מכריעה יותר, מרוב העבודות והדאגות. וכשהוא בחר תקליט והקשיב לו, הוא היה בו כל-כולו וכל העולם סביבו נאלם. עיניו הגדולות והחודרות היו נשואות אל אופק נעלם והיה ברור שכל הווייתו מרוכזת בצלילים. מי שהביט בו ראה לפעמים שברגעים שבהם מתקרב מעבר מוסיקלי שהסעיר אותו היתה כף ידו הגדולה מתאגרפת בלי-משים. הוא לא היה מדבר או קורא לזולתו "תקשיב, תקשיב לקטע הזה, למעבר הזה..." משום שהוא ידע שילדיו כבר מזמן, מינקותם כמעט, הקשיבו בלאו הכי כמותו.

הקונצ'רטו הראשון לפסנתר של שופן עם רובינשטיין, סוף הפיתוח, הפסאז' הסוער המוביל לסיום, כשעל רקע אקורדים שבורים ביד ימין פותחת יד שמאל בהידרדרות בסולם כרומטי מטה - אז ידו הלכה והתאגרפה. ועד היום, כשאני מקשיב לקונצ'רטו הזה אני רואה את כף ידו הגדולה, המגוידת, מגיבה כך על המתח הנצבר הזה, עדות חיצונית תמימה לנחשולים הסמויים שנגרשו בתוכו במוסיקה.

הוא היה חוזר מנסיעות עסקיות לתל אביב וכמעט תמיד היה תחת ידו אוצר מוסיקלי חדש. פעם אחת היתה זו הסימפוניה "הפנטסטית" של ברליוז. הוא נכנס והביא עמו את שותפו (בניהול הנגרייה הגדולה) יעקב אלון, קרא גם לי להקשיב ליצירה החדשה שאיש מאיתנו לא הכיר עדיין. עמדנו סביב הפטפון לאורך הפרק הראשון כולו, שותקים. ברור היה שנפל דבר. עובדת קיומה של הסימפוניה הזאת בעולם היתה דבר חמור, מחייב משהו, גם אם איש לא יצליח לנסח זאת. החיים השתנו במשהו. זו הקשבה חודרת; היא נכנסת בין הכלים ובין קולות המקהלות. זו לא בדיוק היסחפות וגם לא מדיטציה. היא דומה לביצוע המוסיקה עצמו.

פעם אחת הוא הביא את "לה טראוויאטה". הייתי בן עשר. הוא ישב איתי ערב שלם והסביר, סצנה אחר סצנה, מה קורה בה. זו הפעם הראשונה שבה למדתי על מחלת השחפת, על מוות ממחלה, על אהבה, על מוסכמות בורגניות, על קורבן נורא של עצם החיים. כשנדם רעם התוף באקורד המסיים, רגע אחרי שוויולטה גוועת ואהובה מוכה צער וחרטה, נפל עלי אלם ולא יכולתי לדבר שעות רבות וגם ביום למחרת הייתי מזועזע עד היסוד. היום אני יודע שבהסברו הרציני הזה, המפורט, המדייק, הוא עבר גם בשער פנימי בתוכו, שבו חיכו לו המכות הגדולות של חייו שלו, שאין גדולות מהן. ועוד אני יודע היום שמאז ואילך, כל הקשבה אמיתית, כל קריאה של ממש, נמדדת בי מול ההקשבה ההיא.

כמה שבועות אחר כך הוא הביא את "הספר מסביליה" (קאלאס, טיטו גובי). איני יודע אם הוא עשה זאת ביודעין - כדי להכין בי רפואה ל"טראוויאטה", או שיציאתו לאור של הביצוע המופתי הזה הלהיבה אותו. על כל פנים, "הספר" הזה שינה את חיי. הקשבתי לו כמו ל"טראוויאטה". אבל אם מקשיבים כך, בריכוז הזה, לרוסיני, עובר אליך שיקוי של צחוק עמוק יותר מכל אובדן. מאז, רוסיני הוא המלחין "שלי".

איני יודע להסביר את המסתורין של הנתינה הזאת. אבל ברור שבספרה של המוסיקה, מעל ומעבר למלים ולקניינים, הוא נגע ישירות בעצם החיים וביסוד הניווט בתוכם. המוסיקה לא היתה לו לוואי "תרבותי" לחיים; איזו פעילות של פנאי, של זמן הטפל לעיקר אחר. במוסיקה מתרחש המסע עצמו; שאר הדברים הם חתירה ושאיבת מים מן הספינה הנסדקת.

ראיתי שוב את האשכול
כמובן שהוא משל יפהפה, אך שקוף, למספר ישיבות ד"ליות.