אשכול הלכה/חידוש יומי/ת

נאמר בפרשתינו (ו, ז) לגבי מצות תלמוד תורה: "ושננתם לבניך ודברת בם".

וממה שנאמר "ודברת בם", דרשו רבותינו במסכת יומא (יט.), עשה אותם (את דברי התורה ) קבע, ואל תעשה אותם ארעי. וכן בגמרא במסכת בבא קמא (סא.) אמרו, עשה תורתך קבע. כלומר, את תורת ה' אשר נתנה לנו, עלינו ללמוד ולשנן ולחזור לזכור את דברי התורה, ולהיות שקועים ועסוקים בדברי התורה, שלא יהיו דבר צדדי לצד שאר עסקינו, אלא הם עיקר ושאר עסקינו טפלים להם. וכן בקיום מצוות התורה, אל לנו לקיים איזו מצוה ואחר כך להשליכה ח"ו אחרינו, אלא להתמיד ולעסוק באותה המצווה ולדקדק בה כל ימינו.

וידועים הדברים שעלינו להיות דבקים ולמדים ממדותיו של הקדוש ברוך הוא בהנהגתו עמנו, ומה ה' יתברך עושה עמנו חסד כל ימינו בלא הפסקה, ולא לשנה ולא לשנתיים אלא עד עולם, כמו כן אנו צריכים לעסוק בתורתו ומצוותיו עד עולם.

הגמרא מספרת, שזכה רבי יוחנן בן זכאי לאריכות ימים מופלגת, ושאלהו תלמידיו, במה הארכת ימים? ענה להם, מימי לא כיניתי שם לחברי (כגון לקרותו "טיפש" וכיוצא בזה, כמו שביארנו בהלכות אונאת דברים) ולא בטלתי מקדוש היום (שהיה מדקדק במצות קידוש של שבת ביום). רבינו הרמב"ן מפרש את דברי רבי יוחנן, שכוונת השואלים היתה, באיזו מצוה החזקת כל ימיך הארוכים בלא הפסק כלל יותר משאר כל המצוות, וענה להם רבי יוחנן, שבאלה שתי המצוות החזיק יותר מכל, כל ימיו. כלומר, כל אדם עושה הרבה מצוות, אבל פעמים רבות הוא מהדר ועושה איזו מצוה, אבל הוא רק באופן חד פעמי, כגון שפעם אחת הוא נותן  צדקה בעיין יפה, והוא מסתפק בכך לאורך ימים, או שמתפלל פעם אחת בכוונה, ובזה הוא מסופק ואינו טורח להתפלל תמיד בכוונה, ועל כן שאלו את רבי יוחנן, באיזו מצוה דיקדקת כל ימיך כאילו היא הפעם הראשונה שקיימת מצוה זו, וענה להם שתמיד היה נזהר בכבוד חבירו שלא לכנות לו שם נגד רצונו, וכן היה מקפיד מאד על מצות הקידוש של שבת בבוקר.

מעשה שסיפר הר' וילהלם, שהיה מתורגמן של מרן הרב שליט"א, שפעם אחת זכה והתלוה למסעו של מרן הרב שליט"א באחת מארצות הגולה. ובמשך כל היום היה הרב מוסר שיעורים באותה מדינה, עד שהגיע למלונו בשעה אחת בלילה. אותו המתורגמן היה עייף מאד, הלך לרחוץ עצמו ולהחליף בגדיו, ושכב לישון. והנה אחר שישן כשעה, שומע הוא רעשים מחדרו של הרב. פנה לחדר הרב, וראהו יושב ועוסק בתורה. מייד שאל אותו, והלא כל היום הרב מסר שיעורים, ומחר ממתין לנו יום עמוס,  אם כן מן הראו י שילך הרב לישון גם כן. ענה לו הרב, והלא כל היום הסתובבנו ולא למדתי אפילו אות אחת, איך אוכל לישון כעת. וכן ידוע שאף בימי זקנתו של מרן הרב שליט"א, כשהיה יוצא בימי חודש אלול לעצרות תשובה בכל רחבי הארץ, כשהיה שב לביתו בשעה מאוחרת, היה משלים את סדרי לימודו שאיבד בזמן שמסר שיעורים. וכל זאת מפני הדבקותו במצות לימוד בתורה. כמו כן אנו, אף בימי החופשה, ימים אלו, שהם ימים שרבים שוכחים לקבוע עתים לתורה ולדקדק במצוות, עלינו להזדרז ולשמור עצמינו, להמשיך בהנהגתינו ללמוד תורה ולקיים את כל המצוות ללא פשרות.

