"לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין... וחולות בכרמים.
ומה היו אומרות? בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך; אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה; שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל" (משנה סוף תענית)
"הנה חג ה' בשילו מימים ימימה... לכו וארבתם בכרמים, וראיתם והנה אם יצאו בנות שילו לחול במחולות ויצאתם מן הכרמים, וחטפתם לכם איש אשתו מבנות שילו והלכתם ארץ בנימין" (שופטים כא,יט-כא)
סיבה למסיבה
השורות הבאות נכתבות במוצאי ט"ו באב, ולמרות ש'חג האהבה' כבר מאחורינו, מקום הניחו לי להתגדר בו. וייאמר מיד, השימוש בביטוי 'חג האהבה הישראלי הקדום', המייחס לט"ו באב משמעות של פסטיבל היכרויות עולץ ומפלורטט הינו סילוף פנטסטי. מקורו בנסיון ספרותי-תקשורתי להלביש על המקורות את ריגושי הזיווג בני-זמננו.
קראו שוב את הקטע שצוטט מן המשנה שהוא המקור ל'חג האהבה הקדמון': היש בו שמץ של זוגיות סימטרית? ה'חולות בכרמים' מתרפסות ומתפרכסות כמין שוק-של-שפחות, וכנועות כלפי מי שיואיל לתת עיניו בהן. שימו לב גם לזמירות שבפיהן: "שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל". גם האירוע התנ"כי שצוטט לעיל, הלקוח מפרשת החרמת שבט בנימין בעקבות 'פילגש בגבעה' - אינו מבשר זוגיות: "וחטפתם איש אשתו והלכתם".
אינני יודע איזה רעיונאי (קופירייטר) המציא את ה'סיבה למסיבה' הזו. מכל מקום, ניתפש לאמתלה שנזדמנה ונעדור מעט בבקעה זו.
סרוגים
הרווקות המאוחרת גם בחברה הדתית-לאומית היא עובדה, ואין דרכי להתווכח עם עובדות. צדקה עשו עמנו מפיקי הסידרה הטלוויזיונית 'סרוגים' שהציבו מראה מלוטשת מול פני ביצת הרווקוּת. דומה כי הסידרה רק 'עושה רע' (לפחות בקטעים שצפיתי) למי שחושב/ת כי יש משהו חיובי בחיי מתח אלו, למרות אווירת הדרור וה'מה שבא לי'.
ומכיון שרווקות מאוחרת היא עובדה, ומכיון שסידרת 'סרוגים' אף היא עובדה המצביעה על הווי המתפתח בקרב עשירונים חברתיים מסוימים (ואיני מתייג חלילה לגנאי!) - נזרק לחלל עולמנו לאחרונה פולמוס הלכתי-חברתי נוקב בסוגיא הבאה:
הפרייה מלאכותית לרווקות
"אישה הבוחרת ללדת ללא נישואין באמצעות תרומת זרע היא אכזרית, הבאת ילד יתום לעולם היא מעשה רשעות שלא יעלה על הדעת" – כך הרב נחום אליעזר רבינוביץ, ראש ישיבת מעלה אדומים. החרה-החזיק אחריו הרב יעקב אריאל: "אי אפשר לעזור למישהו על חשבון מישהו אחר. אין דבר כזה משפחה חד הורית, כמו שאין מרובע שהוא עגול. משפחה זה אבא, אמא וילדים". לעומתם הרב יובל שרלו קשוב למצוקה האישית וסבור "שלומר לבחורה שהגיעה לגיל 37 ולא מצאה מי שיתחתן איתה, שלא לממש את ההורות שלה, זה אכזרי יותר, בעיקר כשאין מניעה הלכתית בנושא".
ללא ספק, כפות המאזניים בשאלה זו היא שאלת 'המדיניות ההלכתית', ולאו דוקא הלכה מתמטית פסוקה. הדילמה נובעת גם מהשאלה מי במוקד, הפרט או החברה? בצד ההלכתי ה'יבש', הפרטני, כנראה שאין איסור מוגדר בהריונה של רווקה מהזרעה מלאכותית, כאשר עדיפות (ולדעות רבות רק) אם ה'תורם' הוא נכרי (ואין כאן המקום לפרט). לדעתי לפנינו דוגמא ל"הלכה ואין מורין כן", בודאי לא ברבים ולא כפסיקה כוללנית.
מנגד, מזדקרת במלוא עוזה שאלת ה'משפחה' וערכיה שהיתה מעולם סמל התרבות היהודית. לא זו בלבד שמביאים לעולם יתום מלידה, אלא שאין לו מורשת-אב כלל ואפילו זהותו עלומה. עובדת היותו נכרי מוסיפה למאזן הרגשי השלילי. לא צריך להיות פסיכולוג דגול להבין איזה 'תיק' ממיטים על ראש הרך היִילוד. ואגב, מה הפתרון לרווק ממין זכר, היאך יחווה אבהות?
ילדים באים מחתונה
אני פונה במישרין לכל הנוגעים והנוגעות בדבר, ובודאי למי שמוכנה לממש את אמהותה גם במחיר כה קשה של הבאת ילד חסר יחוס-אב; חישבו על חלופה פחות דרמטית, לדעתי, שהוכיחה את עצמה במשך דורות ובכל התרבויות: נישואין גם ללא 'אהבה הוליוודית', נישואין לשם גידול ילדים ויצירת תא משפחתי משותף, גם אם יש בהם התפשרות חברתית מסוימת, ואפילו גדולה.
אני מעז לשאול את הרווקות המבוגרות יחסית, המוכנות לחשוב על הפרייה מלאכותית גם במחיר של חסך משמעותי לצאצא המיוחל, ולא רק אותן: אולי הקרבן להינשא למי שהחבֵרות מציעות, או אתרי השידוכים, גם אם הוא לא מגיע על 'סוס לבן' - אולי קרבן זה נמוך יותר מכל יתר החלופות? שאלה זו מכוונת לא רק ל'סרוגים', ואינה קשורה למיגבלות הלכתיות בדברים ש'בינו לבינה'. אני בטוח (מסברא) כי רבים ורבות עלתה בידם להקים בתים חמימים, גם אם ה'אהבה המפונטזת' בין בני הזוג איננה מרקיעה שחקים...
נקודה למחשבה, וסליחה על חדירה לרגשות אינטימיים!