צריך להזהר שלא תהיה חציצה בין הכלי לבין המים שבמקוה, וחציצה היא כל דבר החוצץ ומפריד בין הכלי לבין המים שבמקוה. ולכן בשעת הטבילה, צריך שיהיה הכלי רפוי בידו, שאם מהדקו בידו, הרי ידו חוצצת בין הכלי למי המקוה, ומכל מקום יכול ללחלח ידו במים קודם שמכניס הכלי למים, ואז אין לחוש לחציצה אף אילו תופס את הכלי בידו, מפני שהמים שבמקוה נוגעים במים שבידו שממילא הם מחוברים לכל חלקי הכלי.

כשמטביל כלים חדשים, יזהר להסיר מהם כל מיני מדבקות וכדומה מדברים שעלולים לגרום חציצה (ואמנם לא כל דבר הנמצא על הכלי חוצץ בטבילה, אלא דוקא דבר שמקפיד עליו שלא יהיה על הכלי, ויש בענין זה הרבה פרטי דינים, בדומה לדיני חציצה בנטילת ידים ובהלכות טבילה, ולכן בכל מקרה טוב להסיר המדבקות קודם הטבילה, ואפילו לגבי תוית שכתוב עליה "קריסטל" שמוסיפה חשיבות לכלי, דעת מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א שטוב להחמיר להסירה קודם הטבילה).

אם יש חלודה על הכלי, צריך לנקותו יפה ולהסיר החלודה מעליו, וכן אולר שלהב הסכין מקופל בתוכו, צריך שיפתח אותו בעת טבילתו כדי שיבואו המים בכל סביבות הסכין.

כלים שהוטבלו כדת, ונתערב בהם כלי שעדיין לא הוטבל, וכגון שקנו מארז עם סט סכו"ם חדש, והלכו להטבילו במקוה, ולאחר מכן נתברר שאחד מהכלים לא הוטבל וכעת הוא מעורב עם כל שאר הכלים, יש אומרים שאין חיוב להטביל מחדש את כל הכלים, ויש אומרים שכולם חייבים בטבילה, ולדעת מרן הרב עובדיה יוסף שליט'א, יש להטבילם בלא ברכה, מפני שחיוב טבילת כלים הוא מן התורה, ובספק הולכים להחמיר, אלא שלענין הברכה, אנו מיקלים של יברך, מפני שהחומרא בזה להצריכו ברכה, מביאה לידי קולא, של נשיאת שם ה' לשוא, וכפי הכלל שיש בידינו "ספק ברכות להקל", לכן לא יברך כשבא להטביל שוב את הכלים. ומכל מקום אם הם כלי זכוכית, יש להקל שלא להצריכם טבילה כלל, שכן חיוב הטבלת כלי זכוכית אינו מן התורה, אלא מדרבנן, ובספק דרבנן יש להקל.

אף על פי שיש בחוץ לארץ גם יהודים רבים שיש להם בתי חרושת של כלים, מכל מקום, כלל יש בידינו 'כל דפריש מרובא פריש', דהיינו שיש ללכת אחר רוב בתי החרושת בכדי לקבוע אם הכלים חייבים טבילה אם לאו, והואיל והדבר ידוע כי רוב בתי החרושת של כלים בחוץ לארץ הם של גויים, לכן כל כלי המיוצר מחוץ לארץ ישראל צריך טבילה מן הדין, ואף צריך לברך על טבילה זו, ואף על פי שבדרך כלל אנו אומרים 'ספק ברכות להקל', וגם כאן לכאורה הדבר לא יצא מדי ספק, שמא בעל בית החרושת הוא יהודי, ואם כן הכלי באמת פטור מטבילה, ונמצא שמברך ברכה לבטלה, מכל מקום כתב מרן הרב שליט'א, שמכיון שיש בידינו הוראה ברורה של תורתינו הקדושה ללכת אחר רוב בתי החרושת, נמצא אם כן שחיוב הטבילה הוא חיוב גמור מן התורה, ולכן יש להטביל כלים אלו בברכה.

השנה (תשס"ח) היא שנת שמיטה, כמו שביארנו כבר בתחילת שנה זו, ועל כן בשנה זו נוהגים בכמה מצוות התלויות בארץ השייכות לשנת השמיטה כמו שביארנו. ומלבד מצות שמיטת הקרקע וקדושת הפירות שנוהגת בשנה זו (בפירות מקרקע של ישראל שלא נמכרה לנכרי על פי היתר מכירה), עוד צונו השם יתברך על שמיטת כספים הנוהגת בשנה זו. כמו שנאמר בתורה (דברים טו), "וזה דבר השמיטה, שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יגוש את רעהו ואת אחיו, כי קרא שמיטה לה'". וביארו רבותינו, כי בסיום שנת השמיטה פוקעים כל החובות שיש לאדם על רעהו, וכגון ראובן שהלווה לשמעון סך מסויים, ונתחייב שמעון לשלם את החוב לפני סיום שנת השמיטה, כגון שנקבע בינהם זמן תשלום החוב ליום כ"ג באלול תשס"ח, אולם ראובן מסיבה כל שהיא לא תבע את חובו, עד שעברה שנת השמיטה, לא יוכל עוד ראובן לתבוע את חובו משמעון, משום שבסיום שנת השמיטה פוקעים כל החובות שיש לאדם על רעהו. ואם עבר ראובן ותבע חובו משמעון, עבר על מה שנאמר בתורה "לא יגוש את רעהו ואת אחיו".

ומנין שאין השביעית משמטת כל החובות אלא בסופה? שנאמר "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה", ומכאן למדו רבותינו במסכת ערכין (כח:), שאין השביעית משמטת אלא בסופה, וכן פסקו הפוסקים ומרן השלחן ערוך (חושן המשפט סי' סז סעיף ל). לפיכך המלוה לחבירו אפילו בשנת השביעית עצמה, הולך וגובה את חובותיו במשך כל השנה כולה. ומיד כששקעה החמה בליל ראש השנה של מוצאי שביעית, אבד החוב, אלא אם כן כתב המלווה "פרוזבול", כמו שנבאר בהלכה הבאה.

אין השביעית משמטת אלא חובות של מלוה ולווה, אבל חובות שאינם דרך הלואה, כגון מה שנתחייב אדם לשלם לחנוני (בעל מכולת) בסיום תקופה מסוימת וכיוצא בזה, או סכום הכתובה שמתחייב אדם לאשתו אם יגרשנה, אינם נשמטים בשביעית. אבל כל דבר שהוא דרך הלואה משמטת השביעית. ועל כן, אשה שהלותה לשכנתה כיכרות לחם או חלב וכיוצא בזה, (שהם דברים שאינם באים בתורת השאלה, שהרי אין היא מצפה שיחזרו אליה הכיכרות ה מקוריים שנתנה לשכנתה, רק הם ניתנים לשכנה בתורת הלואה, שלאחר מכן תקנה השכנה כיכרות אחרים ותחזיר לה), ולאחר מכן עברה שנת השמיטה, אינהיכולה לתבוע את הכיכרות משכנתה, מפני שנשמט החוב בסיום השנה.

ובהלכות הבאות נבאר בעזרת ה' עוד פרטי דינים בזה, ומהו ענין הפרוזבול שתקן הלל הזקן שלא יפסידו המלוים את כספם וימנעו מלהלוות לעניים.

בהלכה הקודמת ביארנו מהו דין שמיטת כספים הנוהג בסיום שנת השמיטה (שנה זו, תשס"ח, היא שנת שמיטה), שכל חוב שיש לאדם על חבירו, כגןו שהלוהו סכום כסף, ועברה שנת השמיטה, לא יוכל עוד המלוה לתבוע חובו מהלווה, לפי שנאמר, "וזה דבר השמיטה, שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יגוש את רעהו ואת אחיו, כי קרא שמיטה לה'". מכאן שכל חוב שעברה עליו שנת השמיטה, אותו חוב פקע ואינו עוד. ואם עבר המלווה ותבע חובו מהלווה אחר שנת השמיטה שלא כדין, עבר המלווה על מה שנאמר בתורה "לא יגוש את רעהו ואת אחיו", ולא חייב הלווה להחזיר לו את חובו.

ובגמרא במסכת מכות (דף ג:), דרשו רבותינו, שהמלווה את חבירו לעשר שנים, כגון שהלוהו סכום כסף ביום כ"ג בטבת תשס"ח, ונקבע בינהם זמן הפירעון לשנת תשע"ח, כלומר בעוד עשר שנים, אין השביעית משמטת את החוב שהלוה לרעהו, ואף על פי שעברה על אותו החוב שנת השמיטה, מכל מקום לא פקע החוב, ועוד מחוייב הלווה להשיב את כל חובו למלווה. וטעם הדבר הוא מפני שנאמר "שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יגוש" וכו'. מכאן, שדוקא חוב שיכול המלווה לתבוע אותו בשנת השמיטה, כלומר "ליגוש ברעהו", נפקע אותו החוב בסיום השמיטה, אבל חוב שלא הגיע זמן פירעונו, ולא יכול המלווה לתבעו מהלווה, לא פקע אותו החוב, ומיד כשיגיע זמן פירעונו חוזר הלווה להיות מחויב להחזירו למלווה.

והנה כלל יש בידינו, כי סתם הלואה לשלשים יום, כלומר, הלוואה שנתן אדם לחבירו בסתם, בלי לפרש מתי מתכוין הלווה להחזיר את ההלואה לחבירו, אנו אומרים כי זמן פירעון ההלואה הוא לאחר שלשים יום מתאריך ההלואה. וכגון אדם שהלווה לחבירו סכום כסף ביום ג' בטבת ולא נתפרש בינהם בשעת ההלואה למתי מתחייב הלווה להשיב את הכסף, לא יוכל המלוה לתבוע את חובו מהלווה עד שיעברו שלשים יום מתאריך ההלואה, כלומר ביום ד' בשבט. ולפיכך, כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, על פי דברי הפוסקים,  שכן הדין לענין שמיטת כספים, שאדם שהלווה לחבירו סכום כסף בתוך פחות משלשים יום מסיום שנת השמיטה, וכגון שהלווהו ביום ד' אלול תשס"ח, ולא נתפרש בינהם מתי הוא זמן הפירעון, הואיל ואנו יודעים שלא יוכל המלווה לתבוע את חובו בתוך שנת השמיטה, כיון שעוד לא חלפו להם שלשים יום ממועד ההלואה, לכן לא פוקע החוב בסיום שנת השמיטה, שהרי המלווה לא יכול לנגוש ברעהו את חובו עד שכבר תעבור שנת השמיטה, והרי זה ממש כדין המלווה את חבירו לעשר שנים, שהואיל ואינו יכול לתבעו בתוך שנת השמיטה, אנו אומרים גם כן שלא פוקע החוב, ואם כן הוא הדין גם בנדונינו, שכל שלא עברו שלשים יום בתוך שנת השמיטה, אותו החוב אינו פוקע כלל בשנת השמיטה, והלווה חייב להחזירו אחר שנת השמיטה, כשיגיע מועד הפירעון, שהוא שלשים יום מזמן ההלואה.

ובהלכה הבאה נבאר מהו דין הנשים במצוות שמיטת כספים, ולאחר מכן נסביר את דין הפרוזבול הנועד לכך שלא יפקעו החובות בשמיטה.

נאמר בפרשה (ח, ג), "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר וכו', לנסותך לדעת אשר בלבבך התשמור מצוותיו אם לא, ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעו א בותיך, למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על על מוצא פי ה' יחיה האדם".

וכן בחומש שמות (טז, ד), "ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחן מן השמים, ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו, למען אנסנו הילך בתורתי אם לא".

במדרש מכילתא על פסוק זה, אמר רבי שמעון בר יוחאי, לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן. והכוונה בזה, כי מציאות עסק התורה ללומדה כפי שראוי היה, אינה שייכת אצל בני אדם רגילים, אלא רק אצל בני אדם כמו שהיו בדור המדבר, שהיו הולכים לישון בלילה, ויודעים כי אין להם מה לאכול למחרת, והם במדבר שממה, ולולי חסדי ה' אשר הם בטוחים בו, לא יוכלו לחיות כלל ועיקר. כי העיקר לזכות לכתרה של תורה במלא שלימותה, שייך דוקא בריכוז כל הכוחות לעבודת ה' יתברך, כעין מה שהיה בדור המדבר, שלא היתה עולה במחשבתם שום מחשבה מעניני העולם מלבד תורת ה' שבה הם היו עסוקים. וכן בכל דור ודור, שייכת מציאות זו, שיהיו אנשים שירכזו את כוחותיהם לעבודת ה', מי יותר ומי פחות, ובזה יזכו לכתרה של תורה, והמה גדולי ישראל שבכל דור ודור. וכן כל אדם ואדם עליו לדעת, כי אל לו לדאוג לפרנסתו ומפני כך להמנע מקביעת עתים לתורה והלכה, כי הרבה שלוחים למקום, והי"ת ימציא לו פרנסתו באופן הטוב ביותר אילו יזהר בקביעת עתים לתורה.

ואף שעל כל אדם לטרוח ולעשות השתדלות על מנת לזכות לפרנסה כראוי, מכל מקום עליו למצוא את שביל הזהב, שלא יאבד כל זמנו על הפרנסה, וישאיר לעצמו די זמן פנוי לקביעת עתים לתורה. ואל לו לאדם לחשוב שבכח השתדלותו יותר ויותר בפרנסתו אז יצליח הרבה להתפרנס בכבוד, ובזה יבטל מן התורה לגמרי, שכמו כן מצינו ביוסף מוקיר שבת (במסכת שבת קיט:), שהיה לו שכן גוי עשיר, שאמרו לו החוזים בכוכבים שהיה נועץ עמהם, שכל ממונו עתיד לעבור לרשותו של יוסף, ועל כן עשה השתדלות יוצאת דופן, ומכר את כל רכושו וקנה בממונו מרגלית אחת יקרה למכביר, ותפר וקבע אותה בתוך כובעו, ואחר זאת הלך על שפת הנהר והרוח נשאה  את כובעו לנהר, ובא דג אחד גדול ובלע את המרגלית שהיתה שם, ואת הדג קנה מן הדייגים יוסף מוקיר שבת, ובזה נעשה עשיר גדול. נמצא שכל השתדלות הגוי להרחיק את ממנונו מיוסף, היא שגרמה בסוף שיוסף זכה בממונו, כי סוף דבר שה' יתברך הוא הקובע מי יהיה עני ומי עשיר, ואין זה תלוי כל כך בהשתדלות האדם. וכן כל אדם ידע לפנות מזמנו לעסוק בתורה, שלא יהיה חלילה עם הארץ, וגם ידע את המעשים שצריך לעשות, ויתפלל לה' שימציא לו פרנסתו בריוח, ולא יצטרך למתנות בשר ודם ולא לידי הלואתם, כי אם מיד ה' יתברך הזן ומפרנס לכל ברואיו.

שבת שלום

ביארנו מהו דין שמיטת כספים, שכל חוב שיש לאדם על חבירו בתורת הלוואה, וכבר הגיע זמן הפירעון, ועברה על אותו החוב שנת השמיטה (שנה זו, תשס"ח, היא שנת שמיטה), פקע אותו החוב, ולא יוכל עוד המלווה לתבוע את חובו מחבירו, הואיל ובסיום שנת השמיטה, בליל ראש השנה תשס"ט, פוקעים כל החובות שיש לאנשים בתורת הלוואה. וביארנו כמה פרטי דינים בזה.

והנה הזכרנו הדין, כי אשה שהלותה לחבירתה כיכרות לחם, או חלב וכיוצא בזה, הואיל ואינה מצפה שחבירתה תחזיר לה את הכיכרות כמו שהם, אלא היא מקווה ששכנתה תחזיר לה כיכרות חדשים שתקנה אחר כך, נמצא אם כן שהככרות לא ניתנו בתורת השאלה (כמו אדם שמשאיל לחבירו מעדר וכיוצא בזה), אלא בתורת הלוואה (כמו הלוואת כספים), והואיל וכן, תזהר האשה שהלותה לחבירתה את הכיכרות, שלא תדרוש אותם מחבירתה, הואיל ובסיום שנת השמיטה פקע החוב, וחבירתה אינה מחוייבת עוד להחזירו למלווה.

ודין זה נתבאר בדברי רבינו יוסף חיים מבבל בספר בן איש חי (סוף פרשת כי תבא). וממוצא דבריו אנו למדים, שהאשה גם כן מחוייבת במצות שמיטת כספים. ובאמת שכן מבואר כבר בספר החינוך (סוף סי' תעז), שמצוות שמיטת כספים שייכת הן בזכרים והן בנקבות. ולכאורה יש לומר שאין הדבר כן, לפי הכלל שיש בידינו, שהנשים פטורות מכל מצוות עשה שהזמן גרמא, (כלומר מצווה שהיא בקום ועשה, שתלויה בזמן, כגון מצוות סוכה ומצוות לולב, ולהבדיל ממצות לא תעשה, כגון שבת ויום הכפורים, שאסורים בעשיית מלאכה), ומצוות שמיטת כספים גם היא מצוות עשה, להשמיט את כל החובות שחייבים לה, (ומצוות לא יגוש, שלא לתבוע את החובות אחר שנת השמיטה, אף שהיא מצוות לא תעשה, שבה נשים חייבות, מכל מקום בנדונינו מדובר שחבירתה באה מעצמה להחזיר את הכיכרות, ואם כן אין היא נוגשת ברעותה, רק מקבלת ממנה בשתיקה את מה שהיא חייבת לה), ואם כן לכאורה יותר יש לנו לומר שאין הנשים שייכות במצוות שמיטת כספים.

ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א האריך בזה בספרו, ודן בכמה טעמים לחייב את הנשים במצוות שמיטת כספים, ומהם, שהואיל ומבואר בדברי רבינו דוד אבודרהם (דף י ע"ב), ובדברי הארחות חיים (ח"ב ריש הל' מילה), והכל בו בשם מהר"י אנטולי בספר מלמד התלמידים, ועוד רבים, שהטעם שנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא הוא מכיון שבדרך כלל האשה מצויה יותר בביתה, ועליה מוטל עול גידול הילדים ושאר עסקי הבית, ועל כן לא חייבוה במצות עשה שהזמן גרמא, שאם נחייבה במצוות אלו, כשל כח הסבל, ובהכרח תכבד עליה מאד המלאכה לעמוד בעומס כזה. ולפי זה, במצוות עשה שהיא בשב ואל תעשה, כגון מצוות שמיטת כספים, שהאשה אינה צריכה לעשות דבר בכדי לשמוט את החובות כלפיה, נמצא שאין כל טעם לומר שהיא פטורה ממצוה זו, שהרי קיום מצוה זו אינו גורם לה לטרדה כלל וכלל. וכן כתב הגאון הפני יהושע, ועוד אחרים. ונזכרו בזה עוד טעמים אחרים שלא נוכל לפרט את כולם במסגרתינו הקצרה.

אך לסיכום, נשים חייבות גם הן בלי ספק במצוות שמיטת כספים, ועל כן אשה שהלותה לחבירתה כיכר לחם או סכום כסף, ועבר על אותו החוב שנת השמיטה, לא תוכל עוד לתבוע את חובה מחבירתה, (ואף אילו חבירתה תבא מעצמה מרצונה הטוב להחזיר לה את החוב, מחוייבת היא לומר לה כי מן הדין אינה חייבת להחזיר את חובה, הואיל והוא נשמט כבר בסיום שנת השמיטה, ורק אם היא מעונינת להחזיר את החוב בתורת המתנה, הרי היא רשאית לקבל ממנה). וכל זה הוא דוקא באם לא כתבה האשה פרוזבול, שמביא לכך שלא ישמטו החובות כלפיה, אבל אם כתבה פרוזבול, בלאו הכי לא נשמטים החובות, כמו שנבאר בהלכה הבאה.

ביארנו את עיקרי מצוות שמיטת כספים הנוהגת בסיום שנה זו (תשס"ח), כי כל חוב שיש לאדם על חבירו בתורת הלוואה, פוקע ממנו בסיום שנת השמיטה, ולא יוכל עוד המלווה לתבוע את חובו מחבירו, ואם עבר ותבע את חובו עבר על מצוות לא תעשה שבתורה.

במשנה במסכת שביעית (פ"י מ"ג) שנינו, כשראה הלל הזקן שהעשירים היו נמנעים מלהלוות לעניים בשנת השמיטה, בכדי שלא יפקעו החובות כלפיהם בסיום שנת השמיטה, והיו עוברים על מה שנאמר בתורה (דברים טו, ט), "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, לאמר: הן קרבה שנת השבע שנת השמיטה, ורעה עינך באחיך האביון", לפכך התקין פרוזבול כדי שלא ישמט החוב, ויחזרו להלוות זה לזה. (ולהלן נבאר מהו הפרוזבול). ואין הפרוזבול מועיל אלא בזמן הזה, שאין שמיטת כספים נוהגת מן התורה, אלא רק מדברי רבותינו, אבל בזמן שהיתה השמיטה של תורה, לא היה פרוזבול מועיל בה.

וביאור ענין הפרוזבול כך הוא: במשנה במסכת שביעית (פ"י מ"ב) שנינו, המוסר שטרותיו לבית דין אינם משמטים. כגון אדם הבא לפני בית דין, ומסר להם את כל שטרותיו שאנשים חייבים לו כספים, בכדי שבית הדין ילכו לגבות את החובות עבורו. (כמו שנוהגים כאשר הלווה אינו מוכן להחזיר את ההלואה, ופונים לערכאה משפטית שתחייבו להחזיר את החוב). אותם החובות שנמסרו לבית דין לגבותם, אינם פוקעים בשביעית. וכן פירשו בספרי (פר' ראה), "ואת אשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך", ולא המוסר שטרותיו לבית דין, שאין הוא גובה את החובות בעצמו, אלא בית הדין גובים עבורו. ולפי זה מבואר, שמי שמסר את שטרותיו לבית דין שהם יגבו עבורו את חובותיו, אין השביעית משמטת את חובותיו כלל וכלל.

וכעין זה תיקן הלל הזקן, שאף על פי שלא הולך כל אחד ואחד ובית דין למסור את חובותיו אליהם שיגבו עבורו את חובותיו, מכל מקום, יוכל כל אחד לעשות שטר, שהוא מוסר את כל חובותיו לדיינים, שיוכל לגבותם בכל זמן שירצה, וחותמים על הפרוזבול שני עדים כשרים, לאמת את דבר הפרוזבול. וכן נוהגים בכל מקום שיש בו ריכוז של אוכלוסיא שומרת מצוות, שהגבאים והרבנים ד ואגים שיוכל כל אחד מן הקהל לחתום על טופס פרוזבול כשר, בכדי שלא ישמטו חובותיו בשביעית.
ופירוש המילה "פרוזבול", "פרוז", כלומר תקנה, "בול", כלומר, לעשירים. כי הוא תקנה גדולה לעשירים שימשיכו להלוות לעניים ולא יעברו על איסור תורה.

אין עושים פרוזבול אלא כאשר שמות הדיינים המופיעים בו הם דיינים חשובים, שיודעים עניני פרוזבול, והם דנים בפועל ומשליטים את דיניהם באותה העיר שהם נמצאים בה. ובתקופת כהונת מרן הרב שליט"א כדיין בירושלים, היו הרבנים הדיינים הנזכרים בפרוזבול, הגאון רבי עובדיה יוסף, (ולהבדיל בין החיים), הגאון רבי אליעזר יהודה ולדנברג, והגאון רבי יוסף קאפח. וכן נהגו מדורות, שחשובי הדיינים בכל עיר, הם הדיינים המופיעים בנוסח הפרוזבול, ועושים כן על דעתם, שימסרו להם כל החובות הנזכרים בפרוזבולים הנחתמים. 

ובהלכה הבאה נביא עוד כמה פרטי דינים בזה, ונסכם את נושא שמיטת הכספים.

ביארנו את עיקרי מצות שמיטת כספים, שכל חוב שיש לאדם על חבירו בתורת הלוואה, ועברה על אותו החוב שנת השמיטה, מיד בסיום שנת השמטה פוקע אותו החוב, ולא יוכל עוד המלווה לתבוע את חובו מהלווה. וביארנו מהי תקנת פרוזבול, שיוכל כל אדם לחתום על טופס פרוזבול, המביא לכך שלא ישמטו החובות שחייבים לו אחרים בסיום שנת השמיטה.

אין הפרוזבול מועיל אלא לחובות שנעשו לפני עשיית הפרוזבול, שאת אותם החובות מסר המלווה לבית הדין, ועל כן אין הם נפקעים בסיום שנת השמיטה, וכמו שביארנו, אבל החובות שנעשו לאחר מכן, צריכים פרוזבול אחר כדי שלא תשמטם שביעית. ומטעם זה נהגו שלא לעשות פרוזבול עד חודש אלול של שנת השמיטה, בכדי שגם החובות שיבאו במשך כך השנה יכנסו בתוך הפרוזבול ולא ישמטו בשביעית. ומכל מקום חובות נוספים שנעשו בסיום השנה אחר כתיבת הפרוזבול, צריכים פרוזבול חדש בכדי שלא יפקעו.

ועל כן נהגו רבים, חסידים ואנשי מעשה ונשים צדקניות, שבסיום שנת השמיטה, אחר שכבר כתבו פרזובול, מלווים עוד איזה סכום קטן לאדם אחר, האיש לחבירו והאשה לרעותה, בכדי לקיים באותה ההלואה את מצות שמיטת כספים, ולאחר שנת השמיטה, כשיבא הלווה להחזיר את החוב, יאמר לו המלוה "משמט אני", שכן נאמר בתורה, וזה "דבר" השמיטה, שיש להשמיט את החוב בדיבור, ואז אם ירצה חבירו להחזיר בכל זאת את החוב, יאמר לו, אף על פי כן רצוני שתקבל, ויתן לו סכום ההלואה בתורת מתנה. ואמרו רבותנו, כי מי שאינו מחזיר חובות שנשמטו לו בשנת השמיטה, אין רוח חכמים נוחה הימנו. (שיש בזה על כל פנים מדת כפיות טובה, שאינו מחזיר לחבירות את החוב שנתחייב לו).